פרולוג
החיים הם מלחמה, זירת קרבות עקובה מדם, מיזע ומדמעות. אבל בשדה הקרב של האהבה אפשר גם ליהנות. ממרומי שנותי העליזות כשוברת לבבות אני יכולה להרשות לעצמי לקבוע זאת היום בוודאות.
לא תמיד הייתי כזאת. לאורך כל התיכון היה זה דווקא לבי האומלל שנשבר לרסיסים יותר מדי פעמים. עד שאחי הגדול נחלץ לעזרתי והבהיר לי שאפשר לשנות את מצבי העגום מהקצה אל הקצה.
״עדיף שהגברים יבכו בגללך,״ הוא הודיע בקול נחרץ, ופירט את רשימת החוקים שאם אפעל לפיהם, אהפוך לשוברת לבבות, כזאת שגברים ללא הבדל דת, גזע וגיל יבכו בגללה בלילות. מובן שבהיתי בו בחוסר אמון. המהפך שהבטיח נראה לי בלתי־אפשרי אף יותר משינוי חוק הכבידה של ניוטון.
למרות זאת הסכמתי לעשות ניסיון ולהתנהל על פי החוקים שלו, לפחות לכמה חודשים. מאותו יום השתנו חיי לבלי הכר. מנערה תלותית וחסרת ביטחון הפכתי לאישה בעלת עמוד שדרה איתן, שלגמה בכמויות לא חוקיות כמעט את כל ההנאות שהיו לחיים להציע.
מובן שהיו גם משברים בדרך, אבל כבר ידעתי איך להתמודד איתם ובעיקר נהניתי במקום לסבול. עד שמצאתי גבר מקסים שמאמין עד היום שאני התגשמות כל חלומותיו. איתו אני חולקת זוגיות מופלאה ובעיקר מספקת. יש לנו גם שתי בנות קטנות, וכשהן יגדלו, אמליץ להן לדבוק בחוקים של אחי.
לכן החלטתי בשלב זה של חיי לחלוק את החוקים הללו עם נשים רבות ככל האפשר, לאחר שהתבוננות מעמיקה סביבי הבהירה לי שאם לא אעשה כך, שום דבר טוב לא יקרה. נשים ימשיכו לאסוף את שברי לבן במסתרים ולהאמין שזה מה שמגיע להן. שככה אלוהים או הטבע בראו אותן. ולא משנה אם הן סטודנטיות, קרייריסטיות נחושות או עקרות בית נואשות, כולן נולדו לסבול.
אז כן, אתן לא טועות. הסיבה העיקרית לכך שהחלטתי לחלוק איתכן את הסיפור שלי, ובעיקר את העצות היקרות מפז שקיבלתי מאחי, היא היותי פמיניסטית, במובן שאני בהחלט כואבת את כאבן של נשים אחרות. אבל אל דאגה, אני לא אשלח אתכן לשרוף חזיות, וגם לא אנסה להסית אתכן נגד הגברים. אלא להפך.
התיאוריה שלי מבוססת על אהבה גדולה לעולם, לחיים ולגברים שהם חלק מהחיים. והפמיניזם שלי מבוסס על עובדות שמעוגנות במאה אחוזי הסתברות, בלי שום סטיית תקן, עובדות המוכיחות שנשים יכולות ליהנות מהחיים לא פחות מגברים, ואולי אפילו יותר, וזאת כיוון שיש לנו יותר אינטליגנציה רגשית מאשר לגברים, והאגו שלנו פחות מפותח. לכן אנחנו מסוגלות להבין שבסופו של דבר, אהבה אמיתית היא מקור אנרגיה שאסור לוותר עליו.
מדוע, אם כן, אנחנו סובלות בחיי האהבה שלנו?
התשובה פשוטה: משום שלא חינכו אותנו לשלוט בהתאהבות כפי שגברים רבים עושים.
החלטתי אפוא לכתוב את הבלוג הזה כדי לתקן עיוות חינוכי־היסטורי. אין כל סיבה אמיתית לכך שלבכן יישבר בכל פעם מחדש, גם לא שתרטיבו בדמעות את הכרית.
אם מישהו בכלל צריך לבכות, עדיף שאלה יהיו הגברים. אתן צריכות לבלות וליהנות לאורך כל הדרך, שבסופה ודאי תמצאו אהבת אמת. בדיוק כמו שאני מצאתי, אחרי למעלה מעשר שנים שבהן בעיקר נהניתי. החיים ממילא יתקילו אתכן במשברים ואסונות שאין בכוחכן למנוע, אבל מאסונות רומנטיים אתן יכולות בהחלט לחמוק, אם רק תפנימו את חוקי הבלוג שלי, ״המדריך לשוברות הלבבות״.
ג'ורג'יו הרים את עיניו מהמחשב. ״אז את גם פמיניסטית לוחמת, נוסף על כל מעלותייך?״ הוא שאל בסרקזם.
היא יכלה להישבע שראתה בעיניו גם איזה ניצוץ של תאווה. ניצוץ שמעולם לא זיהתה אצלו כשהביט בה בעבר.
