ציפור משונה

1
 

הלילה רק התחיל וכבר איני יודעת איך אעבור אותו. חיות הלילה קמות בחוץ, חיות הלב מולכות.

הצמרמורת המוכרת בעורף הופיעה, אבל אסור לי לישון.

אני שוכבת על הספה בבית שאינו שלי, מעליי חלון מרובע, מעבר לו נוף זר, יבש, ירחי. לפני שנים רבות עמדה אישה בערך במקום הזה והסתובבה אחור. גופה הפך מיד למלח.

גם לי אסור להסתובב אחור הלילה, במיוחד לא אליו. לא אל העיניים הצרות, לא אל גופו הכהה והקר, לא אל חדריו. אם אעצום את עיניי, אם אירדם, אפגוש בחלום אותו. את יואל. גם לי אסור להביט לאחור.

אני אדבר אלייך כל הלילה, נקודה קטנה של דופק בתחתית הבטן שלי. אולי אם אדבר אלייך מספיק, אאמין בקיומך.

ביום שפגשתי את יואל חלמתי בפעם הראשונה. היו לי חלומות גם לפניו, כתמי צבע עמומים בין רקותיי בשעה שהתעוררתי, שובל של רגש דק. עד שהייתי מסיטה את השמיכה מעליי החלום כבר היה מתמוסס באור הגדול.

ביום שפגשתי את יואל חלמתי בפעם הראשונה חלום כפי שאלמד להכיר - מציאות חלופית, מתעתעת. ריח חריף, מראה מדויק, הציפורניים נוגעות בגבולות החלום, מותירות בהם סימן. לא ידעתי שאתמכר לחלימה.

זה היה סתם ערב רגיל, אחד מלילות הקיץ הארוכים והמהבילים. בנימין סגר מוקדם את החנות, המשמרת התקצרה. שכבתי לאה על המיטה שלי והבטתי במאוורר שהסתחרר מעליי במקצבים קבועים. לרגע העיניים התרפו, בהו מעבר למאוורר ולתקרה המתקלפת. היה נדמה לי שאני רואה מעליי דמות אפורה, מוארכת, מתקרבת אליי. התעוררתי והדמות נעלמה מיד, הפכה לכתמי צל מסתובבים שהטיל המאוורר על החדר. נזכרתי בציורי תלת הממד שהיו באופנה כשהייתי ילדה, ציורים עמוסי פרטים שרק בהייה מעבר להם חושפת את שקיים בתוכם.

תמרה נכנסה בסערה, ניגשה אל ארון הבגדים המשותף שלנו ופשפשה בו. אחריה ארנון, נרגן. אישה, למה את צריכה להחליף בגדים? את נראית טוב ואנחנו מאחרים.

תמרה התפשטה ועמדה מולנו בחזייה ותחתונים, יפה כל כך. ערבה, אנחנו הולכים לתערוכה בדוד המלך, את מצטרפת? שאלה והסירה מן הקולב גלבייה ארוכה מבד אדום שקוף.

ידעתי שנאחר, התרגז ארנון ואז פנה אליי, כדאי לך, חבר שלי מציג שם. מין תערוכת היפים והמבטיחים באמנות הישראלית. כמה שמות מוכרים, כמה פחות. יהיו אנשים מעניינים, זה בטוח.

ואלכוהול, הוסיפה תמרה, אני מוכנה, הזמנת מונית? נו, בואי, אמרה כשארנון יצא מן החדר, מה תעשי פה לבד?

אתקדם ברומן אולי, אמרתי. וחשבתי: דווקא מתאים לי ערב של בהייה במאוורר התקרה.

את לא תתקדמי ברומן, סליחה שאני רעה, את תקועה איתו כבר שבועות. בואי איתנו. אולי תמצאי השראה, יש שם כמה טיפוסים.

כשיצאנו אל המונית רוח ירושלמית מלטפת עברה בין צמרות העצים. חשבתי לעצמי שבפעם הבאה שחברים ילחצו עליי לעבור לתל אביב אזכיר לעצמי את הרוח הזו. גם אחרי יום של שרב ירושלים יודעת לנחם.

היום אני תוהה אם הרגשתי שמשהו עומד לקרות, האם הצמרמורת המוכרת בעורף הופיעה כבר אז. תמרה וארנון התחבקו במושב האחורי, המונה דפק, אני התבוננתי מעבר לחלון אל הלילה העירוני. גם אם העקצוץ בעורף הופיע לא שמתי לב אליו.

