איירפורט TIME

חלק ראשון

"בסוף מצאו אותו זרוק מתחת

עץ אשכוליות אחד

חשבו שזהו זה הרי הכל

יכול להיות מחד

מאידך התברר

זה לפי שעה בסדר

שתי סטירות הוא התעורר

אם כי בדרך אל החדר

הוא חשב שאם ממילא

גוררים אותו שני אלה

ושקע שוב בתנומה

נו, מה

כל עוד נמשכת הגרירה

זה רק נגמר בעוד סטירה

ארול, ארול"

(מאיר אריאל, ״ארול״)¹

מוצאי שבת, 14 במרץ 2020.
(29 מאומתים חדשים לקורונה בישראל).

זה בוודאי יכול היה להיות פשוט יותר, אילו היינו יודעים מראש כמה זמן זה יימשך — ובעיקר איך זה ייגמר. אבל זה היה מסוג הדברים שמתקשים להאמין בקיומם, גם כשהם מתרחשים באמת. מן הסתם היינו פוטרים ידיעה מוקדמת כזאת בחוסר אמון, מתעלמים וממשיכים הלאה.

בנסיבות אחרות, יכול להיות שכל המצב הזה היה באמת עובר לידי, מבלי שאשים לב להנחיות ולתקנות ולבידוד החברתי שנחתו עלינו קצת אחרי מסיבת פורים וקצת לפני שהחורף נגמר. אחרי הכול, גם בימים כתיקונם החיים שלי הם סוג של בידוד חברתי בפאב האירי שאני מנהלת במבנה ישן במושב שכוח אל בגליל. אבל אז הגיע עזרא עם הרעיון הזה של המשלוחים, וקצת לאחר מכן התחילו לקרות דברים ממש משונים, שאפילו אני לא יכולתי להתעלם מהם.

אני לא ממש מקפידה לעקוב אחרי החדשות. אחרי שפרשתי מהפרקליטות הפסקתי לגמרי לצפות בתוכניות אקטואליה, כי מדי פעם הן נפתחו בגילויים חדשים בפרשת עופר וגנר, בעל מלון בנווה אטיב, שהורשע בחטיפתה וברציחתה של הילדה מאי לחיאני. באותם הימים טענו שאני, ליה גרין, תובעת לשעבר, אחראית להרשעתו של וגנר על לא עוול בכפו. הפרשה העגומה הזו, שטלטלה את כל המדינה, הסתיימה לפני כמה שנים כשאני ובן הזוג שלי, מנו רוסו, מצאנו את גופתה של מאי לחיאני ואת הילדה הנוספת שנחטפה, אלה רענן. לאחר מכן חזרתי לחיות באלמוניות ולנהל את הפאב. אומנם החדשות כבר מזמן לא עוסקות בי, אבל הן עדיין לא מעניינות אותי.

זה לא שפספסתי לגמרי את המידע על הווירוס הסיני, שמשום מה נקרא דווקא על שמה של בירה מקסיקנית די חסרת טעם, אבל אפשר לומר שזה עבר מעליי. למדתי עליו, כמו על שאר הדברים שמתרחשים במדינה, משיחותיהם של הלקוחות הקבועים בפאב. זה התחיל מכך שמישהו רטן על משלוח מסין שמתעכב. אחר־כך דיברו על קבוצת פנסיונרים שנתקעה על אוניית פאר מול איזה חוף במזרח הרחוק, על בעל חנות צעצועים שיצר שרשרת הדבקה של רוכשי תחפושות לפורים, ועל אנשים שנכנסו לבידוד אחרי שחזרו מחופשות סקי. כל זה עניין אותי קצת יותר מהנושא השני שהעסיק אותם — מי יזכה במערכת הבחירות השלישית השנה, וקצת פחות ממזג האוויר, שדווקא לקראת סוף החורף נעשה שוב גשום וסוער. זה הזכיר לי את החורף שבו פתחו את סכר דגניה, וכך התגלתה המזוודה הירוקה שבה הסתיר עופר וגנר את גופתה של מאי לחיאני.

