על הבמה ועל החיים

קורונה

— אני חושב שאולי כדאי שתתחילי מהופעת הסיום של מחזור 52.

— למה? זה לא כל כך מעניין.

— בטח שזה מעניין. זה גם סוג של התחלה. ספרי, מה אכפת לך. אני רוצה לשמוע.

נסעתי באוטו בדרכי לתיאטרון. ההתרגשות הייתה גדולה, כמו תמיד. מופע הסיום של מחזור 52. נכון שכל כך הרבה פעמים הייתי במעמד הזה, אבל תמיד התרגשתי כמו בפעם הראשונה. האירוע הזה המחיש לי בכל פעם מחדש את ההצלחה שלי, הניצחון האישי והמקצועי שלי, בכך שהנה, עשיתי את זה.

ידעתי שמחכות לי הפתעות מרגשות. קטעי זיכרונות עלו בי: גלית שאמרה לי בתחילת הקורס ש"אין מצב, אין סיכוי בחיים שאעלה על הבמה לפני אנשים" — והנה, תראו: היא תהיה ליסיסטרטה, מלכה בשמלה לבנה עם כתר זהב, שכמנהיגת נשים תישא נאום עוצמתי.

ואלי, תלמיד נוסף, שהוא איש בטוח בעצמו על גבול השחצנות שתמיד שידר ביטחון, שליטה ועוצמה, השתתף בקורס כדי ללמוד איך לסחוף אחריו אנשים ולהשפיע עליהם בדרך האישיות והרגש, ולא רק בדרך הכוח שמקנה לו מעמדו בעבודה ובחיים.

הוא עמד להופיע בדמות איגור שמאושפז בבית חולים לחולי נפש לאחר שניסה להתאבד, ואז, במהלך האשפוז, גילה את טעם החיים ואת רצונו העז להמשיך להחיות אותם. איגור חלש, תלוי באופן מוחלט ברופא שלו, מבקש חמלה, מתחנן לעוד סם חיים — מקום שמעולם לא היה בו והרגשה שמעולם לא חווה.

ועוד רבים הם הסיפורים שעמדו לעלות לבמה, כל אחד בדמות המיוחדת שבחר.

כאשר הגעתי לתיאטרון פגשתי את התלמידים נרגשים וחוששים, לבושים בדמויות שלהם, מתרגשים לראות את החברים בדמויות החדשות, לקבל מחמאות ולשמוע דעות על הדמות שלהם ומעודדים זה את זה שיהיה מוצלח ובסדר. גם אני הצטרפתי לעידודים.

התרגשות כזאת, כל אחד לעצמו וכולם ביחד כקבוצה, גם היא חדשה להם ולא שגרתית, וזהו הבסיס לחוויה.

עליתי לבמה, כולי בצמרמורות. המיקרופון חיכה לי, אבל דיברתי בלעדיו. שמעו אותי ככה עד סוף האולם.

"לפני עשור וחצי," פתחתי, "היה לי חלום שהתפתח לחזון, והנה המימוש שלו כאן על הבמה, עם הופעות מרתקות של התלמידים שלי."

מחיאות כפיים הכריחו אותי לעצור לרגעים אחדים.

"קהל מופתע ומתרגש," המשכתי כשיכולתי, "ותגובות חיוביות ומעודדות, הרבה אהבה, הערכה ומחמאות למכביר."

שיתפתי את הקהל בכך שכולנו מתרגשים ומאמינים ביכולתם של המופיעים לעמוד באתגר: לרגש ולכבוש אותנו כקהל. הסברתי שהם עומדים לראות את התלמידים כשחקנים ושאכן הם למדו בקורס משחק ויופיעו על הבמה עם מונולוג כמו שחקנים מקצועיים.

אבל המטרה שלהם שונה, לא מדובר רק באומנות ובהסבת הנאה לקהל, אלא ביותר מזה.

