עדן

I

הכוננית הירוקה

את הכוננית הירוקה בנתה בזמנו בגלל הנגר. הוא בא אליה הביתה והציע כמה דברים, ואחר כך בא שוב. מספר הביקורים שעשה בביתה היה ללא ספק גדול מדי בשביל כוננית אחת. זה קרה משום שהיא התלבטה בשאלת הצבע. לא מעט מאפי קינמון וכוסות קפה הוגשו עד שהתקבלה ההחלטה הסופית — ירוק נוטה לטורקיז. אבל לא צבע הכוננית עניין אותה, אלא הנגר. הוא בא בבגדי עבודה והיה נחמד מאוד. מלבד הכוננית הוא הציע לבנות לה גם ארון בגדים כמו שצריך (כך אמר), במקום זה הקיים, והיא שקלה לשקול זאת ברצינות, עד שלבסוף הבינה שאין בזה שום היגיון, לשפוך כל כך הרבה כסף רק משום שהיא לא מצליחה להסיט את נושאי השיחה בפגישות עם הנגר מענייני ארונות לנושאים אישיים. גם אם יעבוד אצלה שנה שלמה זה לא יעזור, לכן הסתפקה בכוננית, שגם ככה הייתה יקרה. את הכוננית היא הזמינה, אבל את הצבע שלה היא לא סובלת. למה בחרה דווקא בגוון הזה? מן הסתם רצתה להצטייר בעיני הנגר כקלילה, נועזת, שובבה. אולי רצתה להצטייר כך גם בעיני עצמה. עכשיו יש לה בסלון כתם צבע שתלטני שכל מטרתו היא לאחסן ספרים שפעם קראה. הצעד הנכון היה להוציא מביתה את הכוננית ואיתה את הספרים כולם, אבל כמובן, היא לא מסוגלת לזרוק כוננית יקרה כזאת, עבודת יד של נגר, וגם לא עשרות ספרים שפעם קראה. לכן כל אלה עדיין איתה וגם עכשיו היא מתבוננת בהם בזמן שהיא יושבת על הספה בסלון, מותשת.

היא הקימה את עצמה מהספה ופשטה מעליה את החולצה שלבשה כמו ז'קט לא רכוס מעל גופייה בצבע אחר. אחר כך חלצה את הנעליים והלכה בגרביים למטבח. מה אפשר לנשנש? במקרר היו מרק מלפני שלושה ימים, לחם, ירקות. היא סגרה את המקרר. מילאה מים בקומקום והפעילה אותו. הוציאה שקית תה מהקופסה וחיכתה. פתאום נזכרה שבקניות האחרונות קנתה עוגיות בגחמה לא אופיינית, והוציאה את המארז מהארון.

היא ישבה ליד השולחן וטבלה בתה עוגייה, ועוד עוגייה, ועוד, עד שהמתיקות הגיעה לרמה מספקת. אז עצרה ושתתה את התה. מזל שאחת העובדות הצעירות החליטה לבוא במכונית הפרטית שלה ולקחת אותה איתה. היא עצמה לא הייתה עומדת בפיתולים של ים המלח, אם הייתה צריכה לנהוג חזרה אחרי הכנס הזה.

היא הניחה את הספל בכיור והלכה לחדר השינה. השמיכה הייתה פרושה על המזרן בתנוחה מפתה. היא נכנסה לחדר האמבטיה, אחר כך השתחלה מתחת לשמיכה ונרדמה מיד.

"היה כנס טוב, לא?" שאלו אותה במשרד אחרי הסופ"ש.

סוף השבוע עבר עליה בדממה כמעט מוחלטת. פרט לקניות בסופֶּר לא יצאה מהבית ולא דיברה עם איש. יעל בחוץ לארץ ושָני החליטה לא לבוא הסופ"ש, כך שאת הארוחה ביום שישי אכלה לבדה. היא בישלה פחות, בכמות ובתוכן, כלומר לא כמו שהיא מבשלת בשביל הבנות שלה ובני הזוג שלהן, ואכלה בחברת עצמה. עצם הבישול הבלתי מתיימר היה כמו חופשה קטנה. לפני שבישלה ניקתה קצת את הבית ואז, לאורך השבת, יכלה להתמסר לריפוי, לצבירת כוחות מחודשים בחסות הדממה ובחסות הדירה הנקייה והאוכל המבושל במקרר. זה היה חודש מתיש באמת. כולו הכנות קדחתניות לכנס השנתי של המחלקה למדיניות יבוא ו־OECD, שבראשה היא עומדת במשרד הכלכלה והתעשייה. ככל שהיא נמצאת יותר זמן בתפקיד, כך נעשה הכנס השנתי קשה יותר, הלחצים המופעלים עליה מהגורמים השונים בענף הולכים וגוברים. בכנס הראשון לפני ארבע שנים אף אחד עוד לא הכיר אותה, אבל עכשיו...

