הבלחות

הקדמה לקוראים הישראלים

יובל נאמן היה פיזיקאי מבריק, לוחם נועז ב"הגנה", פוליטיקאי, חבר קבינט ונשיא אוניברסיטה בעל שיעור קומה.
הוא גם הסיבה שבגללה אני כאן.
בוועידה שנערכה מתישהו בשנת 1965, נאמן פגש אסטרופיזיקאי בן שלושים, שזה עתה התמנה למרצה ב־ Caltech , ובדיוק פרסם מאמר מחקר שנוי במחלוקת.
כעבור שנים, המאמר ההוא שעסק בשאלה כיצד כוכבים מאירים, הוביל לכמה וכמה פרסי נובל. אבל בזמנו היו מי שחשבו שהוא פשוט, איך לומר, משוגע.
את נאמן המאמר דווקא הרשים. הוא הזמין את המדען היהודי לבקר בישראל ולתת כמה הרצאות על המחקר שלו.
"מי יודע," אמר נאמן, "אולי תכיר בחורה יהודייה נחמדה!"
וכך, כעבור כמה חודשים הכיר אבי, ג'ון בקל, את אמי, נטע אסף, בסיור במאיץ החלקיקים במכון ויצמן ברחובות, בבניין קטן ליד ביצת הענק בעלת הרגל האחת שעדיין אפשר לראות ממרחק של קילומטרים.

* * *

משפחתי ואני חזרנו למכון ויצמן כמעט כל קיץ ומדי פעם לשבתונים. עבורי, ישראל היתה המורה האהובה שלי בבית הספר סמילנסקי ברחובות, שנתנה לי מתכון לעוגת שכבות ממצות (פי עדיין נמלא ריר כשאני חושב על העוגה הזאת);
טיולי המחנאות לנגב עם חברַי בני התשע בצופים (המדריך שלנו הסביר שעלינו לשתות בבת אחת את כל המים במימייה כדי שהאויבים לא יוכלו לשמוע את שקשוק המים — משום מה דווקא את הפרט הזה אני עדיין זוכר כעבור עשרות שנים); פיתה עם שוקולד ושמנת על המרפסת של סבתי המשקיפה על שדרות נורדאו בתל אביב; פלאפל ברחוב דיזנגוף; מטקות על חוף הים.
כך הייתי עד — לפעמים מרחוק, לפעמים מקרוב — לתמורה המפליאה שעברה ישראל, מכלכלה חקלאית שנאבקה על קיומה למעצמת טכנולוגיה ואומת סטארט אפ. יש בעולם מעט מאוד מדינות שעברו שינויים דומים. אולי קוריאה, או טייוואן.
אבל איך ייראה העשור הבא בישראל?
איך יוכלו ישראל והחברות הרבות והמצליחות שפועלות בה להימנע מגורלם של הרבה סטארט אפים מבטיחים — כאלה שמזנקים למרכז תשומת הלב עם סיפורי צמיחה מדהימים, ואז הצלחתם מובילה לחורבנם והם דועכים?
"הבלחות" מציג מדע חדש ומפתיע של התנהגות קבוצתית, שיכול לעזור לא רק לחברות אלא גם למדינות לפתור את החידה הזאת.
לפני שהקמתי וניהלתי חברת ביוטכנולוגיה הייתי פיזיקאי תיאורטי, כמו נאמן וכמו הורי לפני. ניסיוני כפיזיקאי הוביל אותי לעבודה עם מועצת יועצי המדע של הנשיא אובמה על המחקר שהוביל לספר זה.
הודות לניסיוני כפיזיקאי, יכולתי להיעזר בידע שלי על מעברי פאזה — שינויים פתאומיים במערכות מורכבות — כדי לחפש תשובה לשאלה מדוע צוותים, חברות ואפילו אומות עוברים שינויים כה דרמטיים: מדוע הם לפתע דועכים. חשוב עוד יותר, המחקר זיהה שינויים קטנים במבנה ולא בתרבות שיכולים למנוע את הדעיכות האלו ולהוביל לשיפורים מרחיקי לכת.
"הבלחות" הוא אולי הספר הראשון והיחיד שמערבב פיזיקה, עסקים והיסטוריה — והמכיל משוואה המבוססת על תיאוריה מעקרונות ראשונים.
בישראל היה תמיד כבוד למדע ולמתמטיקה, בכל מגזר חברתי, במידה נדירה בין אומות העולם. לכן יש בי תקווה מיוחדת שהרעיונות ב"הבלחות" ימצאו הד בלבם של הישראלים. אין הרבה אומות אחרות שמצבן מתאים כל כך ליישום העקרונות האלה. ובהינתן גודל הבעיות שישראל מתמודדת עמן, ייתכן שבשום מקום אחר בעולם הצורך ברעיונות רעננים — כאלה שעשויים בהתחלה להיראות משוגעים — אינו דוחק כל כך.
אני מקווה שהעקרונות המתוארים בעמודים אלה ישרתו אתכם היטב, ושישראלים ישתמשו בהם כדי להראות לעולם שלאחר שבעים שנות נסיקה מרהיבה, ישראל מסוגלת להמשיך להתעלות על העבר ביצירתיות שלה, ובהצלחותיה הבלתי פוסקות למשך שבעים השנים הבאות.
לשם כך, אני מקווה שבמהלך הקריאה תחשבו על השאלות הבאות: אילו הבלחות תוכלו אתם לקדם כדי לשפר את חייכם, את הקהילה שבה אתם חיים ואת המדינה שלכם?

