ספר סוחף, מעניין, מרשים ומרתק. ממליצה לכולם לרכוש את הספר, בהחלט לא תתאכזבו.
עלילה קולחת ומותחת מאוד רלוונטי ומסקרן ויחד עם זאת חומר טוב למחשבה על חיינו .. ממליץ בחום !
ספר מעולה! ספר כל-כך מרתק שנקרא בנשימה אחת. סיפור סוחף, מפתיע, מותח ונועז.
פשוט מעולה! עמוס שביט מביא מבט רענן ומקורי על המציאות, עם כתיבה סוחפת וסיפור שתופס אותך מהרגע הראשון, ניתוח מעניין של המציאות שלנו מנקודת מבט מקורית, מעט מאוד פעמים יוצא לך להיתקל ביצירה כזו, שאפו!
מאסטר-פיס, ממש ככה. באמת ספר שכמותו קוראים רק לעתים נדירות. אני עדיין נפעמת. החיבורים החכמים סביב מוטיב המחברת, שמתגלית ככלי משחק בידי ארגוני הביון, והמסטיק התמים, שמתגלה ככלי לחיסול, והקריצה לעולם הספרות, ומוטיב מנות הדם, והדמות הזאת, החולה האומלל, שכל כך רוצה להיות משמעותי, ומוצא עצמו מובל על ידי נשים חזקות לעולמות האפלים של מלחמות הצללים. ספר מבריק, בעל גוון ייחודי וחכם, שמאחורי כל הקלילות וההומור שלו מסתתר מארג מחשבתי ראוי לציון. באמת שאפו.
הספר כתוב יפה וזורם.. עם חוש הומור טוב...ממתין לספרו הבא של עמוס שביט.
הספר כתוב בצורה מופלאה, מעניין, מרגש, מותח וסוחף. בתור חיילת שסוגרת בתכיפות גבוהה בבסיס הספר הזה העביר לי סופ"ש מהנה בבסיס, בהחלט ממליצה לכולם.
עמוס שביט מביא אל הקוראים שלו סיפור נהדר, מלא במתח, הומור, ועניין, שסוחף אל מן הרגע הראשון ועד תומו, ולא עוצר או מאכזב בדרך לרגע. שוב הצליחה הוצאת 'שתים' להציג בפנינו עוד ספר פשוט נהדר. ספר מרתק. מעורר מחשבה ועניין. ספר מסע משעשע. מותח במידה. ומלא הומור. והוא פשוט נקרא בנשימה אחת ובכיף. לא להאמין שזהו ספר ביכורים. ...ועל מה הספר?" "הה, סיפור ארוך. על קוורנה, ועל בוריס ג'ונסון, ועל הקשר של הקורונה לברקזיט"
במילה אחת: וואו!!! כבר מזמן שלא נהניתי ככה מספר. הסגנון הייחודי, ההומור, הכתיבה החכמה, הקצב הנכון, השנינות, עיצוב הדמויות, הרלוונטיות לחיינו, היכולות לשמור על מתח, והיכולת של הכותב לשזור פרטים יחד, כל זה הופכים את הספר הזה למופע ספקטקולרי של כתיבה. כבר הרבה זמן שלא החזקתי ביד ספר שלא הייתי מסוגלת להניח אותו ולו לרגע. ממליצה על הספר הזה בחום. לא תתאכזבו.
עמוס שביט כותב בחסד, סיפור המגפה אינו רק סיפור המאה, הוא הסיפור הלאומי שלנו, של כל בית בישראל וכולל בתוכו לבטים, פחדים, התמודדויות ודרכים יצירתיות להסתגלות בעולם חדש. עולם עם שחקן חדש ומשפיע ובלתי נראה. עמוס כדרכו עושה זאת בהומור, בכתיבה קלילה, משעשעת, עם מסרים לא פשוטים ומצליח להעביר את האווירה והלבטים בדרכו הייחודית. נקרא בנשימה אחת. מומלץ בחום
ספר קולח ומרתק שנותן הצצה למוח של גבר בן חמישים רגע לפני או בעצם אחרי שהחיים סוגרים עליו. 99.9 מהאנשים בעולם פשוט חיים אבל יאיר גיבור הספר ניסה להשאיר את חותמו בעולם. דווקא מחלת הקורונה נתנה לו את אפשרות להשאיר חותם ואת ההזדמנות הזו הוא לא פספס . לרוץ ולקרא .