הגלריה התגלתה כחורבה קטנה. כנראה, בעלת ערך היסטורי, שאם לא כן לא היתה העירייה משקיעה כספים כה רבים בהפקת אירועי תרבות בתוכה. בכניסה עמדה אישה בחולצה לבנה בצווארון גבוה וחילקה מנשרים. חייכתי אליה אבל לא לקחתי.

חדרי הגלריה היו שרויים באפלוליות שהתאימה למצב הרוח שלי. את תמרה וארנון איבדתי כבר בהתחלה.

מדי פעם נשמעו לחישות, שיחות חולין שקטות, גברים לוחצים ידיים, נשים מקרבות לחי אל לחי, מרפק נוגע במרפק, צחקוק נשי בחלל, אבל בעיקר השקט הקדוש שרק אמנות ובתי תפילה יכולים ליצור.

כולם נהרו הלאה, אל החדרים הבאים. אני נעמדתי מול ציור שתפס את תשומת לבי. זה היה ציור גדול שנמתח לאורך ולרוחב קיר שלם. ציור אפור, חשוך. בהתחלה נדמה לי כמשטח בטון חשוף. רק כשהתקרבתי הצלחתי לזהות בו את העצמים. מיטת ברזל אפורה, רמז לחלון, מנורה דקיקה משתלשלת מן התקרה ומטילה אור אפרפר. שולחן עץ בפינה השמאלית ועליו שתי מחברות, קרעי נייר, עט. שטיח מוכתם נפרש על רצפת העץ, מתחת למיטה זרוקים תחתוני אישה מקומטים, מעוררים גועל.

לא יכולתי לעזוב את הציור הזה. תמיד נמשכתי לאמנות מופשטת, והציור הזה היה ההפך. המיטה, התחתונים, החפצים בחדר, אפילו רצפת העץ המחוספסת, הכול נראה אמיתי מאוד, היד רצתה לגעת, לבדוק אם הטקסטורה המשכנעת היא רק מִבְדֶה. גודל הקנבס העמיק את האשליה, העצמים צוירו בקנה מידה טבעי. נדמה כאילו נפתח פתח בקיר הגלריה וניתן להיכנס דרכו אל החדר האפרפר, המדכא, ובכל זאת משהו שם משך אותי. האפלוליות של המרחב, כמו פּנִים גוף, מקום בלי אור. החפצים נראו כמו איברים פנימיים חורקים בשקט בעומק הגוף. כמות הפרטים, שבדרך כלל נראית לי מייגעת, עשתה את הפעולה ההפוכה. במקום להפריד היא חיברה את כולם לרעיון אחד, אבל היה שם עוד משהו, משהו חמקמק שלא הצלחתי להסביר לעצמי אבל לא הניח לי להמשיך הלאה אל היצירה הבאה. זמן ארוך עמדתי שם, עשרים דקות, אולי יותר. בזמן שכולם עברו מיצירה ליצירה, מחליפים דברי טעם או הערות מלומדות, אני הוספתי לעמוד שם, נשאבת אל החדר הזה, אל הנוכחות הדמומה של חפציו.

רק כעבור זמן רב הרגשתי שמישהו עומד קרוב אליי, מאחוריי, שיירי הבל פה על עורפי, ריח דק של מנטה מעורבב בריח סיגריות, נוכחות כבדה מעבר לכתף שמאל. לא ידעתי כמה זמן הוא עומד כך, מביט בי מביטה בציור. הסתובבתי.

התחושה הראשונה שעלתה בי כשהבטתי בו היתה שמשהו חסר בפניו. כל האיברים היו שם - העיניים, המצח, האף, שפתיים בחיוך מעט עקום - ובכל זאת עלתה תחושה מטרידה של משהו חסר. כיום, אחרי שעות רבות של חקירת פניו, אני יכולה לשער שהתחושה הזו נוצרה מעיניו השקועות, שוכנות במסתור שבין גביניו העבים לבין עצמות לחייו הגבוהות, ממשיכות ומסתתרות מעבר לשורת ריסים צפופה וכהה. באותו רגע העיניים נצצו, אפילו הייתי אומרת זרחו. לא ידעתי אז שפעמים צל מכסה אותן והן שוקעות אל תוך חומר אפל של נפשו. ימים רבים שהייתי מסתובבת בין חדרי הבית ומבקשת להישיר אליו מבט אבל נתקלת בגבות, עצמות לחיים, ריסים - זקיפיו הנאמנים.

