בבת אחת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בבת אחת
מכר
מאות
עותקים
בבת אחת
מכר
מאות
עותקים

בבת אחת

4.6 כוכבים (71 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2835מקורי
ספר מודפס
4964.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 92
ספר קולי
2837מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

רבקה רוזנר

רבקי (רבקה) רוזנר (40), אישה דתייה וד"ר לספרות. בגיל 34. אחרי טלטלות, מפחי נפש ופרידות חוזרות ונשנות, התחתנה עם אהובתה, הילה שילוני, והיום הן מגדלות ביחד את רות בת השלוש. 

מתגוררת בירושלים, שם גדלה, שיחקה כדורסל בקבוצת הפועל ירושלים, בצבא שירתה במודיעין. מתפרנסת מהוראת עברית וספרות בהיברו יוניון קולג'.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"נמאס לה מזה, נמאס לה מזה כל כך. לשבת מול המסך ולחכות שיצפו בה, ולחכות שמי שיצפה בה ירצה אותה, ולחכות שגם היא תרצה אותו ולחכות שהם יתראו וזה יתגלה כמתאים, ולחכות שאחרי שזה יתגלה כמתאים הם גם יתאהבו… מה הסיכוי, לעזאזל, מה הסיכוי בכלל." 

נעמי וסרמן, רווקה ירושלמית דתייה בת 32, יודעת שכבר מזמן עברה את הגיל שבו הייתה אמורה להקים משפחה, ואם לרגע היא שוכחת את זה, כל שבוע מגיעה השבת כדי להזכיר. החיים שלה מלאים – היא מלמדת באוניברסיטה, משחקת כדורסל, מטיילת בארץ ובחו"ל ויש לה המון חברות – אבל כל הזמן היא לא מפסיקה לחפש את האחד – באתרים, בדייטים, במפגשים מזדמנים. 

ואז, בטיול סוכות לערבה, הכול קורה בדיוק כמו שדמיינה – מדורה, כוכבים, יין. אהבה. 
הכול, חוץ מעניין קטן אחד: היא מתאהבת באישה. 

בבת אחת הוא רומן על רווקות דתית מאוחרת ועל זהות מינית שמתפרקת כדי להיבנות מחדש. 
אבל בעיקר, זהו סיפור אהבה על בחורה אחת, דתייה אבל אפיקורסית, שמחה אבל מסובכת, אופטימית אבל מיואשת, שיוצאת למסע בין מה שיש למה שחשבה שיהיה.

רבקה רוזנר היא ד"ר לספרות עברית. מרצה ב"היברו יוניון קולג'", ולשעבר כתבת ועורכת ב"מעריב", "ארץ אחרת" ו"דעות". ירושלמית מלידה, נשואה להילה ואימא לרות.

פרק ראשון

1

על שני דברים חלמה נעמי שנים: אהבה ואליפות.

שניהם סירבו להגיע.

*

בואו לאמצע, אביעד סיים את האימון בשתי המילים הקבועות, ושתים־עשרה נשים — נערות בנות שבע־עשרה וגם נשים בשלהי שנות הארבעים — נעמדו סביב המעגל במרכז הפרקט. אני מאוד שמח לצאת איתכן לדרך לקראת העונה הזאת. אני מאמין שאנחנו יכולות להיות חזק בצמרת ושזה תלוי באימונים שנעשה, ברצון שלנו ובנחישות שלנו, אז יאללה, אמנם תכף חגים, אבל עד אז בואו ניכנס לכושר. יש לי הרגשה שאפשר לעשות העונה משהו מיוחד. מחיאות כפיים, וכולן צמצמו רווחים והתכנסו למרכז, מושיטות ידיים לאמצע. ירושה, אמרה נעמי, וכולן ענו — ליים, וצעדו לעבר הספסלים, לחלוץ את נעלי הכדורסל ולהחליף בגדים.

השנה אליפות, אמרה נעמי ליודית, ליאת, חווה ושקמה. הן איתה, משחקות יחד כבר כמעט עשור, קודם סתם במגרש ששכרו, ואחר כך בא"ס ירושלים. ארבע עונות הן בליגה, פעמיים מקום שני, פעם מקום שלישי. לפני שנתיים הידרדרו למקום חמישי, אחרי שליאת ילדה ובלי ליאת אין להן מהירות, וקשה.

