לילה ללא סוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לילה ללא סוף

לילה ללא סוף

2.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אורלי קראוס־ויינר

אורלי קראוס-ויינר נולדה ברמת השרון ב- 9 ביולי 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה". 

מספריה:
התרוממות - 1997, ידיעות ספרים
מלכת הלבבות - 1999, ידיעות ספרים
אהבה לפי הספר - 2002, ידיעות ספרים
מחול הפלמינגו - 2005, כנרת זמורה-ביתן דביר
דיוקן הונגרי - 2007, כנרת זמורה-ביתן דביר
זאבים בשלג - 2009, כתר ספרים
כמעט מושלם - 2011, כתר ספרים
הנסיך - 2013, כתר ספרים
סיני - ספטמבר 2014, כתר ספרים
אתנה - מרץ 2015, סטימצקי
המדריך לשוברות הלבבות - פברואר 2017, ידיעות ספרים

ראיון "ראש בראש"

תקציר

בלילה חורפי אחד, מתעוררת יערה קסטל בדירת הגג שלה לקול רעש קל. אחרי רגע של חשש היא מייחסת את הרחש לחתול שלה ופונה אל המקרר, שם ממתינה לה עוגת גבינה מפתה. בעודה פורסת לעצמה פרוסה, יד גברית מצמידה סכין לגרונה וקול מקפיא מסנן באוזניה: "תהיי בשקט, אחרת אני שוחט אותך". 

תגובתה האמיצה של יערה לאיום מפתיעה אפילו אותה, אך גם הופכת עליה את עולמה. מחיים נינוחים של עורכת דין בעלת עתיד מבטיח היא נסחפת אל מציאות הזויה ומאיימת ואל מסע בריחה וגילוי עצמי מטלטל, המזמן לה סכנות רבות, הרפתקאות מסעירות ולבסוף – נגד כל הסיכויים – גם אהבה.

לילה ללא סוף הוא סיפור מרתק ועוצר נשימה ששורשיו נעוצים בעבר הרחוק, בתקופה שבה הטוב והרע היו ברורים ומוחלטים. סיומו המפתיע מתרחש בתל אביב של ימינו ומעלה שאלות נוקבות הנוגעות לבחירה בין מצפון לאהבה, ובין פשרה כואבת לצדק מוחלט. 

אורלי קראוס־ויינר היא סופרת רבי־מכר שפרסמה עד כה שמונה־עשר רומנים. הבולטים שבהם הם התרוממות, דיוקן הונגרי, זאבים בשלג, אהבה ודעות קדומות, המדריך לשוברות הלבבות ומפורסמת בעל כורחה.

פרק ראשון

פרק 1

יש אנשים שנולדו חרדתיים וכל רשרוש בבית עלול להקפיץ אותם, גם אם הם מתגוררים עם שני כלבי אמסטף. ויש אנשים כמוני, שנולדו עם תחושה ששום דבר רע לא יקרה להם לעולם, גם אם הם גרים רק עם חתול אנגורה ברחוב הירקון בתל אביב, ולמרות השמועות העקשניות, שהולכות ומתגברות, על אנס שתוקף נשים בודדות במשולש דיזנגוף-פרישמן-הירקון.

ההורים קנו לי תרסיס פלפל והגיעו במיוחד מירושלים כדי להעניק לי אותו. הם גם התחננו שאתקין סורגים על החלונות. אבל אני סירבתי בתקיפות. סורגים היו מקלקלים לי את הנוף לים. רק בזכותו התעוררתי בכל בוקר בהתלהבות נעורים לא אופיינית לקשישה בת שלושים ושתיים כמוני.

הצנחתי את תרסיס הפלפל לתוך הבלגן שבתיק שלי. והצטערתי מאוד על המעשה הזה אחרי הלילה הארור ההוא. הלילה שהפך את עולמי.

התעוררתי אז מרעש שייחסתי לְחמוד, החתול שלי, והחלטתי לגשת למטבח ולנשנש מעוגת הגבינה שהשאירו לי ההורים במקרר. אמנם נשבעתי לא לגעת בה יותר, לאחר שטחנתי רבע ממנה בעמידה, אבל שרעפי השינה כנראה טשטשו את כוח הרצון שלי.

הצלחתי להוציא את התבנית מהמקרר ולהניח אותה על השיש, כשלפתע הרגשתי מישהו מחבק את מותני בכוח. בשנייה הבאה חשתי יד נוספת מצמידה סכין לצווארי וקול מתכתי סינן באוזני, "תהיי בשקט או שאני שוחט אותך."

דווקא האיום הנאלח הזה גאל אותי מהשיתוק שאחז בי. אחזתי בסכין הקצבים הגדולה שנחה בתוך התבנית ותקעתי אותה בכל הכוח בזרוע שחיבקה את מותני.

הפורץ השמיע זעקת כאב ונרתע לאחור. הסתובבתי בקפיצה. לאור הירח שהציץ פתאום מבין קרעי העננים ראיתי שהוא עדיין אוחז בסכין שלו ביד השנייה. מיהרתי לדקור גם אותה כדי לנטרל אותו, לפני שיתאושש.

הגבר, שפרצופו היה מכוסה בכובע גרב שחור, צרח שוב. הסכין נשמטה מידו שדיממה קשות. למרות זאת הוא הצליח להימלט לעבר הדלת שחצצה בין הדירה לגג, בעט בה וברח החוצה.

לבי הלם בקצב של תופי מלחמה כשמיהרתי אחריו. רגלי נרטבו משאריות הגשם שירד בלילה, אבל התעלמתי מזה. הספקתי לראות אותו מתכופף מעל המעקה ומנסה לתפוס משהו בידיו הפצועות. כעבור שנייה ניסרה את חלל הלילה שאגה נוראית, שלא אשכח לעולם.

לא הייתי צריכה לשמוע את החבטה האיומה כדי לדעת מה קרה.

ידי החלו לרעוד וסכין הקצבים נפלה על רגלי. בכלל לא חשתי בכאב בתוך סערת הרגשות שהשתוללה בתוכי.

שאלוהים יסלח לי! הרגתי בן אדם! זאת היתה המחשבה המסודרת הראשונה שחלפה במוחי. לפני שהספקתי לסנגר על עצמי, חשתי קבס עולה בקרבי ומאיים לחנוק אותי. רגלי הרועדות בקושי נשאו אותי לשירותים, שם התקפלתי מעל האסלה והקאתי את נשמתי. ופתאום חשתי משהו רך נוגע בי. פלטתי זעקת אימים - דמיינתי שזוהי רוחו של המת שחזרה לנקום בי.

אבל היה זה רק חמוד החתול, שהגיח מאי־שם והתלטף ברגלי. גיליתי שזה מה שאני צריכה כדי להתאושש מעט.

"אתה צודק, אני לא אשמה שהוא החליט לברוח עם שתי ידיים פצועות," מלמלתי וליטפתי את פרוות האנגורה הנעימה שלו. "הרי הוא איים לשחוט אותי..." הצטמררתי כשתהיתי מה היה קורה אילו לא היתה לי במקרה סכין בהישג יד.

יללות סירנות בקעו מהרחוב. הן הבהירו לי שעוד מעט אצטרך לחזור על הסיפור בפני חוקרי המשטרה. לכן נשמתי עמוק, אחזתי בדופנות האסלה והתרוממתי על רגלי, שעדיין רעדו ממתח. בעומק לבי התחלתי להפנים את העובדה שחיי לא יחזרו להיות מה שהיו לפני הלילה הזה.