"כן, היה מוצלח. כולם התנהגו יפה," אמרה.

"המשבר שחששנו ממנו לא הגיע."

"לא באופן פומבי. בשיחות אישיות איתי היה מאוד סוער."

"את חושבת שהמצגת שהכנו עזרה?"

"קשה לדעת, אולי דווקא בִּלבלה, אבל גם זה טוב לנו לנטרול התנגדויות. נקבע ישיבה לסיכום האירוע. תכינו נקודות, כל מה שעובר לכם בראש."

"השר נראה מרוצה," אמר מישהו וניכר שאמר זאת בסרקזם.

"כן, השר," חייכה. הסתובב לו בכנס כמו תרנגול בחזה נפוח וכרבולת שמוטה. כהרגלו, פיזר באוויר מסרים על הסכמי הסחר הבינלאומיים, שאחר כך היא צריכה לתקן ולהסביר. אבל מי שיודע מגיע ישר אליה, מדלג על השר. יבואנים, יצואנים, תעשיינים, יזמים, ראשי רשויות, פעילי איכות הסביבה, אנשי נדל"ן, בעלי עסקים קטנים וגדולים, כולם. חייה המקצועיים הם רצף של ליטופים וצביטות, כל אחד לפי האינטרסים שלו. לפעמים אותו אדם מלטף וצובט בו בזמן. כך היה גם בכנס. היא עמדה במרכז וכולם שלחו ידיים, מי לצבוט ומי ללטף, והכול במסווה של חגיגיוּת ומכובדוּת. כשתאוות הבצע עומדת מולך בעניבה ועם כוס יין לבן ומחייכת בחלל האולם הממוזג ומספרת על הקמפינג שעשתה במינסוטה עם המשפחה, היא נראית לרגע חביבה ולא מאיימת.

קבלת החלטות עניינית שלא מושפעת מכל אותם לחצים, זו נקודת החוזק שלה. יש הרבה הֶדף שצריך לעמוד בו. מפליא איך אנשים מרגישים חופשיים להשתלח בה אישית, כאילו המדינה היא העסק הפרטי שלה, כאילו אין לה תפקיד ציבורי. אבל זה לא מזיז לה, כל ההשתלחויות האלה. ככל שהן בוטות יותר, כך הן מזיזות לה פחות. היא לא לוקחת שום דבר באופן אישי.

אלה שעומדים מולה, גם הם לא רואים אותה באופן אישי. הקשרים איתה הם פונקציונליים בלבד, הידידותיים כמו המשתלחים. אם יסיטו את מבטם לרגע ובאותו רגע ממש תתפוס מנהלת אחרת את מקומה, בכלל לא ישימו לב. הם יסובבו את ראשם בחזרה וימשיכו לדבר כאילו היא עדיין עומדת שם. היא אישה עם אישיוּת, אבל לתפקיד אין אישיוּת, או כך לפחות ראוי שיהיה. זו השאיפה, המודל הנכסף של אשת ציבור טובה: הקשרים האישיים ונטיות הלב אינם משפיעים על ההחלטות.

מעולם לא חלמה להתמקם בעמדת הכוח שהיא נמצאת בה כעת. החיים קורים ואת משנה בהם צורה. מסטודנטית חרוצה לעובדת ציבור יעילה, אחת שיש לה יוזמה וראש על הכתפיים. כך הגיעה עד הלום. בטעות.

על הכוננית הירוקה בביתה עומד תצלום ממוסגר. זה תצלום של ילדה קטנה. הילדה נראית כמי שזוממת משהו בראשה, בסתר. תעוזה מבוישת שכזו. הילדה הקטנה זו היא. חוצפה וביישנות. כמה שבועות אחרי שעזבה את הבית, לפני כמה שנים, ביקרה את בעלה וראתה שהתצלום הזה עדיין תלוי בחדר השינה. זה הצחיק אותה. הבעל ישן בחדר עם תמונת הילדות של אשתו אשר עזבה. הוא הכניס אי־אלו שינויים בבית, אבל את התמונה הזאת השאיר במקומה. בזמנו אהבו שניהם את התצלום הזה ונהגו להסתכל עליו בשעשוע, לפענח אותו, היה בו משהו שריתק אליו את המבט.

"נחמד לךָ איתי פה על הקיר?" שאלה.

"מה?" שאל הבעל.

"זה עוזר לך להירדם?"

"זה פשוט כאן."

הוא ניגש לקיר, הוריד את התמונה והושיט לה אותה.

"תודה."

כבר כמה שנים שהתצלום אצלה, נשען על הספרים שבכוננית הירוקה. מבטה הממזרי של הילדה בוחן כל צעד שהיא עושה וכאילו אומר: בתוך תוכי אני יודעת מה עלייך לעשות, אבל מחכה שתגלי זאת בעצמך.

