רוח פרצים

רוּחַ פְּרָצִים

העולם של עודד מקבל תפנית קשה. בנו חווה קריסה נפשית ובבית מתעוררות בעיות בחיי הנישואים. הוא יוצא למלחמה של חייו.

לרפא את בנו ולאחד את האנשים הסובבים אותו והקרובים אליו, העמודים התומכים את חייו. להפריד ולהיפרד מאלו המבקשים למוטט אותם.

המפעל שהוא בעליו ומנהל אותו וצוות עובדים צמוד ומסור, שהוא בנה מאז שהתחיל לעבוד בו הוא הבסיס למאבק, למלחמה על הבית.

עודד נאבק בנסיונות השונים לפגוע בו, במשפחתו ובמפעל שלו, ויחד עם כמה מהקרובים אליו הוא מצליח לצלוח את המשבר, ולהמשיך בדרך שחלקה חדשה.

יצא מהקיבוץ כשבידיו רק הכשרונות שלו והיכולות שלו, בן למשפחה שנשברה, והחלה להרפא לאט וכמעט בהסתר.

גם אחרי שעזב את המשק שבו גדל הוא מלווה אותו, עם כמה מהאנשים שסביבו, בעומקו אך בעיקר ביופיו, ובכוח המלכד שבו.

הסיפור פורש פרק זמן של שמונה שבועות דרמטיים, בהם מתהפך עולמו של עודד, חלקים ממנו נקרעים ונפרדים, ואחרים מתאחים ומבריאים.

המציאות היומיומית של המערכה, שעודד נקלע לתוכה, מונחת לפני המסתכל בפרטי פרטים, על צדדיה הקשים והאתנחתות המרגשות, שלובה בהיסטוריה האישית של גיבורי הסיפור, ומתוכה עולות דמויות האנשים שבמרכזה, מחשבותיהם, התנהגותם, הדרכים שהם הולכים בהן והקשרים ביניהן.

 

שפת הסיפור חדשנית, חסכנית, לא משתפכת, כמעט עיסקית. מושכת את הקורא בקצב עדכני, יומיומי, מהיר, כמעט עוצר נשימה, ויחד עם זאת פורשת את נופי הארץ והנפש בשפע גוונים ובמשחקי אור וצל.

הַאִם הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם? חֵלֶק פֹּה חֵלֶק שָׁם.....
כְּמוֹ שֶׁמְּתֹאָר? אוּלַי, וְאוּלַי אַחֶרֶת......
הַאִם אֱמֶת הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים אוֹ דַּחְלִילִים? בְּוַדַּאי, אֵיךְ לֹא?
וְצָרִיךְ לִזְכֹּר — סִפּוּר אֵינֶנּוּ אוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה....

שבוע ראשון, יום ראשון, תחילת נובמבר 2000

הַאִם
בְּעַד חַלּוֹנִים וְשָׁמַיִם וְרוּחַ פְּרָצִים
יַעַבְרוּ הַיָּמִים?

דור

העלווה הבשרנית של הברושים מבריקה. עצי הצפצפה הגבוהים מאוושים, עליהם נוצצים אחרי הגשם שירד אתמול. הבוקר זרחה השמש, העננים הסתלקו, פריחה סתווית צבעה את הערוגות בצידי המדרכות. הרחוב מטפס מתונות אל השער הלבן הרחב, המוצק, המונח לרוחב הכביש. אומר סמכות. מוסט ונע על מסילתו, כאילו מעצמו, נבלע מאחורי קיר האבנים מימינו ומניח למכונית להיכנס, להמשיך לטפס במעלה השבילים שנעשים קצת יותר תלולים, ובין עצי האורן הגבוהים.