חזרתי לסלון והדלקתי את האור כדי לחפש את הטלפון הנייד. למרבה הבעתה, כך נחשף האזור, שהזכיר בית מטבחיים. שביל של דם מוכתם בטביעות רגליים הוביל אל הדלת שממנה נמלט הפורץ.

למה לא הקשבתי להורים והתקנתי סורגים? התחלתי לייסר את עצמי, ולמה לא הסתובבתי כמו שהם ביקשו עם תרסיס הפלפל ביד? הרי אם הייתי מרססת אותו, הוא היה מתעוור לכמה רגעים ולא מסוגל לברוח...

דפיקות רמות בדלת קטעו את מחשבותי. הרמתי את חמוד בידי, כאילו בכוחו להעניק לי כוח, וניגשתי לפתוח בלב הולם.

שני שוטרים ושוטרת בהו בי במבט חמור. רק אז הבנתי שאני נראית כמו ציור סוריאליסטי. פיג'מת הפלנל הלבנה שלבשתי היתה מנומרת בכתמי דם, שעמדו בניגוד מוחלט לשלווה ששידרתי כשהחזקתי את החתול בידי. הם כמובן לא יכלו לדעת על סופת ההוריקן שהשתוללה בתוכי.

"אני... האנס היה פה... נלחמתי בו והוא... ברח," התחלתי לגמגם תחת מבטם התוהה. עיניה של השוטרת התרככו.

"אני מבינה," היא אמרה בקול שקט. "אפשר להיכנס, גברתי?"

"אפשר... ב... בטח... בבקשה, תיכנסו..." המשכתי לגמגם וזזתי הצדה כדי לאפשר להם להיכנס. "בואו. א... אני אסביר לכם מה קרה..." מיהרתי לצעוד לפניהם לכיוון המטבח.

בדרך החליט חמוד שהם לא מוצאים חן בעיניו ונמלט מידי ביללת מחאה.

"הנה," הצבעתי על השיש. תבנית העוגה עדיין עמדה עליו. "אני... רציתי... רציתי לחתוך לי עוגה... ו... פתאום הרגשתי מישהו תופס אותי מ... מאחור ומצמיד לי סכין לצוואר..." גרוני ניחר פתאום, והייתי מוכרחה לשתות. כשפתחתי את דלת המקרר ונגעתי בבקבוק המים, התנפל עלי אחד השוטרים בעצבנות, "מה את עושה? אסור לך לגעת בשום דבר!"

"רגב, תן לה לשתות למען השם!" התערבה השוטרת בתקיפות. "בינתיים תעשה משהו מועיל ותתקשר לרוסו ולמז"פ, שיגיעו לפה במיידי!"

"איזה רוסו? מהסיור?" תהה השוטר העצבני.

"לא, נצ"מ רוסו מפקד הצח"מ!" היא נשמעה חסרת סבלנות ופנתה לשוטר השני, "בעצם, יואל, תתקשר אתה לרוסו, ורגב למז"פ, ותזדרזו בבקשה!"

"זה בסדר, את יכולה לשתות," היא חייכה אלי והוציאה מתיקה אגד טפסים ועט, "וגם לשבת," החוותה בידה על אחד מכיסאות הבר.

לקחתי את בקבוק המים איתי וצנחתי מולה. היא נשארה לעמוד ושאלה, "מה שמך בבקשה?"

"יערה קסטל."

"יערה, אני סמלת נעמי כץ," היא אמרה והחוותה בידה על התג שענדה. "אני מבינה שעברת אירוע קשה מאוד הלילה ושאת עדיין נסערת, אבל בבקשה, אם תוכלי לתאר לי את כל מה שאת זוכרת ממנו, זה מאוד יעזור."

"אוקיי," מלמלתי. "חזרתי מהעבודה בערך בתשע..."

"איפה את עובדת?"

"אני... מתמחה במשרד עורכי דין קסטל-לוי-ירקוני," דקלמתי במהירות את שם הפירמה המשפטית המפורסמת, שאחד השותפים הבכירים בה היה הדוד שלי. איכשהו תמיד הביך אותי שאנשים יחשבו שהיה פה איזה נפוטיזם, אף על פי שסיימתי את לימודי המשפטים בציונים הכי גבוהים בחוג.

נעמי הנהנה בפנים חתומות. "היית לבד כשחזרת מהעבודה?"

"כן," מלמלתי, "אם את לא מחשיבה את החתול."

הסמלת חייכה שוב. "אוקיי, ומה עשית?"

"הכנתי לי משהו לאכול." הצבעתי על המחבת שעדיין ניצבה על הכיריים. "התקלחתי וראיתי טלוויזיה, עד שנרדמתי בערך ב... לא יודעת... אחת־עשרה אולי... ואז, מתישהו בסביבות שלוש, אני חושבת, התעוררתי מאיזה רעש ו... חשבתי שזה החתול שמסתובב בבית..." ניסיתי לחייך. "הוא... יש לו התקפי אנרגיה כאלה, באמצע הלילה."

"אוקיי, ואז מה עשית? חיפשת אותו?"

"לא, כי... פתאום בא לי משהו מתוק ו... הלכתי למקרר להוציא את העוגה." הצבעתי על השיש. "ואז הרגשתי את האנס נצמד אלי מאחור ומחבק אותי חזק ביד אחת... ביד השנייה הוא הצמיד לי סכין לצוואר ולחש שאם אני לא אהיה בשקט, הוא ישחט אותי..." הצטמררתי שוב. "זה היה נורא. אני לא פחדנית בדרך כלל. אבל זה היה ממש... פחד אלוהים! הרגשתי כמו חיה במלכודת. כזה חוסר אונים איום, משתק. עד שנזכרתי שיש לידי סכין... הרי השארתי אותה בתבנית כל הזמן. אז תפסתי אותה ותקעתי לו ביד. הוא צרח ושחרר אותי. אני חושבת שהוא היה בהלם מהדקירה. היה חושך ו... גם הגוף שלי הסתיר לו את התבנית עם הסכין בפנים. ואחרי שהוא עזב אותי... הסתובבתי וראיתי שהוא עוד מחזיק את הסכין שלו והייתי חייבת לנטרל אותו... אז תקעתי את הסכין שלי ביד שהוא החזיק בה את הסכין... ו... היא נפלה... הנה היא שם," הצבעתי על האולר הכסוף בעל הלהב הארוך שנשאר מוטל בלב שלולית דם מצדו השני של השולחן. "לא רציתי להרוג אותו... את חייבת להבין. אם הייתי רוצה... הייתי תוקעת לו את הסכין בבטן או בחזה. אבל... זה לא מה ש... הוא מת, נכון?!"

נעמי הנהנה וכנראה עמדה לומר משהו, אך לפתע העיפה מבט מופתע מעבר לגבי ואמרה בנימת הערצה, "נצ"מ רוסו, זה היה מהר."

הסתובבתי. הבנתי מיד את ההתרגשות שאחזה בסמלת, שעד כה הפגינה מקצועיות עניינית.

