סיפור יזמות אמיתי

2021.

אני יושבת על המיטה בחדר השינה שלי, המשפט ״אני לא יכולה יותר״ מהדהד לי בראש בלי הפסקה.

באותה נקודה אני כבר בשלהי המסע היזמי שלי, מנסה למכור את אוריבי, הסטארטאפ השלישי שהקמתי.

עדיין אין לי מושג איך המסע הזה ייגמר — בניצחון מפואר או בכישלון גמור.

כרגע הסתיים עוד ערב ארוך של שיחות אינסופיות מול ארצות הברית לגבי רכישה אפשרית של אוריבי. אני אחרי שעות ארוכות שבהן הייתי בשיא המיקוד שלי, הצגתי ברהיטות, עניתי על שאלות מורכבות וידעתי להתאים את התוכן במדויק לכל אחד מהמשתתפים.

ועכשיו, כמה דקות אחרי שתפקדתי בשיאי, אני יושבת מכווצת על המיטה ובקושי מצליחה לנשום. "אני לא יכולה יותר״ ממשיך להתנגן לי בראש, ואני מנסה להתמקד רק בלשאוף ולנשוף אוויר. הדבר החיובי היחיד שאני מצליחה לראות באותו הרגע הוא שסיימתי את השיחות לאותו היום. עוד יום נגמר, יש לי כמה שעות חופשיות עד מחר. כמה שעות שבהן אני לא צריכה להוכיח את עצמי לאף אחד. לא צריכה להצליח בשום דבר. באותה נשימה אני נזכרת שמחר הולך להיות עוד יום כזה, ואני מרגישה שאני לא יכולה יותר. לא עוד שיחה, לא עוד דרמה, לא עוד שכנוע, לא עוד גיוסי כסף.

אני מתבוננת בעצמי בתדהמה. איך יכול להיות שלפני כמה דקות הייתי בפוקוס, מוקפדת, רהוטה, ורגע אחרי אני בקושי יכולה לנשום. האם זה התקף חרדה? אולי סתם רחמים עצמיים? זה לא משנה, אני פשוט לא יכולה יותר. אני מזכירה לעצמי בפעם האלף שגם אם אכשל, שום דבר נורא לא יקרה, אולי זה אפילו יהיה לטובה. זה לא באמת מרגיע אותי. אני ממשיכה לשבת על המיטה עוד שעה או שעתיים, עדיין מכווצת. מרגישה שאני לא יכולה יותר. בסוף אני הולכת לישון וקמה לעוד יום של פגישות.

חצי שנה מאוחר יותר.

אני יושבת כבר שעה בתנוחה משונה על ספה יוקרתית במשרד לא שלי. אני ביום צילומים לקראת כתבה גדולה שעומדת להתפרסם בימים הקרובים. עוד כמה ימים אמור להיחתם סופית הסכם הרכישה של אוריבי על ידי LinkedIn, מה שעומד להיות האקזיט השני שלי. כל מה שנותר זה לחתום על המסמכים ולסיים את הצילומים לכתבות שאמורות להתפרסם בכל העיתונים הגדולים.

״זה קטע״, אומרת לי הצלמת. ״איתי את ממש חמודה וביישנית, בטח בעבודה את בדיוק להפך״. זו לא הפעם הראשונה שמציינים את זה בפניי.

״לא, האמת שאני בדיוק אותו הדבר בעבודה, לא מעט אנשים קוראים לזה גם חמודה וביישנית״ — עניתי.

הצלמת הסתכלה עליי בהפתעה, ושאלה בפשטות איך אפשר לנהל חברה ככה, בחמידות. ניהלתי את השיחה הזו מאות פעמים לאורך שנות היזמות שלי.

בפעמים הראשונות נפגעתי מאוד כששאלו אותי: ״איך זה שאת שקטה/ ביישנית/ עדינה/ סגורה/ שונה ועדיין יזמת?״ קיבלתי את זה כביקורת על כך שאני לא כריזמטית מספיק ושאני לא יכולה להוביל חברה. עם הזמן התחלתי לחבב את השאלה הזו. כבר לא שמעתי ביקורת, אלא משהו אחר, שמעתי אנשים שואלים ״האם אני יכול להגיע לכל מקום ולכל עמדה כמו שאני?״

שמחתי לסדוק את דפוסי המחשבה הרגילים של אנשים ולפתוח להם צוהר למחוזות חדשים שיוכלו להגיע אליהם.