האזהרות מפני התקהלויות לא ממש השפיעו על הפאב, שגם ככה מספר הלקוחות בו היה מצומצם. הספקנו אפילו לחגוג מסיבת פורים עליזה במיוחד.

אבל במוצאי שבת, כמה ימים אחרי פורים ולפני ליל פטריק הקדוש, מנו נכנס לפאב בארשת פנים רצינית ואמר, "ממחר סוגרים את הברים והמסעדות. הייתה עכשיו מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה. פרסמו הנחיות חדשות למאבק בקורונה."

עמדתי מאחורי הבר ומזגתי בירה מהחבית לכמה צעירים מהמושב. חלקם היו חיילים וחלקם למדו במכינה קדם צבאית, ויצאו הביתה לסוף השבוע. גידי והתאומים, עברי וארצי, הלקוחות הכי נאמנים שלי, ישבו על הבר.

"אנחנו לא מוכרים פה קורונה," אמרתי. "גינס אפשר להמשיך למכור?"

הצעירים גיחכו, לקחו את כוסות הבירה שלהם ויצאו לעשן בחוץ.

"זה רציני," אמר ארצי אחרי שהציץ בטלפון הנייד שלו. "סוגרים את כל תרבות הפנאי. זו לא בדיחה."

"הפאב הוא לא תרבות פנאי," התעקשתי. "אלה החיים שלי. הפאב ימשיך להיות פתוח בכל ערב, ובשלישי בערב יש מסיבת ליל פטריק הקדוש."

הדארק גרין היה הפאב האירי האמיתי הראשון בגליל העליון. הוא התנהל לפי שעון גריניץ', כמו בדבלין, והשעון הגדול שהיה תלוי על הקיר מעל הכניסה הראה את השעה באירלנד, מוקדמת בשעתיים מהשעה בישראל.

פתחתי את הפאב לפני כמעט ארבע שנים, אחרי מותו של עידו שניאור, שהיה הגבר שאהבתי פעם, וגם המפקד של מנו בימ"ר והחבר הכי טוב שלו. בימים ההם, הפאב היה הדבר היחיד שגרם לי לצאת מהמיטה ולתפקד. פתחתי אותו בכל ערב ובכל מזג אוויר, ונעדרתי ממנו רק בלילה שבו מנו כמעט טבע בירדן לאחר שקפץ למים לחלץ משם את המזוודה ואושפז בטיפול נמרץ. באותו הלילה עזרא, השף והשותף שלי, פתח את הפאב במקומי בעזרתו של גידי ובכך שמר על המסורת שהפאב תמיד פתוח. לא הייתה לי כוונה לשנות את זה.

"סוגרים גם את מערכת החינוך," העיר גידי שעבד כמורה למחשבים בבית הספר המקומי.

"ואת הצימרים," הוסיף בועז, שניהל את בית ההארחה בנחלה השכנה למבנה הפאב.

"זה מצב חירום," אמר עזרא. "יכולה להגיע לפה משטרה אם לא נסגור."

"ומה יעשו לי?" שאלתי. "יעצרו אותי עם כל מפרי התקנות, ואז נדביק האחד את השני ואותם?"

"חבורה של ליצנים," אמר מנו. "מפיצים בהלה כאילו לא חסר ממה להיות בהיסטריה."

הפאב היה מלא, ולא נראָה שמישהו מהלקוחות לוקח ברצינות את מצב החירום. אם כבר, הוא רק גרם להם לצרוך יותר אלכוהול מבדרך כלל. לי לא הייתה בעיה עם זה. 

***

טקטיקת ההתעלמות מההנחיות, שבה נקטתי, פעלה איכשהו בימים הראשונים של השבוע מאז הוכרז מצב החירום החדש. המשכתי לפתוח את הפאב ולקשט אותו בעלי תלתן ובכובעים ירוקים לכבוד סיינט פטריק. הלקוחות המשיכו להגיע, אם כי מספרם הלך ופחת.

