רוגבי ואומנות הפיתוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רוגבי ואומנות הפיתוי
מכר
אלפי
עותקים
רוגבי ואומנות הפיתוי
מכר
אלפי
עותקים

רוגבי ואומנות הפיתוי

4.7 כוכבים (431 דירוגים)
ספר דיגיטלי
35
ספר מודפס
68.6 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

  • תרגום: עירית נוי
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 377 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 55 דק'

תקציר

קומדיה רומנטית * הפכים נמשכים * אינטרסים משותפים * הוא ספורטאי * היא אוהבת שוקולד

"אעזור לך להשיג אותו."

מופתעת, אני מביטה בקאם. הוא עומד שם מחייך כאילו אמר את הדבר האינטליגנטי והמדהים ביותר שבוטא על ידי מישהו בהיסטוריה האנושית. "אתה... מה?"

"אני מומחה בשני דברים, לאסי." הוא זוקף שתי אצבעות להדגשה, כאילו אני לא מסוגלת לספור כל כך הרבה. "רוגבי ואומנות הפיתוי."

לג'ואלן ביקסבי המגושמת יש דייט קבוע מדי מוצאי שבת עם החתול שלה, עם רבע קילו גלידה ועם פנטזיות על מייקל מדוקס, מנכ"ל החברה שבה היא עובדת. בוקר אחד היא שומעת שהבוס הנשוי שלה בתהליכי גירושים והפנטזיות שלה משתוללות. האם יש לה סיכוי עם הגבר שעליו היא חולמת כבר עשר שנים?

קמרון מק'רגור הוא שחקן רוגבי מקצועי, מקועקע ושחצן במיוחד, ממוצא סקוטי, שעבר לא מזמן לגור בשכנות לג'ואלן. הוא ממש לא הטיפוס של ג'ו – בכלל לא – אבל הפלייבוי הידוע לשמצה מציע ללמד את ג'ואלן הביישנית כל מה שהוא יודע על אודות אומנות הפיתוי ולעזור לה להשיג את גבר חלומותיה.

הודות לו ג'ואלן פורחת וגבר חלומותיה נעשה פתאום בר־השגה. האם זה באמת מה שקמרון רוצה? האם הוא באמת רוצה לדחוף במו ידיו את ג'ואלן אל זרועותיו של גבר אחר?

רוגבי ואומנות הפיתוי מאת ג'יי. טי. גייסינגר הוא קומדיה רומנטית עכשווית על אינטרסים משותפים ועל הצבת גבולות וחצייתם, כי ללב יש רצונות משלו.

ספרים נוספים של הסופרת: מתכון לאסון, עשרים ושש נשיקות וטרילוגיית הרגלים רעים, שראו אור בהוצאת אדל. הספרים כיכבו ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם וזכו להצלחה רבה.

 

פרק ראשון

פרק 1
 
עשר סיבות עיקריות לכך שהחגים מעצבנים:
 
אני שמנה. עד כמה שאני שונאת להודות בכך, המצב הובהר בצורה אכזרית על ידי סבתא גאמס כשראתה אותי בחג ההודיה ואמרה בצחקוק, "נראה שמישהי כבר אכלה את תרנגול ההודו!" הייתי מאשימה את הדמנציה שלה, אבל התמונות שאימא שלחה לי הבוקר מהוות הוכחה בלתי מעורערת שבשנים האחרונות נעשיתי דומה באופן מבהיל לחיית משק.
 
 
שלג. השלג במנהטן אף פעם לא לבן. הוא בצבע חום חדגוני ודהוי, כמו השיער שלי. (הערה לעצמי: להתקשר למספרה. אדום???)
 
 
סרטי חג המולד. למה שכחו אותי בבית נחשב סרט משפחתי טוב לחג? קווין מקאליסטר ואחיו צריכים להיות מאומצים בידי קרובי משפחה מודאגים. ואלו חיים נפלאים? סליחה, אבל מישהו מוכרח להגיד את זה: ג'ורג' ביילי הוא שמוק. יש כל כך הרבה דוגמאות לשמוקיות שלו בסרט, שאני יכולה להכין על זה רשימה בנפרד. אחד הציטוטים האהובים עליי: "אתם קוראים לזה משפחה מאושרת? למה אנחנו צריכים את כל הילדים האלה?" אני יכולה להרגיש את האהבה, סופר אבא.
 
 
קניות לחג המולד. ידועות גם בשם לעמוד בתור עד שאת מתה. הקניות לחג המולד כוללות שלושה מהדברים החביבים עליי ביותר: ילדים צורחים, אימהות לחוצות וכועסות ואותי משוטטת חסרת מטרה במקום ציבורי הומה אדם עד שאני מכוסה זיעה. דצמבר בקניון הוא כמו משחקי הרעב פוגשים את בעל זבוב, עם שחזור של מרוץ המוות במגרש החנייה כשאת סוף־סוף מנסה לצאת אחרי שתים-עשרה שעות של בזבוז כסף שאין לך. איזה כיף.
 
 
מסיבות חג המולד במשרד. נהדר! שיחות מביכות ונימוסיות עם חברים לעבודה שאני רוצה לבטל איתם חברות בפייסבוק!
 
 
 
 
מוזיקה לחג המולד. היא איומה ומדכאת. דוגמה מושלמת לכך היא המילים "האם הם יודעים שזה חג המולד?" של באנד אייד: "יש עולם בחוץ מחוץ לחלון שלך/ זה עולם של פחד ואימה/ המים היחידים הזורמים בו הם הדמעות המרות הצורבות/ ופעמוני חג המולד המצלצלים שם/ הם פעמוני האבדון המהדהדים." תסלחו לי בבקשה, אני הולכת לקפוץ מצוק.
 
 
סנטה לא אמיתי.
 
 
נשיקה בחצות בליל השנה החדשה? יש סיכוי טוב יותר להתרסק על ידי אסטרואיד תועה.
 
 
מיכאל עדיין לא אוהב אותי.
 
 
ראה סיבה מספר תשע.
 
 
"ג'וסלין!"
 
אני שקועה ברשימה וקופצת מבוהלת למשמע הקול. זאת פּוֹרְשְיָה - העורכת הראשית האלגנטית והבלונדינית, הרזה כמו מקל. היא גוהרת מעל שולחני ומחייכת בדרך שגורמת לי להיות מודעת לעצמי ולהרגיש חוסר נוחות. מוקפת בשלמות הפיזית שלה, אני מרגישה נורא.
 
האישה נראית כאילו עברה ריטוש. לי יש שומן בגב, נקבוביות שילד יכול ליפול לתוכן, ושיער חתולים על הסוודר. בדרך כלל לא הייתי מאפשרת לה להתקרב כל כך, אבל המכשפה התגנבה מאחוריי.
 
"היי, פורשיה." אני מציצה אליה ומסדרת בעצבנות את משקפיי, מבוהלת מדי מכך שהופיעה מהאוויר כמו דרקולה מכדי להתעצבן שהיא קראה לי בשם הלא נכון. שוב.
 
"אכפת לך להסתכל בכתב היד הזה? מריה התקשרה והודיעה שהיא חולה ועברנו את תאריך היעד." בלי לחכות לתשובה, היא מפילה חבילת ניירות עבה כרוכה בגומייה על שולחני, ישר על רשימת הסיבות לכך שהחגים מעצבנים, שכתבתי בדפדפת נייר צהוב. "זה צריך להיות מוכן עד יום שני."
 
"יום שני?" אני בוהה באימה בערימת הניירות הענקית.
 
"תודה! את נהדרת!" פורשיה פונה ללכת.
 