מאוד נהניתי לקרוא את הספר חולה 096. ספר המחובר היטב לתקופה. משלב מתח , פעולה ואת הקורונה. הספר כתוב היטב, הקריאה קולחת , מותחת וצפייה להמשך. בהחלט מומלץ!
אהבתי מאוד! עלילה אקטואלית והספר כתוב מעולה. סיימתי אותו בערב אחד. מחכה לעוד ספרים של הסופר.
מומלץ בחום, ספר סוחף ומרתק, אי אפשר להפסיק לקרוא, משאיר רצון לקרוא עוד. כיף של קריאה.
ספר מדהים! נקרא בנשימה אחת. אי אפשר להניח אותו. במיוחד בתקופה הנוכחית שהכול נקרא כאילו זה קורה לנו, כאן והרגע תודה רבה!
הספר קצר וחמוד, המתאר בקלילות איך חולה עשוי להפוך לכלי מיקוח בידי השלטונות בגלל סוג הדם שלו, תוך כדי שילוב של אהבה נכזבת. לא היה ברור לי מדוע רק הפרק הראשון והאחרון בגוף ראשון. משעשע לפרקים.
הכי ישראלי ועכשווי : קורונה בשילוב מבצע של המוסד. ספר כיפי, קליל, קצבי וטבול בהומור. התחלה טובה לספרי קורונה שוודאי יתחילו לצוץ בקרוב.
ספר קצר, שאכן נקרא בנשימה אחת. ניכר שהמחבר לא ניסה להעמיק, אלא בעיקר לזרום, מהר. רעיונות נחמדים, שניתן היה לייצר מהם מספר ספרי מתח. ואת הצחוקים, אפשר להשאיר בחוץ
יום ד', 18 במארס, 2020
אני חי.
פוקח עיניים, החזה מתרומם במתינות מעצמו, בקצב איטי של צפצוף מכונות. חמצן מוזרק לחזה בשריקה פנימית, שנשמעת לי כמו מתוך הגוף פנימה, מתוך האיברים הפנימיים, וזה מרגיש כאילו אני שומע את איבריי חיים, מבפנים.
מוניטור ירוק מאמת את קיומי, זבוב עומד על חלון עמדת האחיות, לא ברור אם הוא בפנים או בחוץ, ואטב כביסה מתכתי בודק לי את רמת החמצון בדם. אני מרגיש לא טוב, שוקע לתוך מסדרונות אפלים של הזיות, לתוך מרחב מואר נטול זמן ומקום ואוויר, יונק את קיומי כמו מתוך קשית, כמו מתוך פילטר עכור, לא מצליח לזהות את האיש ששוכב בתוך חלוק בית החולים, במחלקת הקורונה, מדולל מסת שריר, ופניו כפניי.
אבל אני עוד חי.
שמונה ימים הייתי מונשם ומורדם, עם "הצללה דו צדדית בריאות", כפי שנכתב בניירת הצהובה, ומתברר שנרשמה היסטריה די גדולה סביבי בזמן שהייתי עמוק בחשיכה הגדולה. אמא ויעלי והילדים והחברים ואולי גם כל המדינה.
כעת כבר יצאתי מטיפול נמרץ קורונה, לא יודע לומר מתי. הגוף שלי מצומק ורזה, השיעול הנבחני קצת נרגע אבל הקול שלי עדיין נשמע כמו מיקרוגל בפעולה. יבש, מעוך, עמום, אבל מחובר עדיין לחשמל.
התחלתי לעשות, פה ושם, פיזיותרפיה נשימתית, ובקרוב אלמד כמו תינוק לבצע פעולות חיים בסיסיות. בהונות הרגליים מרצדות מקצה הגוף, אצבעות הידיים מגרדות את הראש הבוער, כמו בגוף אחר, ואיכשהו אני כבר מצליח לאכול בכוחות עצמי.