המסלולים ההולכים ומתרבים של כל הנשאים הפוטנציאליים של הנגיף פורסמו מדי יום באמצעי התקשורת. למרבה המזל, בניגוד לכל חולי הקורונה הפעלתנים שחזרו מחו"ל, בילו במסיבות פורים, וביתר הזמן הסתובבו בחוסר מנוחה בבתי קפה ובקניונים ונצמדו לעוברים ושבים שנקראו גם הם להיכנס לבידוד, החיים שלי נעו בעיקר סביב הפאב. התגוררתי בקומה מעליו ויצאתי ממנו לגיחות קצרות לקניות ולסידורים, ככה שלא היו לי הרבה הזדמנויות להיתקל באף אחד.

מאז ששניאור מת, ומנו ואני חידשנו את הקשר לאחר שנפרדנו מבני הזוג שלנו, לא באמת קיבלנו אף פעם את ההחלטה המוצהרת לחיות ביחד. הוא ישן אצלי כמה לילות בשבוע, אבל המשיך להחזיק בדירה השכורה שלו, שעכשיו הייתה בקיבוץ ליד הים, לא רחוק מאכזיב, מרחק של משהו כמו חצי שעה נסיעה מפה, ולישון שם פעם־פעמיים בשבוע. זה לא היה סידור אידיאלי, אבל הוא עבד בסדר.

לאחר שמצאנו את שתי הילדות החטופות, פתח מנו, שאת השנים הראשונות לאחר פרישתו מהמשטרה בילה בעיקר בדיג, בקריירה חדשה כחוקר פרטי. הוא קבע את משרדו בפאב ועזר לי בבר כשלא היה עסוק במשימות מעקב

הלקוחה האחרונה ששכרה את שירותיו חשדה שבעלה מנהל רומן עם מזכירתו, שחזרה לאחרונה מחו"ל, תוך הפרת הוראות הבידוד. מנו בילה את הבקרים האחרונים בתצפית על בית המאהבת ואת אחר הצהריים בעישון בשרשרת, מה שהעיד שהוא עצבני יותר מכפי שהיה מוכן להודות.

ביום שני יצא עזרא לקניות, וחזר עם כמה חבילות של נייר טואלט, מסכות וכפפות חד פעמיות, ובקבוקון שהכיל מין ג'ל אלכוהולי שקוף, שהוא הניח בהפגנתיות על הבר.

"תעשי לי טובה, ליה," הוא אמר. "אם את מתעקשת שנפתח את הפאב בניגוד להנחיות, לפחות תשתמשי באמצעי הגנה."

"זה פאב, לא פאקינג חדר ניתוח. אתה לא חושב שיש פה מספיק אלכוהול כדי להגן על כולנו?"

"אלכוג'ל לחיטוי מכיל שבעים אחוז אלכוהול," ענה עזרא ברצינות. "המשקאות מכילים ארבעים אחוז מקסימום."

פתחתי את הבקבוק ורחרחתי אותו. היה לו ריח לא מגרה של סבון בטעם תפוח. לפחות הגוון הירקרק שלו השתלב עם הקישוטים למסיבת ליל פטריק הקדוש.

"אני בטוחה שאחרי שתי כוסות ויסקי נגיע לאותה תוצאה."

הכנסתי לארון את המסכות, ואת הכפפות שמתי בשירותים, למקרה שמישהו יסבול ממחסור בקונדומים. הסכמתי להשאיר את האלכוג'ל על הבר כדי לשמח את עזרא, למרות החשש שבסוף הערב יימצאו אנשים מספיק שיכורים שינסו לשתות ממנו.

מהלקוחות הקבועים, בעיקר גידי והתאומים, ארצי ועברי, למדתי מי מאנשי מהמושב נכנסו לבידוד בגלל ההוראות החדשות שחלו רטרואקטיבית על ישראלים שחזרו מחו"ל בשבועיים האחרונים. האחרון שבהם היה הארווי מיטשל.

"הארווי באמת לא היה פה מזמן," ציינתי כשעברי הזכיר את שמו.