אני קמה על רגליי בפתאומיות, מפילה את הכיסא שלי. מובן שאעשה זאת. הוא נופל ברעש על הרצפה וגורם לראשים להסתובב לכיווני. אני יושבת באמצע מבוך תאים בקומה השלושים ושלוש של הוצאת מדוקס, שם אני עובדת בעשר השנים האחרונות. השעה ארבע אחר הצוהריים ביום שישי, ואני עומדת לעשות מעצמי צחוק.
 
המצב הרגיל בעולמה של ג'ואלן ביקסבי.
 
"חכי!" אני פולטת.
 
פורשיה נעצרת. היא פונה לאיטה, מסתובבת בזוג נעלי עקב בעלות סוליות אדומות שככל הנראה עלו יותר מהמשכורת שלי, ואז מניחה יד על ירך גרמית אחת ובוהה בי בגבות מורמות.
 
מודעת לשקט הפתאומי ולעיניים הבוהות של עמיתיי לעבודה, אני מכחכחת בגרוני. "אני חושבת שלא אוכל לסיים את זה עד יום שני."
 
העיניים עוברות בלהיטות אל פורשיה, שמסתכלת עליי בחום של קרחון. "את לא חושבת?"
 
היא גורמת לזה להישמע כאילו היכולת הקוגניטיבית שלי מוטלת בספק. מישהו בתא הסמוך משתעל לתוך ידו כדי להסתיר צחוק.
 
"זאת אומרת... אני כבר כל כך עסוקה בפרויקטים האחרים שלי, וזה נראה רציני למדי... אצטרך לעבוד כל סוף השבוע."
 
פורשיה מצירה את עיניה ושולחת בי מבט שיכול לייבש צמחים. "אז את אומרת שאת לא מסוגלת לטפל בעומס העבודה שלך, זה נכון?"
 
לחישות מתחילות להישמע סביבי. זרזיף זיעה קרה מתפתל בין עצמות כתפיי ולחיי בוערות בחום.
 
"לא, אני... אני בטוחה שאני יכולה לשלב את זה. ביום שני."
 
"דבר ראשון על הבוקר," אומרת פורשיה באותו טון שאדם המפנה אקדח אל קופאי יגיד "תן לי את הכסף."
 
אני בולעת רוק. יותר נכון, לוגמת לגימה גדולה, כמו דג זהב. ואז אני מהנהנת, אבל פורשיה לא רואה כי היא כבר הסתובבה והלכה.
 
אני מתכופפת ליד כיסאי, מתחמקת מכל הגיחוכים והמבטים המכוונים אליי, ויושבת כפופה על שולחני באומללות כמו קווזימודו. אני נשארת כך כמה דקות, פוקדת בשקט על ידיי להפסיק לרעוד ועל בטני להירגע בעוד אני בוהה בלוח השנה המודבק אל קיר הלבד האפור בתאי. יש עליו שנים-עשר חודשים עם תמונות של חתול תעלול. דצמבר הוא חתול בתלבושת סנטה, כולל כובע אדום קטן ומגפיים שחורים.
 
מתנה מאימא שלי. כנראה עשיתי כמה דברים באמת נוראים בחיי הקודמים.
 
"למה לא סירבת, ג'ואלן?"
 
סו וונג, בוגרת קולג' טרייה והאדם הצעיר ביותר שקודם למשרת מנהלת רכש בשמונים שנות הוצאת מדוקס, עומדת בפתח התא שלי. לסו יש שיער שחור מבריק היורד על כתפיה, פוני כל כך מדויק עד שנראה כאילו נחתך בסכין גילוח וזוג גומות חן מקסימות שגורמות לה להיראות הרבה יותר צעירה מגילה האמיתי - עשרים ושלוש.
 
אני מקנאת בטירוף בגומות החן האלה. ובאופן שהיא יכולה לחסל חמשת אלפים קלוריות ביום ולא להעלות גרם. ואיך היא בכלל לא מפחדת מפורשיה, מלכת הדרקונים של אפר איסט סייד, או מכל דבר אחר, עד כמה שאני יכולה לראות.
 
"כי יפטרו אותי אם אסרב! יש לי דברים קטנים כאלה שנקראים חשבונות? שכר דירה? שמעת עליהם?"
 
סו חושבת שההיגיון שלי מוטעה ומבטלת את דבריי בנפנוף יד. "הם לעולם לא יפטרו אותך. את סוס עבודה."
 
לרגע לא נעים אני מדמיינת את עצמי כסוס משא - קיטור יוצא מנחיריי, גושי אדמה עפים מאחורי רגליי העבות ואני מושכת עגלת באדוויזר ברחבי סנטרל פארק.
 
"ואת כאן כבר יובלות," סו ממשיכה. "חוץ מזה, את מוגנת על פי החוק. פורשיה לא תרצה להסתכן בתביעה משפטית."
 
מבולבלת באמת, אני בוהה בה. "מוגנת? למה?"
 
"גיל," היא אומרת, כאילו זה מובן מאליו.
 
"גיל?"
 
"כן. את לגמרי זקנה."
 
"אני בת שלושים ושש."
 
"באמת?" היא מסתכלת עליי מלמעלה עד למטה. "הא."
 
אני אומרת ביובש, "תודה. גמרנו עם שיחת העידוד? כי יש לי טונה עבודה לעשות."
 
"רציתי לשאול אם את רוצה ללכת למסעדת הטאפאס החדשה אחרי העבודה. כמה חבר'ה הולכים לשעת המשקאות המוזלים."
 
היא נחמדה כי אני כל כך מעוררת רחמים, וזה גורם לי להרגיש עוד יותר גרוע. "נחמד מצידך שאת תמיד מזמינה אותי, אבל..." אני מחווה בחוסר אונים על ערימת הניירות שפורשיה השאירה על שולחני.
 
"בסדר. אולי בפעם הבאה." היא עוזבת במשיכת כתפיים ובחיוך.
 
אני מעבירה את השעות הקרובות ליד שולחני כשאפי קבור בדפים. אני ממשיכה זמן רב אחרי שכולם הלכו הביתה לסוף השבוע, הרבה זמן אחרי שכל אדם שפוי היה עוזב.
 
אולי אכלתי את שפיות דעתי יחד עם ליטר הגלידה שזללתי בארוחת הערב אתמול.
 
 
 
כשסוף־סוף אני מגיעה לדירתי, יש לי כאב ראש כאילו רוצח סדרתי קודח חור לתוך ראשי במקדחה חלודה טבולה ברוטב חריף. אני מתכננת לאכול משהו, לחטוף כמה שעות שינה ולחזור למשרד מוקדם בבוקר כדי לעבוד על כתב היד. בדרך כלל אני יכולה לעבוד על הפרויקטים שלי מהבית באמצעות המחשב, אבל אסור להוציא תיקיות מהבניין מסיבות ביטחוניות, כך שאני חייבת לחזור לשולחני.
 
תודה פורשיה.
 
ברגע שאני יוצאת מהמעלית, אני שומעת את המוזיקה. היא חזקה במיוחד ורועמת בבס – סוג כלשהו של רוק. או אולי ראפ. אני לא יודעת להבחין. אני רק יודעת שהמילים כוללות כמה ביטויים שהיו מסמרים את שערה של אימי.
 
כשאני הולכת לאורך המסדרון, אני מופתעת לגלות שהמוזיקה בוקעת מהדירה שנמצאת בדיוק מולי. אם לשפוט מריבוי הקולות ומהצחוק הפרוע, השכן שלי לא לבד.
 
קלן אף פעם לא עורך מסיבות.
 
בעצבנות, אני מושכת מעלה את שרוול מעילי ומתבוננת בשעון. אני מתלבטת אם לדפוק על דלתו, אבל הבטן שלי משמיעה קולות חזקים שנשמעים למרות הבס המרעים ולכן אני מחליטה קודם כול לאכול ואחר כך להתמודד עם קלן על בטן מלאה.
 
