אודם אדום

1

יום רביעי, 5 באפריל 2000

השעון המעורר החל לרעום, מודיע בעקשנות שהשעה 5:30 בבוקר. תהילה הושיטה לעברו באטיות את ידה, גיששה לאורך השידה עד שמצאה את הלחצן המיוחל ולחצה עליו בחוזקה, קונה לעצמה עוד עשר דקות של שינה מתוקה.

כשהקיצה, התיישבה על מיטתה ובהתה בבעלה, עיניו עצומות, מעידות על שינה עמוקה ושלווה. אחר מתחה את איברי גופה והתייצבה מול המראה, מתבוננת בגופה הנשי והרך, בשערה הבלונדיני המתולתל ובקורי השינה שנאחזו, ללא בושה, בפניה היפות. היא הייתה בת שלושים ושבע, אם לשני ילדים, רעיה לבעל אוהב ומצליח ובעלת קריירה כאחות בכירה במחלקה הקרדיולוגית בבית חולים ידוע.

ברז המים קיבל פניה בברכה, ומיד עם פרידתה ממנו החלה בהכנות ליום עבודה חדש. עטתה על גופה את מדי האחות הלבנים, הסתרקה, התאפרה ופנתה אל עבר המטבח להכנת ארוחת הבוקר, כשמתוך מכשיר הרדיו הקטן שהפעילה בקע שיר תפילה מרגש בליווי קולות ילדים.

לאחר שלגמה כמה לגימות מהירות מכוס הקפה שהכינה לעצמה, ניגשה אל חדר השינה והחלה להעיר את בעלה בליטופים ובגיפופים קלים של פינוק, תוך שהיא נושקת, פעם אחר פעם, ברכות על מצחו.

"סטיב, בוקר טוב, השעה שש, צריך לקום," דיברה אליו.

הוא פקח את עיניו, בהה שניות אחדות בפניה ואחר שלח ידו לעברה וליטף את שערה. "אח... אם היו לי עוד כמה שעות טובות לישון," מלמל בעודו קם בליאות ממיטתו.

עתה עברה לחדרם של ילדיה, מאי בת העשר ותום בן השמונה. השניים, כמו תמיד, קמו ממיטתם לאחר מאמצי השכמה רבים ופסעו בכבדות לעבר חדר הרחצה שלהם.

כשסבו בני המשפחה לארוחת הבוקר כבר חדרו קרני השמש הראשונות מבעד לחלון, מותירות למשב רוח קריר ונעים לנסוך רכּוּת בפניהם.

סטיב לגם באטיות מכוס הקפה שלו ועלעל בכותרות הראשיות של עיתון הכלכלה שהונח מבעוד מועד על השולחן. הוא הציץ בשעונו ולאחר עמד מתוח על רגליו. היום צפויה לו פגישת עבודה חשובה מאוד עם לקוחות מיפן, הקשורה לעסקה עליה שקד רבות. הוא ידע שלקוחות אלה קפדניים ומכינים בדקדקנות רבה את שיעורי הבית שלהם, ולכן השתדל להכין עצמו כהלכה לקראתם. אם בסוף פגישה זו ייחתם חוזה, חשב בעודו נוטל עוגייה מצלחת קטנה שניצבה על השולחן, הרי שיכניס הון רב לחברה ובונוס שמן לכיסו.

סטיב, איש עסקים כבן ארבעים ואחת, נראה צעיר לגילו. גופו החסון התנשא לגובה מאה שמונים וחמישה סנטימטרים ומעיניו, בעלות צבע הדבש, קרן חיוך שובה לב. הוא נחשב למצליחן בתחומו ומכריו יכלו להעיד, ללא קושי, שהוא חד-מחשבה, שנון ומצחיק. במהלך שנות עבודתו רשם לעצמו רקורד מרשים של סגירת עסקאות מוצלחות עם ארגונים מקומיים ועם חברות יפניות, ולו בשל העובדה שהכיר היטב את תרבותם ומנהגיהם.

בני הבית הביטו בו בחיוך ובהערצה כשאחז בתיק המנהלים המהודר. הוא היה לבוש בחליפה כהה, בלוריתו מסורקת לאחור בקפידה ופניו, המגולחים למשעי, הדיפו ניחוח של בושם נעים. הוא העניק נשיקות בוקר טוב לאשתו ולילדיו ויצא לדרכו.

מכוניות צפרו ודהרו לכל עבר, מוניות תרו אחרי נוסעים מזדמנים ובתי הקפה החלו להתמלא בלקוחות. הוא הפעיל את מקלט הרדיו וכיוונו לערוץ ששידר מוזיקה קלאסית משובחת. עוד יום שגרתי הפציע על הארץ.