הארווי היה עולה חדש מסקוטלנד, שהגיע למושב לפני שנה וחצי. הוא התגורר לבדו במשק ישן ומוזנח ושיפץ את הבית במו ידיו. הוא הפך במהירות לאחד הלקוחות הקבועים של הפאב, והתחבב עליי משום שאומנם היה סקוטי ולא אירי, אבל התחבר היטב למהות של פאב כפרי אמיתי, שהיה חלק מחיי היום־יום ולא רק מקום בילוי. טוב, וגם מפני שהוא היה גבר נאה ומסוקס עם עיניים כחולות, זיפי זקן ונטייה לקללות בריטיות עסיסיות.

"הארווי חזר מחו"ל לפני הבחירות," עדכן גידי. "הוא ישב שישה ימים בבידוד, ואיך שסיים אותם והלך לעשות קצת קניות. יומיים אחרי הוא קיבל סמס שהוא חייב להיכנס בחזרה לבידוד. מתברר שהוא היה בסופר פארם בכרמיאל יחד עם חולה מספר 238."

"הנגיף התחיל לשלוח סמסים?" שאלתי.

"לא שמעת? השב"כ התחיל לעקוב אחרי הטלפונים הניידים של חולי הקורונה. מי שהטלפון שלו היה ליד חולה מאומת, מקבל הודעה מהשב"כ שהוא חייב להיכנס לבידוד למשך שבועיים," הסביר ארצי.

"או שיבואו לקחת אותו לגואנטנמו?"

"את ההודעה שולח משרד הבריאות ולא השב"כ," הסביר מנו. "הם רק נעזרים ביכולות האיכון של השב"כ. הלוואי שהייתה לי גישה למערכת הזאת. הייתי מגלה תוך שנייה אם הבעל של ההיא באמת נפגש עם המזכירה שלו גם אחרי שעות העבודה."

"בדיוק," אמר גידי. "השב"כ יכול לדעת עם מי כל אחד שכב וממי הוא קונה גראס. מדינת משטרה."

עד מהרה התפתח ויכוח סוער בהשתתפות כל יושבי הפאב בנוגע להנחיות ולמדיניות הרצויה של הממשלה למלחמה בקורונה. אפילו שני חבר'ה צעירים שלא חזרו השבוע למסגרות הקדם צבאיות שלהם וענו לשמות הזהים עומרי הבן ועומרי הבת, נטשו את פינת העישון הקבועה שלהם בחוץ והעזו להצטרף לשיחת המבוגרים, כנראה לאחר ששמעו את המילה "גראס". עומרי הבן העיר ש"קורונה זו מחלה של בומרים."

עומרי הבת נעצה בו מבט מזלזל ואמרה ברצינות שדווקא בימים כאלה צריך לתמוך באוכלוסייה המבוגרת. "תאר לך שסבתא שלך תידבק. מה תגיד אז?"

חזרתי אל מאחורי הבר ומזגתי לעצמי כוסית של ג'יימסון, הוויסקי האירי הפשוט שהיה המשקה האהוב עליי ביום־יום. לא היו לי שום עצות חכמות איך לטפל במשבר, וממילא אף נציג של הרשויות לא שאל לדעתי. התפללתי לפטריק הקדוש, פטרונם של הפאבים האיריים באשר הם, שהמצב לא יהיה גרוע יותר.

יום שלישי, 17 במרץ 2020.
(94 מאומתים חדשים לקורונה בישראל).

אם בבוקר המצב נראה יציב פחות או יותר — שלומי הביא את חבית המרפי'ס שהזמנתי בנוסף לחבית הגינס הרגילה והוצאתי מהמחסן את הכובעים הירוקים המיוחדים שהזמנתי מאירלנד בשנה שעברה למסיבת ליל פטריק הקדוש — בערב הכול השתנה. קצת אחרי ששעון הקיר בפאב הראה את השעה שש בערב לפי שעון גריניץ', כלומר שמונה לפי שעון ישראל, שוב פורסמו הנחיות חדשות. הן אסרו, החל ממחר בבוקר, על כל מפגש של מעל עשרה אנשים. הורו על סגירת כל העסקים הלא חיוניים ודרשו להימנע מיציאה מהבית מלבד למטרות הכרחיות.