ספי (אסף) בקל
קיימברידג', מסצ'וסטס, ארצות הברית,
אוגוסט 2020

הבטחה: 1. השקת מסע של חללית לירח. 2. יעד שאפתני ויקר להשגה שמצפים כי יטביע חותם משמעותי.
הבלחה: פרויקט שנזנח ושלא מצפים ממנו לכלום, ונושא הדגל שלו נחשב למטורלל.

פרולוג

לפני כתריסר שנים לקח אותי חבר לראות הצגה בשם "מופע שייקספיר המקוצר".* שלושה שחקנים סיכמו 37 מחזות תוך 97 דקות (כולל "המלט" ב־ 43 שניות). הם דילגו על הקטעים המשעממים. כעבור זמן קצר הוזמנתי להרצות בכינוס עסקי. נושא ההרצאה היה נתון לבחירתי ובלבד שלא יהיה קשור לעבודתי. הצגתי " 3,000 שנות פיזיקה ב־ 45 דקות" — שמונת הרעיונות הגדולים ביותר בתולדות התחום. דילגתי על הקטעים המשעממים.
המופע הזה של מיטב להיטי הפיזיקה המשיך לרוץ לסירוגין עד 2011, כאשר התחביב הפרטי הצטלב עם משימה מקצועית. התבקשתי להצטרף לצוות שגיבש המלצות שיוגשו לנשיא לעיון ואשר עסקו בעתיד המחקר הלאומי בארצות הברית. ביום הראשון הכריז היו"ר על הגדרת המשימה שלנו. מה על הנשיא לעשות כדי להבטיח שהמחקר הלאומי ימשיך לשפר את רווחתה ואת ביטחונה של ארצנו ב־ 50 השנים הבאות? משימתנו, כך אמר, היא ליצור את הדור הבא של דו"ח וניבר בּוּש.
לצערי לא שמעתי עד לאותו רגע על וָניבָר בּוּש או על הדו"ח שלו. במהרה למדתי כי בוש פיתח, בזמן מלחמת העולם השנייה, מערכת חדשה לקידום פריצות דרך רדיקליות במהירות מדהימה. המערכת שלו עזרה לבעלות הברית לנצח במלחמה ההיא, וסייעה לארצות הברית להיות מובילה עולמית במדע ובטכנולוגיה מאז ועד היום. מטרתו של בוש: שארצות הברית תהיה היוזמת של חידושים פורצי דרך ולא הקורבן המופתע שלהם.
מה שבוש עשה, והגורמים שהביאו אותו לעשות זאת, התחברו ישירות לאחד משמונת הרעיונות הפיזיקליים הגדולים שהזכרתי בהרצאתי: מעברי פאזה.
בספר זה אראה כיצד העיקרון המדעי של מעברי פאזה טומן בחובו דרך חדשה ומפתיעה לחשוב על העולם סביבנו — על המסתורין של התנהגות קבוצתית. ניווכח מדוע צוותים טובים נוטים להרוג רעיונות מעולים, מדוע חוכמת ההמון הופכת לעריצות ההמון כשיש הרבה מה להפסיד, ומדוע אפשר למצוא את התשובות לשאלות אלו בכוס מים.
אתאר בקצרה את העיקרון המדעי (בדילוגים על הקטעים המשעממים).
לאחר מכן נראה כיצד שינויים קטנים במבנה, ולא בתרבות, יכולים לחולל מהפך בהתנהגות של קבוצות, כשם ששינוי קטן בטמפרטורה יכול להפוך קרח נוקשה למים זורמים. זה ייתן לכולנו את הכלים שיאפשרו לנו להיות היוזמים, ולא הקורבנות המופתעים, של חידושים פורצי דרך.