בחירת הדמויות אינה מקרית. דרך הדמויות שהם בחרו הם רוצים לחזק תכונות ויכולות שרכשו בקורס. הם עברו תהליך עם הבמאי למציאת הדמות שתעזור להם, כל אחד על פי רצונותיו וצרכיו, והערב נראה אותם על הבמה. מכאן הם ייקחו את זה לחיים, לקריירה ולהצלחה בהמשך.

עברתי אל העמדה שלי בצד וקיבלתי את הספוט כמנחה. בין מופע אחד לאחר נתתי לקהל רקע קצר על המחזה ועל הדמות על מנת שיבין את ההקשר. שלחתי את התלמידים בזה אחר זה אל הבמה, ואיחלתי לכל אחד מהם לכבוש את הבמה ואת הקהל בהצלחה.

— ומה עבר לך בראש כשהם עלו לבמה?

לאורך המופע של כל אחד מהם שִחזרתי את הדרך שעבר, מנקודת ההתחלה, איך הגיע לקורס ומה היו החסמים והציפיות שלו, ולאורך התהליך כולו, נקודות משמעותיות, תמונות מהקורס שחלפו לנגד עיניי, איפה חל שינוי, איך התמודד עם המשימות ועם הקשיים ומה היו נקודות הניצחון האישי שלו. והנה התוצאה עכשיו כאן על הבמה.

הקהל הופתע והתלהב. הוא הכיר את האיש, בן הזוג, האבא, החבר או הקולגה ככה בחיי היום־יום, ופתאום ראה אותו על הבמה כדמות שונה לחלוטין. איך הוא יכול להיות כזה, משתנה ככה.

למשל, בעלה של רונית, ששיחקה את מרתה המטורפת מהמחזה "מי מפחד מוירג'יניה וולף", אמר, אחרי שהתלהב מהמשחק שלה, שממש נבהל, כי לא תיאר לעצמו שבאשתו חבוי כזה טירוף, ודינו, שהצטרף לקורס כי התקשה להיות החלטי ואסרטיבי, הזמין גם את הפסיכולוגית שלו לראות אותו בדמות רב־סרן בצבא, מתלבט בסוגיות פיקוד בדרום לבנון, עומד מול הפיקוד הבכיר כולו ומציג את עמדתו בנחישות ובעוצמה רבה. מנהיג.

בסיום ההופעה כולם עלו לבמה, קיבלו תעודות והשמיעו דברי שבח על הקורס. הקהל כולו היה בהתלהבות, בהוקרה ובהודיה. "אתם עושים קסמים," אמרה לי הפסיכולוגית של דינו.

שוב אמרתי לעצמי, עשית את זה, גליה. הקונספט שלך עובד, ובהצלחה רבה. כבר 52 מחזורים. החלום שלך התגשם ובגדול.

— ואחרי ההופעה השתנה הכל, נכון?

— אפשר להגיד.

— אז תגידי. כל מילה. ספרי מה קרה.

נכנסתי לאוטו, מאושרת ונרגשת, עם זר פרחים ענק בעודי מעבדת את החוויות שלי מהמופע הפעם. הדלקתי רדיו כדי להאזין למוזיקה טובה, והנה ידיעה בחדשות: נגיף חדש משתולל בסין, מידבק בטירוף, וכבר התחילו לסגור אזורים, לבודד אנשים ולהגביל חופש התנועה והתקהלויות.

אמרתי לעצמי: זה בטח לא יגיע אלינו, זה בסין. רק שם אפשר ככה לשלוט בחיים של האנשים, להגביל אותם. זה קורה רק בדיקטטורה. אנחנו אנשים חופשיים, בדמוקרטיה. אין סיכוי שזה יגיע אלינו.

כשסוף־סוף הגעתי הביתה, הכל היה שקט. גדי כבר ישן, בטח צפה בסרט ונרדם באמצע, כרגיל. שמתי את הפרחים באגרטל ומזגתי לי כוס קפה כדי להירגע, הרי הייתי מלאה באדרנלין, קשה להירדם ככה, וגם מלאה במחשבות, ולא היה לי עם מי לדבר ולחלוק.