הפאב התמלא בלקוחות הקבועים, בצעירים שלא חששו מהקורונה ובעוד כמה אורחים שהעדיפו להתעלם מהמצב. הפעלתי את הפלייליסט המסורתי של שירי פולק איריים, חבשתי את הכובע הירוק ולבשתי את הסינר הירוק, ומזגתי לכולם בירה מהחבית, ויסקי אירי בהנחה וגם קוקטייל מיוחד שהכיל ליקר מנטה, אייריש קרים, ולמגינת ליבו של עזרא גם קצת אלכוג'ל בטעם תפוח.

כולנו שתינו מספיק כדי להתמודד עם העולם, ואז ישבנו ליד הבר, וניסינו להתעמק בהוראות החדשות ולהבין מה מותר ומה אסור. זה היה מסובך גם בלי לפרק קודם חצי בקבוק ויסקי.

"ממחר באמת חייבים לסגור," אמר מנו. "אנשים לא יגיעו. אסור להם לצאת מהבתים."

"תשכח מזה, מנו. אני לא סוגרת את הפאב, ולא בא לי לדבר על זה בליל פטריק הקדוש."

"יש לי רעיון," התערב עזרא, שעד עכשיו ישב וקרא בעיון את ההנחיות בפלאפון שלו. "כתוב שבתי עסק לממכר מזון יכולים להישאר פתוחים, אם הם עושים משלוחים. אנחנו יכולים להתחיל לעשות משלוחים."

"משלוחים? נפלת על השכל? אנחנו פאב אירי, לא פאקינג סניף של פיצה האט."

עזרא היה בנם היוצא בשאלה של הורים חוזרים בתשובה שהתגוררו במושב דתי ליד מירון. הוא נאלץ לעזוב קריירה של טבח ושף פלנצ'ה במסעדה נחשבת בתל אביב, כדי לטפל באבא שלו שחלה בסרטן. מאז מצבו של האבא השתפר, אבל הסכרת של אימא שלו החמירה וכך החלומות של עזרא, הבן היחיד במשפחה שלא התחתן וגידל משפחה מרובת ילדים, לחזור לתל אביב ולחיות חיים עצמאיים, התפוגגו. לאחרונה הוא השתתף בסדנה להכנת נקניקיות, שבעקבותיה נדרשתי לקנות לפאב מכשיר מיוחד למילוי הנקניקיות שמתחבר למטחנת הבשר. לתפריט נוספו נקניקיות ממספר סוגים על טהרת המטבח האירי, כמובן.

"אל תגידי ישר לא." עזרא לא נעלב. הוא ידע מה צריך לומר כדי לשכנע אותי במשהו, כשהוא רצה. "גם מסעדות יוקרה עושות משלוחים. אפילו אצל השף שעבדתי אצלו היה אפשר להזמין אוכל בטייק אוויי."

"אבל מה נשלח להם? אי אפשר לשלוח בירה מהחבית, וסתם בקבוקי אלכוהול הם יכולים לקנות במכולת או בסופר."

"לגבי אלכוהול את צודקת, אבל לא לגבי אוכל. נעשה כל יום משלוחים של מנת היום, בצהריים ובערב, עם בקבוק בירה. ככה יהיה לנו בשביל מה לפתוח את הפאב, ואם מישהו יגיע במקרה... הבנת?"

"הממ..." עיקמתי את הפרצוף בניסיון להתרגל לרעיון. "אני לא בטוחה שזה יצליח."

"אפשר לפרסם," התלהב גידי. "אולי נפתח לפאב דף בפייסבוק?"

"עד כאן!" אמרתי. "שום פייסבוק. תשכח מזה."

השתדלתי להימנע מרשתות חברתיות בגלל תומכי עופר וגנר, שעדיין הטרידו אותי מעת לעת. ומאז שהעיתונאית חלי טובול הפיצה תמונות אינטימיות שלי ושל עידו שניאור, נעשיתי רגישה מאוד לפרטיות שלי.

"בזה ליה צודקת," הסכים איתי מנו בפעם הראשונה השבוע. "אין לפאב מה לחפש ברשתות החברתיות."