״סליחה, איפה כאן המנהלה?״

הנשאל מתקרב אל חלון הטנדר הגבוה ותוקע את ראשו פנימה, מקרב את פניו ומסתכל בהבעה סתומה עד שעודד חושש לרגע מתגובתו. האיש מתבונן בו היטב, עיניו מתרוצצות ימינה ושמאלה כאילו רוצה לבחון האם ראוי לענות, ואז נשלף חזרה החוצה, מצביע בידו על אחד המבנים וממשיך בהליכתו המהדסת קלות. חולצתו מוכנסת פנימה בקפדנות, ושולי מכנסיו מופשלים בקיפולים רכים עד לאמצע השוקיים בגובה לא שווה. על כתפו מגרפה ארוכת ידית והוא מכניס את ידו לכיס האחורי ומוציא ממנו כובע בד עם תיתורת תלתלים רחבה, בצבע אדום שהוא חובש לראשו.

עודד יוצא מן הטנדר ועומד לרגע בין העצים. סופג את השקט שמסביב ואז מקיש בנעליו על המשטח המרוצף, לנער חול שאולי דבק בהן. נשען לרגע על דופן הרכב מיטיב את החולצה בתוך המכנסיים ומעביר אצבעות בשערו. מעבר לרחבת החנייה שהאספלט שלה אפור ודהוי עומד מבנה קובייתי, ישן, שכנראה היה פעם לבן וצבעו דהה מזמן. דלת הזזה רחבה מוזחת הצידה בקרקוש כשמישהו יוצא או נכנס. בצד הדלת שלט שהאותיות הכתובות בו ישנות וקצת מרוטות - ״מנהלה״, ומתחתיו עוד שלט, אחר, כהה יותר - ״קבלה וקליטה״.

״שלום, אני אבא של דור״ הוא אומר לאישה היושבת מאחורי שולחן בחדר הראשון. האוויר שהוא נושם יבש והמילים היוצאות מפיו נשמעות לו מתכתיות ונוקשות. ״דור ירדני״ הוא מוסיף.

״אתם, אתם התקשרתם אלי......״

״כן, אבא של דור, יש אצלנו רק דור אחד״.

״אפשר. .... אפשר........ אפשר לראות אותו? ״

״הגעת״ קובעת־אומרת לו האישה, מתעלמת מבקשתו. ״הוא ישן עכשיו. בוא איתי בבקשה״.

היא קמה ממקומה. אישה גרומה, גבוהה מעודד ומביטה מלמעלה לתוך עיניו, מזכירה לו את המבט של נושא המגרפה. ואז מיישרת בתנועות מדודות את השימלה וצועדת במסדרון ארוך, אפלולי לעומת האור שבחוץ, ומצביעה על כסא לצד אחד החדרים.

״תחכה כאן, אני אראה איפה ד״ר רוזן״.

עודד מתיישב. בצייתנות. בתחילה על קצה המושב, זקוף ומתוח בהמתנה, ומשמתארכת הציפייה הוא נשען לאחור בזהירות, משתדל לשמור על נשימתו שלא תואץ ועל ידיו שלא ירוצו בבהלה האחת בתוך אצבעות השנייה. לא מניח לגופו להרגע מהמתיחות הצופדת אותו מאז שיחת הטלפון. עיניו משוטטות סביב, רואות קירות צבועים באפור שמנוני וישן עד לגובה הכתפיים, ומעליו לובן שהצהיב. צינורות חשמל ומים חוברו בגסות לאורך פינת הקיר והתקרה, ישנים ומסוידים וגם חדשים יותר. נורות פלורוסנט מזמזמות בתקרה, מאירות באור בהיר, אחיד, ומרצפות שגם הן ראו ימים יפים יותר.

דמויות חלפו לידו כמרחפות בדומייה, פנים אפורות, נטולות חיים, וידיים מיטלטלות לצידי הגוף, כאילו לא מוחשיות, לא שייכות לגוף. עוד רגע ויחלפו מבעד לקירות. ראשו נע לאט מצד אחד של המסדרון לאחר, מנסה לראות מהיכן יגיע אותו דר' רוזן. האוויר צמיג, עוטף אותו בריח לא מוכר, כבד גם הוא. עודד לא מבין כלום, והזיכרון של ההודעה הטלפונית עוד משונה באזניו.