במקרה של מלחמה גרעינית, הדבר הראשון שאעשה הוא לאכול. אני לא יכולה להתמודד עם החיים כשאני רעבה.
 
ברגע שאני פותחת את הדלת, מר בינגלי תוקף.
 
"אר-רר!" הוא עומד על רגליו האחוריות ונועץ את טפריו בחצאית שלי.
 
"אני יודעת, מותק, אני מצטערת שאני מאחרת כל כך. אימא תאכיל אותך מייד, בסדר?"
 
יללה נוספת אומרת לי שמוטב שאעשה זאת או שאשלם על כך.
 
אני מגרדת מאחורי אוזניו של מר בינגלי, מדברת אליו בשפת תינוקות כמו שהוא אוהב, עובדה שגורמת לו לתקוע בהנאה את טפריו עמוק יותר לתוך החצאית ולי לעוות פנים בכאב. וכך נשמרת מאוזנת מערכת היחסים חתול–בן אנוש. יש לו מזל שהוא מקסים, אחרת אני... לא אעשה כלום. לא משנה.
 
כשמדובר במר בינגלי, שנינו יודעים מי הבוס.
 
אני סוגרת את הדלת, מפילה את התיק על השולחן בכניסה, מתחמקת מלהסתכל על עצמי במראה ותולה את מעילי בארון. ואז אני הולכת אל המטבח, מר בינגלי מטופף בעקבותיי.
 
הוא חתול שמן ושתלטן בעל עיני ענבר וזנב פרוותי ותפוח. כמו כן הוא חירש לגמרי – תופעת לוואי אומללה של האנטיביוטיקה שקיבל לטיפול בדלקת אוזניים. אבל נדמה שלא אכפת לו, או שהוא אפילו לא שם לב שהוא מוגבל. אני חושבת שהוא למד לקרוא שפתיים.
 
הבעיה היחידה היא שאני לא יכולה להתגנב מאחוריו. פעם הבהלתי אותו והוא נשאר תלוי בציפורניו מהווילונות בחדר המגורים, בעיניים פעורות ושורק.
 
"יש לך מזל שאתה לא יכול לשמוע את המוזיקה," אני אומרת לו ומוציאה פחית אוכל חתולים מהמזווה. "מישהו נשמע כאילו יש לו בעיית ניהול כעסים."
 
מר בינגלי מתפתל סביב קרסוליי, מגרגר ומחכך את ראשו ברגליי. אני שופכת את האוכל לתוך צלוחית החרסינה שלו, מניחה אותה על הרצפה ומסתכלת בשמחה כשהוא מתחיל לאכול.
 
ואז אני קופצת למשמע קול של אישה צורחת.
 
"מה, לכל הרוחות?" אני רצה אל דלת הכניסה. בלב הולם, אני נצמדת אל הדלת ומציצה דרך העינית. המסדרון ריק. בזהירות אני פותחת את הדלת ומוציאה את ראשי החוצה. ואז אני שומעת עוד אישה צורחת, הפעם הקול מלווה בצחוק נשי ובמקהלת שריקות בוז גבריות.
 
הרעש מגיע מהדירה שמעבר למסדרון.
 
אני מרגישה הקלה מכיוון שאני לא צריכה לטפל ברצח, רק במסיבה ביתית היוצאת משליטה; אבל אני מתחילה להתרגז. אני מדמיינת בריכת ילדים מתנפחת מלאה בג'לי באמצע חדר המגורים של קלן, זוג נערות עירומות מתפתלות בה בעוד קבוצה של נערי אחווה מרססים אותן בשמחה בשמפניה ובשטרות של דולר.
 
לפני שאני יכולה לשכנע את עצמי לא לעשות זאת, אני חוצה את המסדרון ומקישה בחוזקה על דלתו של קלן.
 
המוזיקה אינה נחלשת, אבל אחרי רגע נשמע קול צעדים כבדים מתקרבים. הדלת נפתחת ואני נאלמת דום.
 
אדם שלא ראיתי מימיי עומד בפתח. הוא גבוה, רחב, יציב כמו הר וגדול כמעט באותה מידה. יש לו שיער חום פרוע, עיני שקד, הרבה קעקועים וחיוך הורס, שמוחי שם לב אליו בעת שהוא מנסה לעבד את העובדה שהוא נועל נעלי צבא ללא שרוכים, ו... קִילְט[1] והוא לא לובש שום דבר אחר.
 
אפשר ללכת לאיבוד בקניונים שבין שרירי החזה שלו. אם יש לו שומן כלשהו בגוף, הוא כנראה חבוי תחת הקילט, כי שריריו כה מוגדרים עד שנדמה שמסתכלים על ציור אנטומי.
 
אני בוהה בפה פעור בבטנו ואומרת, "אה..."
 
"אפשר לעזור לך, לאסי?"[2] ההר שואל.
 
'פשר לעזור לך, לאסי?
 
אלוהים אדירים, הוא סקוטי. סקוטי ענק, חצי עירום, בחצאית. והוא מחייך אליי כאילו הוא יודע את כל הסודות שלי, באיזה צבע התחתונים שלי ושאני סקרנית לדעת איך תהיה ההרגשה שגבר ימשוך בשערי תוך כדי סקס.
 
"אה..."
 
"אויש, מצטער, זאת המוזיקה, כן? זו רק איזו מסיבונת. אני כבר מטפל בזה." מעבר לכתפו הוא מרעים, "תנמיכו את המוזיקה, שמוקים! אתם מפריעים לשכנים!"
 
בתוך הדירה יש אנשים משני המינים, שותים וצוחקים, בשלבים שונים של עירום. הם שרועים על הספה ויושבים שלובי רגליים על הרצפה סביב שולחן הקפה, שם אישה בלונדינית בשדיים ענקיים חשופים מחלקת קלפים.
 
אני מתחילה למצמץ כאילו אני מנסה לסמן למישהו בקוד מורס.
 
המוזיקה מונמכת בדציבל אחד, וההר פונה חזרה אליי בחיוך מנצח. הוא מתנדנד קלות על רגליו. אם הוא לא התקלח בבושם של מאלט ושיפון, הוא כנראה שתה הרבה מאוד בירה.
 
לפני שכוח הדיבור חוזר אליי, הוא מגהק בקול רם, מחייך אליי בביטחון עצמי וטורק את הדלת בפניי.
 
 
 
 
 
פרק 2
 
כשהשעון המעורר מצלצל בשעה חמש בבוקר למוחרת, אני מתעוררת באמצע חלום מטריד על מל גיבסון המוביל שבט של לוחמים חסונים לובשי קילטים אל הקרב. המון חניתות, צעקות וצבעי פנים כחולים, בתוספת גיהוקים רמים.
 
אני מחפשת את האייפון שלי על שידת הלילה ותוך כדי כך מפילה אותו על הרצפה.
 
 "מר בינגלי." אני דוחקת בעדינות את כדור הפרווה הישן על חזי. "מר בינגלי, תתעורר."
 
הוא מרים את ראשו מעל כפותיו, ממצמץ ואז מפהק בעוצמה, משטח את אוזניו וחושף את שיניו. הוא מנמיך את ראשו וחוזר מייד לישון.
 
"מר בינגלי," אני מתעקשת, מלטפת את לחיו. "אני חייבת לקום."
 
הוא עונה בנחירה עדינה.
 
"בחייך, חתלתול, אימא צריכה ללכת לעבודה כדי שתוכל להרשות לעצמה לקנות לך אוכל. אתה לא רוצה למות ברעב, נכון?"
 