"אוקיי," נאנח עזרא. "אז מה אתם אומרים על אתר האינטרנט הפנימי של המושב? או אולי קבוצת הווטסאפ. בטח יש דבר כזה."

"יש," אמר גידי. "תכין פרסום ותשלח אליי. אני אפיץ אותו."

היססתי. העניין הזה נשמע גדול עליי, שייך לחלק מהחיים שהשארתי בכוונה מאחור. החלק שבו אנשים משתפים את החיים שלהם עם זרים, ומרשים לעצמם בתמורה לחדור לחיים של אנשים אחרים, מפרסמים את מה שאין להם באמת וקונים את מה שהם לא צריכים במין זרם בלתי פוסק. אל מול זה, הפאב היה מקום פשוט שבו אפשר לדבר עם אנשים שעומדים מולך באמת, לשמוע אותם מקרוב, לגעת בהם, לשתות איתם. זה כל מה שרציתי בחיים, ועכשיו גם זה עמד להיעלם. לא התכוונתי להיכנע בלי קרב, אבל עזרא נשמע נלהב ולא רציתי לרפות את ידיו.

"תן לי לישון על זה לילה," אמרתי לעזרא. "בכל מקרה, הפאב נשאר פתוח."

הכרזתי על Happy Hour, וחילקתי לכולם צ'ייסרים של ג'יימסון. גידי שתה לחיי החופשה הארוכה שקיבל מהתלמידים שלו, התאומים עברי וארצי שתו לחיי עצי האפרסק והשזיף שהפריחה העזה שלהם בישרה על כמויות גדולות של פרי לקראת הקיץ, ואני שתיתי כדי לא לחשוב על הרעיון הטיפשי שאסגור את הפאב. כולנו שתינו לכבוד סוף העולם, והבטחנו זה לזה שנתראה כאן מחר באותה שעה. מצב חירום או לא. אחרי הכול, יש לקורונה כמה מקומות דחופים יותר לבקר בהם לפני שתגיע לפאב אירי במקום נידח.

יום רביעי, 18 במרץ 2020.
(125 מאומתים חדשים לקורונה בישראל).

הלילה עבר עליי בשינה טרופה. רוב הזמן שכבתי ערה, וכשנרדמתי חלמתי על מסיבת ליל פטריק הקדוש. הפאב היה מלא אנשים, הבירה זרמה בברזים ומוסיקה אירית התנגנה ברמקולים, וכולם התחבקו, התנשקו ורקדו.

החלומות שלי התרחשו בדרך כלל בתקופות רחוקות יותר. פעם נהגו לתקוף אותי סיוטים שבהם הייתי סגורה ומקופלת בתוך מזוודה, שוקעת במי הירדן הקפואים. לפעמים חלמתי שאני חוזרת לפרקליטות, מופיעה בבתי משפט ומטפלת בתיקים. חלמתי שאני מתגוררת בחיפה, עם נועם בעלי לשעבר וקרן הבת שלנו, שבחלומות שלי הייתה עדיין ילדה. לפעמים חלמתי על עידו שניאור, שהיה עדיין חי ובריא. חלמתי תמיד על הדברים שנגמרו ולא ישובו, לא על הפאב שהיה חלק מהמציאות היום־יומית שלא חשבתי שיכולה להיגמר.

התעוררתי שטופת זיעה לבדי במיטה. מנו כבר התעורר ויצא בלי שהרגשתי, כמו ברוב הבקרים. לא ראיתי טעם לחזור לישון, אז התקלחתי וירדתי לפאב בהחלטה נחושה לשמור על מצב רוח חיובי.

מצאתי את מנו שותה אספרסו ליד הבר. הכלבה שלי, נטליה, נבחה בחוץ, וכשיצאתי להאכיל אותה הכה בי משב של רוח קרה וגשם, ממש כאילו היינו בראשית ינואר ולא באמצע מרץ. נכנסתי בחזרה פנימה, וביקשתי ממנו להביא עצים לתנור, שלא הדלקנו כבר מסוף החודש שעבר.

"חרא של מזג אויר," הוא אמר. "בדיוק מה שהיה חסר עכשיו. רציתי לצאת לריצה."