״שלום, אני ד״ר רוזן״. הקול שולף אותו מהמחשבות.

אישה נעימת סבר הציגה עצמה, פתחה לפניו את דלת החדר והצביעה על כסא פנוי. היא התישבה מצידו השני של שולחן בתוך מלבן אור שבא מן החלון שמאחוריה. פניה סימפטיות. עודד חשב שהיא מאוד נאה.

״הייתי רוצה לקבל ממך כמה פרטים״

״בבקשה״ עונה עודד.

״בן כמה הוא? ״

״עשרים וקצת״

״איפה אתם גרים? ״

״בכפר תלמים״

״כמה שנים? ״

״בערך עשר״

״מה המצב בבית? ״

״בסדר״

״באת לבדך? ״

״כן״

״דור הוא בן יחיד?״

״לא, יש לו שתי אחיות״

״הוא הבכור?״

״כן״

״איך קוראים להן? ״

״אור ושיר״

״בן כמה הוא? ״

״כמו שאמרתי, עשרים וקצת״

״הוא עובד? ״

״לא״

שברי משפטים וסדרה של שאלות שבאו האחת אחרי קודמתה כמו הגשם על הגג של הסככה הגדולה שאליה היו רצים בדרך מהמוסד למשק, ועודד נסחף לרגע למראות אחרים, בא וחוזר ובא מהם, משתדל להתרכז ברופאה שיושבת מולו ושואלת אותו. מביט על היד שרשמה בדפדפת את תשובותיו ובראש כל דף מילאה את שמו של דור ואת התאריך. השאלות והתשובות נראו לו תלושות לגמרי מן המציאות, בייחוד כשדיברה הרופאה על טיפול בתרופות ועל טיפול בחשמל, וזריקות, והשפעות לוואי ותופעות שלאחר הטיפול.

כשנעשה שקט בחדר תפס שנסחף, שכמעט לא שמע את דר' רוזן, והתנצל.

״תספר לי בבקשה על דור״

עודד השתנק והשתתק. עיניו נעוצות ברופאה. ״רק רגע. בבקשה, אני לא יודע בדיוק פרטים מהלילה, רק ממה שאמרתם בטלפון״ הוא נשמע מבולבל גם לעצמו.

״מצאנו אותו שלשום ברחבת הקפה ברובע היהודי. מישהו צלצל, כנראה בעל הבית וסיפר שיושב אצלו בחור ושותק כל הערב, וכבר אחרי חצות ועוד מעט הם סוגרים, והבחור לא עונה לשאלות״, ואחר כך הוסיפה כאילו בדרך אגב

״בדרך כלל אנחנו מוצאים אותם כבר בכותל, או שהם מנסים לעלות דרך שער המוגרבים ומגיעים בדיוק עד לשומר״.

דיבורה רהוט, עודד שם לב שהוא מכיל שרידים רחוקים של מבטא זר ופניה שקטות, תכליתיות. הוא נאחז בהן, מחפש נקודה להשען עליה בתוך התוהו ההולך וסובב אותו.

״ו... מה היה.... ואיך הוא היה? ״

״הוא ישב על כסא מתחת לעץ״ מספרת לו הרופאה, ״אני הייתי ברכב. הייתי בתורנות״, היא מנדבת הסבר לתיאור המפורט ״והוא לא ענה גם לנו״. מרכינה את ראשה לרגע ומגלה לעודד פסוקת ישרה בשערה הדבשי שחוצה אותו בקו ישר באמצעו. כמו בתסרוקות של פעם, הוא נזכר.

״אנחנו לא מזהים את עצמנו, כדי לא להבהיל אותם, ורק מציעים בשקט לבוא איתנו״ קולה רך, מהוסה משהו ועם זאת נעים, כמעט שובה לב.