במסגרת תפקידי במשרד נתקלתי לא פעם בקציני משטרה. חלקם היו גם נאים. אבל בקצין מרשים כזה עוד לא חזיתי. הוא היה גבוה וחסון, שחום ובעל עיניים אפורות־כחולות. שערו היה חום ומשיי למראה. אפו הגדול יחסית השתלב בהרמוניה בפניו, שהיו חרושות קמטי קשיחות לאורך עצמות הלחיים הבולטות. על חזהו הרחב, מימין, התנוסס תג ועליו נכתבו דרגתו ושמו: ניצב־משנה תמיר רוסו.

"שלום, סמלת כץ," הוא אמר באגביות ופנה אלי, "ואת גברת קסטל, אני מבין."

"כן," הנהנתי. היה בהתנהגותו אלמנט שחצני, שגרם לי מיד לתעב אותו. היה ברור שהוא מודע בהחלט להשפעתו על נשים ומתייחס כמובנה מאליה לאפשרות שכולן ייפלו לרגליו בהזדמנות הראשונה שהוא יואיל להעניק להן.

הסמלת מיהרה להגיש לו את הבלוק שעליו כתבה את הדוח על הלילה הנורא. רוסו עיין בו קצרות ואמר, "גברת קסטל, אני מבין שאמרת שהבחור שתקף אותך מאחור היה אנס. את יכולה להסביר לי איך הגעת למסקנה הזאת? הוא עשה או אמר משהו שגרם לך לחשוב ככה?"

"לא ממש..." מלמלתי וניסיתי להיזכר בכל פרטי המעמד המטלטל. "אבל... מה כבר היתה יכולה להיות הסיבה שהוא פרץ לפה?"

"לא כל הפורצים הם אנסים," הוא משך בכתפיו. "חלק גדול מהם סתם גנבים, את יודעת."

"תראה, רוסו..." השמטתי בכוונה את דרגתו בגלל הנימה המתנשאת שבה דיבר אלי, "בהתחשב בזה שידעתי שמסתובב אנס באזור ושהקורבנות שלו הן בדרך כלל נשים שגרות לבד... זאת היתה ההנחה הראשונה שעלתה לי בראש."

"אז ידעת שמסתובב אנס באזור?" הוא ביים הבעת תהייה, "ולמרות זאת לא חשבת להתקין סורגים על החלונות ולנעול את הדלת שמובילה לגג? והכי מוזר זה שהתעוררת כששמעת רעש חשוד, ובכל זאת לא התקשרת מיד למשטרה. אפשר לשאול למה?"

"תסתכל מה כתוב בדוח. חשבתי שזה החתול שלי!" הטחתי בו בעצבנות. "אני רוצה להבין, נצ"מ רוסו, אתה מאשים אותי במשהו?"

פרק 2

לרגע היה לי נדמה שהבעתו השתנתה, והשחצנות פינתה את מקומה לכעס. אבל כעבור שנייה נוספת הוא אמר בטון הרבה יותר מפויס, "חס וחלילה! אני לא מאשים אותך בכלום. אני רק מנסה להבין מה בדיוק קרה פה הלילה."

"הכול כתוב בדוח," חזרתי על דברי בקול חנוק, שבישר שהדמעות כבר טיפסו במעלה גרוני. גם ככה הרגשתי קצת אשמה כי פשע, שמישהו ניסה לבצע נגדי, הסתיים במותו. לא הייתי צריכה את הניצב־משנה היהיר הזה שיזכיר לי שנשים שמסרבות להתבצר מאחורי סורגים ולא מתקשרות למשטרה בגלל כל רעש ששמעו נחשבות למזמינות צרות בעולם המטורף שלנו.

"אתה יכול לבקש מהמז"פ שיגיעו ויתחילו את הבדיקות שלהם?" המשכתי לדבר בעצבנות והצלחתי בכוחות־על לעצור את הדמעות, "אני רוצה להת... אתה לא רוצה שהחתול שלי ילקק את ה... ממצאים מהרצפה, נכון?"

זיק מופתע חלף בעיניו להרף עין. הוא הבין שהדבר שאני הכי רוצה באותו רגע הוא לנקות את הדירה משלוליות הדם ולשכוח שכל הטירוף הזה התרחש בה.

"המז"פ כבר פה בסלון," הוא ענה, "אבל לפני הכול אני רוצה שתחזרי על תיאור כל האירועים שקרו הלילה, מהרגע שחזרת מהעבודה."

"אוקיי," נאנחתי. "כמו שאמרתי לסמלת, הלכתי להתקלח..."

"איפה?" הוא שאל.

"במקלחת," התעצבנתי. "למה? איפה אתה מתקלח?"

"סליחה." הפעם הוא חייך בגלוי. "אני מבקש שתראי לנו איפה קרה כל דבר."

לרגע היססתי. נזכרתי שהמקלחת ממש מבולגנת ובגדי העבודה שלי, כולל התחתונים והחזייה, עדיין זרוקים ליד מכונת הכביסה. אבל למראה מבטו הנחוש, ויתרתי על הניסיון לומר לו שזה ממש מיותר.

"אתה צריך לזוז כדי שאני אוכל לעבור," התרסתי באיבה כשהתקרבתי אליו. לא היתה לי שום כוונה לגשת למקלחת דרך הפתח השני של המטבח, שהזכיר יותר משחטה.

נצ"מ רוסו פינה לי את הדרך. הובלתי אל המקלחת אותו ואת שאר השוטרים שהתגודדו בסלון שלי. רק אנשי המז"פ בסרבליהם הלבנים ויתרו על הסיור והמשיכו בענייניהם.

"אתה רואה," הצבעתי על האמבטיה, בניסיון למנוע ממנו להסתכל על פרטי הלנז'רי שלי, "התקלחתי פה ואחר כך הלכתי למטבח להכין לי משהו לאכול."

רוסו העביר את מבטו החוקר על כל חדר האמבטיה וקלט כמובן את החוטיני ואת החזייה המפונפנת שלי, שהיו זרוקים על ערימת הבגדים. לפחות הוא קיבל הוכחה שיש בי צדדים נשיים, אף על פי שאני מבולגנת להחריד וממש לא פחדנית.

"וכל הזמן הזה היית לבד בבית?" הוא שאל.

"כן, אם לא מחשיבים את החתול שלי," עניתי בקוצר רוח מופגן. "אפשר כבר לחזור למטבח?"

"בהחלט," הוא אמר ופינה לי את הדרך שוב. הפעם היינו קרובים מספיק כדי שאקלוט את ריח האפטרשייב שלו. זה רק עצבן אותי עוד יותר, כיוון שהוא היה גברי ונעים.

"הנה המחבת שטיגנתי בה חביתה," אמרתי כשחזרנו למטבח. "עמדתי פה ליד השיש והכנתי לי גם סלט, ואחר כך לקחתי את האוכל לסלון."

"באיזו סכין חתכת את הסלט?" הוא התעניין.

"בסכין הזאת," שלפתי סכין מטבח קטנה מבין הכלים המלוכלכים שהיו בכיור.

"זאת הסכין שדקרת בה את התוקף?" הוא תהה.

"לא, הסכין ההיא נפלה לי מהיד בחוץ... על הגג..." מלמלתי בנמיכות רוח, כשנזכרתי שוב בחבטה האיומה ששמעתי ובגללה הפלתי את הסכין. "הסכין שדקרתי אותו בה היתה בתוך התבנית של העוגה... אבל חשבתי שאתה רוצה שאשחזר את האירועים לפי הסדר, נכון? אז אנחנו צריכים עכשיו לגשת לסלון."

"אחרייך."