אחרי ששתיתי קפה, תכננתי לשטוף את הכוסות שהצטברו בכיור. לא היו הרבה, ולא ראיתי טעם להמשיך לשלם למנקה התאילנדית שבאה מדי בוקר לנקות את הפאב. שלחתי לה הודעה בטלפון שלא תגיע. מנו סיים את הקפה שלו, הדליק את התנור ולבש מעיל.

"אני הולך לבדוק מה שלום המאהבת עם הקורונה. אולי אחר־כך אקפוץ לדירה שלי להביא קצת דברים. נתראה מאוחר יותר."

אחרי שמנו יצא, ניקיתי בעצמי את הפאב. מזגתי לעצמי ויסקי לארוחת בוקר, וניסיתי לחשוב מה לעשות הלאה. הרגשתי מתוחה כמו קפיץ. לא שבדרך כלל היה לי סדר יום עמוס יותר, אבל קיבלתי בברכה את השקט של הבקרים, מפני שידעתי שבערבים מצפה לי ההמולה הרגילה של הפאב. הערב ציפה לי ריק מפחיד. הוצאתי את הטלפון והתקשרתי לעזרא.

"איפה אני תופסת אותך?"

"בסופר, עושה קצת קניות להורים. אומרים שלא צפוי מחסור במזון, אבל מי יודע? עדיף להיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא, חס ושלום."

"תקשיב, חשבתי על הרעיון הזה עם המשלוחים. בוא נלך על זה."

"את רצינית?"

"כן. אני לא יודעת כמה זה יצליח, אבל בוא ננסה. לפחות נהיה עסוקים במשהו."

"אל תהיי קטנת אמונה," התלהב עזרא. "לא רק שלא נפסיד, אלא גם נרוויח אם ירצה השם."

"הלוואי. אני אכין כמה מודעות ואתלה אותן במכולת של ברוך ובבית העם, ליד מרכז חלוקת הדואר. אולי אנשים עוד מסתובבים שם. אתה יכול לפרסם באיזו דרך שנראית לך, כל עוד הפייסבוק מחוץ לתחום ואתה לא מצרף אותי לקבוצת הווטסאפ של הורי גן שמן הדקל או מה שיש להם פה."

"סגור. אני אכין מודעה ואבקש מגידי להפיץ. מה את אומרת על הנחה של עשרים אחוזים לשוהים בבידוד ומשלוחים בחינם?"

"מצידי תיתן הנחה של מאה אחוז למי שימות מקורונה. תתחיל לרוץ עם זה, ואל תשכח שפותחים הערב רגיל. אם יישאר אוכל, נוציא אותו במשלוחים של מחר."

לקחתי כמה תפריטים מהבר, וכתבתי עליהם בטוש שחור, "תפריט משלוחים". מחקתי את הבירות מהחבית, והוספתי למטה, "מנת היום משתנה בכל יום. המשלוח חינם. עשרים אחוז הנחה לשוהים בבידוד". רשמתי את מספר הטלפון של עזרא, ואחרי היסוס קל גם את שלי. בכל זאת היה מדובר על הצלת הפאב. התנחמתי בכך שאוכל להחליף את המספר כשהכול ייגמר.

חיכיתי להפוגה קלה בגשמים, לבשתי מעיל, לקחתי את התפריטים, קשרתי את נטליה ברצועה ויצאתי איתה לטיול במושב, שלא נראה שונה בהרבה מאשר בכל יום אחר. החקלאים המשיכו לעבוד כרגיל, הטרקטורים שחצו את המושב במשך היום בדרך לשטח ובחזרה, המשיכו לנסוע, וגם הפרות והתרנגולות געו וקרקרו בהתאמה ולא התרגשו מהקורונה. כמה ילדים ניצלו את ההפוגה בגשם ויצאו החוצה במגפיים עם הורים שעקבו אחריהם בעצבים מרוטים וקראו להם לא להתרחק יותר מדי. החניה של מתחם הצימרים הייתה ריקה, ובכניסה התנוסס שלט "סגור", למקרה שמישהו יגיע בלי הזמנה לחפש חדר.