״האחים שלנו כבר מנוסים ולפני שיש אפשרות להגיב הם 'עוזרים' להם לבוא לאוטו. אנחנו לא מפעילים בכלל כוח״ היא מרגיעה, ומבטה נעוץ בעודד.

'אותם', חושב עודד, 'להם'.

״הוא היה מנותק״, שומע עודד, ״מלמל בעל פה משפטים בקול רם, לא התנגד לנו. היה עייף מאוד. נרדם כבר באוטו ורק אתמול בלילה מאוחר, אחרי כמעט יממה נרגע והצלחנו לשמוע ממנו כמה פרטים. אז הצלחנו למצוא אתכם ודיברנו איתך בטלפון״.

הדלת נפתחת מעט והאישה מן הקבלה מכניסה את ראשה -

״הוא התעורר, ד״ר רוזן, נתתי לו לשתות״ ונועצת מבט בעודד שמכווץ מבלי משים את כתפיו ואצבעותיו משולבות בחזקה, לעצור את הרעד שמנסה להתפרץ החוצה מגופו ומאיים לזעזע אותו כולו. ובו בזמן נדמה לו שגופו מתאבן והוא לא בטוח שיוכל להתרומם מהכסא.

״אתה רוצה לראות אותו?״

״בטח״

״תראה״, אומרת הרופאה, ״אנחנו ניכנס אליו כרגע. דור טיפה מטושטש מהתרופות, למרות שנתנו רק קצת הרגעה ושינה, אז אל תילָחֵץ״.

ומבלי שתיאמר במפורש נותרה באוויר אזהרה, חפויית פנים, מביישת ומפחידה, מטילה צל כמתנודדת אנה ואנה על חוט דק, מעוטפת במילים הרכות.

הם פסעו במסדרון ועודד התכונן למשהו קשה. פחד שימצא את דור קשור למיטה, בבגד לבן שאין לו כפתורים מלפנים, אבל מצא את דור יושב ליד שולחן קטן, לבוש בבגדיו ובידיו ספל ששקית תה העידה על תכנו, והוא מציב אותו בעדינות על צלחת קטנה. 'כמה לבנות ידיו, כמה עדינות' הבחין עודד, וקור הולך ומחזיק בו.

״שלום אבא״ הקול איטי, סדוק, בא ממרחקים וגבו זקוף, לא נוגע במשענת הכסא גם פניו חיוורות מאוד וזיפים של כמה ימים מכערים בשלף שחור את לחייו.

״שלום דור, איך אתה מרגיש? ״ עודד ניסה להישמע רגיל.

״נורא עייף״

״הבאתי לך תפוחים ובגדים ולבנים להחלפה, אולי תרצה להתרחץ אחר כך״. כאילו כלום. כאילו עודד מבקר אותו סתם באיזה מקום אחר.

״אבא. ....... ״

״כן דורי״

״אני חושב שאני נשאר כאן לנוח כמה ימים״

״אהה״

״ד״ר רוזן מאוד נחמדה״

״קוראים לי אניטה, בבקשה״, רצתה לרמוז להם שירגישו חפשיים אבל עודד מרגיש גולמני וכבד, כאילו יצקו בטון לתוך גופו. שומע את קולו של דור ואת הרופאה מהדהדים ממרחקים. מזיז כסא ומתיישב לצד בנו, מנסה לגעת בידיו, לחפון את כפותיו של דור וחש אותן קרות למגע, יבשות. נטולות חיים.

עודד שותק, לא יודע מה לומר. ד״ר רוזן והאישה עומדות מאחורי דור ללא ניע. שפתיו של דור הלוגמות באיטיות מן הספל נעות לאט לאט. חוורות גם הן.

״אני מוכרח לישון עוד קצת, אבא״ וכבר הוא מפיל עצמו על המיטה, הופך פניו לקיר, ידו האחת מוטלת מאחורי גבו, והשנייה מגוננת על פניו. בדיוק כמו שהיה נרדם כילד קטן נזכר עודד, גוש עולה בגרונו, והוא מרגיש חולשה פתאומית וחוסר אונים גדול.