הוא לא אדם יפה, יואל, לפחות לא במבט ראשון. יש לו אמנם שיער נהדר, שפע של תלתלים כהים, מעט מאפירים בקצוות, תלתלים שהייתי יכולה לחפור בהם כל הלילה. יש לו צבע עור לקנא, שחום ומעט מבריק, כמו החלות של שושנה מקומה שנייה, שהיו יוצאות תפוחות ושזופות והריח שלהן ממלא את כל הבניין ומוציא את לבנו לעומת החלות הצמוקות, השרופות לעתים ובצקיות לעתים אחרות, של אמא שלי. אבל הוא לא אדם יפה. לא. אפו עקום מעט וארוך, שפתיו עבות וזוויתיות וכמעט חסרות צבע, סנטרו חד מדי. אין עידון בפניו. אבל את אף אחד זה לא מעניין איך נראה יואל במבט ראשון. הייתי איתו מספיק זמן כדי לראות מהצד איך זה קורה - איך אנשים נמסים לפניו, נלכדים בהבטחת העיניים הזורחות, בתנועות הגוף הבטוחות, האדנותיות, המוארכות, כמו נסיך מצרי שמתהלך על אדמתו.

אז מה את רואה כאן, הוא שאל והחווה בסנטרו אל התמונה.

הצצתי שוב אל התמונה, נדמה שהחפצים נסוגו אל חשכת החדר. זה חדר, היפר ריאליסטי, אבל אני לא באמת מבינה באמנות, התנצלתי.

את עומדת כאן הרבה זמן, הוא אמר והתקרב אליי מעט. את יודעת על מה את מתבוננת.

יש פה משהו מוזר, עניתי לאחר שתיקה. החדר כמו מצוי בקיפאון, הכול דומם, ובכל זאת, עולה בי תחושה שמישהו היה כאן הרגע. אולי גזיר הנייר, או התחתונים הזרוקים, אולי הצל הלא ברור בצד ימין. כאילו מישהו היה לפני רגע בתוך החדר, נגע בחפצים, השאיר שיירים של נוכחות והלך.

שתקנו. הוא הביט אל הציור והנהן מבלי משים.

אני בטח נשמעת משוגעת, צחקתי לבסוף.

לא, בכלל לא, הוא ענה, עיניו בוהות עדיין בציור. אחר כך הושיט את ידו. יואל, יואל גפני.

ערבה, לחצתי את ידו, היא היתה רחבה וקרה.

נו, אז מה עוד? הוא שאל, ומבלי לחכות לתשובה המשיך, את יודעת, האגדה מספרת על אדם שהלך בכל יום למוזיאון הלובר. בכל יום קנה כרטיס, נכנס למוזיאון, הלך במסדרונות ונעמד מול אותה תמונה שעה שלמה. התיירים נהרו למונה ליזה ולפנינים אחרות של המוזיאון, והוא לא הביט ימינה או שמאלה. בכל יום, שעה ארוכה, אותה תמונה. לקראת מותו אשתו שאלה אם ירצה שתדפיס את התמונה ותקבור אותה עמו, והוא ענה לה, כל החיים אני מביט באותה יצירה כדי שכשאמות אוכל לעצום עיניים ולראות את הנגטיב שלה.

צחקתי. זו אגדה מוזרה, אמרתי, ולא ברור מה היא מנסה לומר. אבל לא, אם אתה דואג, אין לי כוונה לבוא לכאן בכל יום. זה אפילו לא הסגנון שלי, אף פעם לא הבנתי את הרצון לציור ריאליסטי שמדמה מציאות. זאת אומרת, חוץ מלהשוויץ אני לא רואה בזה טעם. המציאות קיימת, למה להעתיק אותה?

אולי זה שכפול, הוא ענה מהר מדי, כאילו חשב על זה בעצמו פעמים רבות, אולי הם רוצים ליצור עולם מקביל, דומה לזה שכאן אבל טוב ממנו.

איך טוב ממנו? שאלתי מיד, אבל הוא לא ענה. עכשיו עמדנו שנינו והתבוננו בציור.

צריך קצת טירוף כדי לצייר ככה, לא? אמרתי לאחר שתיקה ארוכה. להיות אובססיבי, להתמסר ככה לפרטים. כמה צריך לשים את עצמך ברצפת העץ כדי לתת חשיבות לכל שריטה, לכל סיב בולט. שמיכת הצמר על המיטה דוקרת אותי רק מהתבוננות. קשה להאמין שזו אשליה, שהכול בד חלק.

חודשים אחר כך אלמד את תנועת הירידה לפרטים ממש על בשרי, כשהוא יחקור את כתם הלידה שלי על פנים הירך, את הקמט על לחיי השמאלית, את המקום שבו הציפורן מתבקעת. אבל ייקח זמן עד שאפסיק לתת לזה להחמיא לי, עד שאבין שבמקום לראות אותי, זו הדרך שלו להעלים.