הלכתי לאורך הכביש הראשי של המושב עד למכולת של ברוך. בכניסה קיבלו את פני הקונים כפפות חד פעמיות ובקבוק אלכוג'ל. מלבדי היו שם עוד שתי נשים שלא הכרתי, שהתמקדו במדף חומרי הניקוי והשתדלו לשמור על מרחק זו מזו, תוך שהן מחליפות דעות על הריכוז המומלץ של האקונומיקה שנדרש כדי להרוג את הווירוס, ואם יש קורונה בפירות וירקות אורגניים.

ביקשתי מברוך קופסת סיגריות שאותה הוא הוציא מאחורי הפרגוד שמאחוריו, באריזה שחורה כפי שמחייב החוק החדש. סיפרתי לו שמהיום אפשר להזמין מהפאב משלוחים של אוכל ובירה, ושאלתי בנימוס אם אני יכולה לתלות מודעה על הלוח שבכניסה.

"בטח, רק תעשי לי טובה ואל תיגעי בכלום בידיים. היה פה הבוקר פקח של משרד הבריאות."

לקחתי זוג כפפות חד פעמיות מהדלפק בכניסה, חילצתי נעץ מלוח השעם ותליתי את המודעה שלי במקום בולט ככל האפשר. אחר־כך הורדתי את הכפפות, זרקתי אותן לפח ויצאתי החוצה.

משם המשכתי ללכת עם נטליה במעלה הרחוב הראשי, עד לבית העם שהיה סגור, אבל מרכז חלוקת הדואר שבכניסה האחורית שלו היה פתוח. לא הייתי בטוחה האם שירותי הדואר פעילים ומי בכלל מקבל היום דואר במכתבים חוץ ממני. בדקתי את תיבת הדואר שהכילה כמה מכתבים מהבנק, ותליתי מודעה נוספת על לוח המודעות, ליד פרסום ישן מהופעת הסטנד אפ שהתקיימה פה בחודש שעבר, וכמה מודעות של ילדות שהציעו שירותי שמרטפות.

במקום לחזור בדרך שממנה באנו, ירדנו למטה והקפנו את המושב דרך המטעים. עצי האפרסק והשזיף, והמאחרים שבין עצי השקד, עמדו מעלינו בשיא פריחתם הלבנה והוורודה, והרקפות והכלניות הציצו מבין הסלעים שלצד השביל. התיישבתי על אחד הסלעים והדלקתי סיגריה בזמן שנטליה נבחה וניסתה לרדוף אחרי ציפורים ואחרי פרפרים שנשאו צוף מן הפרחים. שמענו את המיית המנוע של טרקטור באחת השורות המרוחקות.

התעטפתי במעיל, שאפתי מהסיגריה, נשמתי עמוק את האוויר הצלול והקריר, ולרגע הצלחתי שלא לחוש את משא האבן הכבדה על החזה. כשהשמיים התקדרו והרוח בענפים בישרה על שובו הקרוב של הגשם, נפרדנו בצער מהטבע וחזרנו הביתה.

אחרי שעה בערך, מנו נכנס, התיישב ליד התנור והדליק סיגריה בסיגריה. התברר שהמשרד שבו עבד הבעל הבוגד, נסגר, והוא נאלץ להישאר בבית עם אשתו. מנו בילה שעה בגשם ליד בית המאהבת, וחזר עצבני.

סיפרתי לו על הטיול שלי במושב, ועל המודעות שתליתי. "התקשרתי אליך. למה לא ענית לטלפון?"

"כי לא בא לי שהשב"כ יאכן אותו ואצטרך להיות שבועיים בבידוד, אם אעבור במקרה ליד בית של חולה קורונה."

"מה זה משנה. גם ככה אין לאן לצאת מהבית."

מנו שאף מהסיגריה והשתעל. "הסיכוי להידבק פה בפאב גדול יותר מאשר בחוץ."

"לי עדיף למות מהקורונה ולא לחיות בלי הפאב. ובינתיים מי שמשתעל זה אתה."

המשך בספר המלא