הלכתי לכיוון הסלון. "אוקיי, אז התיישבתי מול הטלוויזיה לאכול וראיתי בבינג' איזו סדרה. באיזשהו שלב נרדמתי והתעוררתי בסביבות אחת־עשרה, כשהחתול טיפס עלי... אחר כך הלכתי לישון בחדר השינה, שכמובן אני צריכה גם להראות לכם מן הסתם..." עטיתי הבעת מחאה כשצעדתי לכיוון חדר השינה, שהיה רק קצת פחות מבולגן מהמקלחת. "אה, רגע, לפני זה צחצחתי שיניים. אתה רוצה לחזור למקלחת?"

"לא," הוא נכנס לחדר השינה וניגש מיד לחלון.

"החלון והתריסים היו פתוחים או סגורים כמו עכשיו כשהלכת לישון?"

"סגורים, כי קר בחוץ," הסברתי.

"ולאן החלון הזה פונה?"

"לרחוב הירקון," עניתי. "הגג הוא רק בצד של הסלון."

"אוקיי, אז ישנת פה," הוא הצביע על המיטה הסתורה, "ומתי התעוררת מהרעש?"

"בסביבות שלוש."

"מאיפה הוא הגיע, הרעש?"

"מבחוץ, לא מתוך החדר." הצבעתי לכיוון הסלון. "וכמו שאמרתי קודם, חשבתי שזה החתול שלי, שבדרך כלל נזכר בלילה שהוא טורף."

"הוא יילל?"

"לא, היה רק רעש כזה של... לא יודעת, כמו משהו שזז או נופל... חשבתי שהחתול הפיל משהו," ניסיתי לאמץ את זיכרוני.

רוסו צעד אל מחוץ לחדר ונעצר בפתח הדלת. "ואז מה עשית?"

"קמתי והלכתי למטבח, כי פתאום בא לי לאכול מהעוגה... בדרך כלל אין לי עוגות כאלה בבית... אז..."

"הדלקת אורות?" הוא קטע אותי.

"לא," מיהרתי לענות, בלי להתעכב על חוסר הנימוס שלו. "לא כל כך חשוך פה, אני תמיד משאירה אור במקלחת, ויש גם קצת אור מבחוץ, מהירח, מהפנסים ברחוב."

"ולא ראית שום דבר חשוד בדרך למטבח?"

"לא, לא ממש... הייתי אפופה מהשינה," עניתי בטון שנשמע לי מתנצל מדי והובלתי את הצוות בחזרה למטבח. בדרך צלצל הטלפון הנייד של הניצב־משנה והוא נעצר ושלף אותו מכיסו.

"רוסו," הוא ענה ופניו לבשו הבעה מתוחה כשהקשיב בדממה כמה שניות. "אני מבין, תודה!" הוא אמר וניתק.

"יערה, את יכולה בבקשה לחזור איתי לחדר השינה?" הוא שאל בטון של דרישה. "אתם תישארו פה ותתחילו לעבוד," אמר לשאר השוטרים שנעצו בו מבטים שואלים. "סמלת כץ, תצטרפי אלינו?"

הסמלת הסתובבה והלכה אחריו. אני התעכבתי וצקצקתי בשפתי כדי לחפש את חמוד. פחדתי שאחד השוטרים יפתח בטעות את הדלת, והוא יברח. דבר כזה היה בהחלט למעלה מכוחותי באותו לילה.

למזלי, החתול הגיח מתחת לספה, לפני שהניצב־משנה הבחין שלא מיהרתי למלא את הוראתו. אספתי אותו בידי ונכנסתי לחדר השינה. רוסו סגר אחרינו את הדלת.

"יש לנו זיהוי של הפורץ," הוא אמר בקול חתום, שלהרגשתי הסתיר התרגשות. "קראו לו שגיא דה פיג'וטו."

"אין מצב!" נפלטה מפי צעקה. לומר שהייתי המומה יהיה בהחלט לשון המעטה. למען האמת, הרגשתי כאילו הלמו בי במפתח הלב.

שגיא דה פיג'וטו למד איתי משפטים בבינתחומי. הכרתי אותו היטב ואפילו יצאתי איתו משהו כמו חודשיים. למעשה התנחמתי בזרועותיו אחרי הפרידה הכואבת מהאקס המיתולוגי, והנחמה כללה בעיקר הרבה סקס.

לדבר איתו לא אהבתי, כי הוא היה חכמולוג ושחצן. אמנם היה לו חוש הומור פרוע, אבל הוא התאדה כשהבדיחות היו על חשבונו. אז מה פתאום הוא החליט לפרוץ לי לדירה שנתיים אחרי שהכול נגמר? או שאולי הוא היה האנס שהטיל אימה על נשות הצפון הישן של העיר? התפרעות מחשבותי רק גרמה למועקה שבקרבי לתפוח עוד ועוד.

"הכרת אותו באופן אישי?" שמעתי ממעמקי שרעפי את שאלתו של רוסו.

"כן," הודיתי מיד, בלי לחשוב על ההשלכות של תשובתי. "הוא למד איתי משפטים."

"בבינתחומי?" הוא המשיך לחקור.

"כן."

"אני מבין," הוא לא נראה מופתע, אך קולו התעדן כשהמשיך, "וחוץ מזה שלמדתם יחד, היה ביניכם איזה קשר מיוחד?"

קפאתי לרגע. לא נזקקתי לתואר במשפטים כדי להבין שהעובדה שניהלתי רומן עם שגיא עלולה לסבך אותי עד מעל הראש. במיוחד מכיוון שמשפחת דה פיג'וטו היתה אחת המשפחות העשירות והמקושרות במדינה. הם היו מהאנשים שמאמינים שאפשר לפתור הכול בעזרת כסף. לא היה לי ספק שהם יעשו כל שביכולתם כדי לטהר את שמו של בנם המת, ושזה עלול לעלות לי ביוקר. אולי אפילו בשלילת יכולתי לעסוק אי־פעם בעריכת דין.

"היה לנו איזה רומן קצר," הפטרתי לבסוף באנחה. לא היה טעם להסתיר זאת. מה גם שהייתי אצלו בבית ופגשתי את הוריו לפחות פעמיים.

רוסו הנהן. הבעתו נראתה לי מוזרה. כאילו אישרתי באוזניו פרטים שכבר ניחש מראש. "אבל הוא הסתיים לפני שנתיים ומאז לא דיברנו," מיהרתי להוסיף, כשנזכרתי מדוע לא נפרדנו בלבביות.

שגיא היה חובב סקס קינקי, מה שבהתחלה די התאים לי. אבל כשדרישותיו נעשו מוגזמות, נפנפתי אותו באופן לא אלגנטי במיוחד. הוא חטף ממני בעיטה בביצים ואחריה שתי סטירות. למען האמת, הגיע לו יותר מזה, כי הוא כמעט אנס אותי. המבט הזגוגי בעיניו באותו רגע הבהיר לי את כוונותיו מעל לכל ספק.

אחרי שהתאושש מתגובתי, הוא קילל אותי בצורה דוחה ומשפילה. לבסוף לא נותר בי כל רצון לדבר איתו שוב לעולם.

"הוא היה בדירה הזאת?" שאלה הסמלת, ששתקה עד כה ונראתה די המומה.

"כן," מלמלתי בדאבה. מוחי החליט דווקא באותו רגע להעלות תמונות נוסטלגיות מהתקופה שבה ביליתי בדירה עם המנוח, ופרץ רגשות האשם שעלו בי העלה שוב דמעות בעיני. הפעם לא התאמצתי לדחוק אותן. לא נותרו בי מספיק כוחות נפש.