מה זה משנה אליפות או לא? אמרה שקמה, העיקר שנשחק בכיף. העיקר שנשחק בכיף, וננצח, ענתה נעמי, פעם אחת להרגיש מה זה. בלי לחץ, נעמי, אמרה יודית, ננסה. האחרות שתקו. נעמי הרגישה שזה לא כי הן לא רוצות את האליפות הזאת, אלא כי הן לא מעיזות אפילו לחלום אותה. לא נורא. הרי חלום הופך למציאות לא בזה שחולמים אותו, אלא בזה שמגשימים צעד־צעד, צעדים קטנים ואפורים שלאורך הדרך לא מרגישים בכלל כמו הגשמת חלום. רק כשרואים את התוצאה מבינים: חלום. וחוץ מזה, גם היא בכלל דוגלת בזה שהכי חשוב זה לעשות הכי טוב שאפשר, ומשם לקוות שגם יצליח.

*

האולם התרוקן משחקניות, וכרגיל רק נעמי ויודית נשארו להתקלח, מעדיפות את זה על פני נסיעה של חצי שעה לצד השני של העיר בבגדים מסריחים — יודית, ורטובים וקרים — נעמי. כשתי בוגרות החינוך הדתי, שבו מלמדים לראות בכל סוג של עירום משהו מביך, הן פיתחו נוהל קבוע: קודם יודית יורדת, מתפשטת ונכנסת מאחורי הווילון של המקלחת, ורק אחר כך מגיע תורה של נעמי לעשות את אותו הדבר. מאחורי שני הווילונות הסגורים, ברעש המים, דיברו על האימון שהיה, על העבודה, על החיים. ואחרי כמעט עשור כזה, הן כבר מזמן הפכו מחברות־לקבוצה לחברות־נקודה.

*

את זוכרת שאנחנו יוצאות היום לשתות?

ב־רור, כשקובעים איתי לשתות אני לא שוכחת.

מה שותים?

שותות.

אוהו, התחלנו, מה שותים?

נעמי נזכרה שההבנה של יודית באלכוהול מסתכמת ביין פטישים בקידוש. ילדה טובה אחוזה. רק בחתונות של השנה האחרונה היא התחילה לשתות קצת פיג', בהדרכתה של נעמי, שכבר לפני כמה שנים גילתה שזאת הדרך האידיאלית להעביר את המרירות של הלבוא לבד בעזרת המתיקות של הלשכוח.

במקרה שלך נראה לי שבירה וצ'ייסר לגמרי יעשו את העבודה.

מה זה צ'ייסר?

ואיי, עשיתי איתך עבודה גרועה. הערב נתחיל לתקן.

*

הן יצאו מהמקלחת באותו הנוהל — קודם יודית, אחר כך נעמי — נעלו את האולם, אביעד סמך עליהן מספיק כדי לשכפל להן מפתח, ונכנסו למכונית של יודית.

לכבוד מה היציאה בעצם? שאלה נעמי.

נדבר אחרי שאשתה, ענתה יודית והגבירה את המוזיקה.

*

הן חנו ברחוב אגריפס והלכו לכיוון השוק בקצב מהיר, הקצב של יודית, שבגלל הפרשי הגובה ביניהן — נעמי הכי נמוכה בקבוצה ויודית הכי גבוהה — היה עבור נעמי כמעט ריצה קלה. הלכו ושתקו, שתקו והלכו, ונעמי, ששתיקות מלחיצות אותה אבל עם יודית כבר ידעה שזה חלק מהעניין, במיוחד כשהיא רוצה לשתף בדברים חשובים, הצליחה להתאפק מלשאול שוב מה קורה.

עד שלא הצליחה להתאפק עוד.

אז מה, יוּד, קרה משהו עם שחר?

שחר היה הבחור של יודית בחצי השנה האחרונה. נעמי בילתה איתם מדי פעם ואהבה אותו בסך הכול. דתי לאומי קלאסי. אוהב לטייל, יודע לתקן, מקשיב לאהוד בנאי, מפרגן. בחור טוב, מהאלה שיוצאים מפס הייצור של הציונות הדתית והם באמת אחלה, חוץ מהפרט השולי הזה שאין כל כך על מה לדבר איתם. אבל סבתא שלה הייתה אומרת — לא תמיד צריך לדבר, ונעמי חשבה, נכון, באמצע סרט למשל לא צריך לדבר, אבל לא הבינה איך זה מסביר או מסדיר יחסים בין בני אדם.

אין שחר.

אוי, מה קרה?

עזבי, שחר הוא לא העניין. העניין הוא אני.

*

מה, גם יודית נדבקה במחלת המה אצלי לא בסדר? תהתה לעצמה נעמי. המחלה תוקפת רווקות בציבור הדתי הלאומי באמצע־סוף שנות העשרים שלהן, וכוללת רשימת האשמות עצמיות שהולכת ומתארכת אחרי עוד דייט כושל, ועוד אחד: אני כנראה לא מתלבשת מספיק טוב, לא נחמדה מספיק, לא חמה מספיק, שאפתנית מדי, רצינית מדי, עצמאית מדי, לא יודעת לפלרטט. עם התקדמות המחלה מתחיל המסע לעבר הקואוצ'רית, הפסיכולוג, חדר הכושר, החברה שתעשה לך מייק־אובר. כשהמחלה מחמירה ממש, היא עשויה להגיע עד עמוקה.

