פרק 1
מה אמורה לעשות כלה בערב כלולותיה, כשהיא מגלה שהחתן שכב יומיים קודם לכן עם החברה הכי טובה שלה?
למען האמת לא היה לי מושג. במשך כל שלושים שנותי לא שמעתי על מקרה כזה. אפילו בסאטירות הכי מופרכות שנכתבו על חתונות, או במחזות המיזנתרופיים ביותר של חנוך לוין.
לכן הסתפקתי במה שהרגשתי, אחרי שהמכה החשיכה את עולמי. כל מה שהצלחתי לחוש באותו רגע היה צורך נואש לפגוע בשניהם במקום הכי כואב. ושני בקבוקי השמפניה ששתיתי במהלך אותו יום הפיחו בי רוח קרבית במיוחד.
כך עליתי על הבמה המאולתרת, שהוכנה בחצר הורי החתן, אחזתי במיקרופון ובקול רם וצלול הכרזתי, "אורחים יקרים! לכלה יש הודעה חשובה!"
כולם השתתקו ונעצו בי עיניים תוהות. על פי הכתוב בהזמנה, הטקס היה צפוי להתחיל בעוד חצי שעה. עד אז, אף אחד לא היה אמור להפריע להם לשתות ולבלוס מתאבנים.
לרגע התבלבלתי. החצר הסתחררה סביבי וחששתי שאתעלף. אבל מיד לאחר מכן נאחזתי במבטיהם האוהבים והבוטחים של הורי, שהפיחו בי מספיק כוחות כדי להמשיך, "אני מצטערת להודיע לכם, אבל לפני רגע שמעתי שהחתן שכב עם מנהלת הטקס. לכן, בנסיבות האלה, לא נראה לי שאני מעוניינת להתחתן איתו."
שקט הלום השתרר לרגע ומיד פרצה שם מהומת אלוהים. מלמולי תדהמה התערבבו עם צעקות ובכי. מישהו צרח, "עדנה התעלפה! תביאו לה מים!"
אסף, הבן של עדנה והחתן הבוגדני, התייצב מולי בעיניים רושפות ונבח, "את לא נורמלית! שוגי! מה עשית?!"
"גיליתי לכל העולם איזה בן זונה אתה," הטחתי בו בשארית כוחותי. אחר כך נמלטתי משם. לא רציתי לתת לו את העונג לראות אותי פורצת בבכי.
בדרך החוצה ניסיתי לחשוב לאן בדיוק מועדות פני. זה לא היה קל. עם מראה הדירה שחלקתי עם אסף לא הייתי מסוגלת להתמודד. אפילו עם הורי לא היו לי כוחות להתמודד באותו שלב. הם בוודאי היו מנסים להבין ממני איך הגיעו היחסים שלי ושל אסף לשפל מדרגה כזה, דווקא בערב החתונה.
אבל לי כמובן לא היה מושג מה השתבש בדרך. ואיך לא הרגשתי בשמץ מהדרמה המטלטלת והמשפילה שהתחוללה סביבי, כשיומיים לפני האירוע המרגש החליט אסף לשגל את החברה הכי טובה שלנו, סתיו. זאת שעמדה לנהל את הטקס האזרחי ששנינו בחרנו להתחתן בו.
לא עמדו בפני הרבה אפשרויות. הייתי חייבת להימלט משם. לבד. נזקקתי לזמן כדי לבכות עד שלא יישארו לי דמעות. לרחם על עצמי, ורק אחר כך לנסות להבין מה בדיוק קרה לנו.
מיד כשהתנעתי את המכונית החלו המחשבות לזרום, כאילו קיבלו חיים משל עצמן, ועברו אל שלשום אחר הצהריים, היום שבו סתיו ואסף נפגשו לבד.
למעשה, היינו אמורים להיפגש שלושתנו כדי לעבור על מתווה הטקס שהיא תכננה לערוך. סתיו כבר החליטה שהוא יהיה הכי מרגש ומשעשע, ויאפיל אפילו על המעמד שבו הציע לי אסף להתחתן.