רציתי מאוד לשתף אותו ולהראות לו לאן הגעתי, לשתף אותו בתמונת הניצחון שלי, למרות כל הקשיים שבדרך. נזכרתי בוויכוח שהיה לנו כאשר הודעתי לו שאני פותחת בית ספר למשחק ומנהיגות.

• • •

"בשביל מה את צריכה את זה? מה לא טוב לך? יש לך מקצוע נהדר, שהשקעת והתפתחת בו שנים. עד עכשיו עבדת עם קצינים בכירים בצבא, עם מנהלים בכירים בארגונים, עם מנהלים ומורים במערכת החינוך ועם קולגות יועצים ארגוניים. עשית עבודה טובה, כולם העריכו אותך והרווחת יפה. מה הסתובב לך בראש שהחלטת לעבוד עם שחקנים?!"

"זה לא סיבוב," עניתי לו, "זו התפתחות בקריירה."

"לא חשבתי שקורס המשחק הזה שהשתתפת בו יסובב לך ככה את הראש. את לא רואה שאת מאבדת את הנכסים שלך ויורדת לזנות?!"

"זה בכלל לא ככה," עניתי לו, "לא יורדת ולא לזנות. אני בונה קונספט ייחודי ויצירתי שיביא חידוש גדול ויעניק מתנה לעולם. הוא משלב את כל הידע והניסיון שלי עד כה בתחום פיתוח מנהיגות עם עולם המשחק שחדש לי. אם אתה לא רוצה להבין, לפחות סמוך עליי שאני יודעת מה אני עושה."

קיוויתי שהוא הבין משהו ושהוויכוח יסתיים, אבל גדי המשיך, "ומה את מבינה במשחק?! אז עשית קורס של שנה והתלהבת. השחקנים האלה שאת מתחברת אליהם יובילו אותך, יסובבו אותך וישפיעו עלייך ואת תהיי שפוטה שלהם, כי תהיי לעומתם בעמדת נחיתות מהבחינה המקצועית, ואת עוד שמה כסף על המיזם המפוקפק הזה?"

ראיתי שאני לא מצליחה להזיז את גדי מעמדתו אפילו במילימטר אחד. שתקתי, אז הוא המשיך.

— מה הוא אמר?

— אני זוכרת את זה כמעט מילה במילה.

"תראי את החברים שלנו, את הנשים בחבורה. לאף אחת אין ג'וקים בראש כמו לך. כולן נשים טובות, עובדות קצת, דואגות לבעלים שלהן ומטפלות בהם, בבית ובילדים, משקיעות בבית ובמשפחה ואין להן חלומות ושטויות בראש. למה את צריכה להיות אחרת, מיוחדת, לא כמו כולם?"

"אתה יודע שבכל המפגשים החברתיים שלנו אני תמיד משתעממת. אין לי על מה לדבר איתן. תמיד מדברים על הילדים, על אחזקת הבית, בישולים ומתכונים וקצת על טיולים, וזה ממש לא בראש שלי.

אותי יותר מעניינים אנשים שעושים דברים מעניינים, מתמודדים, מחדשים, יוצאים להרפתקאות בתחום המקצועי והאישי ויש להם חוויות, תובנות וסיפורים מעניינים. ומה לעשות, בחבורה שלנו אין כאלה. אני תומכת בך, מצטרפת ומשתתפת ועושה כאילו מעניין לי.

אני פחות משתפת במה שעובר עליי באמת, כי אז ניצת לי אור בעיניים ואני מתלהבת, וזה עושה רע מאוד לאנשים כי הם לא במקום הזה."

"אני מסכים איתך שעדיף לא לשתף. את אף פעם לא יודעת לאן האנשים ייקחו את סיפורי ההרפתקאות שלך."