יש רגעים, כמו עכשיו, שאני תוהה אם השמיעה שלו טובה יותר מכפי שהוא חושף, כיוון שבתשובה לשאלתי אני מקבלת הצלפת זנב ישר לפנים.
 
"אתה לא משאיר לי ברירה." אני מתהפכת על צידי, מזיזה את החתול. הוא מתרחק בקפיצה ומצקצק באכזבה נוכח נימוסיי הגרועים.
 
אני דגה את הטלפון מהרצפה ומחזיקה אותו במרחק מילימטר מהאף שלי, מנסה לאתר את ה"עצור" בשעון המעורר. אני מרימה את המשקפיים מהשידה ומרכיבה אותם, וכך מצליחה לראות את החדר.
 
מר בינגלי יושב בקצה המיטה, נועץ בי מבט כאילו העלבתי את אבות אבותיו.
 
"אני יודעת, אני שפחה לא צייתנית. בוא נאכל ארוחת בוקר."
 
אני מדשדשת למטבח כשהחתול בעקבותיי. אני מאכילה את מר בינגלי, מכינה לעצמי כוס קפה ומחכה לשאריות מאתמול שיתחממו במיקרוגל. הכנתי קציץ בשר – המתכון של סבתא שלי, מזון הנחמה הטוב ביותר בעולם – והקשבתי למסיבה הרועמת שמעבר למסדרון. התפתיתי להתקשר למשטרה, אבל זה נראה מלשני, לכן סבלתי שעות של צרחות ושל צחוק עד שהכול השתתק בסביבות אחת בלילה, שאז להערכתי כולם התעלפו.
 
או מה שזה לא יהיה שאנשים עושים אחרי משחק מעורר של סטריפ פוקר.
 
אני מכניסה קציץ בשר לתוך פי כשדלת נטרקת בחוץ. סקרנית לראות מי מבצע את מצעד הבושה בחמש ורבע בשבת בבוקר, אני הולכת אל דלת הכניסה עם הצלחת ומציצה דרך העינית.
 
ההר עומד שם, לובש סווטשרט אפור ומכנסי טרנינג אפורים תואמים. הוא מרכיב זוג אוזניות ומשחק בטלפון שלו, מחליק את אצבעו על המסך כאילו הוא מחפש משהו. מוזיקה?
 
הוא יוצא לרוץ?
 
לא. זה מגוחך. עכשיו דצמבר בעיר ניו יורק. השמש עדיין לא זרחה; אתפלא אם הטמפרטורה בחוץ היא מעל נקודת הקיפאון. בואו לא נשכח את הציצים ואת הבירות מאתמול. כנראה יש לו הנגאובר נורא, שלא לדבר על שפשפת רצינית באזור חלציו. לא יכול להיות שהוא ישן יותר מארבע שעות. הוא כנראה רק יוצא לסטרבאקס.
 
הוא מוצא מה שחיפש בטלפון שלו, תוקע אותו בחגורה ומתחיל לעשות תרגילי מתיחות.
 
לא צריך להתמתח כדי ללכת לקנות קפה.
 
הגבר מתמתח במסדרון בחמש ורבע בשבת בבוקר אחרי לילה ארוך של הוללות, בהכנה לריצה לפנות בוקר בקור מקפיא.
 
ברור שהוא לא אנושי. הוא משוגע. הוא חייזר מטורף לובש קילט שנהנה ממשחקי קלפים גסים, משדיים גדולים, מאלכוהול ומריצות השכם בבוקר באזורים עירוניים מסוכנים.
 
מוקסמת, אני מתבוננת בו עושה את סדרת הכפיפות וההתמתחויות, מחמם את שריריו. כשהוא מסיים, אני מרגישה מותשת; וגם חיסלתי את כל קציץ הבשר שלי. ואז ההר רץ קלות לאורך המסדרון, בכיוון ההפוך מזה של המעליות, כלומר הוא יורד במדרגות.
 
אנחנו בקומה התשע-עשרה.
 
אני מצטערת שאין לי את מספר הטלפון של קלן כדי שאוכל לגלות מי הפסיכופט הזה. אבל קלן ואני רק בקשרי ידידות של שכנים ולא חברים שעושים דברים יחד, אז אין לי מזל.
 
אני מתקלחת, מתלבשת, מנשקת את מר בינגלי לשלום והולכת לעבודה. אוויר הבוקר על פניי הוא כסטירה מקפיאה. תחנת הרכבת התחתית נמצאת במרחק של חצי בלוק, אבל באותה מידה הייתה יכולה להיות במרחק של חצי מרתון אם לשפוט מהאופן שבו אני מזיעה ומתנשפת כשאני מגיעה אליה, למרות הקור. יש לי הליכון בחדר השינה שאני ממשיכה להבטיח לעצמי להשתמש בו, אבל הוא משמש כרגע בעיקר כקולב לבגדים.
 
יש מרחק הליכה של חצי בלוק נוסף מהתחנה אל המשרד. אני עולה במעלית לקומה השלושים ושלוש עם דני, אחראי התחזוקה הראשי של הבניין, שבעשר השנים האחרונות מספר לי את הבדיחות הגרועות ביותר שהומצאו אי פעם.
 
באופן קבוע הן כוללות פלוצים.
 
"אישה זקנה הולכת לרופא," הוא אומר, מתחיל כרגיל בלי הקדמה. "היא אומרת לרופא: 'יש לי בעיה ממש מביכה. אני כל הזמן מפליצה, אבל הפלוצים שלי לא מסריחים ולא משמיעים קול, אז זה לא הטריד אותי כל השנים. אפילו הפלצתי שלוש פעמים מאז שנכנסתי למרפאה שלך'."
 
דני מסתכל עליי כדי לוודא שאני מקשיבה. אני מהנהנת בכובד ראש, תוהה אם מתִּי לפני שנים רבות בתאונה איומה ומאז אני חיה בכור המצרף. בכנות, זה יכול להסביר הרבה.
 
דני ממשיך. "'אני מבין', אומר הרופא ורושם לה גלולות. 'קחי אותן שלוש פעמים ביום ותחזרי לבדיקה בעוד שבוע'. אחרי שבוע, האישה נכנסת בסערה למרפאה של הרופא. 'דוקטור, מה עשית? מאז שהתחלתי לקחת את הגלולות האלה, הפלוצים שלי הפכו מסריחים באופן בלתי נסבל! החרפת את המצב!'"
 
"הרופא עונה בשקט, 'עכשיו, כשריפאנו את הסינוסים שלך, בואי נתחיל לעבוד על השמיעה שלך'."
 
החיוך שלי קלוש. "בדיחה טובה."
 
"את חושבת? סיפרתי לאשתי את הבדיחה הזאת בבוקר והיא לא חשבה שהיא מצחיקה."
 
דני נשוי כבר מאה שנה לפיליס, אישה שאף פעם לא פגשתי אבל אני חשה אליה סימפתיה גדולה.
 
"זו הקומה שלי. שיהיה לך יום נפלא, דני."
 
"נתראה בסביבה, ילדונת," הוא קורא כשהדלתות נפתחות ואני יוצאת מהמעלית.
 
אזור הקבלה נטוש, וכך גם אזור התאים. אני פושטת את המעיל ואת הצעיף, מתיישבת בכיסא ובדיוק מורידה את הגומיות מכתב היד שפורשיה נתנה לי כשגבר מופיע מהמסדרון המוביל אל המשרדים, צועד בביטחון עם ספל בידו. הוא לבוש מכנסיים תכולים וחולצת כפתורים לבנה, צווארון החולצה פתוח והשרוולים מקופלים חלקית על זרועותיו החזקות.
 
ליבי מפסיק לפעום.
 
זה מיכאל מדוקס, מנכ"ל הוצאת מדוקס, האדם המושלם ביותר שחי אי פעם.
 