שגיא דה פיג'וטו היה חרא של בן אדם, אבל הוא בכל זאת היה בן אדם. ועכשיו הוא מת. בגללי. אולי לא ממש באשמתי. אבל יכולתי לתאר כמה וכמה תרחישים שבהם אני נוהגת אחרת, והוא עדיין חי.

"יערה, אני מבקש שתבואי איתי לתחנה," שמעתי את רוסו מדבר בתקיפות. "סמלת כץ, את תישארי כאן עם הצוותים."

הפחד כיווץ את חזי, לראשונה מאז החלו אירועי הלילה המסויט הזה. ההזמנה לתחנה נשמעה לי כמו אישור סופי לכך שהסתבכתי. ובגדול.

אורלי קראוס-ויינר נולדה ברמת השרון ב- 9 ביולי 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה". 

מספריה:
התרוממות - 1997, ידיעות ספרים
מלכת הלבבות - 1999, ידיעות ספרים
אהבה לפי הספר - 2002, ידיעות ספרים
מחול הפלמינגו - 2005, כנרת זמורה-ביתן דביר
דיוקן הונגרי - 2007, כנרת זמורה-ביתן דביר
זאבים בשלג - 2009, כתר ספרים
כמעט מושלם - 2011, כתר ספרים
הנסיך - 2013, כתר ספרים
סיני - ספטמבר 2014, כתר ספרים
אתנה - מרץ 2015, סטימצקי
המדריך לשוברות הלבבות - פברואר 2017, ידיעות ספרים

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

לילה ללא סוף אורלי קראוס־ויינר

פרק 1

יש אנשים שנולדו חרדתיים וכל רשרוש בבית עלול להקפיץ אותם, גם אם הם מתגוררים עם שני כלבי אמסטף. ויש אנשים כמוני, שנולדו עם תחושה ששום דבר רע לא יקרה להם לעולם, גם אם הם גרים רק עם חתול אנגורה ברחוב הירקון בתל אביב, ולמרות השמועות העקשניות, שהולכות ומתגברות, על אנס שתוקף נשים בודדות במשולש דיזנגוף-פרישמן-הירקון.

ההורים קנו לי תרסיס פלפל והגיעו במיוחד מירושלים כדי להעניק לי אותו. הם גם התחננו שאתקין סורגים על החלונות. אבל אני סירבתי בתקיפות. סורגים היו מקלקלים לי את הנוף לים. רק בזכותו התעוררתי בכל בוקר בהתלהבות נעורים לא אופיינית לקשישה בת שלושים ושתיים כמוני.

הצנחתי את תרסיס הפלפל לתוך הבלגן שבתיק שלי. והצטערתי מאוד על המעשה הזה אחרי הלילה הארור ההוא. הלילה שהפך את עולמי.

התעוררתי אז מרעש שייחסתי לְחמוד, החתול שלי, והחלטתי לגשת למטבח ולנשנש מעוגת הגבינה שהשאירו לי ההורים במקרר. אמנם נשבעתי לא לגעת בה יותר, לאחר שטחנתי רבע ממנה בעמידה, אבל שרעפי השינה כנראה טשטשו את כוח הרצון שלי.

הצלחתי להוציא את התבנית מהמקרר ולהניח אותה על השיש, כשלפתע הרגשתי מישהו מחבק את מותני בכוח. בשנייה הבאה חשתי יד נוספת מצמידה סכין לצווארי וקול מתכתי סינן באוזני, "תהיי בשקט או שאני שוחט אותך."

דווקא האיום הנאלח הזה גאל אותי מהשיתוק שאחז בי. אחזתי בסכין הקצבים הגדולה שנחה בתוך התבנית ותקעתי אותה בכל הכוח בזרוע שחיבקה את מותני.

הפורץ השמיע זעקת כאב ונרתע לאחור. הסתובבתי בקפיצה. לאור הירח שהציץ פתאום מבין קרעי העננים ראיתי שהוא עדיין אוחז בסכין שלו ביד השנייה. מיהרתי לדקור גם אותה כדי לנטרל אותו, לפני שיתאושש.

הגבר, שפרצופו היה מכוסה בכובע גרב שחור, צרח שוב. הסכין נשמטה מידו שדיממה קשות. למרות זאת הוא הצליח להימלט לעבר הדלת שחצצה בין הדירה לגג, בעט בה וברח החוצה.

לבי הלם בקצב של תופי מלחמה כשמיהרתי אחריו. רגלי נרטבו משאריות הגשם שירד בלילה, אבל התעלמתי מזה. הספקתי לראות אותו מתכופף מעל המעקה ומנסה לתפוס משהו בידיו הפצועות. כעבור שנייה ניסרה את חלל הלילה שאגה נוראית, שלא אשכח לעולם.

לא הייתי צריכה לשמוע את החבטה האיומה כדי לדעת מה קרה.

ידי החלו לרעוד וסכין הקצבים נפלה על רגלי. בכלל לא חשתי בכאב בתוך סערת הרגשות שהשתוללה בתוכי.

שאלוהים יסלח לי! הרגתי בן אדם! זאת היתה המחשבה המסודרת הראשונה שחלפה במוחי. לפני שהספקתי לסנגר על עצמי, חשתי קבס עולה בקרבי ומאיים לחנוק אותי. רגלי הרועדות בקושי נשאו אותי לשירותים, שם התקפלתי מעל האסלה והקאתי את נשמתי. ופתאום חשתי משהו רך נוגע בי. פלטתי זעקת אימים - דמיינתי שזוהי רוחו של המת שחזרה לנקום בי.

אבל היה זה רק חמוד החתול, שהגיח מאי־שם והתלטף ברגלי. גיליתי שזה מה שאני צריכה כדי להתאושש מעט.

"אתה צודק, אני לא אשמה שהוא החליט לברוח עם שתי ידיים פצועות," מלמלתי וליטפתי את פרוות האנגורה הנעימה שלו. "הרי הוא איים לשחוט אותי..." הצטמררתי כשתהיתי מה היה קורה אילו לא היתה לי במקרה סכין בהישג יד.

יללות סירנות בקעו מהרחוב. הן הבהירו לי שעוד מעט אצטרך לחזור על הסיפור בפני חוקרי המשטרה. לכן נשמתי עמוק, אחזתי בדופנות האסלה והתרוממתי על רגלי, שעדיין רעדו ממתח. בעומק לבי התחלתי להפנים את העובדה שחיי לא יחזרו להיות מה שהיו לפני הלילה הזה.

חזרתי לסלון והדלקתי את האור כדי לחפש את הטלפון הנייד. למרבה הבעתה, כך נחשף האזור, שהזכיר בית מטבחיים. שביל של דם מוכתם בטביעות רגליים הוביל אל הדלת שממנה נמלט הפורץ.

למה לא הקשבתי להורים והתקנתי סורגים? התחלתי לייסר את עצמי, ולמה לא הסתובבתי כמו שהם ביקשו עם תרסיס הפלפל ביד? הרי אם הייתי מרססת אותו, הוא היה מתעוור לכמה רגעים ולא מסוגל לברוח...

דפיקות רמות בדלת קטעו את מחשבותי. הרמתי את חמוד בידי, כאילו בכוחו להעניק לי כוח, וניגשתי לפתוח בלב הולם.