על הדרך נלמד איך תרנגולות הצילו את חייהם של מיליונים, מה משותף לג'יימס בונד ולתרופה ליפּיטור, ומהיכן שאבו אייזק ניוטון וסטיב ג'ובס את רעיונותיהם.
מאז ומעולם רחשתי הערכה לכותבים שמסבירים את המסרים שלהם בפשטות וניגשים ישר לעניין. אז הנה עיקרי הטיעון:
1 . פריצות הדרך החשובות ביותר נובעות מהבלחות, רעיונות שנראים זניחים ונושאי הדגל שלהם נחשבים למטורללים, שאין להתייחס אליהם ברצינות.
2 . קבוצות גדולות של אנשים נחוצות כדי לקדם את פריצות הדרך האלה ולהפוך אותן לטכנולוגיות שיוצרות ניצחונות במלחמות, למוצרים שמצילים חיים, או לאסטרטגיות שמחוללות שינויי עומק בענפי תעשייה.
3 . החלת העיקרון המדעי של מעברי פאזה על ההתנהגות של צוותים או של חברות (או של כל קבוצה אחרת שיש לה משימה משותפת) מספקת חוקים מעשיים לטיפוח מהיר ומוצלח יותר של הבלחות.
כשאנחנו מתבוננים מזווית כזאת בהתנהגותן של קבוצות אנשים גדולות, אנחנו מצטרפים לתנועה מדעית ההולכת וגדלה. בעשור האחרון החלו חוקרים ליישם את הכלים ואת הטכניקות של מעברי פאזה כדי להבין את דפוסי התעופה של להקות ציפורים, את שחיית הדגים, את פעולתם של מוחות, את הצבעתם של בוחרים, את התנהגותם של פושעים, את התפשטותם של רעיונות, את התפרצותן של מחלות ואת קריסתן של מערכות סביבתיות. אם המדע של המאה העשרים
התאפיין בחיפוש אחר חוקי יסוד, כגון מכניקת הקוואנטים וכוח הכבידה, אזי המגמה המדעית החדשה הזאת תהיה המאפיין של המאה העשרים ואחת.
אין בכל האמור לעיל בכדי לשנות את העובדה הבלתי מעורערת שמדע הפיזיקה אינו נוטה להתערבב בנוחות עם חקר ההתנהגות האנושית — שלא לדבר על בילוי משותף של ספר שלם — כך שדרוש כאן הסבר כלשהו. נולדתי לתוך התחום. הורי היו מדענים ואני נכנסתי בעקבותיהם לעסק המשפחתי. כעבור כמה שנים, כמו רבים מההולכים בעקבות הוריהם, החלטתי שעלי לראות חלקים אחרים של העולם. למרבה אימתם של הורי, בחרתי בעולם העסקים. הם הגיבו על אובדן הקריירה האקדמית שלי בהתאם לחמשת שלבי האבל, החל בהכחשה (כשסיפרו לידידי המשפחה שזוהי רק פאזה חולפת), בדילוג מהיר על פני כעס היישר למיקוח ולדיכאון, עד שלבסוף קיבלו את רוע הגזרה בהשלמה נטולת חדווה. אף על פי כן נשארו בי געגועים למדע, במידה שהביאה אותי לשלב כוחות עם קומץ נבחר של ביולוגים וכימאים ולהקים חברת ביוטק, המפתחת תרופות חדשות נגד סרטן.
העניין שלי בהתנהגויות המוזרות של קבוצות אנשים גדולות התעורר כעבור זמן קצר, בעת ביקור בבית חולים.