אני מאוהבת בו כבר עשר שנים, אך למרבה הצער, הוא נשוי.
 
באופן מוזר, לא משנה מה קצב ההליכה שלו, תמיד נראה לי כאילו הוא הולך בתנועה איטית, רוח קלה מעיפה קלות את שערו, זוהר מוזהב סביב ראשו. לקרוא לו יפה זה לא מספיק. האדם הזה מרהיב. אלוהי. פסל של מיכאלאנג'לו שקם לחיים. שיער שחור, כתפיים רחבות, זוג עיניים כחולות המסוגלות להמיס פלדה, אבל בעיקר ממיסות תחתונים. למעשה, הוא דומה דמיון מדהים לסופרמן.
 
והוא בא היישר לכיווני!
 
האינסטינקט הראשון שלי הוא להתחבא. אבל הוא כבר ראה אותי, כך שאצטרך להדחיק את הרצון שלי להשליך את עצמי מתחת לשולחן עד שהוא יעבור.
 
"שלום לך." הוא עוצר ליד השולחן שלי ומחייך אליי, ואני נשבעת שאני שומעת מלאכים שרים. "אני רואה שאני לא האומלל היחיד שעובד בסוף השבוע. מה שלומך, ג'ואלן?"
 
במקור הוא מלונדון, לכן יש לו מבטא בריטי מנומס להפליא, שהופך עוד יותר מופלא כשהוא מלטף את העיצורים בשמי. העובדה שהוא זוכר אותו גורמת לי לרעוד בכל גופי.
 
"בוקר טוב, מר מדוקס."
 
תודה, אלוהים, שאפשרת לי להישמע כמו בן אדם ולא כמו שאני מרגישה – מגרש משחקים צווחני של ילדי גנון.
 
הוא מעווה את שפתיו. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך לקרוא לי מיכאל?"
 
אני כמעט מתעלפת. לא רק שהוא זוכר את שמי, הוא זוכר שדיבר איתי בעבר. ישו המתוק, חג המולד הקדים השנה.
 
"מיכאל." אני אומרת את שמו בחרדת קודש כזו שאני מופתעת שלבבות קונפטי קטנים לא נופלים מלשוני. אל תהיי מוזרה! תפסיקי לבהות בו! תסגרי את הפה!
 
אני משפילה את מבטי, לחיי בוערות, ושמה לב שאני אוחזת בכתב היד בחוזקה כזאת שפרקי אצבעותיי לבנים. אני מכריחה את עצמי לנשום, וזה כנראה הדבר הקשה ביותר שעשיתי זה שנים.
 
"אני מקווה שאנחנו לא מעבידים אותך קשה מדי." מיכאל מזעיף פנים נוכח אחיזת החנק שלי בכתב היד.
 
אני מנתקת את לשוני מהחך. "משלימה קצת פערים. מנסה להתקדם קצת לקראת השבוע הבא." שקרים, שקרים, הכול שקרים. את שקרנית גדולה. אני תוהה אם השיער שלו רך כמו שהוא נראה.
 
"מעולה! אני אוהב לראות יוזמה."
 
העיניים שלו – הכחול של שמי הקיץ מעל גן עדן טרופי שלא התגלה – מחייכות עם כל פניו. יש לו קמטי צחוק קטנים סביבן, המוסיפים ליופי שלו איכשהו. לא כמו שלי, שגורמים לי להיראות מותשת.
 
"אני אוהבת לקחת יוזמה."
 
ברגע שהמילים יוצאות, אני רוצה לדחוף את אגרופי לתוך פי כדי שלא אגיד שום דבר נוסף, כי איכשהו הצלחתי לקחת ביטוי תמים ולגרום לו להישמע כאילו אני מציעה לו לשכב. העניין מוכח מעבר לכל ספק כשגבותיו המפוסלות בשלמות של מיכאל מתרוממות.
 
"באמת?" הוא ממלמל ונשמע משועשע.
 
למה אני כזאת? אני שואלת בלב את היקום. למה אני לא יכולה להיות אדם נורמלי? מתי אתה מתכוון להפיל פסנתר על ראשי ולגאול אותי מייסוריי?
 
אחרי רגע מייסר, שבמהלכו מיכאל מתבונן בפניי הבוערות ובידיי המתנהגות כמו עשים חיוורים גדולים המפרפרים חסרי ישע סביב כתב היד, הוא מרחם עליי.
 
"אתן לך לחזור לעבודה. אפשר להביא לך כוס קפה? אני בדרך למטבח למזוג לי עוד כוס."
 
אני מנידה בראשי, נבוכה מדי מכדי לדבר או אפילו להסתכל עליו.
 
"בסדר. נתראה." הוא מרים את הספל שלו בברכה והולך לכיוון המטבח.
 
ברגע שהוא יוצא מטווח ראייה אני צונחת על השולחן, פניי מטה, ונאנקת.
 
אסור לי להיראות בציבור.
 
בהמשך היום אני לא רואה שוב את מיכאל. אולי הוא זרק את עצמו דרך החלון כדי להתחמק מלדבר איתי שוב. לא הייתי מאשימה אותו. אני כזאת לוזרית, כנראה קשה למישהו כמותו לנשום את אותו אוויר שאני נושמת.
 
כשאני יוצאת מהמשרד, בחוץ חשוך וקר כמו בתוך ליבי. ובעוד כמה מקומות בגופי. כשאני יוצאת מהמעלית בקומה שלי אני שקועה כל כך עמוק בתוכחה עצמית, עד שאני עוברת על פני גברת דינווידל שעומדת בפתח דירתה.
 
"דאקי![3] דאקי!" היא קוראת בקול נלהב.
 
אני מסתובבת וממצמצת אליה. "שלום, גברת דינווידל. סליחה, לא ראיתי אותך. אני קצת מעופפת היום."
 
היא מחווה תנועה רחבה בידה האוחזת במרטיני, גורמת לג'ין להישפך ולהתיז על רצפת העץ. "יש לי חדשות!"
 
פנלופה דינווידל היא שחקנית תיאטרון לשעבר מיורקשייר, אנגליה, שהתפרסמה והתעשרה כשהייתה חברה בתיאטרון שייקספירי שסייר באירופה בשנות החמישים והשישים. עכשיו היא בת יותר משמונים, אבל לא איבדה את אופייה התיאטרלי. היא עומדת בפתח ביתה עם שפתון אדום וריסים מלאכותיים, לובשת חלוק שיפון מתנפנף בצבע לבנדר וכותונת תואמת; צעיף נוצות לבן תלוי על צווארה, והיא עונדת את כל תכשיטיה, כולל נזר יהלומים שקיבלה מנסיך חסר חשיבות ממשפחת מלוכה סעודית.
 
היא הייתה נשואה שמונה פעמים. קלן ואני מכנים אותה אליזבת טיילור של סוהו.
 
מסוחררת מהתלהבות, היא מנופפת אליי שאכנס אליה. במקום כלשהו בתוך הדירה, המטפלת הפיליפינית שלה, בלסיקה, משתיקה את נביחות שלושת כלבי הפומרניאן הקרויים פִי, פָיי ופוֹ.
 
"את יודעת שקלן נסע לסקוטלנד לחגים." אחרי כל כמה מילים גברת דינווידל מדגישה מילה כי היא שונאת בשורות משעממות.
 
"לא, לא ידעתי. לא דיברתי איתו כמה –"
 
"בן הדוד שלו, שחקן הרוגבי, מתאכסן בדירה שלו! הם התחלפו, את מבינה?" היא מנסה למחוא כפיים, אבל מצליחה רק לשפוך עוד מהמרטיני שלה.
 
אני מהרהרת במידע הזה. אז ההר הוא שחקן רוגבי. הוא וקלן החליפו דירות לחגים.
 