הרופאה אחזה בעדינות בכתפו, הוליכה אותו החוצה וחזרו לשבת בחדרה. אחר כך חשב עודד שהם באמת מאוד מנוסים.

״עכשיו תספר לי על דור״

מאוחר יותר עודד ניסה לשחזר את השיחה ששקעה כבוצה חומה וכבדה לתוך הכרתו, ולא הצליח. המילים הפכו עיסה חומה, כמי מדמנה מנחשלת גלים קטנים ואיטיים אל מוחו, וכשהם פוגעים מבפנים הם מכאיבים מאוד. זכר רק שדר' רוזן הרגיעה אותו, מבטיחה לו שדור יקבל טיפול מתאים, ושלא יעשו לו שום דבר מבלי להתייעץ, ולקבל הסכמה מההורים, ובינתיים אין לו מה לדאוג. שייסע הביתה היום וישמור איתה על קשר.

ממש. אין מה לדאוג.

״אני רוצה להשאר על ידו״

״אנחנו לא מרשים את זה״

״אבל דור, הוא. ......... הוא............ הוא. ..״

״הוא יהיה בסדר״ היא אומרת.

עודד מביט בה, לא בטוח.

״כן, אני מבינה אותך. אנחנו יודעים מה צריך לעשות, ולא נעשה שום דבר דרמטי בלי שנדבר איתכם״

והיא מבקשת מעודד לחתום על אישור אישפוז, ומסבירה לו שתאריך לשחרור אין.

״זה תלוי בכל מטופל, לא כדאי לעמוד עם סטופר, אבל זה לתקופה קצובה. בטח אצל דור״.

עודד לא רוצה לנדנד. מפחד שהרופאה תאבד את הסבלנות. מבין איכשהו שדור בידיים בסדר.

״הבאתי לו בגדים להחלפה, וספר, כמה תפוחי עץ שהוא אוהב....״

״תשאיר את זה אצל סיגלית״

״מי זאת?״

״זאת שפגשת בקבלה״

עודד

בימים רגילים עודד מביט בעולם בביטחון שמעניקה לו ההופעה שלו, שנעשה מודע לחלקה ככל שעברו השנים. איש גבוה, 180 ס״מ רשמו לו בלשכת הגיוס, מוצק, שרירי משנים של עבודה פיזית, פניו מאורכות משהו, שזופות, אמרו לו שהן נאות, כובשות בשקט שעולה מהן. בבקרים עודד חושב שהן דווקא קצת נוקשות. שערו קצר ומסודר. הליכתו יציבה, לפעמים הוא ממש מרגיש קפיציות בצעדיו. לא היום. צועד ליציאה, לדלת, לטנדר, כאילו על כתפיו משקל עצום, ושק שנפל מאיפה שהוא מסתיר את העולם מעיניו.

ושוב נע השער הרחב על המסילה ונפתח, ועודד משחיל את הטנדר הרחב החוצה בין הצמחייה הירוקה והעצים שבצידו הפנימי של השער, וערוגות הפרחים הצבעוניות כל כך שבצד הרחוב. מרגיש שהוא רוצה לברוח, מחפש את היציאה חזרה לכביש הראשי. וכשהוא נוסע עליו רוצה לעצור ולחשוב ואינו יכול, הרגל נדבקת לדוושה והידיים להגה, והוא נוסע. ירד אל הדרך המהירה והשתלב בה, שומר בכוח על הנתיב הימני, וכשיצא משער הגיא פנה שמאלה ועזב את הדרך המהירה. בתחנת דלק מבקש קפה שחור ושותה אותו מר כהרגלו, והראש מתפוצץ.

איך ואיך ואיך ואיך.

איך לספר לדליה. איך לתאר את מה שסיפרה לו הרופאה, ועוד להוסיף את המעט מן המעט ששמע כאבחנה ראשונית, ואיך בכלל לדבר אליה כשדליה אמרה לו בבוקר -

״מה אתה כל כך מבוהל, בטח שוב שכח את עצמו״.