הקדמה

בבוקר חורפי אחד בשנת 2003 נסעתי למרכז הרפואי בית ישראל דיקוֹנֶס (BIDMC) בבוסטון כדי לפגוש מטופל בשם אלכס (שם בדוי), בחור בן 33 בעל גוף חזק וחינני של ספורטאי. אצל אלכס אובחן סרטן אגרסיבי מסוג שנקרא סרקומה ע"ש קפושי. שישה מחזורי כימותרפיה לא הצליחו לעצור את התפשטות המחלה בגופו. הפרוגנוזה שלו היתה עגומה. אני וצוות המדענים הקטן שאיתי השקענו שנתיים בהכנות לרגע הזה. אלכס היה אמור להיות הראשון שיקבל את התרופה החדשה שלנו לטיפול בסרטן.
כשנכנסתי לחדרו, אלכס שכב במיטה מחובר לעירוי תוך־ורידי, ודיבר בשקט עם אחת האחיות. נוזל צהבהב — התרופה שלנו — זרם אט־אט אל תוך זרועו.
הרופאה יצאה זה עתה. גם האחות סיימה לרשום את הסיכומים שלה בפינה, סגרה את הקלסר, נופפה לשלום ויצאה. אלכס פנה אלי בחיוך עדין ובמבט תמה. כל הפעילות הקדחתנית במטרה להגיע ליום הזה — דיוני רישוי, מימון, מחקרי מעבדה, ניסויי בטיחות, בדיקות ייצור, הגשת בקשות למנהל המזון והתרופות, רישום פרוטוקולים, שנים של מחקר — הכול התמוסס. עיניו של אלכס שאלו את השאלה המשמעותית היחידה: האם הנוזל הצהבהב יציל את חייו?
רופאים רגילים לראות את המבט הזה כל הזמן. אני לא הייתי רגיל. לקחתי כיסא. דיברנו כמעט שעתיים בזמן שהתרופה טפטפה אל תוך זרועו של אלכס. מסעדות, ספורט, שבילי האופניים הטובים ביותר בבוסטון. לקראת הסוף, לאחר שתיקה קצרה, שאל אותי אלכס מה יהיה השלב הבא אם התרופה שלנו לא תעבוד. הצלחתי למלמל איזו תשובה חסרת משמעות. אבל שנינו ידענו. למרות הוצאה של עשרות מיליארדי דולרים בשנה על מחקרים במעבדות לאומיות ובחברות מחקר גדולות, הטיפול בסרקומה לא השתנה זה עשרות שנים. התרופה שלנו היתה הקלף האחרון.
כעבור שנתיים מצאתי את עצמי לוקח כיסא ומתיישב ליד מיטה אחרת, בבית חולים אחר. אבי לקה בלוקמיה בעלת אופי אגרסיבי. רופא מבוגר אחד אמר לי בעצב שאין לו מה להציע מלבד כימותרפיה, זהה לזו שרשם כמתמחה ארבעים שנה קודם לכן. ביקשנו חוות דעת שנייה, שלישית ורביעית, ערכנו עשרות שיחות טלפון נואשות, וכולן אישרו את דבריו. אין תרופות חדשות. אין אפילו ניסויים קליניים מבטיחים.
ישנן כמה סיבות טכניות לקושי הרב הכרוך בפיתוח תרופות לסרטן. השלב שבו תא סרטני מתחיל להתרבות מגיע אחרי שהרבה דברים כבר התקלקלו בתוכו, כך שאין פתרון קל. מודלים מחקריים שמפתחים במעבדות גרועים להחריד בחיזוי התוצאות במטופלים, מה שמוביל לשיעורי כישלון גדולים. ניסויים קליניים נמשכים שנים ועשויים לעלות מאות מיליוני דולרים. כל הנימוקים האלה נכונים. אבל זה לא הכול.