נהדר. אם לשפוט לפי אתמול בערב, צפויים לי שבועות של גיהינום.
 
"בלסיקה נתקלה בו הבוקר כשיצאה לטייל עם הכלבים, והוא סיפר לה את כל הסיפור! את יודעת איך היא מצליחה לגרום לכל אחד לדבר. היא סיפרה לי שהוא בחור גדול ויפה תואר, אבל הראייה שלה לא טובה כבעבר, שתהיה בריאה. אבל ראיתי אותו לפני כמה דקות, ובאמת! הוא לא רק גדול – הוא ענק!"
 
מתוך כיס חלוקה היא שולפת מניפת משי סינית. היא פותחת אותה בנקישה ומתחילה לאוורר את פניה ומפלבלת בעיניה בהתלהבות למחשבה על אתלט גדול ויפה תואר שגר בקומה שלנו.
 
"כן, הוא גדול. ורועש. בקושי הצלחתי לישון עם כל הרעש הזה אתמול בלילה."
 
הנפנוף מפסיק. היא מציצה אליי בבלבול. "רעש?"
 
אני נזכרת שגברת דינווידל מתחילה לשתות כל יום בשעה אחת אחר הצוהריים מכיוון שזו שעת הקוקטייל בלונדון. כל חייה עדיין מתנהלים לפי שעון לונדון. בתשע בערב היא מעולפת בתוך ערימת כלבים, נוחרת עם פי, פיי ופו על מיטת הסאטן הוורודה שלה.
 
"לא חשוב. בכל אופן, חשבתי להכין לזניה לארוחת הערב היום."
 
גברת דינווידל מעקמת את אפה. "איטלקי?"
 
אני מתאמצת לא להיאנח. מפני שאני פתטית ואין לי חיים חברתיים בכלל, אני תמיד מבשלת ארוחת ערב לגברת דינווידל בלילות שבת, אבל לרוע המזל ההצעות הראשונות שלי תמיד מתקבלות בחוסר התלהבות ברור. דיוות ידועות בכך שהן בררניות באוכל.
 
"מה את אומרת על פאי רועים?"
 
"נהדר!" היא מתעודדת, מכה בי בביישנות במניפתה. "לא אכלתי את זה כבר יובלות. זה מזכיר לי את התקופה ששיחקתי את ליידי מקבת בפיקדילי ופגשתי את עובד הבמה החסון ההוא שלמד להיות שף –"
 
"נתראה עוד שעה," אני קוטעת אותה לפני שהיא מתחילה להשתפך על אחד מנערי השעשועים שלה מימות העבר.
 
"בסדר, דאקי! להתראות!"
 
"להתראות," אני ממלמלת ורוקעת ברגליי לאורך המסדרון, כועסת ללא סיבה שלאישה בת שמונים יש זיכרונות טובים יותר מכל מה שאוכל להעלות בפנטזיות שטופות הזימה שלי.
 
תקופת היובש המיני שלי נמשכת זמן כה רב עד שהיא פחות בצורת ויותר מגיפה תנ"כית.
 
אני פותחת את הדלת ומוצאת את החתול שרוע באמצע רצפת חדר המגורים כאילו נורה בידי צייד. "היי, מר בינגלי."
 
הוא לא מרים את ראשו עד שהדלת נטרקת מאחוריי, ואז הוא קופץ על רגליו כאילו מישהו דקר אותו בברזל מלובן ומתבונן בפראות סביבו. הוא מבחין בי, מעמיד פני אדיש ומתחיל לטפח את זנבו.
 
"לא עבדת עליי, חתלתול. אתה לא כזה מגניב. בוא, תעזור לי להכין ארוחת ערב."
 
הוא עוקב אחריי למטבח אבל לא מהר מדי, מוודא שאני יודעת שזה היה הרעיון שלו ולא שלי.
 
אני מאכילה אותו ופותחת שקית חטיפי צ'יפס במלח ובחומץ לנשנש תוך כדי הכנת ארוחת הערב, ואז מכינה את כל המצרכים לפאי הרועים. אני מחממת מראש את התנור, קוצצת את הירקות ומניחה על הכיריים סיר עם מים מומלחים לרתיחה לקראת הכנסתם של תפוחי האדמה. אני באמצע השחמת טלה, שום, גזרים ובצלים כשהמוזיקה מתחילה להישמע מעבר למסדרון.
 
היא מתחילה לרעום בפתאומיות, כאילו מישהו הקשיב באוזניות והוציא את התקע מהמגבר – גיטרה צורחת בקולי קולות ותופים רועמים בעוצמה שמרעידה את החלונות. ואז מגיע הפזמון – גבר שנשמע כאילו התחביבים שלו הם עישון קראק ובליעת סכיני גילוח.
 
          אני מגן עליך, בן זונה
 
          אהיה איתך, בן זונה
 
          אנחנו גנגסטרים, בן זונה, עד המוות!
 
 
 
"הוא בטח צוחק עליי," אני אומרת לחתול, והוא ממצמץ לאט בתגובה, כאילו אומר, ברור שהוא לא.
 
אני מכבה את הגז, מניחה את כף העץ ובפעם השנייה בעשרים וארבע שעות, מוליכה את ישבני אל מעבר למסדרון כדי לדפוק על דלתו של השכן החדש שלי.
 
 
 
 
 
[1] Kilt – לבוש סקוטי מסורתי, מעין חצאית משובצת.
 
[2] Lassie – בסקוטלנד, כינוי חיבה. נערה, אהובה, ילדונת.
 
[3] Ducky – כינוי חיבה. מותק, חמודה.

עוד על הספר

  • תרגום: עירית נוי
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 377 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 55 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
431 דירוגים
343 דירוגים
66 דירוגים
16 דירוגים
5 דירוגים
1 דירוגים
13/4/2024

אוף אני לא יכולה עם הסופרת הזאת אני אשתדל לקצר, הספר מפחיד מכמה שהוא טוב, מערכת היחסים של הדמויות כל כך בריאה וכיפית לקריאה ולמרות שהספר קליל יש בו כל כך הרבה עומק משפטים ומנטרות לחיים, הדמות של קמרון מוכיחה שגם אם מבחוץ אתה מחייך לא הכל קל בחיים ואפשר ממש להרגיש את ההתפחות האישית של ג׳ואלן צעד אחרי צעד איך מאישה שאין לה אומץ להגיד מילה היא עושה התפתחות אישית ומתחילה להתרכז בעצמה ובמה שיעשה לה טוב ושאני לא אתחיל לדבר על החלומות שהולכים להיות לי על שחקני רוגבי בגלל הספר הזה. כמו תמיד ג׳יי טי לא מאכזבת בדרך כלל שאני קוראת ביקורות של ספרים כולם כותבים ״למי שמתחבר לנושא של ככה וככה״ אני אהיה סופר רצינית אם יש לכם התלבטות, שלא תיהיה תקנו את הספר תאמינו לי אין פה התלבטות בכלל. אם היה אפשר לשים יותר מחמש כוכבים בביקורת הייתי שמה מאה⭐️

9
24/10/2023

וואו וואו וואו, אחד הספרים האהובים עליי ובאמת עם הטרופים הכי טובים שיש, אם אתם מתלבטים פשוט תקנו אותו כי הוא שווה את זה

3
29/4/2025

הספר הכי טוב שקראתי בזמן האחרון מצחיק חכם עם משפטים שצריך לזכור לנצח

23/4/2025

מקסים. מצחיק, שנון, עם מסר חשוב מאחוריו של הערכה עצמית

21/4/2025

ספר קליל מצחיק ומרגש וכיף! לגמרי ממליצה🩷

19/4/2025

ספר מקסים ומאד מצחיק

19/4/2025

יאאא איך אהבתי!!! קליל, כיפי אבל עם מסרים חשובים לגביי דימוי גוף , ספר ממתק..