ומה תגיד אור, ואיך לספר לשיר שעוד ילדונת. ...

מה יגיד? ״דור משוגע״, הוא נבעת לרגע מעצמת המילה. מרגיש מסמר חלוד חודר להכרתו, שורט ומצמית את נשימתו לרגע. איך מספרים כזה דבר. ודליה שוב תחרוץ לשון, ותכעס עליו שכל דבר הוא מנפח. אבל הזיכרון של השער הלבן הרחב, ושל האישה הגרומה והגבוהה בקבלה לא מרפה. כשהיה נער קראו לזה בית משוגעים. והפחד והמסתורין שליוו את השם הזה היו חריפים.

וקוראים לה סיגלית, עודד נזכר. איך זה יכול להיות. זה שם שבכלל לא מתאים. סיגלית. זה השם של מי שהיתה הפקידה בפלוגה שלו בצבא, דלוקה על נועם המ״פ. איך זה יכול להיות שלאישה הגרומה והגבוהה בקבלה קוראים סיגלית.

״מה אתה מדבר שטויות״ דליה תגיד, ״דור בחור שמחפש דרך, ותמיד הוא חוזר לעניינים. הכל יהיה בסיידר״ תסיים, ותמשיך בעיסוקיה. ״תגיד, מתי הנגרים מביאים את הארון? ״

עודד מצטמרר. השיחה שעוד לא התנהלה נשמעת באזניו צלולה ובהירה. כסא הפלסטיק חרק תחתיו כשקם לשלם, והמשיך לנסוע בדרך שהובילה אותו אל שום מקום. הביתה הוא לא יכול לחזור עדיין. הראש צריך להסתדר, והלחץ בכתפיים צריך לרדת. תקוע במושב כמאובן הוא נוהג מבלי לחוש את הדרך שנעשית מונוטונית, מחפש קצת חום בקיפאון הזה שאוחז בו ביד קרה, נוראה. מבקש להתרחק אל המרחבים שנפתחים לפניו, מתעקלים עם הדרך וחושפים גבעות ועמודי חשמל גבוהים, כפרים פה ושם, ותחנות אוטובוס בצידי הכביש.

עודד מקווה שהנופים ירגיעו אותו. זאת תרופה ישנה, לברוח אל המרחקים, כמעט כמו לישון. לתת לתמונות הדוממות לחלוף מבעד לחלונות הפתוחים, הרוח שורקת, וכך הוא יודע לחשוב בשקט, לתכנן. מה שלא הולך כרגע. כאילו מביט במסך חצוי. המפעל ההולך ומתפתח שלו, ההצלחה העיסקית, שתי הילדות הנפלאות שלו, ובמחצית השניה דור, מוטל חסר ישע. איך יצליח לחבר את הדברים. איך הם קרו ביחד, גם למעלה וגם כל כך למטה. העצב מתגבר, החורף התנפל עליו בכל הכוח, למרות שגשם לא יורד.

הדרך נמשכת, מתפצלת בצמתים ומתמתחת בעמקים קטנים, שלטי דרכים ירוקים ניבטים ממרחק או מופיעים בחתף בין שדרות אקליפטוסים ונדחים לאחור כשהטנדר הרחב מתקדם. חממות ומנהרות מכוסות פלסטיק נוצצות בשמש, וטרקטור פורש זרועות ריסוס ונוסע בין ערוגות ארוכות בשדה רחב. כתמים של פרדסים בירוק עז ושורות עצי פרי במטעים הנשירים שעכשיו בשלכת, שולחים זרועות עירומות לשמיים.

כשהכביש יורד מפסגות הגבעות מתרחבת תמונת הנוף האילמת ובעמקים גדרות ופרחי סביונים וקחוונים, כלניות, וקוצים שקמלו בקיץ האחרון ועוד לא רקבו וחזרו לאדמה. אחרי כמה זמן הוא עוצר בקצה אחד המפרצים של תחנות האוטובוס, מטה מעט את המשענת, אויר קריר נכנס ברוח קלה מבעד לשני החלונות, ראשו נשען לאחור ועיניו מביטות במבנה רחוק על אחת הגבעות, לגמרי לא ממוקדות והוא נושם בכבדות.