"אתה לא מבין לאן אני מכוונת, וכנראה גם לא תבין, אז חבל שאתאמץ להסביר לך ולשכנע אותך. בבקשה רק אל תפריע לי, אל תחבל לי. תן לי לנסות. תראה שבסוף אצליח. אולי אפשר לבקש קצת פרגון ואמונה?! כנראה אין סיכוי."

"את ילדה גדולה ויש לך כסף משלך שאבא שלך השאיר לך. תשרפי אותו איך שאת רוצה. אני שומר על הבית, על המשפחה ועל חשבון הבנק המשותף שלנו. בזה אל תיגעי, שלא תגרמי לנו לחובות ועיקולים ולצרות אחרות.

גם אל תנסי לצפות לעזרה מהילדים. אני אדאג שהם יהיו מחוץ לתמונה, שלא תגייסי אותם ותוסיפי להם משימות ומטלות כל הזמן."

— איך הגבת לחוסר פרגון כזה? בטח היה לך קשה.

הבנתי שיש לי נקודת מבט שונה ומקורית ביחס למצבים ולאנשים ויכולת ביצועית להפוך אותה לתוכנית ברורה וסדורה. כך התחלתי לטוות את החזון. הפעם היה לי צורך להקים משהו לבד, בלי בוסים או משקיעים שישפיעו על ההחלטות שלי או יחליטו במקומי ובלי שאצטרך לבקש רשות ממישהו.

אפשר שותפים, אבל לא כאלה שאצטרך לשכנע אותם בדרכי, אלא כאלה שיתרמו לי ויעזרו לי במקומות שבהם אזדקק לכך. החזון שלי יביא משהו חדש ואחר, תרומה גדולה לאנושות. הוא יכלול כל מה שאני יודעת ויכולה לעשות ויבטא אותו. הוא יהיה הבבואה שלי.

אמרתי לו, "בסדר, אני פותחת חשבון בנק לי ולעסק. רק אני, רק שלי, ותראה שהוא יהיה ביתרות זכות וגם עם רווחים בהמשך."

זה זמן הבנתי שיש לי משימת חיים בעולם הזה. לא באתי לכאן סתם ככה, לחיות חיים סתמיים. זה התחיל בנס של הוריי, שכל אחד מהם שרד את אושוויץ, שם היו אסירים במשך שנתיים וחצי ונלחמו יום־יום, שעה־שעה, על החיים שלהם.

הם מצאו את הכוחות להתמודד ולשרוד בגלל הרצון להקים משפחה ולהמשיך את שושלת העם היהודי תמורת כל המשפחה שנכחדה. הנס הוא ששניהם שרדו, מצאו זה את זה והם הקימו משפחה.

זה המשיך בנס של אמא שלי, שהצליחה להיכנס להיריון וללדת אותי למרות כל הסיכויים והקשיים, ובכל האירועים והניסים שקרו לי בילדותי; כל העוצמות והאיכויות שקיבלתי בבית, מהורים שורדי שואה, ממהלך חיים מאתגר ומתובנות שאספתי לאורך הדרך.

כל חיי נשאתי את המשא הזה על כתפיי בתחושת החובה לעשות דברים משמעותיים ברוח הערכים של הוריי ומימושם.

כל אלה ועוד הם הסיבה שאני צריכה להקים מפעל חיים שיביא מזור לאנשים, יחולל שינוי משמעותי וישאיר חותם בעולם הזה.

— ומה עשית?

כך, בלי הסכמה, בלי עידוד ובלי תמיכה יצאתי להרפתקה של הקמת STAGE, המיזם שלי, לבדי. כאמור בעלי התנגד נמרצות, הרפתקאות זה לא בשבילו, בטח לא הרפתקאות עם סיכון כספי. הוא רגיל לכך שמשכורת נכנסת בכל חודש ושיש ביטחון מלא. גם לא הייתה לי תמיכה מצד ילדיי, שכן הם לא היו מעורבים.