קשה להסביר כמה נעים לה לפעמים להיות בבית. כלומר לבד. סוף שבוע שלם בלי לצאת מהבית. כל המתח, כל הדיבורים, כל המחשבות, הכול מתפוגג והופך למתיקות שבינה לבינה. הרעד הפנימי בלסת נרגע. זה לא רעד אמיתי, אלא תחושה פנימית של היחבטוּת וטלטלה. היא חושבת שהתופעה הזאת היא תוצאה של עודף דיבורים, ניצול יתר של מיתרי הקול וחלל הלוע, התעקשות על עקרונות. ימים שלמים של שיחות מתוחות ודיונים. לפעמים אחרי יום עבודה גדוש באינטראקציות אנושיות בוקעים זרמים בראשה ונחבטים בעור או בגולגולת. הכול מיטלטל בטלטלה עדינה, בפעימות לא סדירות. מה שמרגיע את הרעד הפנימי הזה הוא שקט. ושתיקה.

בבוקר שבת היא הולכת לים. הים מקבל אליו כל אחד, גם אישה שנכנסת אל מימיו לבדה. יש לה בגד ים שקנתה פעם בלונדון, בטיול עם בנותיה. היא לא מוצאת סיבה להחליף אותו. באחד הימים עלתה פתאום בראשה המחשבה שלא תזדקק עוד לבגדים חדשים עד סוף חייה, מה שיש לה יחזיק כנראה מעמד, בהנחה שלא תשמין מאוד, או תרזה. כלומר, מבחינת כסוּת ושמירה על חום הגוף היא תוכל בהחלט לשרוד עם מה שיש. למה הופיעה המחשבה הזאת בראשה? אולי יותר מאשר מחשבה על צריכה, זו הייתה מחשבה על סוף החיים ההולך וקרב. בשלב הזה באמת כבר לא צריך הרבה. מה שיש לךְ, יש לךְ. מה שאין לך, כנראה כבר לא יהיה לך לעולם. האם יש חפץ שיוכל לעשות אותה יותר מרוצה? בגד? מכשיר חשמלי? אביזר דקורטיבי?

אולי כוננית ירוקה.

הים היה שקט. למרות השעה המוקדמת היו במים לא מעט אנשים, בני גילה ומעלה. צעירים לא היו. הנה, חשבה לעצמה, אני משתייכת לקטגוריה של משכימי הקוּם, לקבוצת הקשישים. היא נכנסה למים. בהתחלה נרטבו כפות רגליה, אחר כך ברכיה, ירכיה, וכשהמים שטפו את בטנה השקיעה את עצמה עד הצוואר. היא דִשדשה במים, וליתר דיוק, דיוושה. בצורה לא שיטתית שייטה ממקום למקום. הים עִרסל אותה מעדנות. היא חלפה ליד חבורת גברים, הם דיברו על השקעות, בורסה, אפיקים. היא התרחקה מהם, נעצרה ליד שלושה גברים שדיברו על חבילות של ערוצי טלוויזיה. שמות כמו יס ודיסני נזרקו לאוויר. לידם השתכשכו שני גברים. מקטעי השיחה ששמעה הצליחה להבין ששניהם עורכי דין והם דנים כעת בלקוח של אחד מהם. גם עורכי דין הולכים לים, מסתבר, וזאת חרף העובדה שהם גובים אלף שקל לשעה. מי שיש לו כסף רשאי להיכנס למקומות שהכניסה אליהם היא חינם, ואילו מי שאין לו כסף, יש מקומות שחסומים בפניו, חשבה לעצמה. היא התרחקה מעורכי הדין, פנימה לתוך הים. שתי נשים צפו שם על גלגלים מנופחים ושוחחו. המראה היה נחמד, שידר רוגע ואינטימיות. כשהתקרבה, שמעה את האחת מספרת לחברתה על טיול שבוטל, טיול שהוצע בהנחה גדולה כהטבה לאנשי צבא לשעבר. בעלה כנראה איש צבא לשעבר. כולם, בדרך זו אחרת, דיברו על כסף, חשבה. היא התרחקה עמוק יותר פנימה, היכן שרגליה רחוקות מהקרקע. היא נשכבה על גבה, נתנה למים לכסות את אוזניה וצפה בלי לשמוע כלום, רק את נשימותיה.

מי שבעצם עזר לה להיפרד מבעלה היה בעלה. היא זו שביקשה להיפרד ממנו, אבל תמיד כשרצתה יכלה לבקש את חברתו. והוא נענה תמיד, היה שם תמיד כעוגן. כך קרה שאחרי שנפרדו הם אכלו ביחד, טיילו ביחד, יצאו עם הבנות לחופשות, צפו בסרטים, בישלו ביחד. הם נפרדו בגלל ההתרחקות שנוצרה לאורך השנים, ואחרי הפרידה — התקרבו. הם היו חברים.