שקט מסביב. מסתורין של מקום רחוק, לא מוכר. הנוף נדמה לתמונה מוכתמת בגוני השדות והמטעים, ריקה מאנשים, ממכוניות, מרעשים. תבנית מנותקת. אילמת. שלט כניסה לאחד המושבים לא רחוק ממנו, והאותיות מטושטשות, אולי בגלל טיפות גשם? תמרור דרכים עומד לפני הצומת. נהמה קלושה ומקוטעת של משאית מתרחקת מותירה אחריה דממה נקייה וכאב שהולך ומתחדד בתוך בית החזה, והלמות הדם ברקותיו הולכת ומתגברת.

״אתה בדרך לירושלים? ״ ראש חייכני ניבט מהחלון הימני. עודד מתנער, לא יודע בדיוק לאן הגיע, כנראה עשה סיבוב ענקי הוא חושב, והשואלת חוזרת -

״אפשר לנסוע איתך לירושלים? ״ בקולה שומע עודד תימהון, כשהיא מתבוננת בו ואינה מבינה למה הוא לא עונה לה.

גופה רכון אל החלון. תרמיל כמו של חיילים מוטל על גבה, שתי כתפיה מושחלות ברצועות, וברור שאינה חיילת. פניה בוגרות, מקרינות אלגנטיות פנימית, ומאוד סימפטיות. קשה לדעת אם גונן כהה מעט או שזוף, ושערותיה מתפלגות לשני צידי צווארה.

״כן״ הוא עונה, ולפני שמתבררת לו עצמו תשובתו היא משילה מעל גבה את התיק, פותחת את הדלת ומתיישבת לצידו. חוגרת את חגורת הבטיחות, התיק על ברכיה וידה נשארת מונחת על תפס החגורה.

משאלתה הבין כי הוא בכיוון לירושלים והמשיך לנסוע קדימה, מספר לעצמו בשקט שייעזר בשלטי הדרכים כדי להגיע, והתמונה לא מתחברת לו. בכלל לא. מדי פעם הוא מגניב מבט הצידה, מתבונן בפניה, בשערה הגולש משני צידי הפנים ובחולצה הרפויה, ושם לב למכנסי הג'ינס, ולסנדלים בתחילת החורף, ומחזיר מבטו לדרך ששבה ומתפתלת לפניו, מראה את עצמה לרגע ונעלמת מאחורי עיקול או יורדת לגיא נסתר עד שהמכונית מתחילה לרדת גם היא.

״לאן בדיוק את צריכה להגיע? ״

״לירושלים, אתה נכנס העירה? ״

עודד מושך בכתפיו. ממילא אין לו מה למהר.

״אני בעצם צריכה אחר כך לחזור מהעיר, אולי לא איכפת לך להכנס דרך גבעת שאול? ״

בטוחה בעצמה ומדברת בשקט, לא בנעימה המתנגנת של הצעירות שמבקשות טרמפ כאילו הן עושות לנהג טובה. מה בכלל היא עושה ברכב הוא מתפלא. הרי אף פעם הוא לא אוסף טרמפיסטים. בטח שלא בחורות.

״בסדר״ מבטיח לה עודד, ״ואת יכולה להוריד את היד מהתפס, אני לא מזיק״ הוא מחייך אליה, מתפלא מאיפה בא החיוך, וחוזר לעצמו כשהוא שומע שוב ושוב את המילים שאמר רק הרגע מוטחות בו חזרה.

״לא מזיק'. .... 'לא מזיק'. .... 'לא מזיק'. ..., בכלל לא מזיק, חוץ מאשר לדור שעכשיו שם במקום ההוא, אצל דר' רוזן, והאישה הגרומה מהקבלה שבנוסף לכל גם מתפלאת למה הגיע כל כך מאוחר.