נעמי לא חשבה שיודית כזאת, אבל מרוב שיחות עם חברות שבדיוק כמוה לא מצאו אבל לא בדיוק כמוה, לא הצליחו לראות שזה לא באשמתן, כבר הייתה לה רשימת טיעונים שידעה בעל פה —

בסדר, יודית, היא אמרה, זה שלא הלך איתו לא אומר שמשהו בך לא בסדר, בסך הכול לא התחבר. סבלנות, עם מישהו אחר זה יתחבר.

זה לא יתחבר, אמרה יודית, זה אף פעם לא יתחבר לי.

די עם זה, אי אפשר לדעת מתי ומאיפה זה יבוא, אבל בסוף זה יבוא כמו שזה בא כמעט לכולן, אמרה נעמי, לא מסוגלת לשקר ולומר "לכולן" כי הכירה סביבה כמה רווקות שחצו מזמן את הארבעים ונראה שזה כבר לא יבוא להן. בזמן האחרון חשבה שאולי היא אומרת את זה בכזה ביטחון לאחרות, רק כי בעצם היא מנסה להרגיע את עצמה שעוד יש לה סיכוי לפגוש את ההוא שאיתו תרצה לחיות.

את לא מבינה, אני יודעת שלי זה לא יקרה.

את יודעת כמה חברות אמרו לי את זה והיום הן נשואות?

אפשר לחכות עם המשך השיחה לבירה?

צודקת.

*

אז הן עברו נושא ודיברו על העונה שתבוא, והזמינו בירה וצ'ייסר, ונעמי לימדה את יודית איך שותים — קודם בבת אחת את המשקה החריף ואחריו את הבירה שמעיפה אותו לראש — זה היה ההסבר המדעי המפורט ביותר שיכלה לספק. וכל הזמן היא התאפקה והתאפקה לא לשאול, עד שיודית אמרה לה, נו, אז לא תשאלי אותי למה באנו? ונעמי צחקה. יודית חייבת לקבוע גם את הרגע וגם את האופן. זה הפך את החיים איתה לקלים.

אז למה באנו, יוד?

יודית הרכינה את ראשה וענתה — מזל שהראש שלה היה גדול מדי ביחס לכוס, אחרת הייתה תוקעת אותו בפנים ומדברת מתוך הזכוכית —

זה לא שזה לא הלך עם שחר. זה לא הלך ולא ילך לי עם גברים בכלל.

לנעמי לקח שנייה להבין למה יודית מתכוונת. איזה הסתבכות! עברה בה מחשבה לשבריר שנייה, אבל היא החליטה שזה לא הדבר הנכון להגיד, ואמרה, ואיי, יודית, מגיע לך מזל טוב! זו חתיכת הבנה. זה בטח מבהיל ומפחיד עכשיו, אבל לטווח הארוך אלה בעצם חדשות ממש טובות. את סופסוף בדרך למצוא אהבה!

מה מזל טוב, מה? יודית כעסה, ונעמי לא הצליחה להחליט אם עליה, על התגובה המתאמצת מדי שלה, או על מישהו אחר. אלוהים, נגיד.

אני יצור פגום, המשיכה יודית. למה הוא ברא אותי בכלל?

זה על אלוהים, חשבה נעמי בהקלה ואמרה, אל"ף, את לא יצור, את בנאדם בדיוק כמו כל אחד אחר, ובי"ת, את לא פגומה, לא כולנו צריכים להיות אותו הדבר.

אולי זה מבחן שאלוהים מעמיד אותי בו, כמו הניסיונות של אברהם, ואני מרימה ידיים. הרי איפה נמדדת אמונה? דווקא איפה שקשה. אם זה קל — מה החוכמה?

מי החליט שקושי הוא מדד למשהו נכון וטוב? אולי נכון וטוב זה דווקא כשהרמוני לך? כשזה זורם?

טוב, את לא מאמינה בתורה מן השמיים, אז אנחנו לא מדברות על אותו הדבר.

זה בכלל לא עניין של אמונה. כמו שבנאדם לא יכול לבחור אם הוא צריך אוויר או לא, אם להיות רעב או צמא או לא, ככה הוא לא יכול לבחור אל מי להימשך. ככה זה.

אני פוגעת בעולם, אמרה יודית והיד שלה התהדקה סביב הכוס, המפרקים של אצבעותיה הארוכות מלבינים. אני פוגעת בסדר של הדברים, במה שהקדוש־ברוך־הוא רוצה.