יצאתי לדרך לבדי, והייתי בבדידות מזהרת לאורך כל הדרך, אבל כבר הייתי רגילה לפעול בסביבה מתנגדת ומחבלת. זה התחיל בילדות, כשאמא שלי תמיד הייתה נגדי. כל מה שעשיתי או אמרתי — היא ראתה והראתה את הצד המנוגד.

רציתי קריירה, ואילו היא רצתה שאהיה עקרת בית טובה. "אישה נמדדת על פי סידור הארון שלה, הסדר והניקיון בבית ואיכות הבישולים," היא נהגה לומר.

רציתי לימודים אקדמיים, ואילו היא רצתה בשבילי חתונה וילדים מוקדם ככל האפשר, וכשהיו לי ילדים העירה לי, "הם ממש מסכנים כי הם גדלים עם מטפלת במקום שאמא שלהם תחכה להם בבית ותקבל אותם אחרי הגן או בית הספר."

היא לא העריכה את הדרך המקצועית שלי שעברתי ואת הקריירה שבניתי והציקה לי בכל הזדמנות, כך שתמיד הסתובבתי עם רגשות אשם ותחושה שאני לא בסדר. הרגשתי שאני צריכה להתנצל בפניה ובפני כל העולם על ההצלחות שלי.

כך, כמו אז, היום בעלי הוא ממשיך דרכה. רוב הזמן הוא לעומתי כלפיי, תמיד מראה את הצד שכנגד, את הבחירה הלא נכונה שלי לדעתו, ואני מתמודדת גם עם זה נוסף על ההתמודדות הכללית שלי.

כבר הורגלתי וידעתי להמשיך בדרך שלי, לראות קדימה ולא להתייחס לכוחות השליליים. כל מכשול או מעצור אתגרו אותי יותר, וככל שהתגברתי עליהם כך הבנתי עד כמה המיזם חשוב לי וכמה אני מוכנה להילחם בשבילו ולשלם מחירים אישיים.

בכל פעם שהתגלה מכשול, גם גיליתי עוד ועוד כוחות סמויים שהיו שם ושהופיעו בזמן הנכון. לפעמים עברה בראשי המחשבה המשעשעת, ומה היה קורה אם הייתי מקבלת קצת פרגון ותמיכה מהבית? ואם היה לי שותף עוזר?

הרי בעלי מומחה מחשבים ומבלה זמן רב מול המחשב. מה היה קורה אם היה עוזר לי בחלק מהמטלות, ולא הייתי צריכה לשלם לבעלי מקצוע עבור שירותים שיכולתי לקבל ממנו? השלמתי עם זה.

— והנה באה הקורונה. מה קרה אז?

בית הספר שלי נסגר, כל הפעילות מחוץ לבית נפסקה ואני נשארתי עם בעלי ועם הבית הריק.

היחיד ששמח מאוד במצב הזה היה בעלי. סוף־סוף חזרה לו האישה הביתה, פנויה מכל פעילות, בלי ההילה של ההצלחה ובלי להוציא לחברים את העיניים ולעורר בהם קנאה בכך שהאישה שלו עושה דברים מעניינים בשמחה ובהתלהבות. הוא קיווה שאשתו תתחיל לטפל בו והוא יהיה מרכז עולמה.

חלום חייו עמד להתגשם. היה לו טוב עם אישה קטנה, וכשהוא לא הצליח להקטין אותה, העולם עשה זאת במקומו.

אחרי ערב מלא מחשבות ולילה בלי הרבה שינה, החלטתי להתקשר לאלון, חבר שלי מהשייטת, ולראות מה קורה אצלו לאור המצב החדש. אולי יצליח גם הפעם לשמח אותי קצת, לעודד, לחדש משהו.

"בוקר טוב לך, מה שלומך? מה קורה? נו, התרגלת כבר לקורונה ולחיים החדשים?"

"מה פתאום, אלון. אני מעריכה ומקווה שהכל זמני וחולף ושעוד מעט נחזור לחיים הרגילים."