23/3/2025

פשוט מקסים. זו קריאה שנייה שלי. גבר מקסים, בחורה אמיתית. דיאלוגים כייפים. נהדר וכיף. תקראו!!!

8/3/2025

ספר מעולה

6/3/2025

ספר מצחיק, דמויות משכנעות,זורם, מהנה, מומלץ.

4/3/2025

מרגש עד דמעות!!! התגעגע לדמויות רוצה עוד ספרים כאלו ספר נוגע חשוב מעצים , חלומה של כל אישה

4/3/2025

ממתק

1/3/2025

ספר מצויין, אהבתי איך הם הופכים לחברים ומתאהבים, נמסים מבפנים. אהבתי את ההומור. הדבר היחידי שפחות אהבתי זה כמה דברים בתרגום אבל אי אפשר שהכל יהיה מושלם, חח

21/2/2025

הסחת דעת מושלמת

16/2/2025

חמוד, מתוק, קליל, מצחיק וסקסי.... הכתיבה של ג'יי.טי. היא בין הטובות שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. הלוואי שיתרגמו עוד מלא ספרים שלה. ההספרים הבודדים יותר טובים בעיניי מהסדרות

15/2/2025

מושלם!!!! מצחיק, שנון, קליל, כימיה מטורפת בין הדמויות, קמרון גבר מדהים וממיס את הלב. עפתי על הספר הזה, ממליצה בחום!!

3/2/2025

⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐ מעולה מעולה מלעולה. קראתי שלוש פעמים ויש טעם של עוד. השיחה קולחת, שנונה ומצחיקה, נושאים חשובים מדוברים עם נימה רצינית, מכבדת אך עם הומור בטעם טוב. הסמאט מעולה, באמת אי אפשר להניח את הספר. מאוד מאוד אהבתי עת הדמויות, קל להזדהות וחהרגיש להן אמפתיה. שווה כל שקל ודקה

22/1/2025

הכי טוב בז׳אנר!

12/1/2025

טוב, זה ספר חובה לכל אוהבות הזאנר, אהבה אמיתית כזאת שהיא חלומה של כל אישה באשר היא, שיאהבו אותה בלי כל קשר לאיך שהיא נראית, כך כפי שהיא, רק דבר אחד שהעיב, אומנם ג׳ואלן לא האישה שעונה על מודל היופי הנהוג, אני חושבת שגם קאמרון היה צריך להיות גבר ממוצע ולא אליל כפי שמתואר. כך זה היה באמת מושלם.

12/1/2025

ספר מעולה, יש כימיה נהדרת בין הדמויות ויש קטעים שצחקתי בקול. סיימתי אותו ביממה. ממליצה בחום!

8/1/2025

מצחיק, שנון, חג, מעצים ולא ניתן להוריד מהיד . פשוט עונג טהור

7/1/2025

בוסט ביטחון עצמי!! כיפי מצחיק קליל וזורם לא עמוק

5/1/2025

ג'ואלן היא אישה בת 36, עובדת כעורכת משנה בהוצאה גדולה ושוכרת דירה עם החתול שלה. לאחר שגדלה לצד אם ואחות מהממות ביופיין ומשפחה ששמה על כך דגש, ניכר שהיא אינה מעריכה את עצמה לא חיצונית ולא פנימית. היא מאוהבת בסתר בבוס שלה כבר שנים ומפנטזת על היום שהוא ישים לב אליה. עולמה מתערער כאשר השכן שלה משאיל את דירתו לחבר, שחקן רוגבי מפורסם שג'ואלן לא שמעה עליו מימיה. השניים מתגלגלים למערכת יחסים מוזרה בה כל אחד מרוויח מהיתרונות של השני. האומנם? הספר מלא במסרים מעצימים לנשים. למשל - את טובה כמו שאת, את לא צריכה להשתנות כדי להתאים את עצמך לסביבה, את צריכה לדרוש מה שאת רוצה מבלי להתנצל על כך, מי שאומר לך להשתנות בשבילו פשוט לא שווה אותך. ג'ואלן שונאת את עצמה, חסרת ביטחון עצמי ויורדת על עצמה ללא הרף. במהלך העלילה היא לאט לאט נגמלת מההרגל הזה ומגלה מה היא שווה באמת. היו רגעים שרציתי לחבוט בה על הנאיביות הכמעט ילדותית הזו שלה, בעיקר סביב אנשים שמנסים לנצל ולתמרן אותה. לשמחתי קמרון עושה פה את העבודה בשביל הקוראים שרוצים לעיתים לדפוק את הראש בקיר ומאפס את ג'ואלן כל פעם מחדש. חייבים לכתוב את זה במפורש - הספר הזה קורע מצחוק! אבל באמת. באמת נרקמת כאן מערכת יחסים ייחודית ושונה בנוף של הספרות הרומנטית. לקורא ברור לאן הדברים הולכים אבל הדרך לשם היא פשוט תענוג צרוף מלא בצחוקים. אהבתי שהספר מציג מערכת יחסים סופר בריאה מפרגנת ושם דגש על אהבה עצמית וקבלה עצמית אמיתית. הגיבורה "מבוגרת" מהגיבור בפער גילאים לא מאד קטן, היא מתוארת כמלאה, יש לה משקפיים והיא אוהבת לאכול! השינוי הוא מרענן ויציאה מהתבנית המוכרת. הוא לא מתאהב בה רק כי היא פצצת על, צעירה וחסרת ניסיון. לסיכום : הסופרת הצליחה ליצור כאן מערכת יחסים ייחודית ומעניינת, בה הדיאלוגים בין שניהם מעניינים יותר מהעלילה הצפויה מראש. סלואו ברן רציני, סמאט מועט במיוחד ורגוע. מומלץ בחום לחובבות וחובבי הז'אנר!

5/1/2025

ספר מדהים! שנון, כתוב נפלא, כזה שאת לא יכולה להוריד מיד. כמה צחקתי,התרגשתי ונהניתי מכל שורה. סופרת מדהימה!

7/12/2024

אני לא חובבת את הז'אנר כי מרגיש לי שהוא די צפוי בדר"כ, חייבת לציין שהספר הזה מעולה, לא נמרח ולא מהיר מדי והמתח בין השניים? ואו. בהחלט כתוב היטב, ממליצה בחום !! סיימתי ביומיים.

7/12/2024

וואווווו. ספר מדהים. אי אפשר להסביר כמה שנון ומקסים הספר הזה. פעם ראשונה שהגיבורים באמת ובתמים חברים טובים. חולת סמאט ולא הורגש חוסרו כשכאן הוא נדחק הצידה. בטוחה שאקרא אותו שוב! לא להתלבט ולרכוש ישר!!!!!!♥️

4/12/2024

ספר מקסים, רומנטי By the book. אהבתי מאוד

29/11/2024

צחקתי בקול. התאהבתי בקאם החתיך ובג׳ואלן השנונה. סלואו ברן ומתח מיני מורט עצבים ואין מספיק סמאט בשביל לכפר על כל ההמתנה…

28/11/2024

ספר מתוק. שווה את הייפ, נהניתי מאוד. הדמות הנשית (הספר מנקודת מבטה) מעצבנת בהתחלה, אבל אין כמו גבר אמיתי ונהדר שיראה לנו למה שווה להישאר. ממליצה

13/11/2024

ספר משמח. קולח, מצחיק ורומנטי. מי שלא הבין שהיא לא באמת שמנה ומגושמת, שלכולם מסביבה ברור שהיא ברבור ולא ברווזון, לא הבין את הסיפור. בא לי לקרוא עוד ספרים שלה.