יודית! תורידי את זה ממך. את אמנם חשובה מאוד, אבל גורל העולם לא מונח לך על הכתפיים. ובכלל, מי שברא אותך ככה — שיבוא בטענות לעצמו. אולי זה בדיוק מה שהוא רוצה? תתחילי לחשוב על אלוהים כעל אישה ותראי איך הכול ייראה לך אפשרי יותר.

יודית צחקה ואז הרצינה. הוא בוחן אותי — או היא בוחנת אותי, בסדר? — ואני נכשלת. כתוב בפירוש, על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. אנשים כמוני, זה נגד המוסר של התורה. הם צריכים להיכחד, אני חייבת לארגן לעצמי מוות הרואי. לזנק לכביש כדי לשלוף ממנו ילד בן ארבע רגע לפני שמשאית דורסת אותו, זה יהיה מעולה, אפילו תהיה להורים שלי סיבה להתגאות בי, צל"ש מראש הממשלה, כל החבילה.

נעמי קטעה אותה. די, יודית, אני לא יכולה לשמוע את זה, אמרה, אני דווקא רוצה להרים לחיים, יאללה, עם או בלי חשק, תרימי.

יודית הרימה מולה את הכוס.

נעמי אמרה, לחייך, לחיי הדרך החדשה.

ויודית ענתה, דרך חדשה של בדידות, ממש סיבה להרים לחיים. בואי נרים לחיי שמירת סודות — את היחידה בעולם שיודעת.

רבקה רוזנר

רבקי (רבקה) רוזנר (40), אישה דתייה וד"ר לספרות. בגיל 34. אחרי טלטלות, מפחי נפש ופרידות חוזרות ונשנות, התחתנה עם אהובתה, הילה שילוני, והיום הן מגדלות ביחד את רות בת השלוש. 

מתגוררת בירושלים, שם גדלה, שיחקה כדורסל בקבוצת הפועל ירושלים, בצבא שירתה במודיעין. מתפרנסת מהוראת עברית וספרות בהיברו יוניון קולג'.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
71 דירוגים
52 דירוגים
13 דירוגים
4 דירוגים
2 דירוגים
0 דירוגים
20/4/2025

ספר מרתק- מגלה עולם פנימי של הדמות שמתמודדת הן עם חינוך וחברה דתית שמרנית והן עם התלבטות בזהות המינית . מעניין מחדש וחשוב ! קריא קולח ומאוד מומלץ!

25/1/2025

מהמם קראתי בכמה שעות תודה❤❤❤🙏🙏🙏

2/10/2024

מושלם התאהבתי סיימתי ברגע שהתחלתי

5/8/2024

הספר היה חם ונוגע ללב וכואב ומלא ולא רציתי שיגמר

14/6/2024

סיפור מצוין וחשוב כל כך שמסופר היטב, אהבתי ממש.

30/11/2023

ספר מעולה. קולח ומרתק.

18/11/2023

יצירה מדהימה, כתיבה מרתקת, לא יכולתי להניח את הספר לרגע עד העמוד האחרון, ממליצה בחום!

26/10/2023

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/בבת-אחת-רבקה-רוזנר/

26/9/2023

ספר מאוד נעים רך וקליל לקריאה. כן ירבו הספרים על אהבת נשים בכלל ועל הקהילה הדתית בפרט

29/8/2023

מרגש ואנושי

2/8/2023

נפלא

31/12/2022

ספר מהממםם!!

28/12/2022

אני רוצה להיות עכשיו זבוב בקיר בחדר של נעמי.

23/10/2022

ספר מקסים ועדין. נהניתי מכל רגע בקריאה.

26/7/2022

קראתי את הספר כמעט ללא יכולת להפסיקו, תיארת כל כך מדויק את מה שעוברת נעמי בתהליך שלה לקבלת עצמה - ואני מרשה לעצמי לומר זאת כי הרגשתי שאת מספרת חלקים נרחבים מחיי. אישית, עדיין לא השלמתי את התהליך, יש לי הרגשה שסיפורה של נעמי יניע אותו קדימה. הספר היה מרטיט, מטלטל, מרגש. תודה לך על כל שש שנות הכתיבה.

8/7/2022

ספר עדין, רגיש ומרגש. נעים כל כך. פתח בפני עולם חדש ומעניין. תודה לך רבקה!

18/6/2022

וואו, איזה ספר! מקסים ורגיש כל כך! אחרי משבר קריאה, זה הספר שתפס אותי ותוך יום וחצי סיימתי לקרוא, ולא יכולתי להניח מהיד. ממליצה בחום🌺

5/6/2022

אהבתי מאוד! כתוב נפלא, סוחף, רגיש ומרגש ונוגע. מאוד מאוד מומלץ.