הצעת הנישואים המפוארת התרחשה שלושה חודשים קודם לכן, באחת השבתות היפות ביותר בחודש אפריל. כשהשמש רק החלה לקחת ברצינות את תפקידה לחמם אותנו. אסף ואני החלטנו לצאת לטייל ברגל, לאחת מנקודות התצפית המרהיבות על הכנרת.
בדרך דרכתי פתאום על משהו קשה, שדקר אותי דרך נעלי האצבע שנעלתי. התכופפתי ונדהמתי לגלות טבעת יהלום.
"תראה," הרמתי את התכשיט הנוצץ ובחנתי אותו בעניין. "טבעת ממש יפה, היא נראית לי גם יקרה, מסכנה מי שאיבדה אותה."
אסף לקח ממני את הטבעת ואמר, "זאת נראית כמו טבעת אירוסים. את יודעת מה, שוגי? אם כבר יש לנו טבעת, אז מה דעתך להתחתן איתי?"
"מה?!" נרעשתי. "על מה אתה מדבר, אסף? היא בטח נפלה למישהי מהאצבע. צריך לחפש אותה ולהחזיר לה את הטבעת!"
"איך תמצאי אותה בדיוק?" הוא שאל בביטול וכרע פתאום ברך, "עזבי, שוגי, זה הרי אות משמים שאנחנו צריכים להתארס עכשיו, את לא מבינה?"
"תגיד, אתה נורמלי?" התעצבנתי. "מה זה השטויות האלה, אותות משמים? צריך לפרסם תמונה של הטבעת בקבוצת הפייסבוק של המושבה ולכתוב שמצאנו אותה פה, וזה כבר יגיע לבחורה המסכנה שאיבדה אותה, תאמין לי! היא בטח הרוסה מייאוש עכשיו ו..."
"בסדר, נחפש אותה," הוא קטע את דברי, "אבל קודם תגידי אם התשובה היא כן או לא."
"התשובה על מה?"
"על הצעת הנישואים שלי, שוגי! אם לא שמת לב, אני כבר כמה דקות מנסה להציע לך להתחתן איתי!" הוא חייך.
"אבל... מה זה קשור עכשיו?" התבלבלתי. "מצאנו טבעת ופתאום נזכרת שאתה רוצה להתחתן איתי? ועוד עם סיפורים כאלה על אותות משמים! אסף, ירדת מהפסים או מה?"
צחוק רועם עלה מבין השיחים, כשלפתע הגיח משם רותם אחי. הוא אחז בטלפון שבו צילם את המעמד. "אז זה כן או לא, אני לא מבין?" הוא שאג. "שוגי, מה את מחליטה?"
דקה ארוכה בהיתי בו בהלם. ואז הבנתי מה קורה ופרצתי בצחוק.
"האמת שמגיע לך שאגיד לך לא!" הטחתי באסף. "רק בגלל שאני אוהבת אותך זה יהיה כן, אבל תדע שאם עוד פעם תנסה לעבוד עלי ככה, אני ישר מתגרשת!"
"יופי, אז יש לנו כבר הסכם טרום־נישואים," הוא אמר בטון משועשע והחליק את הטבעת על אצבעי. אחר כך התרומם על רגליו, אסף אותי בין זרועותיו ונישק את שפתי.
הסרטון שצילם אחי קצר הרבה תגובות נלהבות ומשועשעות. בעיקר בקרב חברינו מהטייסת. הם כתבו שאחרי פרומו כזה הם מצפים בקוצר רוח לחתונה.
הוריו של אסף מיהרו להציע את החצר היפה ורחבת הידיים שלהם למסיבת הנישואים. לכן גם לא היה עלינו להמתין יותר מדי זמן לקראתה.
אז חשבתי שזה מזלנו, על אף שהיו להם השגות על כך שהחלטנו להתחתן בטקס אזרחי, שסתיו התנדבה לנהל. היא כמובן הרגישה חובה לעלות על כל הציפיות שגיבשו מכרינו לאחר הצפייה בסרטון הצעת הנישואים. לכן שקדה על הכנת נוסח הטקס ורצתה שגם נערוך לקראתו חזרה.