״ברור!״ היא חשבה במרירות. ״רק תני להם סיבה להאמין שאת איזשהו סוג של לוחמת, ומיד הם יחשבו על סקס. לא משנה באיזה גיל ובאיזה מצב צבירה תהיי. האדרנלין שזורם בדמם תמיד ייצור את הקישור בין הטנטלוס לָאֵרוס, בין מלחמה לאהבה, או ליתר דיוק, בין אגרסיה לסקס.״
״כן, אני פמיניסטית,״ היא אישרה בהבעה מתריסה. ״יש לך בעיה עם זה?״
״לא ממש,״ הוא חייך. ״למזלי, אני לא צריך לחיות איתך באותו בית. אבל אם זה הנושא של הבלוג, אני בכלל לא בטוח שנצליח להרוויח ממנו כסף גדול.״
״אל תדאג,״ היא זקפה את סנטרה מולו. ״אם תעשה את העבודה שלך כמו שצריך, תרוויח יותר ממה שאי־פעם חלמת.״
ג'ורג'יו ניהל את השיווק שלה באינטרנט. בתחום הזה הוא היה אשף. רבים מהקולגות שלה חיזרו אחריו והציעו לו סכומים גבוהים מהמקובל עבור שירותיו. אבל הוא ניהל את עסקיו בזהירות ולא רצה להתרחב מעבר לתחום היכולות האישיות שלו. הוא גם לא רצה להכשיר אנשים נוספים שיעבדו עבורו כיוון שחשש שילמדו את סודותיו המקצועיים ויתחילו להתחרות בו. לכן נשאר לעבוד איתה ועם עוד כמה לקוחות קבועים שהכיר מראשית דרכו בתחום.
הכסף שהרוויח באותו נוהל עבודה מוקפד הספיק לו מעל ומעבר. ניתן היה להבין זאת מבגדי המעצבים שלבש ומהאפטרשייב היקר שהתיז על עצמו בנדיבות. אמנם הוא סיפר לה שהתגורר באיזה חור משופץ בלואר איסט סייד, אבל נראה שאהב את הסביבה הבוהמית שם.
היא התלבטה מאוד לפני שהציעה לו לקחת חלק במיזם החדש שתכננה, אותו בלוג לשוברות הלבבות. בעיקר כיוון שידעה שהוא ידרוש תחזוק שבועי קבוע שיהיה כרוך בלא מעט עבודה, בשונה מהפרויקטים שעסקו בשיווקה המקצועי, שדרשו תחזוק הרבה פחות אינטנסיבי.
היא גם הבינה שהוא לא יסכים לבצע את העבודה על הבלוג בתמורה לאותו סכום קבוע ששילמה לו כל חודש. היה צורך במציאת שיטת תשלום שונה.
בהתחלה היא הרהרה באפשרות להכפיל את שכרו החודשי, אבל מיד נרתעה. זה אמנם היה סכום שהיא יכלה לעמוד בו בעתיד הנראה לעין, אבל לא היה לה מושג מתי תחליט לחדול מפרסום הבלוג. זה יכול להיות עניין של חודשים, או אפילו שנים. ההישג האמיתי שביקשה להגיע אליו היה תלוי ביותר מדי גורמים. הישג שהיה גם שווה הרבה יותר מסכום כלשהו של כסף, אגדי ככל שיהיה. רק אחרי שתשיג אותו, תוכל לישון בשקט.
אך למרבה הצער, היא גם היתה צריכה להתנהל בזהירות ביחס לכסף. ואם יגיעו ימים קשים, והיא תצטרך להצטמצם? במקרה כזה, אם תמשיך לשלם לג'ורג'יו את הסכום הכפול, תיאלץ לנגוס בחסכונותיה.
בסופה של ההתלבטות החליטה לגבות כסף תמורת הכניסה לבלוג שלה. לא סכום גבוה, דולר אחד. זה בהחלט נראה לה סביר. אחרי הכול, כל רצונה היה להפוך אותו לפופולרי ככל האפשר בקרב סטודנטיות באזור מנהטן. זה היה חיוני להגשמת תוכניתה הסודית, תוכנית שהיא לא שיתפה בה אפילו את ג'ורג'יו. הוא לא היה צריך גם לדעת שאם זה היה תלוי בה, הבלוג היה חינמי.
גם ככה הוא נראה חשדן כשסיפרה לו על התוכנית. הוא סירב להתחיל בעבודה עד שיחתמו על חוזה מיוחד, שבו היא תתחייב לשתף אותו בכל הרווחים שיניב הבלוג.
באותו שלב היא הרהרה באפשרות לבקש מעורך הדין שלה שינסח חוזה עבורם, אבל מיד התחרטה. עורך דינה היה גם ידיד קרוב, ולכן אסור שידע על הבלוג. מנגד, היא התקשתה יותר לסמוך על עורך דין זר שיחלוק איתה את סודה.
בסופו של דבר החליטה לנסח בעצמה חוזה קצר שכלל חמישה סעיפים. בראשון היא התחייבה לפרסם בלוג שבועי, במשך חמישים ושניים שבועות לכל הפחות. בשני, ג'ורג'יו התחייב לרתום את כל יכולותיו המקצועיות כדי שהבלוג שלה יגיע לתודעתן של לפחות חמישים אלף נשים באזור מנהטן. בסעיף השלישי התחייב ג'ורג'יו לשמור בסוד את זהותה בכל מצב ובכל תנאי. ברביעי הוחלט על סכום הכניסה לבלוג - דולר אחד. ובסעיף החמישי הוסכם ששניהם יחלקו את כל הרווחים מהבלוג וכל נגזרותיו, שווה בשווה.
היא ידעה אמנם שחצאי הדולרים שתרוויח מהבלוג יעברו ברובם למס הכנסה, אבל לא היה לה אכפת. ממילא לא תכננה להרוויח ממנו כסף. המטרה האמיתית שלה היתה חשובה הרבה יותר, מטרה גורלית אפילו.