18/4/2022

קראתי אותו בנשימה אחת. קולח, כתוב ברגישות ובתבונה. אהבתי!

16/4/2022

אירחתי את סדר פסח (15 איש) ועדיין קראתי במשך שעתיים בבוקר ולא הצלחתי להפסיק... ספר מקסים!!! מלא אהבה, שנינות, ישראליות, אוהב אדם! מאד אהבתי את נעמי, הבנתי למה התאהבה בסלע. אהבתי את תיאור החבורות של נעמי- גם בנות הכדורסל וגם החבר'ה הדתיים. את הכנות והיכולת להתמודד עם אטימות ולחפש הכלה. אהבתי את תיאור החיפוש אחר זהות והמאבק לגלות מי את תוך הורדת הווליום מה"מה יגידו". בקיצור, ממליצה!!!!

2/3/2022

נגמר מהר מידיי. כל כך חזק ואמיתי. תודה.

17/2/2022

מרגש ומרפא ללב ולנפש

14/1/2022

מדויק ומרגש.

5/12/2021

נוגע ללב, קריא מאוד. אהבתי

4/12/2021

ספר מלא תובנות, לשוניות ואנושיות רך וחם ומרגש

5/9/2021

סיפור אהבה כתוב נפלא, שנוגע עמוק בלב ומעיר אותו. ספר שמצליח להיות גם עמוק, חכם וכואב, וגם קליל, מצחיק ומשמח. נ ה ד ר.

4/9/2021

נפלא ומרגש

29/8/2021

ספר נעים וזורם שכיף לקרוא. לוקח את כל מערבולת הרגשות ועוטף במילים נכונות את מה שכל כך קשה לתאר במילים לאחרים. לא בחרנו, גילינו. מומלץ למי שעובר את התהליך בחוסר ביטחון, ולמי שרוצה להבין קצת את הבלבול של אדם קרוב אחר.

26/8/2021

ספר מצוין! לא הצלחתי להניח לרגע. קראתי ברצף ונכנסתי לעולם אחר.

19/8/2021

מעניין וקולח

11/8/2021

יופי של ספר, חבל שנגמר

28/7/2021

ספר מקסים ומעורר השראה על אהבה

30/6/2021

ספר מרתק ומרגש. ספר שמדגדג את הלב, מכווץ ומרחיב אותו שוב ושוב. ספר שנקרא בבת אחת, בנשימה אחת וממשיך איתך אחר כך ימים שלמים.

14/6/2021

מרגש, אמיתי, מצאתי את עצמי בין המילים, התחושות והחוויות. קריאה מתגלגלת, נהניתי מאוד.

4/6/2021

ספר שאי אפשר להניח מהיד ואי אפשר להוציא מהראש. מצחיק ומרגש ומקסים ומדויק.

4/6/2021

ספר מעולה ומומלץ- בכל לבי ! מרתק ומחכים ומרגש וסוחף ומעל לכל ספר ח ש ו ב מ א ד שכעת, לאחר קריאתו - אני , בן המשפחה ה׳מרובע והשמרן׳ ממש מבין אותך רבקי ובני/בנות משפחה נוספים -שהתקשיתי מ א ד להבין לפני הקריאה ! שאפו ע נ ק על הספר -ממתין בקצר רוח לספרך הבא ! אוהבים מאד ❤️ צביה ויוסי

2/6/2021

מהמם! לא הצלחתי להפסיק לקרוא

29/5/2021

מרגש, כתוב נפלא ואי אפשר להניח אותו. תודה

26/5/2021

מרתק. מתוסבך (כמו אהבה עצמה). נהנתי מעל רגע- מהעצב ומהשמחה וממה שבינהם.

23/5/2021

ספר קולח ומקסים. נשארתי איתו גם ברגעים שלא קראתי בו. סיפור אהבה קצת אחר. מומלץ

19/5/2021

איזה ספר נפלא! נקרא בנשימה עצורה. מתאים רק למי שאוהב.ת להתעצבן, להתרגש, לאהוב ולקוות תוך כדי קריאה. כתיבה אותנטית ומרגשת של רבקה רוזנר. מומלץ בחום (גם אם אתם לגבר, סטרייט, חילוני כמוני :) ובין ובין אם אתן לא....)

10/5/2021

ספר מושלם! מלא הומור ורגש ותובנות על החיים ותקופת הרווקות המאוחרת. מומלץ מאוד!

10/5/2021

ספר מושלם לטיסה לאירופה או לאמבטיה בסוף שבוע. הוא נוגע וקליל ומצחיק ומרגש וכלכך חשוב עבור כל מי שמחפש את עצמו או עצמה. אנחנו לא לבד - כולנו עוברים תקופות קשות ובסופן בתקווה אור גדול וחופש.