"טוב שאת מאמינה בזה, הלוואי ואת צודקת, אבל לפי איך שנראה לי, הסוף עוד רחוק ומחכים לנו חודשים רבים של חיים עם הקורונה. בינתיים אני מציע לך להתחיל לבנות שגרה חדשה שמותאמת לאירועים שקורים עכשיו."

"לא!" עניתי, "זה לא מתאים לי ואני לא מוכנה לשנות ולהשתנות. אתה לא רואה שאם זה יימשך ככה, בקרוב נמצא את עצמנו חיים בדיקטטורה של השלטון?

הם מרשים לעצמם לזרות אימה ופאניקה בכל הפרסומים שלהם, בספירת הנדבקים, החולים קשה והמתים, בסיפורים על קטסטרופות בכל העולם, בכל המגבלות של ריחוק חברתי ובסגירת כל החנויות, מקומות העבודה ומקומות הבילוי. הם מחייבים אותנו לשבת בבית מבלי לצאת מתחום המושב."

עצרתי לרגע והמשכתי, "נראה לי שהשלטונות חוגגים על האפשרויות האלה, על הכוח שיש להם עלינו, שהכל מותר בתירוץ שזה שומר עלינו ממגפה קטלנית.

מתי נתעשת ונרים ראש במחאה ובהתנגדות? או שזה מה שנהיה מאיתנו, אנשים כנועים, מקבלים, מסתגלים, מסכימים. אני לא מסכימה ולא כנועה ולא משלימה עם זה."

"תירגעי," הוא אמר לי, "את צודקת. אבל אין הרבה מה לעשות במצב הזה. עדיף להתרגל ולהתחיל לחשוב על אלטרנטיבות ועל אורח חיים חדש בתוך המציאות הזאת, להתאים את עצמנו, להיות גמישים. להוכיח שאנחנו חזקים ומובילים גם במציאות שנכפתה עלינו, למצוא את הדרך שלנו ואת התרומה שלנו בנסיבות המשתנות."

— למה התקשרת דווקא לאלון?

מניסיוני ידעתי ששיחה איתו תרומם את רוחי. הוא יזכיר לי מי אני, מה עשיתי ומה עוד אני מסוגלת לעשות. הוא יעודד אותי.

עבדנו יחד תקופה ארוכה ומשמעותית. היינו חברים טובים, הערכנו מאוד זה את זה, שיתפנו והתפתחנו, דיברנו וחיזקנו. היינו שותפי סוד.

בשייטת פיתחנו יחד את כל הקורסים המבריקים, ותמיד עמדנו יחד כמו חומה בצורה כשנדרשנו להילחם בגורמים במערכת.

לאלון היה יתרון גדול: הוא היה חסר השכלה, בית ספר לא היה בשבילו, "ראש נקי" כמו שהגדרתי את זה, ובה בעת הוא היה סופר־אינטליגנט, סקרן, אוטודידקט, שרק רצה ללמוד, לפתח ולהתפתח. בנתונים אלה הוא למד מהר מאוד את כל הדרוש לצורך פיתוח ויישום של רעיונות חדשים. הוא הפנים מהר מאוד שיטות והסברים תאורטיים וחיבר אותם לכל התהליכים והידע המקצועיים.

זה היה קל ויעיל כי הכל היה קשור לעניינים ולנושאים האקטואליים שבהם עסקנו. ככה עבדנו בשיתוף פעולה ובסינרגיה מלאה. כל אחד הביא את החלק שלו, ויחד היו לנו תוצרים מדהימים.

— הוא נשמע כמו בן אדם מעניין. ספרי לי עוד עליו.

— מה זאת אומרת? פרטים אישיים?

— כן, מה שמותר לך לספר.

אלון נולד בארגנטינה. בגיל חמש התייתם מאימו ונשלח למוסד ליתומים. כעבור שנתיים שחררה אותו אחותו מהמוסד, והוא גדל עם אבא שלו ועם שתי אחיותיו. בגיל שתים־עשרה עלה לארץ, לקיבוץ בדרום, כילד חוץ.