היא ישבה במרפסת דירתה הקטנה אחרי המקלחת שאחרי הים, כוס קפה בידה. משום מה נזכרה ברשימה: קרש חיתוך, קולפן, קערת סלט, סל כביסה, דלי, מגב. אלה הדברים שחסרו לה מיד כשעברה לכאן. לאחר שהעבירה את בגדיה ורהיטיה המעטים, הלכה לחנות הגדולה לכלי בית וליקטה את החפצים שרשמה ברשימה והוסיפה ספונטנית גם כרית צבעונית שתיתן חיים לספה החיוורת. כמה ימים אחר כך הלכה לחנות אחרת וקנתה כמה כוסות ותחתיות לסירים חמים. אחר כך הייתה אוספת מפעם לפעם חפצים ודברי ריהוט שמצאה ברחוב, דברי מגורים שאנשים השאירו. היא אספה: שני כיסאות, שולחן קפה קטן, חמישה גביעי יין מזכוכית, תבנית אפייה שהיא אופה בה עד היום. למעשה, בכל החפצים שקנתה ואספה היא עושה שימוש עד היום, אין לה דברים מיותרים, יש לה רק מה שנחוץ, בזה היא מאמינה. כמובן, פרט לספרים, שמעמד נחיצותם טרם הוברר. כורסה, ספה קטנה ומיטה הביאה מביתה הקודם, רהיטים עודפים שאפשר היה לקחת, ששכנו בחדרים של בנותיה, ואלה ממילא התרוקנו. היא הוציאה מהארונות בבית כמה מצעים ומגבות ולקחה איתה, לקחה בגדים (לא את כולם), לקחה כמה עציצים (לא את כולם), ואת הספרים שלה. זה הכול.

מקרר, תנור אפייה, ארון בגדים ישן, שולחן אוכל וכיסאות כבר היו בדירה ששכרה. חֲברה תרמה לה טלוויזיה, דבר שכלל לא עלה בדעתה לקנות אבל התברר עם השנים כתוספת חיובית ביותר לחייה. הטלוויזיה שימשה גם כרמקול למוזיקה ששמעה לפעמים, אם כי את רוב שעותיה בבית העבירה בדממה. רק את הספרים הביאה בשפע ורק להם לא היה מקום בדירה הקטנה. זו העילה שלשמה הזמינה את הנגר. לא מיד. עברו כמה חודשים עד שביקשה מעמיתיה לעבודה המלצה על נגר טוב. אחד מהם מסר לה את השם והמספר של גדליה.

"שנים הייתי גדי," אמר, "אבל בזמן האחרון אני חוזר לגדליה."

"גדליה יותר מיוחד."

"נכון."

"אני רוני, אבל פעם הייתי רונית."

"ואת מרוצה מהשינוי?"

זה היה צעד גדול בשבילה, חתיכת צעד, להחליף את השם. הוא גרם לה להזדקף איכשהו, הגדיר אותה מחדש. היום היא חושבת שלשמות אין באמת חשיבות. צריך לקלף הרבה קליפות, לא רק את השם, כדי להגיע לעיקר, והאמת היא שאף אחד לא יכול להכיר אף אדם באמת, היא חושבת, אף אחד לא יכול לחוש את תוך־תוכו של האדם האחר. היא מרחיקת־חֶשֶב בנושא זה עד כדי כך שהיא לא מאמינה שאפילו האדם עצמו יכול להכיר את עצמו. הרי אם לא הייתה מגיעה בתום הלימודים שלה למשרד הממשלתי המסוים הזה ולא הייתה מתקדמת בו, הייתה היום מישהי אחרת לגמרי. יש מיליון דרכים שהייתה יכולה ללכת בהן, אינסוף מסלולים לא ממומשים, ובין כל אלה — מי היא באמת? כלומר, טמונים בה פנים נוספות של עצמה והיא אפילו לא יודעת שהן קיימות בה. כן?

ובכל זאת, היא מי שהיא כרגע. הדרכים הלא ממומשות טרם מומשו, ואילוּ מומשו, האם זה היה משנה? משנה באמת? היא מאמינה שבכל אחד יש גרעין פנימי והוא קבוע ולא משתנה, גרעין שאינו תלוי־מסלול, אלא קשור לדברים אחרים. אפשר אולי לקרוא להם הקשבה, קליטה, התייחסות אל העולם.

"כן," ענתה.

גדליה, באותו זמן, פתח וסגר את ארון הבגדים הישן ובחן אותו בעין מקצועית.

המשך הפרק בספר המלא