28/11/2023

ספר סוחף וחוספני על זהות מינית, שמרנות ושינוי. מומלץ

27/11/2023

ספר שזורם בצורה מעולה

26/8/2023

מעניין, אהבתי

29/6/2023

ספר טוב, קראתי ברצף

2/7/2021

הספר מתאר את המחשבות, ההתלבטויות והרגשות של הגיבורה בצורה קולחת ואמיתית.

23/6/2021

ספר מאיר ופותח לב. הרבה יותר קל לכתוב על פרידה מאשר התאהבות, אבל הספר הזה מצליח בדיוק שם, בכמיהה, הרוויה, האושר והמורכבות שבאהבה גדולה שמגיעה כאילו בבת אחת.

17/6/2021

סיפור טוב, כתוב קולח, קול חשוב. נהנתי.

16/5/2021

ספר טוב מאוד. עלילה יפה וכתיבה זורמת. מומלץ.

8/9/2022

ספרות זה לא... אבל העלילה מעניינת ומסקרנת ובכל זאת קצת מעייף .

1/9/2021

יותר מידי חפירות

6/7/2021

חופר

3/10/2023

השאלתי בעקבות המלצות פה באתר אך הספר רדוד מידי ופשטני לטעמי לא אהבתי.. 🤔

6/9/2021

כתיבה תרפויטית, לא ספרות

בבת אחת רבקה רוזנר

1

על שני דברים חלמה נעמי שנים: אהבה ואליפות.

שניהם סירבו להגיע.

*

בואו לאמצע, אביעד סיים את האימון בשתי המילים הקבועות, ושתים־עשרה נשים — נערות בנות שבע־עשרה וגם נשים בשלהי שנות הארבעים — נעמדו סביב המעגל במרכז הפרקט. אני מאוד שמח לצאת איתכן לדרך לקראת העונה הזאת. אני מאמין שאנחנו יכולות להיות חזק בצמרת ושזה תלוי באימונים שנעשה, ברצון שלנו ובנחישות שלנו, אז יאללה, אמנם תכף חגים, אבל עד אז בואו ניכנס לכושר. יש לי הרגשה שאפשר לעשות העונה משהו מיוחד. מחיאות כפיים, וכולן צמצמו רווחים והתכנסו למרכז, מושיטות ידיים לאמצע. ירושה, אמרה נעמי, וכולן ענו — ליים, וצעדו לעבר הספסלים, לחלוץ את נעלי הכדורסל ולהחליף בגדים.

השנה אליפות, אמרה נעמי ליודית, ליאת, חווה ושקמה. הן איתה, משחקות יחד כבר כמעט עשור, קודם סתם במגרש ששכרו, ואחר כך בא"ס ירושלים. ארבע עונות הן בליגה, פעמיים מקום שני, פעם מקום שלישי. לפני שנתיים הידרדרו למקום חמישי, אחרי שליאת ילדה ובלי ליאת אין להן מהירות, וקשה.

מה זה משנה אליפות או לא? אמרה שקמה, העיקר שנשחק בכיף. העיקר שנשחק בכיף, וננצח, ענתה נעמי, פעם אחת להרגיש מה זה. בלי לחץ, נעמי, אמרה יודית, ננסה. האחרות שתקו. נעמי הרגישה שזה לא כי הן לא רוצות את האליפות הזאת, אלא כי הן לא מעיזות אפילו לחלום אותה. לא נורא. הרי חלום הופך למציאות לא בזה שחולמים אותו, אלא בזה שמגשימים צעד־צעד, צעדים קטנים ואפורים שלאורך הדרך לא מרגישים בכלל כמו הגשמת חלום. רק כשרואים את התוצאה מבינים: חלום. וחוץ מזה, גם היא בכלל דוגלת בזה שהכי חשוב זה לעשות הכי טוב שאפשר, ומשם לקוות שגם יצליח.

*

האולם התרוקן משחקניות, וכרגיל רק נעמי ויודית נשארו להתקלח, מעדיפות את זה על פני נסיעה של חצי שעה לצד השני של העיר בבגדים מסריחים — יודית, ורטובים וקרים — נעמי. כשתי בוגרות החינוך הדתי, שבו מלמדים לראות בכל סוג של עירום משהו מביך, הן פיתחו נוהל קבוע: קודם יודית יורדת, מתפשטת ונכנסת מאחורי הווילון של המקלחת, ורק אחר כך מגיע תורה של נעמי לעשות את אותו הדבר. מאחורי שני הווילונות הסגורים, ברעש המים, דיברו על האימון שהיה, על העבודה, על החיים. ואחרי כמעט עשור כזה, הן כבר מזמן הפכו מחברות־לקבוצה לחברות־נקודה.

*

את זוכרת שאנחנו יוצאות היום לשתות?