שני שוטרים ושוטרת בהו בי במבט חמור. רק אז הבנתי שאני נראית כמו ציור סוריאליסטי. פיג'מת הפלנל הלבנה שלבשתי היתה מנומרת בכתמי דם, שעמדו בניגוד מוחלט לשלווה ששידרתי כשהחזקתי את החתול בידי. הם כמובן לא יכלו לדעת על סופת ההוריקן שהשתוללה בתוכי.

"אני... האנס היה פה... נלחמתי בו והוא... ברח," התחלתי לגמגם תחת מבטם התוהה. עיניה של השוטרת התרככו.

"אני מבינה," היא אמרה בקול שקט. "אפשר להיכנס, גברתי?"

"אפשר... ב... בטח... בבקשה, תיכנסו..." המשכתי לגמגם וזזתי הצדה כדי לאפשר להם להיכנס. "בואו. א... אני אסביר לכם מה קרה..." מיהרתי לצעוד לפניהם לכיוון המטבח.

בדרך החליט חמוד שהם לא מוצאים חן בעיניו ונמלט מידי ביללת מחאה.

"הנה," הצבעתי על השיש. תבנית העוגה עדיין עמדה עליו. "אני... רציתי... רציתי לחתוך לי עוגה... ו... פתאום הרגשתי מישהו תופס אותי מ... מאחור ומצמיד לי סכין לצוואר..." גרוני ניחר פתאום, והייתי מוכרחה לשתות. כשפתחתי את דלת המקרר ונגעתי בבקבוק המים, התנפל עלי אחד השוטרים בעצבנות, "מה את עושה? אסור לך לגעת בשום דבר!"

"רגב, תן לה לשתות למען השם!" התערבה השוטרת בתקיפות. "בינתיים תעשה משהו מועיל ותתקשר לרוסו ולמז"פ, שיגיעו לפה במיידי!"

"איזה רוסו? מהסיור?" תהה השוטר העצבני.

"לא, נצ"מ רוסו מפקד הצח"מ!" היא נשמעה חסרת סבלנות ופנתה לשוטר השני, "בעצם, יואל, תתקשר אתה לרוסו, ורגב למז"פ, ותזדרזו בבקשה!"

"זה בסדר, את יכולה לשתות," היא חייכה אלי והוציאה מתיקה אגד טפסים ועט, "וגם לשבת," החוותה בידה על אחד מכיסאות הבר.

לקחתי את בקבוק המים איתי וצנחתי מולה. היא נשארה לעמוד ושאלה, "מה שמך בבקשה?"

"יערה קסטל."

"יערה, אני סמלת נעמי כץ," היא אמרה והחוותה בידה על התג שענדה. "אני מבינה שעברת אירוע קשה מאוד הלילה ושאת עדיין נסערת, אבל בבקשה, אם תוכלי לתאר לי את כל מה שאת זוכרת ממנו, זה מאוד יעזור."

"אוקיי," מלמלתי. "חזרתי מהעבודה בערך בתשע..."

"איפה את עובדת?"

"אני... מתמחה במשרד עורכי דין קסטל-לוי-ירקוני," דקלמתי במהירות את שם הפירמה המשפטית המפורסמת, שאחד השותפים הבכירים בה היה הדוד שלי. איכשהו תמיד הביך אותי שאנשים יחשבו שהיה פה איזה נפוטיזם, אף על פי שסיימתי את לימודי המשפטים בציונים הכי גבוהים בחוג.

נעמי הנהנה בפנים חתומות. "היית לבד כשחזרת מהעבודה?"

"כן," מלמלתי, "אם את לא מחשיבה את החתול."

הסמלת חייכה שוב. "אוקיי, ומה עשית?"

"הכנתי לי משהו לאכול." הצבעתי על המחבת שעדיין ניצבה על הכיריים. "התקלחתי וראיתי טלוויזיה, עד שנרדמתי בערך ב... לא יודעת... אחת־עשרה אולי... ואז, מתישהו בסביבות שלוש, אני חושבת, התעוררתי מאיזה רעש ו... חשבתי שזה החתול שמסתובב בבית..." ניסיתי לחייך. "הוא... יש לו התקפי אנרגיה כאלה, באמצע הלילה."

"אוקיי, ואז מה עשית? חיפשת אותו?"

"לא, כי... פתאום בא לי משהו מתוק ו... הלכתי למקרר להוציא את העוגה." הצבעתי על השיש. "ואז הרגשתי את האנס נצמד אלי מאחור ומחבק אותי חזק ביד אחת... ביד השנייה הוא הצמיד לי סכין לצוואר ולחש שאם אני לא אהיה בשקט, הוא ישחט אותי..." הצטמררתי שוב. "זה היה נורא. אני לא פחדנית בדרך כלל. אבל זה היה ממש... פחד אלוהים! הרגשתי כמו חיה במלכודת. כזה חוסר אונים איום, משתק. עד שנזכרתי שיש לידי סכין... הרי השארתי אותה בתבנית כל הזמן. אז תפסתי אותה ותקעתי לו ביד. הוא צרח ושחרר אותי. אני חושבת שהוא היה בהלם מהדקירה. היה חושך ו... גם הגוף שלי הסתיר לו את התבנית עם הסכין בפנים. ואחרי שהוא עזב אותי... הסתובבתי וראיתי שהוא עוד מחזיק את הסכין שלו והייתי חייבת לנטרל אותו... אז תקעתי את הסכין שלי ביד שהוא החזיק בה את הסכין... ו... היא נפלה... הנה היא שם," הצבעתי על האולר הכסוף בעל הלהב הארוך שנשאר מוטל בלב שלולית דם מצדו השני של השולחן. "לא רציתי להרוג אותו... את חייבת להבין. אם הייתי רוצה... הייתי תוקעת לו את הסכין בבטן או בחזה. אבל... זה לא מה ש... הוא מת, נכון?!"

נעמי הנהנה וכנראה עמדה לומר משהו, אך לפתע העיפה מבט מופתע מעבר לגבי ואמרה בנימת הערצה, "נצ"מ רוסו, זה היה מהר."

הסתובבתי. הבנתי מיד את ההתרגשות שאחזה בסמלת, שעד כה הפגינה מקצועיות עניינית.

במסגרת תפקידי במשרד נתקלתי לא פעם בקציני משטרה. חלקם היו גם נאים. אבל בקצין מרשים כזה עוד לא חזיתי. הוא היה גבוה וחסון, שחום ובעל עיניים אפורות־כחולות. שערו היה חום ומשיי למראה. אפו הגדול יחסית השתלב בהרמוניה בפניו, שהיו חרושות קמטי קשיחות לאורך עצמות הלחיים הבולטות. על חזהו הרחב, מימין, התנוסס תג ועליו נכתבו דרגתו ושמו: ניצב־משנה תמיר רוסו.

"שלום, סמלת כץ," הוא אמר באגביות ופנה אלי, "ואת גברת קסטל, אני מבין."

"כן," הנהנתי. היה בהתנהגותו אלמנט שחצני, שגרם לי מיד לתעב אותו. היה ברור שהוא מודע בהחלט להשפעתו על נשים ומתייחס כמובנה מאליה לאפשרות שכולן ייפלו לרגליו בהזדמנות הראשונה שהוא יואיל להעניק להן.