אם היה אפשר הייתי נוגעת בציור רק כדי לוודא, אמרתי, חשבת על זה פעם? אנחנו נוגעים בכל מה שסביבנו, כרטיס אוטובוס, גדר ברזל, קירות מחוספסים, לוחצים ידיים לאנשים שאנחנו לא מכירים, מרגישים אם הם לחים או צמוקים או נדיבים. בזמן שהשכל שלנו מפענח רעיונות, האצבעות כל הזמן בודקות מרקמים.

הבטתי בו, הוא הישיר מבט אל הציור, הקשיב. אתה מבין מה אני אומרת? צחקתי צחוק קצר, מובך. באמנות העיניים מוצפות במסרים, אבל הידיים מוטלות לצדי הגוף. אסור לגעת. זה בכלל הגיוני? אני מתכוונת. מי שאוהב אמנות. זה מתקיים מחוץ לעולם המושגים הרגיל. משהו מופשט, אי אפשר למשש.

כמו חלום, הוא הוסיף. יכולתי לראות את המחשבות חולפות בתוך עיניו היפות, השקועות.

כן, בדיוק. הוספתי. כמו חלום.

עמדנו כמה רגעים ושתקנו. משהו בשיחה הפך פתאום למעיק. היה לי חם מאוד, והוא עמד קרוב, קרוב מדי, לא מודע לגבולות המרחב האישי שנהוגים בין זרים. שמעתי את הנשימות שלו עולות ויורדות, כבדות.

הוא השעין את סנטרו על יד אחת וליטף את שפתיו העבות. חיוך זדוני עלה על פניו לרגע.

תגעי בו, הוא אמר, העיניים שלו ננעצות בפניי, כהות ומבריקות.

מה, במה לגעת? צחקתי.

בו. בציור, באמנות. אמרת שאי אפשר לגעת, תגעי.

אתה צוחק, גיחכתי והעברתי משקל מרגל אחת אל האחרת. לא לימדו אותך שלא נוגעים ביצירות אמנות. תראה את השומר שם. האנשים.

תגעי בו, הוא אמר, ציווה. הבל פיו על עורפי.

הבטתי שוב על התמונה, הרגשתי חולשה פתאום וסחרחורת קלה תקפה אותי. הוא התקרב אליי עוד, הניח יד על גב ידי והתחיל להרימה באוויר.

כמו בצפייה בווידיאו בהילוך אִטי הידיים שלנו עלו לאט, הולכות ומתקרבות לציור, אל הרצפה הסדוקה, התחתונים הזרוקים, המיטה. הסתכלתי על היד שלי וחשבתי: זה איבר זר שאיני מכירה. שמעתי את הנשימות שלו שורקות קרוב לאוזני, כל האנשים באולם נעלמו, לרגע רציתי רק דבר אחד, לגעת. היתה לי הרגשה מוזרה ובלתי רציונלית שכשאגע בציור אגלה שהמשטח רך, שהיד נכנסת פנימה, אל החדר. סלדתי מהחדר הזה, מחפציו הדמומים, אבל הייתי מוכרחה לגעת בהם. סנטימטרים בודדים לפני הציור השפלתי את עיניי.

יו"ד גימ"ל, אמרתי לו פתאום ועצרתי את ידי באוויר. יו"ד גימ"ל, חתימת הצייר. יואל גפני, זה אתה.

לרגע אחד הידיים שלנו עוד עמדו באוויר, הרגשתי את אצבעותיו העבות, את עורו המחוספס, את החום הבוקע ממנו, ואז ידינו נשמטו.

הוא צחק, תפסת אותי.

אז מה, אתה מגלומן או משהו? נכעסתי. לוכד צופים תמימים, סוחט מהם מחמאות.

מחמאות? הוא אמר. אמרת שאני מטורף, אובססיבי, גאוותן.

אחרי רגע הוסיף, סליחה, לא עמדתי בפיתוי, עמדת שם זמן ארוך כל כך. אולי הרגשתי כמו הורה שמישהו מתבונן בילד שלו בפעם הראשונה והוא רוצה להבין. אנשים פה עוברים מהר מיצירה ליצירה, זורקים הערות בלי להסתכל. הפרסים, המחמאות, אין בהם ממש. ראיתי אותך מאחור, הגב המהורהר שלך, הצוואר הארוך שנמתח. כבר מקצה החדר ראיתי שאת מסתכלת אחרת. תגידי את אם צריך להתנצל.

רציתי לענות אבל הפה שלי יבש פתאום. הרגשתי עלבון, אבל לא יכולתי להסבירו. הסתכלתי על שפתיו הרחבות חסרות הצבע. לרגע הן נראו לי כמו שני מדבריות.