״אתה נוסע לגבעת שאול? ״

כבר רצה לספר לה שבבוקר היה שם, והוא רק רוצה להיות רחוק משם, ובכל זאת חוזר בלי סיבה ומסיע אותה, והתחרט.

'מה היא צריכה את הצרות שלי', חשב וענה בקצרה - ״כן״.

״אני ממש מודה לך. זה חוסך לי נסיעה מהעיר״.

״רק תגידי לי בדיוק איפה להוריד אותך״

התפקיד שנכנס לחייו הקל את המועקה. עודד זיהה את הסביבה. והמשיך לנהוג לירושלים בבטחון של מי שמכיר את הדרכים. שותק. מה יש לו לדבר. חושב אולי ייכנס עוד פעם לראות את דר' רוזן. ונזכר שאמרה לו רק להיות איתה בקשר. ומה יספר לה אם יחזור?, שמצפונו טורף אותו עכשיו, שמעולם לא הביט בדור באמת, כי אחרת איך לא הבחין, איך לא הרגיש, איך הניח את קללת נעוריו הנטושים על ראש בנו, ועכשיו מה, הוא פוחד לשאת בתוצאות?

מוצא את ידו מחפשת בכיס החולצה את מספר הטלפון שרשם בבוקר, ומחייג, ומרים במהירות את השפופרת שליד ידית ההילוכים, שלא תשמע מי עונה בצד השני.

״שלום״ הוא משיב, ״דר' רוזן עדיין נמצאת? ״

״לא, היא סיימה היום, תחזור רק מחר בצהריים״.

״זה בקשר לדור ירדני, אולי אפשר לדבר איתה איכשהו? ״

״מצטערים, אנחנו לא מוסרים מספרי טלפון פרטיים, תנסה מחר. שלום״

והוא מניח את השפופרת, מרגיש אותה בוערת בידו, ובבת אחת חוזר אליו הכל.

״ממתי הוא מאושפז? ״

קולה של האישה שלידו הבהיל אותו. אבל רכותו הבלתי צפויה שיככה את כעסו. ״אני מקווה שאתה לא כועס. אני מכירה היטב את דר' רוזן״, ודבריה סיפרו ללא מילים כי היא יודעת גם איפה עובדת דר' רוזן ולמה מתקשרים אליה.

״מאתמול״.

״בן כמה הוא? ״

עודד לא יכול יותר. הוא עוצר בצד ומניח את ראשו על ההגה, כובש את פניו בשתי ידיו ובוכה. מרגיש את גופו רוטט, ואת הדמעות שוטפות ויוצאות בלי מעצור ויורדות על לחייו, הוא חש את הרטיבות ונושך את שפתיו לעצור את היבבה שרוצה להתפרץ.

״סליחה״ הוא אומר אחרי כמה רגעים, וכשהוא מרים את ראשו היא מגישה לו מגבון נייר מבושם משהו, ועודד שם לב כי היא בעצם מוחה את פניו, מייבשת אותם בעדינות במגבון שני שהיא שולפת מחפיסה, ומשליכה את שניהם לפחון הקטן, גם הוא ליד ידית ההילוכים.

״אני יודעת שזה קשה״.

״אני מצטער, לא התכוונתי לערב אותך בצרות שלי, בסך הכל ביקשת טרמפ״

״אני מבינה אותך ואין שום צורך להתנצל, קוראים לי תלמה״.

״עודד״

״עכשיו לפחות תרגיש קצת הקלה, אנשים עוברים כל מיני דברים בחיים״

עודד לא שאל כלום. בפנים עדיין רעד כולו, ובקושי הצליח למצוא את המפתח שהיה נעוץ במתג ההצתה.

״ניסע? ״

״אם אתה מרגיש טוב יותר. מבחינתי זה בסדר, גם ככה אגיע מוקדם״.

המשך הפרק בספר המלא