הסמלת מיהרה להגיש לו את הבלוק שעליו כתבה את הדוח על הלילה הנורא. רוסו עיין בו קצרות ואמר, "גברת קסטל, אני מבין שאמרת שהבחור שתקף אותך מאחור היה אנס. את יכולה להסביר לי איך הגעת למסקנה הזאת? הוא עשה או אמר משהו שגרם לך לחשוב ככה?"

"לא ממש..." מלמלתי וניסיתי להיזכר בכל פרטי המעמד המטלטל. "אבל... מה כבר היתה יכולה להיות הסיבה שהוא פרץ לפה?"

"לא כל הפורצים הם אנסים," הוא משך בכתפיו. "חלק גדול מהם סתם גנבים, את יודעת."

"תראה, רוסו..." השמטתי בכוונה את דרגתו בגלל הנימה המתנשאת שבה דיבר אלי, "בהתחשב בזה שידעתי שמסתובב אנס באזור ושהקורבנות שלו הן בדרך כלל נשים שגרות לבד... זאת היתה ההנחה הראשונה שעלתה לי בראש."

"אז ידעת שמסתובב אנס באזור?" הוא ביים הבעת תהייה, "ולמרות זאת לא חשבת להתקין סורגים על החלונות ולנעול את הדלת שמובילה לגג? והכי מוזר זה שהתעוררת כששמעת רעש חשוד, ובכל זאת לא התקשרת מיד למשטרה. אפשר לשאול למה?"

"תסתכל מה כתוב בדוח. חשבתי שזה החתול שלי!" הטחתי בו בעצבנות. "אני רוצה להבין, נצ"מ רוסו, אתה מאשים אותי במשהו?"

פרק 2

לרגע היה לי נדמה שהבעתו השתנתה, והשחצנות פינתה את מקומה לכעס. אבל כעבור שנייה נוספת הוא אמר בטון הרבה יותר מפויס, "חס וחלילה! אני לא מאשים אותך בכלום. אני רק מנסה להבין מה בדיוק קרה פה הלילה."

"הכול כתוב בדוח," חזרתי על דברי בקול חנוק, שבישר שהדמעות כבר טיפסו במעלה גרוני. גם ככה הרגשתי קצת אשמה כי פשע, שמישהו ניסה לבצע נגדי, הסתיים במותו. לא הייתי צריכה את הניצב־משנה היהיר הזה שיזכיר לי שנשים שמסרבות להתבצר מאחורי סורגים ולא מתקשרות למשטרה בגלל כל רעש ששמעו נחשבות למזמינות צרות בעולם המטורף שלנו.

"אתה יכול לבקש מהמז"פ שיגיעו ויתחילו את הבדיקות שלהם?" המשכתי לדבר בעצבנות והצלחתי בכוחות־על לעצור את הדמעות, "אני רוצה להת... אתה לא רוצה שהחתול שלי ילקק את ה... ממצאים מהרצפה, נכון?"

זיק מופתע חלף בעיניו להרף עין. הוא הבין שהדבר שאני הכי רוצה באותו רגע הוא לנקות את הדירה משלוליות הדם ולשכוח שכל הטירוף הזה התרחש בה.

"המז"פ כבר פה בסלון," הוא ענה, "אבל לפני הכול אני רוצה שתחזרי על תיאור כל האירועים שקרו הלילה, מהרגע שחזרת מהעבודה."

"אוקיי," נאנחתי. "כמו שאמרתי לסמלת, הלכתי להתקלח..."

"איפה?" הוא שאל.

"במקלחת," התעצבנתי. "למה? איפה אתה מתקלח?"

"סליחה." הפעם הוא חייך בגלוי. "אני מבקש שתראי לנו איפה קרה כל דבר."

לרגע היססתי. נזכרתי שהמקלחת ממש מבולגנת ובגדי העבודה שלי, כולל התחתונים והחזייה, עדיין זרוקים ליד מכונת הכביסה. אבל למראה מבטו הנחוש, ויתרתי על הניסיון לומר לו שזה ממש מיותר.

"אתה צריך לזוז כדי שאני אוכל לעבור," התרסתי באיבה כשהתקרבתי אליו. לא היתה לי שום כוונה לגשת למקלחת דרך הפתח השני של המטבח, שהזכיר יותר משחטה.

נצ"מ רוסו פינה לי את הדרך. הובלתי אל המקלחת אותו ואת שאר השוטרים שהתגודדו בסלון שלי. רק אנשי המז"פ בסרבליהם הלבנים ויתרו על הסיור והמשיכו בענייניהם.

"אתה רואה," הצבעתי על האמבטיה, בניסיון למנוע ממנו להסתכל על פרטי הלנז'רי שלי, "התקלחתי פה ואחר כך הלכתי למטבח להכין לי משהו לאכול."

רוסו העביר את מבטו החוקר על כל חדר האמבטיה וקלט כמובן את החוטיני ואת החזייה המפונפנת שלי, שהיו זרוקים על ערימת הבגדים. לפחות הוא קיבל הוכחה שיש בי צדדים נשיים, אף על פי שאני מבולגנת להחריד וממש לא פחדנית.

"וכל הזמן הזה היית לבד בבית?" הוא שאל.

"כן, אם לא מחשיבים את החתול שלי," עניתי בקוצר רוח מופגן. "אפשר כבר לחזור למטבח?"

"בהחלט," הוא אמר ופינה לי את הדרך שוב. הפעם היינו קרובים מספיק כדי שאקלוט את ריח האפטרשייב שלו. זה רק עצבן אותי עוד יותר, כיוון שהוא היה גברי ונעים.

"הנה המחבת שטיגנתי בה חביתה," אמרתי כשחזרנו למטבח. "עמדתי פה ליד השיש והכנתי לי גם סלט, ואחר כך לקחתי את האוכל לסלון."

"באיזו סכין חתכת את הסלט?" הוא התעניין.

"בסכין הזאת," שלפתי סכין מטבח קטנה מבין הכלים המלוכלכים שהיו בכיור.

"זאת הסכין שדקרת בה את התוקף?" הוא תהה.

"לא, הסכין ההיא נפלה לי מהיד בחוץ... על הגג..." מלמלתי בנמיכות רוח, כשנזכרתי שוב בחבטה האיומה ששמעתי ובגללה הפלתי את הסכין. "הסכין שדקרתי אותו בה היתה בתוך התבנית של העוגה... אבל חשבתי שאתה רוצה שאשחזר את האירועים לפי הסדר, נכון? אז אנחנו צריכים עכשיו לגשת לסלון."

"אחרייך."

הלכתי לכיוון הסלון. "אוקיי, אז התיישבתי מול הטלוויזיה לאכול וראיתי בבינג' איזו סדרה. באיזשהו שלב נרדמתי והתעוררתי בסביבות אחת־עשרה, כשהחתול טיפס עלי... אחר כך הלכתי לישון בחדר השינה, שכמובן אני צריכה גם להראות לכם מן הסתם..." עטיתי הבעת מחאה כשצעדתי לכיוון חדר השינה, שהיה רק קצת פחות מבולגן מהמקלחת. "אה, רגע, לפני זה צחצחתי שיניים. אתה רוצה לחזור למקלחת?"

"לא," הוא נכנס לחדר השינה וניגש מיד לחלון.

"החלון והתריסים היו פתוחים או סגורים כמו עכשיו כשהלכת לישון?"

"סגורים, כי קר בחוץ," הסברתי.

"ולאן החלון הזה פונה?"