יואל, הינה אתה! שמעתי קול מאחוריי.

ארנון התקרב אליו, חיבק אותו, הרים אותו באוויר. לא היה קשה להבחין שהוא שיכור.

יואל, יואל, כמה זמן. נו, ואני רואה שהכרת את ערבה.

ארנון, צחקו עיניו, באמת הרבה זמן.

הבחור הזה פה, פנה אליי ארנון, הוא אחד הציירים הצעירים המבטיחים ביותר. כל הזמן גורף פרסים, את עוד תשמעי עליו.

כן, יואל גפני, אני אשמע עליך? עיניי צוחקות בפניו.

הוא כמובן מגזים, אמר יואל. את הקהל אני לא מצליח למשוך.

תמרה דידתה מאחורי ארנון בגלבייה האדומה שלה, ריח אלכוהול נודף גם ממנה. היא השעינה סנטר על כתפו, חיבקה את מותניו. ערבה, לאן נעלמת? שאלה בקול מנומנם, את חייבת לראות ציור אחד בהמשך. את תמותי עליו. ציור עירום, אבל מופשט מאוד, את לא יודעת אם את מתבוננת על אישה או על רעיון.

כן, אני באה, אמרתי. להתראות יואל, היה נעים.

הרגשתי את עיניו מלוות את גבי בחלל.

בנסיעה חזרה במונית הצטופפנו שלושתנו במושב האחורי. תתרחקי מיואל, לחש ארנון אל אוזני, ריח אלכוהול נודף מפיו. הרגשתי את היד שלו, כבדה, צמודה לרגלי. תמרה ישנה עמוק על כתפו השנייה. לא שאלתי אותו למה, רק הבטתי החוצה אל מחרוזות הפנסים התלויות בחושך. הכול נראה שונה כל כך בדרך חזור.

באותו לילה חלמתי בפעם הראשונה.

חלמתי שאני מתעוררת על מיטת מתכת צרה, אפורה. החדר סביבי היה חשוך, יצורי אבק קטנים זהרו בתוך קרן אור בודדה שנכנסה מבעד לתריס. התיישבתי על המיטה, הראש שלי הלם, רגליי היחפות חיפשו אחר נעלי הבית שתמיד מונחות בצד המיטה אבל לא מצאו אותן. רצפת העץ תחת רגליי היתה מחוספסת ולחה. התבוננתי סביבי, מנסה לדלות את הרגעים שהובילו אותי אל החדר הזר הזה. השטיח, המנורה המתנדנדת שמפזרת יותר חושך מאור, שולחן העץ, גזירי הנייר. ראיתי פעם את החדר הזה, אבל לא ידעתי היכן. הלכתי לאט אל השולחן, התיישבתי על כיסא המתכת, בלי משים הרמתי את העט ששכב עליו. פתחתי את המחברת וכתבתי אותיות רועדות, צרות, ארוכות. לא ידעתי מה אני כותבת, קראתי לאט את האותיות שנכתבו מולי. אני. לא. אני לא. למה אני מתכוונת.

רק אז ראיתי אותם, התחתונים המלוכלכים המושלכים מתחת למיטה, מעוררים גועל כאילו שהם שייכים לאישה זרה, חושפים אותי כאילו שהם תחתוניי. באותו רגע נזכרתי, הציור, הגלריה, יואל. יכול להיות שאני בתוך הציור שלו? יכול להיות שאני חולמת?

לא, לא יכול להיות, חשבתי. הכול מוחשי סביבי. העץ הסיבי תחת רגליי, הקיר הקר שריח סיד נודף ממנו, העט החלק שאני לוחצת על ראשו שוב ושוב. חלום לא יכול לתעתע כך.

אבל אולי כן. אולי אני חולמת. אולי נכנסתי לתוך הציור של יואל. מיהרתי לקום מן הכיסא ונתקעתי במסמר בולט. דקירה חדה בקצה אצבעי, כאב פועם. הרמתי את ידי אל קרן האור הצרה. אור קמוץ האיר חתך קטן, שתי טיפות דם מטפטפות. יצורי האבק ריקדו מסביב לאצבעי, כמו מחול שדים.

תתעוררי. תתעוררי. תתעוררי, לחשתי.

התעוררתי.

אור בהיר שטף את החדר. רעשי הרחוב המתעורר חדרו דרך החלון. המצעים היו נעימים, רכים ולבנים, ונעלי הבית חיכו לי בקצה המיטה. כאב עז הלם בקצה אצבעי. פשטתי את ידי והתבוננתי. העור חלק ושלם ובריא.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*