הספר הזה מספר במידה רבה את הסיפור של כולנו: הלא שייכים, הקצת מוזרים, אלה שרוצים להשאיר חותם בעולם, אבל לא נולדו עם התכונות שסיפרו לנו שצריך בשביל לעשות את זה. זה הסיפור של מי שנולדו במקום הלא נכון, שלא היו ביחידה הנכונה בצבא, שאין להם טונות של ביטחון עצמי, שתמיד הרגישו קצת שונים ועדיין רוצים לברוא דברים מאפס. הסיפור של הלא שייכים, שכל הזמן שואלים את עצמם אם הם יכולים להצליח בעולם שנראה שבו מעטים כמותם הצליחו.

זה גם הסיפור שלי. מגיל 25 עד גיל 40 הקמתי בזו אחר זו שלוש חברות סטארטאפ. גייסתי מעל 40 מיליון דולר בסבבים שונים, חלקם מקרנות ההון סיכון הכי נחשבות בעולם. הגעתי למיליוני משתמשים במוצרים השונים שפיתחתי. מכרתי שתיים מהחברות שהקמתי באקזיטים מוצלחים לחברות ענק אמריקאיות, האחרון לחברת LinkedIn ברכישה הראשונה שלהם בישראל. ניצחתי כל סטטיסטיקה ביזמות.

זה גם סיפור על המחיר הנפשי של הדיכוי העצמי המתבקש בתחום הזה, של התאמה לדפוסים שאני לא מאמינה בהם, על היכולת להוביל באנרגיה שונה, ועל ההצלחה שהגיעה למרות ובזכות הייחוד שלי. זה סיפור על תקופות ארוכות שבהן כיביתי את מי שאני באמת, והצלחתי מאוד בדרכים לא שלי. ועל תקופות שהעזתי לתת לאור הייחודי שלי לקרון בעולם והצלחתי עוד יותר.

פרק 1
מילדות מלאת דמיון לשנים כבויות

כיתה ז׳, חטיבת הביניים יונתן ברעננה, ט״ו בשבט. המורה מודיעה לנו שבשבועות הקרובים תתחיל בכיתה תוכנית ליזמים צעירים. אותה קבוצת ילדים תמציא רעיון מאפס ותעבוד באופן צמוד עם מנחים מקצועיים. בסוף השנה המיזם יתמודד בתחרות ארצית. המורה הסבירה שמי שרוצה להתקבל לתוכנית, צריך להגיש חיבור עד תחילת השבוע הבא. בחיבור יש להסביר למה הוא או היא מתאימים להיות יזמים. אנחנו 40 תלמידים בכיתה, ומתוכם רק 10 ייבחרו.

לאורך כל שנות הלימודים שלי, עוד הרבה לפני כיתה ז׳ וגם אחריה, אף פעם לא הייתה לי יותר מדי אמביציה, אבל משום מה ההצעה הזו ממש הדליקה אותי. הרעיון להמציא משהו מאפס הלהיב אותי הרבה יותר מהלימודים הרגילים.

שלא כהרגלי, השקעתי ברצינות בחיבור שהתבקשנו להכין. סיפרתי על היצירתיות שלי, על עבודות האומנות שאני יוצרת, על השמחה שגואה בי כאשר ניצבת בפניי בעיה בלתי פתורה. כשהגשתי את החיבור למורה בתאריך האחרון להגשה, ראיתי בסך הכול חמישה חיבורים אחרים יושבים בשקית שקופה על שולחנה. שמחתי שאין היענות ולכן בטוח שאתקבל.

כמה ימים מאוחר יותר המורה הקריאה את רשימת התלמידים שהתקבלו לתוכנית היזמים הצעירים. אני לא שם. ברור שנעלבתי. אחרי השיעור שאלתי בהיסוס את אחת הילדות שהתקבלו לתוכנית, מה כתבה בחיבור.

״לא הגשתי חיבור, המורה הודיעה לי לפני כמה ימים שאני מתאימה לדעתה, והסכמתי להצטרף״, היא ענתה. העלבון התעצם עוד יותר. בצעד לא אופייני לי, ניגשתי למורה ושאלתי איך יכול להיות שהתקבלו תלמידים שלא הגישו חיבור. המורה, לא אחת האהובות עליי גם לפני התקרית הזו, ענתה לי בקצרה שהיא לא רואה בי אופי יזמי ולא חושבת שהתוכנית תתאים לי. אני זוכרת את השיחה הזו כאילו הייתה אתמול. מיותר לציין שאף אחד מהילדים שהתקבלו לתוכנית לא הפך להיות יזם מצליח.