ב־רור, כשקובעים איתי לשתות אני לא שוכחת.

מה שותים?

שותות.

אוהו, התחלנו, מה שותים?

נעמי נזכרה שההבנה של יודית באלכוהול מסתכמת ביין פטישים בקידוש. ילדה טובה אחוזה. רק בחתונות של השנה האחרונה היא התחילה לשתות קצת פיג', בהדרכתה של נעמי, שכבר לפני כמה שנים גילתה שזאת הדרך האידיאלית להעביר את המרירות של הלבוא לבד בעזרת המתיקות של הלשכוח.

במקרה שלך נראה לי שבירה וצ'ייסר לגמרי יעשו את העבודה.

מה זה צ'ייסר?

ואיי, עשיתי איתך עבודה גרועה. הערב נתחיל לתקן.

*

הן יצאו מהמקלחת באותו הנוהל — קודם יודית, אחר כך נעמי — נעלו את האולם, אביעד סמך עליהן מספיק כדי לשכפל להן מפתח, ונכנסו למכונית של יודית.

לכבוד מה היציאה בעצם? שאלה נעמי.

נדבר אחרי שאשתה, ענתה יודית והגבירה את המוזיקה.

*

הן חנו ברחוב אגריפס והלכו לכיוון השוק בקצב מהיר, הקצב של יודית, שבגלל הפרשי הגובה ביניהן — נעמי הכי נמוכה בקבוצה ויודית הכי גבוהה — היה עבור נעמי כמעט ריצה קלה. הלכו ושתקו, שתקו והלכו, ונעמי, ששתיקות מלחיצות אותה אבל עם יודית כבר ידעה שזה חלק מהעניין, במיוחד כשהיא רוצה לשתף בדברים חשובים, הצליחה להתאפק מלשאול שוב מה קורה.

עד שלא הצליחה להתאפק עוד.

אז מה, יוּד, קרה משהו עם שחר?

שחר היה הבחור של יודית בחצי השנה האחרונה. נעמי בילתה איתם מדי פעם ואהבה אותו בסך הכול. דתי לאומי קלאסי. אוהב לטייל, יודע לתקן, מקשיב לאהוד בנאי, מפרגן. בחור טוב, מהאלה שיוצאים מפס הייצור של הציונות הדתית והם באמת אחלה, חוץ מהפרט השולי הזה שאין כל כך על מה לדבר איתם. אבל סבתא שלה הייתה אומרת — לא תמיד צריך לדבר, ונעמי חשבה, נכון, באמצע סרט למשל לא צריך לדבר, אבל לא הבינה איך זה מסביר או מסדיר יחסים בין בני אדם.

אין שחר.

אוי, מה קרה?

עזבי, שחר הוא לא העניין. העניין הוא אני.

*

מה, גם יודית נדבקה במחלת המה אצלי לא בסדר? תהתה לעצמה נעמי. המחלה תוקפת רווקות בציבור הדתי הלאומי באמצע־סוף שנות העשרים שלהן, וכוללת רשימת האשמות עצמיות שהולכת ומתארכת אחרי עוד דייט כושל, ועוד אחד: אני כנראה לא מתלבשת מספיק טוב, לא נחמדה מספיק, לא חמה מספיק, שאפתנית מדי, רצינית מדי, עצמאית מדי, לא יודעת לפלרטט. עם התקדמות המחלה מתחיל המסע לעבר הקואוצ'רית, הפסיכולוג, חדר הכושר, החברה שתעשה לך מייק־אובר. כשהמחלה מחמירה ממש, היא עשויה להגיע עד עמוקה.

נעמי לא חשבה שיודית כזאת, אבל מרוב שיחות עם חברות שבדיוק כמוה לא מצאו אבל לא בדיוק כמוה, לא הצליחו לראות שזה לא באשמתן, כבר הייתה לה רשימת טיעונים שידעה בעל פה —

בסדר, יודית, היא אמרה, זה שלא הלך איתו לא אומר שמשהו בך לא בסדר, בסך הכול לא התחבר. סבלנות, עם מישהו אחר זה יתחבר.

זה לא יתחבר, אמרה יודית, זה אף פעם לא יתחבר לי.

די עם זה, אי אפשר לדעת מתי ומאיפה זה יבוא, אבל בסוף זה יבוא כמו שזה בא כמעט לכולן, אמרה נעמי, לא מסוגלת לשקר ולומר "לכולן" כי הכירה סביבה כמה רווקות שחצו מזמן את הארבעים ונראה שזה כבר לא יבוא להן. בזמן האחרון חשבה שאולי היא אומרת את זה בכזה ביטחון לאחרות, רק כי בעצם היא מנסה להרגיע את עצמה שעוד יש לה סיכוי לפגוש את ההוא שאיתו תרצה לחיות.