"לרחוב הירקון," עניתי. "הגג הוא רק בצד של הסלון."

"אוקיי, אז ישנת פה," הוא הצביע על המיטה הסתורה, "ומתי התעוררת מהרעש?"

"בסביבות שלוש."

"מאיפה הוא הגיע, הרעש?"

"מבחוץ, לא מתוך החדר." הצבעתי לכיוון הסלון. "וכמו שאמרתי קודם, חשבתי שזה החתול שלי, שבדרך כלל נזכר בלילה שהוא טורף."

"הוא יילל?"

"לא, היה רק רעש כזה של... לא יודעת, כמו משהו שזז או נופל... חשבתי שהחתול הפיל משהו," ניסיתי לאמץ את זיכרוני.

רוסו צעד אל מחוץ לחדר ונעצר בפתח הדלת. "ואז מה עשית?"

"קמתי והלכתי למטבח, כי פתאום בא לי לאכול מהעוגה... בדרך כלל אין לי עוגות כאלה בבית... אז..."

"הדלקת אורות?" הוא קטע אותי.

"לא," מיהרתי לענות, בלי להתעכב על חוסר הנימוס שלו. "לא כל כך חשוך פה, אני תמיד משאירה אור במקלחת, ויש גם קצת אור מבחוץ, מהירח, מהפנסים ברחוב."

"ולא ראית שום דבר חשוד בדרך למטבח?"

"לא, לא ממש... הייתי אפופה מהשינה," עניתי בטון שנשמע לי מתנצל מדי והובלתי את הצוות בחזרה למטבח. בדרך צלצל הטלפון הנייד של הניצב־משנה והוא נעצר ושלף אותו מכיסו.

"רוסו," הוא ענה ופניו לבשו הבעה מתוחה כשהקשיב בדממה כמה שניות. "אני מבין, תודה!" הוא אמר וניתק.

"יערה, את יכולה בבקשה לחזור איתי לחדר השינה?" הוא שאל בטון של דרישה. "אתם תישארו פה ותתחילו לעבוד," אמר לשאר השוטרים שנעצו בו מבטים שואלים. "סמלת כץ, תצטרפי אלינו?"

הסמלת הסתובבה והלכה אחריו. אני התעכבתי וצקצקתי בשפתי כדי לחפש את חמוד. פחדתי שאחד השוטרים יפתח בטעות את הדלת, והוא יברח. דבר כזה היה בהחלט למעלה מכוחותי באותו לילה.

למזלי, החתול הגיח מתחת לספה, לפני שהניצב־משנה הבחין שלא מיהרתי למלא את הוראתו. אספתי אותו בידי ונכנסתי לחדר השינה. רוסו סגר אחרינו את הדלת.

"יש לנו זיהוי של הפורץ," הוא אמר בקול חתום, שלהרגשתי הסתיר התרגשות. "קראו לו שגיא דה פיג'וטו."

"אין מצב!" נפלטה מפי צעקה. לומר שהייתי המומה יהיה בהחלט לשון המעטה. למען האמת, הרגשתי כאילו הלמו בי במפתח הלב.

שגיא דה פיג'וטו למד איתי משפטים בבינתחומי. הכרתי אותו היטב ואפילו יצאתי איתו משהו כמו חודשיים. למעשה התנחמתי בזרועותיו אחרי הפרידה הכואבת מהאקס המיתולוגי, והנחמה כללה בעיקר הרבה סקס.

לדבר איתו לא אהבתי, כי הוא היה חכמולוג ושחצן. אמנם היה לו חוש הומור פרוע, אבל הוא התאדה כשהבדיחות היו על חשבונו. אז מה פתאום הוא החליט לפרוץ לי לדירה שנתיים אחרי שהכול נגמר? או שאולי הוא היה האנס שהטיל אימה על נשות הצפון הישן של העיר? התפרעות מחשבותי רק גרמה למועקה שבקרבי לתפוח עוד ועוד.

"הכרת אותו באופן אישי?" שמעתי ממעמקי שרעפי את שאלתו של רוסו.

"כן," הודיתי מיד, בלי לחשוב על ההשלכות של תשובתי. "הוא למד איתי משפטים."

"בבינתחומי?" הוא המשיך לחקור.

"כן."

"אני מבין," הוא לא נראה מופתע, אך קולו התעדן כשהמשיך, "וחוץ מזה שלמדתם יחד, היה ביניכם איזה קשר מיוחד?"

קפאתי לרגע. לא נזקקתי לתואר במשפטים כדי להבין שהעובדה שניהלתי רומן עם שגיא עלולה לסבך אותי עד מעל הראש. במיוחד מכיוון שמשפחת דה פיג'וטו היתה אחת המשפחות העשירות והמקושרות במדינה. הם היו מהאנשים שמאמינים שאפשר לפתור הכול בעזרת כסף. לא היה לי ספק שהם יעשו כל שביכולתם כדי לטהר את שמו של בנם המת, ושזה עלול לעלות לי ביוקר. אולי אפילו בשלילת יכולתי לעסוק אי־פעם בעריכת דין.

"היה לנו איזה רומן קצר," הפטרתי לבסוף באנחה. לא היה טעם להסתיר זאת. מה גם שהייתי אצלו בבית ופגשתי את הוריו לפחות פעמיים.

רוסו הנהן. הבעתו נראתה לי מוזרה. כאילו אישרתי באוזניו פרטים שכבר ניחש מראש. "אבל הוא הסתיים לפני שנתיים ומאז לא דיברנו," מיהרתי להוסיף, כשנזכרתי מדוע לא נפרדנו בלבביות.

שגיא היה חובב סקס קינקי, מה שבהתחלה די התאים לי. אבל כשדרישותיו נעשו מוגזמות, נפנפתי אותו באופן לא אלגנטי במיוחד. הוא חטף ממני בעיטה בביצים ואחריה שתי סטירות. למען האמת, הגיע לו יותר מזה, כי הוא כמעט אנס אותי. המבט הזגוגי בעיניו באותו רגע הבהיר לי את כוונותיו מעל לכל ספק.

אחרי שהתאושש מתגובתי, הוא קילל אותי בצורה דוחה ומשפילה. לבסוף לא נותר בי כל רצון לדבר איתו שוב לעולם.

"הוא היה בדירה הזאת?" שאלה הסמלת, ששתקה עד כה ונראתה די המומה.

"כן," מלמלתי בדאבה. מוחי החליט דווקא באותו רגע להעלות תמונות נוסטלגיות מהתקופה שבה ביליתי בדירה עם המנוח, ופרץ רגשות האשם שעלו בי העלה שוב דמעות בעיני. הפעם לא התאמצתי לדחוק אותן. לא נותרו בי מספיק כוחות נפש.

שגיא דה פיג'וטו היה חרא של בן אדם, אבל הוא בכל זאת היה בן אדם. ועכשיו הוא מת. בגללי. אולי לא ממש באשמתי. אבל יכולתי לתאר כמה וכמה תרחישים שבהם אני נוהגת אחרת, והוא עדיין חי.

"יערה, אני מבקש שתבואי איתי לתחנה," שמעתי את רוסו מדבר בתקיפות. "סמלת כץ, את תישארי כאן עם הצוותים."

הפחד כיווץ את חזי, לראשונה מאז החלו אירועי הלילה המסויט הזה. ההזמנה לתחנה נשמעה לי כמו אישור סופי לכך שהסתבכתי. ובגדול.