זה לא סיפור על איך פספסו את הפוטנציאל שלי בילדות. העניין הוא שהמורה הזו צדקה. לפחות באופן מסוים. אני יכולה להבין למה היא חשבה שאני לא מתאימה לתוכנית היזמות. הייתי ילדה סגורה, שונה, שלא משתפת לרוב את עולמה הפנימי המורכב, ילדה שלא מתעניינת ברוב הנושאים בבית ספר ולא ממש מתבלטת בשום דבר. תלמידה טובה, אבל בלי מספיק מוטיבציה בשביל להיות מצטיינת.

האם זה האופי המתאים ליזמות?

בואו נראה.

התחלה

נולדתי ברעננה לאבא מהנדס מכונות ולאימא ביולוגית שעבדה בבנק הדם, ויש לי אח שגדול ממני בשנתיים וחצי. אף אחד במשפחה הגרעינית או המורחבת שלי לא היה יזם או שום דבר קרוב לכך. ברוב הזכרונות המוקדמים שלי אני יושבת ומשחקת, בדרך כלל לבד, מציירת ויוצרת. מגיל חמש אני זוכרת את עצמי ממציאה משחקים מאפס, מציירת לפרטי פרטים שורה ארוכה של יצורים דמיוניים בעלי אופי מורכב, ובונה ערים דמיוניות מקרטון.

אחת התחושות שהכי זכורות לי מהילדות היא נביעה של רעיונות. גם כילדה וגם כבוגרת אף פעם לא משעמם לי. זו תחושה ראשונית, שמופיעה גם היום, מעין חלימה בהקיץ אבל ריאליסטית מאוד. כמו פופקורן המתפצח באופן רציף עם רעיונות קטנים וראשוניים, שנולדים לעולם, מגיעים בקלות ורק מחכים להתממש.

רעיון, עוד רעיון ועוד אחד, צפים בזה אחר זה ונעלמים.

עם השנים התחושה הזו רק מתגברת, וכל יום מתפצחים דרכי לעולם כמה פופוקורנים חדשים עם רעיונות מוזרים יותר או פחות.

בגיל שבע עברתי רעידת אדמה. בקיץ בין כיתה א׳ לכיתה ב׳ עברנו דירה מצידה המערבי של רעננה לצד המזרחי, מרחק זעום של כמה קילומטרים שהפך לגמרי את עולמי. מעולם של זרימה מוחלטת עם הרעיונות והדימויים שחיים בי, נזרקתי לראשונה לעולם של מעמדות חברתיים. בכיתה ב׳ התוודעתי לראשונה בחיי לכך שיש קבוצות חברתיות שונות, שיש דבר כזה שנקרא מקובלים, ושאני צריכה לבחור לאיזו קופסה להיכנס. הדילמה הזו תחזור שוב ושוב בחיי — האם להישאר בעולם הפנימי שלי או להתאים את עצמי לתבניות המקובלות.

הצטרפתי לכיתה חדשה ואחת המטרות שהגדרתי לעצמי היא למצוא חברות חדשות. אני משערת שהיעד הועבר אליי מההורים שלי ומהמורות ונחקק אצלי כמטרה חשובה שיש להשיג בהקדם. האמת שהסתדרתי מצוין לבד, היה לי עולם פנימי עשיר ולא היה לי שום דחף להתחבר עם אף אחת מהבנות בכיתה. עשיתי מעבר חד ממשחקי מחבואים בשיחים, שאליהם הצטרפו גם יצורים דמיוניים, בכיתה א׳ האהובה שלי, לניסיונות להבין מה ללבוש ומה אני אמורה לעשות כדי שיחבבו אותי. הניסיונות להשיג חברות חדשות הצליחו בצורה מוגבלת.