הוא היה ילד שובב, ספורטאי, שהגיע לבית הספר בשביל החברה והבנות. כולם חיבבו אותו מאוד. זאת הסיבה שמנהל בית הספר נתן לו פתק שעל פיו הוא השלים שתים־עשרה שנות לימוד. בפועל הוא היה יותר בחוץ, בטבע, מאשר בכיתה.

אלון התגייס לשייטת והיה לוחם אמיץ ומתוחכם ובהמשך קצין מוצלח. במבט ראשון הוא לא נראה כמו לוחם קלאסי, שרירי וחזק, משום שהוא לא נמנה עם הבריונים, אלא להפך, גופו היה רזה, גמיש וחתולי, שערו בלונדיני־שטני, עיניו כחולות, טובות, וחיוך תמידי על פניו.

החבר'ה כינו אותו "הפליט", כי נהג ללבוש שכבות של בגדים מתחת לחליפת הצלילה או חליפת הסערה על מנת להתמודד עם הקור. זה גם הקנה לו תחושה של יציבות, משקל, לא עלה נידף ברוח.

לאחר הצבא נשלח לדרום אמריקה למשך חמש שנים, שם שימש קצין ביטחון. הוא חזר לארץ עם שלושה ילדים, ישר לשייטת, לתפקיד קצין פיתוח אמצעי לחימה, למרות השכלתו המצומצמת.

הוא היה סקרן ואוטודידקט, ולכן הצליח לשבת בישיבות מקצועיות ליד מהנדסים מבלי ליפול מהם ברמתו. הוא פשוט למד, העמיק והתכונן לפני כל ישיבה כזאת.

— יש לי שאלה לגבי השייטת שאינה קשורה באלון.

— מה אתה רוצה לדעת?

— איך היה לך בהתחלה, כשעוד היה קשה? איך צלחת את זה? הרי לא קיבלת את המעמד שלך על מגש של כסף. בטח היו הרבה התמודדויות ומאבקים, אפילו מלחמות.

המשימה הראשונה שלי הייתה ללמוד ולהבין את העולם המקצועי, אך בעיקר את עולמם הפנימי של הלוחמים, עולם הרגש וההנעה הפנימית; מה משותף לכולם ומה אינדיבידואלי.

איך עשיתי את זה? שוחחתי עם הרבה לוחמים, בעיקר המדריכים והקצינים שאליהם הייתי קרובה, שאלתי שאלות קשות וקיבלתי תשובות מפתיעות.

גם הלכתי ללמוד את ההיסטוריה של הפעילות, נברתי בסיכומי מבצעים לאורך ההיסטוריה וקראתי אותם, על מנת להכיר ולהבין את מאפייני הפעילות המבצעית, מה גרם למבצעים מסוימים להצליח ולאחרים להיכשל. בדרך נחשפתי לאנשים מדהימים ומרתקים ולאופן שבו הם מתפקדים בפעילות מבצעית.

— מה מצאת?

בעיקר התעמקתי בעולם הרגשי המיוחד שלהם, באופן שבו הם מנהלים את הרגשות שלהם. הבנתי שרובם מסגלים לעצמם יכולת להתעלם מהרגשות, לשלוט בהם, כי רגשות ורגישות הם חולשה שפוגעת ביכולות שלהם.

אבל מה לעשות, רגש זה מרכיב חשוב מאוד באישיות, ומנהיגות והשפעה הן תופעה רגשית. אי אפשר להתעלם מרגשות, חייבים להשתמש בהם ולשכלל אותם. אמרתי לעצמי, תתמודדי עם זה.

— היו לך משברים?

כן. המשבר הראשון קרה כאשר בוקר אחד הגעתי לבסיס וראיתי שמפרקים את פעילות ההדרכה — כולם יוצאים לפעילות מבצעית עם הלוחמים.

המשך הפרק בספר המלא