את לא מבינה, אני יודעת שלי זה לא יקרה.

את יודעת כמה חברות אמרו לי את זה והיום הן נשואות?

אפשר לחכות עם המשך השיחה לבירה?

צודקת.

*

אז הן עברו נושא ודיברו על העונה שתבוא, והזמינו בירה וצ'ייסר, ונעמי לימדה את יודית איך שותים — קודם בבת אחת את המשקה החריף ואחריו את הבירה שמעיפה אותו לראש — זה היה ההסבר המדעי המפורט ביותר שיכלה לספק. וכל הזמן היא התאפקה והתאפקה לא לשאול, עד שיודית אמרה לה, נו, אז לא תשאלי אותי למה באנו? ונעמי צחקה. יודית חייבת לקבוע גם את הרגע וגם את האופן. זה הפך את החיים איתה לקלים.

אז למה באנו, יוד?

יודית הרכינה את ראשה וענתה — מזל שהראש שלה היה גדול מדי ביחס לכוס, אחרת הייתה תוקעת אותו בפנים ומדברת מתוך הזכוכית —

זה לא שזה לא הלך עם שחר. זה לא הלך ולא ילך לי עם גברים בכלל.

לנעמי לקח שנייה להבין למה יודית מתכוונת. איזה הסתבכות! עברה בה מחשבה לשבריר שנייה, אבל היא החליטה שזה לא הדבר הנכון להגיד, ואמרה, ואיי, יודית, מגיע לך מזל טוב! זו חתיכת הבנה. זה בטח מבהיל ומפחיד עכשיו, אבל לטווח הארוך אלה בעצם חדשות ממש טובות. את סופסוף בדרך למצוא אהבה!

מה מזל טוב, מה? יודית כעסה, ונעמי לא הצליחה להחליט אם עליה, על התגובה המתאמצת מדי שלה, או על מישהו אחר. אלוהים, נגיד.

אני יצור פגום, המשיכה יודית. למה הוא ברא אותי בכלל?

זה על אלוהים, חשבה נעמי בהקלה ואמרה, אל"ף, את לא יצור, את בנאדם בדיוק כמו כל אחד אחר, ובי"ת, את לא פגומה, לא כולנו צריכים להיות אותו הדבר.

אולי זה מבחן שאלוהים מעמיד אותי בו, כמו הניסיונות של אברהם, ואני מרימה ידיים. הרי איפה נמדדת אמונה? דווקא איפה שקשה. אם זה קל — מה החוכמה?

מי החליט שקושי הוא מדד למשהו נכון וטוב? אולי נכון וטוב זה דווקא כשהרמוני לך? כשזה זורם?

טוב, את לא מאמינה בתורה מן השמיים, אז אנחנו לא מדברות על אותו הדבר.

זה בכלל לא עניין של אמונה. כמו שבנאדם לא יכול לבחור אם הוא צריך אוויר או לא, אם להיות רעב או צמא או לא, ככה הוא לא יכול לבחור אל מי להימשך. ככה זה.

אני פוגעת בעולם, אמרה יודית והיד שלה התהדקה סביב הכוס, המפרקים של אצבעותיה הארוכות מלבינים. אני פוגעת בסדר של הדברים, במה שהקדוש־ברוך־הוא רוצה.

יודית! תורידי את זה ממך. את אמנם חשובה מאוד, אבל גורל העולם לא מונח לך על הכתפיים. ובכלל, מי שברא אותך ככה — שיבוא בטענות לעצמו. אולי זה בדיוק מה שהוא רוצה? תתחילי לחשוב על אלוהים כעל אישה ותראי איך הכול ייראה לך אפשרי יותר.

יודית צחקה ואז הרצינה. הוא בוחן אותי — או היא בוחנת אותי, בסדר? — ואני נכשלת. כתוב בפירוש, על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. אנשים כמוני, זה נגד המוסר של התורה. הם צריכים להיכחד, אני חייבת לארגן לעצמי מוות הרואי. לזנק לכביש כדי לשלוף ממנו ילד בן ארבע רגע לפני שמשאית דורסת אותו, זה יהיה מעולה, אפילו תהיה להורים שלי סיבה להתגאות בי, צל"ש מראש הממשלה, כל החבילה.

נעמי קטעה אותה. די, יודית, אני לא יכולה לשמוע את זה, אמרה, אני דווקא רוצה להרים לחיים, יאללה, עם או בלי חשק, תרימי.

יודית הרימה מולה את הכוס.

נעמי אמרה, לחייך, לחיי הדרך החדשה.

ויודית ענתה, דרך חדשה של בדידות, ממש סיבה להרים לחיים. בואי נרים לחיי שמירת סודות — את היחידה בעולם שיודעת.