החברויות בכיתה המשיכו באותו קו שבו הן נוצרו — הייתי עסוקה כל הזמן ב״להתנהג נכון״ כדי שימשיכו לחבב אותי. בית הספר הפך לזירה חברתית מלחיצה. וכך התחילה תקופה ארוכה מאוד בחיים שלי שבה הייתי כבויה לגמרי. הדמיון, ההמצאות והרעיונות תמיד היו איתי, אבל הדחקתי אותם. הלימודים לא עניינו אותי באופן די קיצוני. מהיסודי ועד סוף התיכון הלימודים היו לי קלים, אבל לא נגעו בי בשום אופן. הייתי לומדת למבחנים באופן מינימלי, אם בכלל, מכינה שיעורי בית במהירות האפשרית ולמרות זאת תמיד היו לי ציונים טובים. בדיעבד הייתה לי ראייה בוגרת לגילי — לא ראיתי שום הבדל מהותי בין 90 ל־100, בטח כשידעתי שאני יכולה להגיע לשם תמורת עוד כמה שעות של שעמום. חבל שלא הצלחתי לשמור מעט מהקלילות הזו גם בתקופת היזמות שלי.

התפטרות ראשונה בכיתה ה׳

השעות היחידות לאורך השבוע שבהן לא הייתי כבויה היו בחוג ציור. שם ״קפצתי כיתה״. בגיל תשע חלקתי את שיעורי הציור עם קבוצה של בני 13-12, שאז נראו לי מבוגרים לכל דבר. באופן משחרר, בגלל העובדה שהם לא היו בגילי, לא הרגשתי שאני צריכה להתחבר אליהם או ליישר איתם קו בשום דרך. הצד החברתי לא היה עניין, ויכולתי פשוט לצייר בכיף. הייתה לי מורה יוצאת דופן, ג׳ודי, שנתנה לנו חופש מוחלט — לא העתקנו חפצים או למדנו טכניקות, פשוט יצרנו. השיעורים היו בעליית גג קסומה, מלאה בחומרי אומנות, צבעים, ענפים, גרוטאות ומגזינים של שנות ה־80. כל שבוע יצרתי מה שרציתי. את רוב השיעורים התחלתי בבחירה של חומר מסוים — צמר גפן, אצטרובל, צבעי מים, קליפת עץ, ולמשך שלוש שעות נתתי לחומר להוביל אותי. אני זוכרת בבהירות את התחושה של הרעיונות נובעים ממני ומקבלים צורה אמיתית במציאות. לפעמים הייתי חוזרת הביתה עם ציורים "יפים" שמוסגרו ונתלו בחגיגיות על הקיר, ולפעמים עם גיבוב לא ברור של חומרים שאומנם לא קיבלו מקום קבוע על הקיר או המדף, אבל זכו להערכה על שמחת החיים שהייתה בהם.

בסוף כיתה ה׳ ג׳ודי הפסיקה ללמד. רשמו אותי לחוג ציור אחר, הפעם של העירייה. בחוג החדש היה תרגיל ברור בכל שיעור — לרוב תרגילים בנאליים, כמו ציור של כד לצד תפוזים או ציור פורטרט. בשיעורים הראשונים המשכתי עם הקו האומנותי שהכרתי — חשבתי שהתרגיל משמש כאיזה מסגרת ראשונית לתחילת היצירה ומאפשר לאלתר מאותה נקודת התחלה ככל העולה על דעתי. המורות בחוג לא ממש הבינו מה אני עושה וניסו לעזור לי לצייר כמו כולם.

באחד השיעורים שבהם איבדתי כל אחיזה בתרגיל המקורי, הושיבו אותי ליד קורן, הילד שצייר הכי יפה בחוג. בכל סוף שיעור המורות לציור הציגו לכולנו בגאווה את העבודות של קורן. ההנחיה שקיבלתי מהמורה הייתה להסתכל מה קורן עושה ולנסות לצייר כמה שיותר דומה אליו. במשך שלושה שיעורים התבקשתי לשבת ליד קורן ולנסות לחקות אותו. חוץ מאשר לשנוא את קורן עד סוף כיתה י״ב, ההנחיה הזו גרמה לי גם לעזוב את החוג לאחר שלושת השיעורים שבהם הייתי צמודה לקורן. זו הייתה הפעם האחרונה שציירתי באופן מסודר בכל הילדות. מאז כיתה ה׳ לא אזרתי אומץ לשבת מול קנבס ריק או מול ערימת חומרים ופשוט לתת לדמיון שלי להתפרע.