למען האמת גם אני חלקתי איתה את אותה שאיפה. בעיקר כי רציתי להיראות באותו מעמד פחות אהבלה מכפי שהצטיירתי בסרטון. אבל באותו אחר צהריים תוכננה לי פגישה חשובה עם מנהלת בית הספר שבו לימדתי, אחרי שהסכימה סוף־סוף למנות אותי למחנכת של אחת מכיתות ט' החדשות - מינוי שחלמתי עליו מהיום שבו התחלתי ללמד. לכן, כשהציעה שנעבור יחד על רשימת התלמידים ונדון באישיות של כל אחד מהם, חשבתי שזה חשוב מאוד. אפילו יותר מההכנה לטקס החתונה שלי.
"תיקח מסתיו את הנוסח ותכין אותי אחר כך?" הצעתי לאסף. מהבעת פניו כבר הבנתי שהוא לא ממש חולק איתי את סדר העדיפויות הנ"ל.
"אני לא מבין למה לא ביקשת מהמנהלת לדחות את הפגישה," הוא רטן. "הרי היא יודעת שאת מתחתנת בעוד יומיים!"
"אבל זה סוף השנה, ויש לה עוד מלא עניינים על הראש," ניסיתי להסביר את מה שלדעתי היה צריך להיות מובן מאליו. "ואם היא לא תמצא זמן אחר? אני אתחיל לחנך כיתה של תלמידים שאין לי שום מושג עליהם? איזו צורה תהיה לי?"
"ואיזו צורה תהיה לטקס שלנו אם תגיעי אליו לא מוכנה?" הוא התריס. "זה אמור להיות הקטע הכי שווה בחתונה, שנעמוד יחד לפני כולם ונפיל אותם על הרצפה!"
"והוא יהיה שווה, גם אם נעשה אותו קצת ספונטני," ניסיתי לפייס אותו. "אנחנו לא סטנדאפיסטים, אסף, רק שני אנשים ש..."
"שמה? שבמקרה עומדים להתחתן בעוד יומיים?" הוא קטע אותי בעצבנות. "עזבי, שוגי, אם כבר עכשיו מה שהכי חשוב לך זה להכיר ילדים שתשכחי מהם ביום שהשנה תיגמר, מה זה אומר על כל החיים שנצטרך לחיות ביחד?"
נשכתי את שפתי. לא היה טעם להסביר לו בפעם האלף שאצלנו המחנכים נשארים עם כיתותיהם עד סוף י"ב. שלחתי בו מבט מתריס, שהיה אמור להבהיר לו שהוא ממש מגזים. הרי אם היו מקפיצים אותו באותו רגע לישיבת מטה דחופה בקריה, הוא היה רץ לשם בלי לחשוב פעמיים.
אך העדפתי לשתוק כדי לא להיגרר לריב. היה לי ברור שהוא יפרוץ כשאסף יגיד שאין מה להשוות בין חשיבות העבודה שלו ושלי. הרי הוא עוסק בביטחון לאומי, ואני סתם מלמדת ילדים דברים שייכנסו להם מאוזן אחת ויֵצאו מהשנייה. כך הוא נהג לתאר את עבודתי כשניסה לשכנע אותי להתפטר.
אסף ענה לי במבט זועף ויצא מהבית בטריקת דלת. קשה לומר שלא התבאסתי מהעניין. אפילו רציתי להתקשר אליו ולנסות לפייס אותו. אבל בסוף הרגעתי את עצמי במחשבה שסתיו כבר תעשה זאת. הרי היא היתה אמורה להבין אותי היטב. לפחות לאור כמות הזמן האינסופית שהקדישה לעבודה שלה.
ואכן, כשאסף חזר, הוא התנהג כאילו שכח מכל הוויכוח. הוא אמנם היה קצת שיכור, אבל זה לא הפריע לו לערוך איתי חזרה על הטקס, שבאמת היה אמור להיות מרגש ומשעשע עד מאוד. רק שלא היה לי מושג באותו שלב שהבדיחה היא על חשבוני.