ארבעה ימים לאחר שחזרתי לארץ — מברצלונה, נפלה עליי עייפות. הרגשתי נורא, ונראה היה שהעולם חג סביבי כמו קרקס מעופף מול העיניים. הגוף פשוט קרס במהירות, ואמבולנס שהזמינה יעלי, אשתי, פינה אותי ברעש גדול לבית החולים ברזילי באשקלון.
זה כמעט הדבר האחרון שאני זוכר — אני באמבולנס, רוצה להחליף כמה מילים עם פרמדיקית צעירה בלבן, עם פנים מתקתקות של בריאות, אבל רק מחרחר כמו מכשיר חשמלי מקולקל.
כשהתעוררתי, הכול היה מוצף אורות לבנים ורעש מכונות מונוטוני. לא הייתי בטוח אם האנשים סביבי הם מציאות או חלום. הם לבשו חלוקים לבנים, רכוסים ואטומים עד צוואר כחייזרים, על פניהם מסכות בד ירוקות ומין מסך פנים שקוף, על ראשם קפוצ'ון רפואי לבן, ידיהם עטויות כפפות גומי כחולות, ולא יכולתי לזהות פרצופים או הבעות פנים.
גם לא ממש ידעתי איפה אני.
אחר כך שקעתי שוב, לא ברור לכמה זמן.
בשלב מסוים, כשפקחתי עיניים, מנסה להבין איפה אני ומה בעצם קרה, חשבתי שאני רואה אותה, בין כל האנשים שהתרוצצו כאן במחלקה. שהיא כאן, ממש מולי. קרן?!
יעלי צלצלה לנייד שלי. למרות ניסיונותיה להסתיר זאת, יכולתי לשמוע את הבהלה שבקולה. הקשבתי לה בעיניים עצומות, מתענג על הרכות הבלתי מוכרת שנשזרה בלשונה, נהנה מהדאגה שכבר נשכחה בינינו, בשנותינו הארוכות, המשותפות, החבוטות.
"אני חי, יעלי", לחשתי מתכתית, בוהה בבטן שלי, שעולה ויורדת במתינות, "לא צריך לדאוג".
תראי, יעלי, ניצחתי את המוות. הנה, הוא מתנשף שם מאחור, בקושי מסוגל לזוז.
היא נשמה עמוק וסיפרה בקול רך שהמדינה בהיסטריה מהנגיף הסיני שחדר לארץ. אמרה שהתפרסם בעיתונות המקומית של אשקלון שאני חולה קורונה 096 של מדינת ישראל, שנדבקתי בטיול בברצלונה, ושהם לקחו תמונה שלי מהפייסבוק. היא הסבירה שאני מאושפז במחלקת קורונה א' בבית החולים ברזילי, ושהייתי לא יציב, ושאיש לא ידע לומר מה קורה איתי, ושאפילו היה חשש ממשי לחיי.
"זה היה מפחיד", נסדק לה הקול.
יעלי אמרה שהילדים מודאגים ושאמא שלי מתקשרת כל חצי שעה ולא מפסיקה לבכות ולהתפלל ולקרוא תהילים.
היא שאלה אם אני צריך משהו, ורציתי לומר שאני רוצה הביתה; קחי אותי הביתה, יעלי, הכול כואב לי, והחולשה בלתי נסבלת, אבל לא דיברתי ברור.
או שלא דיברתי בכלל.
"מחשב, מחשב נייד", קירבתי את הטלפון לפה, מגייס כל חלקיק אוויר אפשרי, "יכולה להעביר לכאן את המחשב הנייד שלי?"
שמעתי את נשימתה המודאגת, "את המחשב הנייד שלך? למה אתה צריך אותו?"
"בבקשה, יעלי, את המחשב. אני צריך אותו".
אני חייב לכתוב, יעלי, המהם המיקרוגל ממחלקה א' שבאשקלון.
חייב להבין מה השתבש לי בדרך.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