אחרי שנים ארוכות שלא חשבתי עליו, בדקתי מה קורן, אותו ילד שלא באשמתו הרג לי את חדוות היצירה, עושה היום. גיליתי שהוא מאייר מקצועי בפסגת עולם האיור. הוא אייר כמה שערים ל-"New York Times" ושאר הישגים מרשימים שכל מאייר מייחל להם. באמת נתנו לי ללמוד מהטוב ביותר, נתנו לי לשבת צמוד לילד בן 11 שעתיד להיות אחד מהמאיירים המובילים בעולם, ובמקום לקחת את ההזדמנות להיות מספר שתיים של קורן, יצאתי לדרך שלי.

זו הייתה יריית הפתיחה לאינספור מקרים שבהם ״התפטרתי״ מלהיות תלמידה של מישהו, מוכשר ככל שיהיה.

וזו הייתה גם יריית הפתיחה ללא מעט מקרים בתקופת היזמות, שבהם נמאס לי לנסות להצטיין בדרך לא שלי ושברתי את הכלים.

שנות החטיבה והתיכון זכורות לי כשנים הכי כבויות בחיי. את היכולת לעטות מסכה ולהתאים את עצמי למסגרות שונות בהצלחה למדתי רק בשנים מאוחרות יותר. כך שאת שנות החטיבה והתיכון העברתי בלא להיות עצמי מצד אחד, כי לא רציתי להיות שונה, ומצד שני גם לא ממש להצליח להיות מקובלת, לבושה נכון, או להגיע לאירועים הנכונים. בכיתה מעולם לא שמעו אותי, לא פיתחתי תחביבים, והעברתי את זמני בניסיונות סתמיים להיות כמו כולם. תפסתי את עצמי בכל שנות הלימודים כ״שקופה״, עוד אחת ממאות הנערות בשכבה בתיכון שאין משהו מיוחד להגיד עליה.

לאורך כל שנות הלימודים שלי, מכיתה א׳ ועד י״ב, מעולם לא הופעתי באף טקס או בהצגת כיתה, מעולם לא התקבלתי לאיזה תוכנית מיוחדת ומעולם, לפחות לתפיסתי, לא בלטתי בכלום. אם בסיום כיתה י״ב בבית הספר התיכון אוסטרובסקי ברעננה היה מתקיים חידון — מי מהתלמידות שכרגע סיימו את הלימודים תהפוך בשנים הקרובות לאחת היזמיות המובילות בארץ? אני משוכנעת שאף אחד מהמורים או מהתלמידים, כולל אותי, לא היה מהמר עליי.

לפני כמה שנים העברתי בגוגל הרצאה על יזמות. בשורה הראשונה ישבה מי שהייתה מלכת הכיתה הבלתי מעורערת ביסודי. כל הבנות רצו להיות כמוה, כולל הפעם ההיא בכיתה ו׳, כשהיא עשתה קרחת וכל הבנות רצו גם, עד שההורים שלהן הטילו וטו. לא רק שהיא הייתה הכי יפה, היה לה גם הבית הכי יפה בשכונה, וההורים שלה כל הזמן לקחו אותה לסרטים של ״מבוגרים״ בקולנוע, מה שהרשים אותי מאוד בזמנו. נראה שלא הרבה השתנה מאז ועד לאותו יום בגוגל. היא עדיין הייתה הבחורה הכי יפה בחדר והקרינה טונות של ביטחון עצמי. היא סיפרה לי שהיא מתעניינת ביזמות והגיעה לשמוע את ההרצאה שלי.

במקום שהאירוע הזה ירפא כמה פצעי ילדות ויגרום לי להרגיש על גג העולם, הייתי מפוחדת כל ההרצאה. הרגשתי שאני חוזרת לכיתה ב׳ ועומדת מגומגמת מול מלכת הכיתה. במשך כל ההרצאה לא הצלחתי להתעלם לשנייה מכך שהיא בקהל והרגשתי את אותה תחושה ילדית, ראשונית, שאני רוצה שמלכת הכיתה תאהב אותי. היה לי ברור כמה זה מגוחך, אבל הרגשתי את המאבק בין המבוגרת לילדה בכיתה ב׳ — שכל מה שהיא רוצה זה את האישור של מלכת הכיתה. הילדה ניצחה במאבק הזה. כל ההצלחה והשינויים לאורך הדרך עדיין לא ריפאו בי את תדמית הילדה והנערה ה״שקופה״.