תהילה הגיעה לעבודתה בבית החולים, כהרגלה, ענדה על דש חלוקה הלבן את תג הזיהוי שלה ופנתה בזריזות לאחראית המשמרת הקודמת, האחות אורית. יחד הן עברו בין חדרי החולים, כשאורית מסבירה בלשון קצרה ויבשה את מצבם הרפואי והטיפול שהוענק לכל אחד מהם במהלך הלילה.

"כאן שוכב פצוע, שהגיע אלינו לפני כמה שעות ממחלקת טיפול נמרץ," דיווחה אורית בלחש כשניצבו השתיים בפתחו של חדר מספר עשר. "הוא שכב שם יומיים לאחר שעבר ניתוח ארוך ומסובך. הוא נפצע קשה בתאונת דרכים, אשתו נהרגה במקום ואנחנו כמובן לא מתכוונים לספר לו על כך בימים הקרובים. במהלך היום יעדכן אותך ד"ר פאול בפרטים נוספים. בינתיים צריך להמשיך לתת לו את הטיפול הנחוץ," פיהקה אורית בעייפות. "יש לו, כמו שאת רואה, גם כמה חתכים בראש ובגפיים משברי הזכוכיות. לאדון הזה היה ממש נס משמים."

תהילה הביטה באיש המורדם. ראשו היה חבוש בקפידה ועל פניו נראו חבורות כחולות. היא עיינה בדפי המידע שהוצמדו למיטתו. צוין שם שהוא כבן שישים, מתגורר בתל-אביב, ולחץ הדם שלו במצב תקין ויציב.

"בת כמה הייתה אשתו?" התעניינה תהילה כשיצאו מהחדר.

"בת חמישים ושש. טרגדיה. בואי ניכנס לחדר הבא, אני עוד צריכה לכתוב את דו"ח המשמרת שלי."

בשעה 8:50 המתין סטיב עם כמה מאנשי משרדו בלובי של מלון יוקרתי במתחם הבורסה ברמת-גן, מחדד בפניהם תרבות יפנית לקראת הפגישה העסקית.

הוא עצר מיד את דבריו עת הבחין במשלחת שהגיעה בדייקנות מופלאה. קבלת הפנים הייתה מסורתית ומכובדת, ולאחריה עלו יחדיו לאחד מחדרי הישיבות המפוארים בקומה החמש-עשרה של המלון.

שם, מול נופה האפרפר של העיר תל-אביב והים שמנגד, התקיימה הישיבה.

סטיב סקר במהירות את חדר הישיבות שנשכר במיוחד לפגישה זו. הוא זכר היטב את מראהו המהודר והיוקרתי וביקש ממזכירתו לדאוג לשכור אותו שוב. במרכזו ניצב שולחן עגול ומרשים, ועל הקירות הצחורים התנוססו כמה מציוריו של האמן סלבדור דאלי, הצייר המועדף עליו, אשר נודע בעיקר בשל ציוריו הסוריאליסטיים והחולמניים ויכולתו הנדירה להעביר מסרים באמצעות מכחולו. לא אחת חשב שהערצתו לדאלי אינה רק בשל חיבתו לציוריו המרהיבים, אלא גם בשל עוצמת תשוקתו של הצייר לרעייתו, גאלה; הייתה זו תשוקה מטורפת, חסרת מעצורים, כשלאחר מותה איבד הצייר עניין בחייו וניסה להתאבד. כך בלטו רגשותיו של סטיב אל אהובתו שנעלמה ללא מילים לפני ארבע-עשרה שנים, מותירה פצע שאינו מגליד בנפשו.

אמנם זמן קצר לאחר שנעלמו עקבותיה ניסה להתרועע עם נשים, שבשל נתוניו המרשימים חשקו בו מאוד, אך לרוב הסתיים הקשר לאחר פגישה אחת או שתיים.

היעלמותה הפתאומית הותירה אינספור שאלות, לא רק בנפשו המיוסרת, אלא גם בקרב ידידיה ומרצי החוג למשפטים, שניבאו לה קריירה אקדמית מפוארת.

אך החיים, מסתבר, חזקים מהכול. כשלוש שנים לאחר מכן, שלוש שנים, בהן היה מסוגר בעצמו, מוכה עצב תהומי, פגש את תהילה לראשונה במסיבת חברים, ולבו נפתח כפרח מחדש...

המכובדים התיישבו סביב השולחן והתרכזו בלוח לבן וגדול שעליו הוצגה המצגת העסקית.

סטיב קם על רגליו, הציג בחביבות שוב את אנשיו בפני המשלחת היפנית, וכהרף עין החל לדבר בשטף, מציג לראווה מיומנות, מקצועיות, שפת גוף נכונה ומדי פעם אף בדיחה מוצלחת.

חלקה הראשון של הישיבה נמשך כשלוש שעות רצופות, בסופו יצאו יחדיו להפסקת צהריים במסעדה יוקרתית ומכובדת שהוזמנה מראש.