6/11/2024

ואווו איך אהבתי כתיבה שנונה ביותר, דיאלוגים איכותיים, ציניות במיטבה סיפור אהבה מקסים שנרקם כלכךךךך לאט אבל המסר יפיפיה ממליצה בחום

26/10/2024

וואו, ספר מהמם!! מצחיק בטירוף, וגם מגביה לנשים, שר שיר הלל לדעת את הערך של עצמך. משהו חשוב שכל אישה ובעצם כל אדם צריך לדעת. ג'ואלן וקאם הם פשוט מקסימים ביחד 🥰

16/9/2024

מומלץ!!

23/8/2024

ספר חמוד קריא מאוד

12/8/2024

כל פעם שאני קוראת אותו מתרחב לי הלב , איזה ספר מעולה גיבורה שנונה גיבור סבלני ועקשן בו זמנית דיאלוגים מצחיקים וסיפור אהבה מתוק

7/8/2024

ממתק אמיתי. מצחיק, זורם. בקיצור נהדר!!!

31/7/2024

ספר מרענן ומצחיק. ממליצה למי נמצאת בחסימה ורוצה משהו זורם

31/7/2024

מעולה, מקסים, קולח, רומנטי, עם דמויות לא מושלמות וכל כך יפות, היה כיף לשקוע בתוך הסיפור

18/7/2024

מעולה! !! מרענן מצחיק ועושה הרגשה טובה. לא הייתי קוראת את הספר הזה בחיים אלמלא קבלתי עליו המלצה מאחת שאני סומכת עליה. כ"כ הפתיע אותי, הכריכה מאוד מטעה נהנתי מאוד מאוד! גמעתי בשקיקה :)

8/6/2024

מהמם !! שנון מצחיק מהנה !!

1/6/2024

אחד היפים והמיוחדים שקראתי. ממש חשבתי לצלם מסך של חלקים ממה שקראתי כי כל אישה צריכה לקרוא אותם לעצמה מידי פעם. ללא ספק, זה ספר שעוד אחזור אליו.

17/5/2024

מקסים מהמם מטריף נוגע בנקודות חשובות של דימוי גוף ....

14/5/2024

אהבתי ממש, צחקתי בקול היא כותבת נפלא הסיפור קלאסי לג'אנר אבל הכתיבה שלה מעלה אותו לגבהים... דמויות נפלאות לא הנחתי מהיד או יותר נכון לא התנתקתי מהאפ חחחח

29/4/2024

פשוט נהדר!

20/4/2024

מקסים, מצחיק, מרתק, סקסי בטירוף 😅 ממליצה בחום

13/4/2024

הספר הזה גם לי לחייך לעצמי עם לבבות בעיניים במשך שעות, סיפור אהבה שגורם לך להחסיר פעימה, מצחיק שנון רומנטי וכל כך טוב! בעיניי חובה קריאה🥰

11/4/2024

לא ציפית שהספר והכתיבה המשעשת יסחפו אותי כל כך. נהנתי מכל רגע ולא יכולתי להניח את הספר לדקה. כתיבה מעולה, הדמויות הראשיות קלות להזדהות. ממליצה בחום.

11/4/2024

לא יכולתי להניח את הספר

25/3/2024

מרגש מאוד, מצחיק וממכר.

3/3/2024

איזה ספר מהמם! נקרעתי מצחוק והתאהבתי קליל, כיפי, מעניין ממליצה !!!

20/2/2024

איזה כייף של ספר. נהנתי מכל מילה במילה.

3/1/2024

ספר מעולה קליל מצחיק. בין הטובים שקראתי. אם לא רוצים כבדות זה הספר הנכון

23/12/2023

מעולה! מצחיק, שנון, מסיח נהדר מכל התקופה האחרונה ואף יותר!

6/10/2023

וואו. פשוט מושלם. נכנס לחמשת הכי טובים שקראתי.

28/9/2023

מקסים מקסים מקסים. ברור שבסוף ידוע מראש, אבל הספר זורם, כתוב כל כך יפה, עמוק, מרגש, עם מסר חשוב

13/9/2023

ספר מצחיק ורומנטי

24/8/2023

כתיבה הומוריסטית, לא הפסקתי לקרוא. נהנתי מכל רגע.

4/8/2023

ואוו ואוו ואוו! איזה ספר מושלם! כמה נהנתי!!!! רומנטי, מצחיק, מרגש, סוחף, זורם... הכל! מומלץ בחום ❤️

2/8/2023

ספר מצחיק ומתוק

21/7/2023

חייב קריאה

2/7/2023

הספר הכי טוב שקראתי בחיים!! חובת קריאה ספר מושלםם

11/6/2023

לא חושבת שבאמת אצליח לתאר כמה פשוט התאהבתי בספר. הזדהיתי עם ג'ואלן כמה התאהבתי בקאם כמה צחקתי עד שהבטן כאבה, כמה כאב לי עד שהלב שלי התכווץ. פיזית בין הפייבוריט שלי. אז אני באמת אחסוך במילים לאנשים שקוראים את הביקורת הזו, רוצו לקרוא את הספר. פיזית התאהבות.

11/6/2023

חמוד מאוד וקליל.

24/5/2023

ספר כיפי

23/5/2023

לא להתלבט, ספר פשוט מעולה שנון ומצחיק

19/5/2023

מקסים, שנון, מצחיק, מסר נפלא, מומלץ בחום!!

10/5/2023

חמוד מאוד! קריא, לא מסובך,לא אפל, סוף טוב. בדיוק מה שצריך כדי להעביר כמה שעות בחיוך.

1/5/2023

מבעס שנגמר. אחד היפים באמת.

1/5/2023

ספר מהמם, כיפי קליל צחקתי ונהנתי

30/4/2023

הספר הזה הוא ספר פשוט מושלם הוא מצחיק הוא מרגש אני בכיתי כל כך הרבה בספר הזה בין הספרים הכי טובים שקראתי הוא עם סוף פתוח לדעתי צריך לעשות עוד ספר שלוווו בקיצור חובה לקרוא אותו

26/4/2023

מקסים מקסים מקסים!!! נהנתי מכל רגע!

26/4/2023

שנון וקולח. פשוט מקסים!

23/4/2023

וואו!!! ושוב וואו!!! כל כך נהנתי, בא לי לקרוא שוב. מצחיק, שנון, כתוב מצוין.

16/4/2023

אחד הספרים המושלם. לא להסס!

6/4/2023

אהבתי 🔥❤️🔥❤️🔥

6/4/2023

ספר מדהים. 10/10 במדד שלי באמת מכל כיוון מדבר על קשיים של נערה שהיא ״מלאה״ ומרגישה שונה אבל מוצאת את השכן הסקוטי הכי מדהים בעולם שגורם לה להרגיש מיוחדת ספר מדהים !!!!!

1/4/2023

ספר מתוק להפליא

27/3/2023

מהמם! מושלם!! ומקסים!!! מומלץ מאודדדדדד מאודדדדד

22/3/2023

מדהים! פשוט מושלם!

13/3/2023

מושלם.

28/2/2023

אחרי סדרת ספרים ארוכה ושואבת הרגשתי שאני חייבת לקרוא ספר רומנטי וקליל, משהו מצחיק וסוחף, והספר הזה הוא בדיוק זה. ספר שכיף וקל לקרוא, נשאבתי אליו בקלות ואהבתי כל כך את הדינמיקה בין הדמויות.

26/2/2023

מהמם!! קראתי תוך כמה שעות. קליל, כיפי ומרגש

10/2/2023

מקסים

29/1/2023

קריאה נהדרת, קולחת ונפלאה. ספר כיפי מצחיק סקסי ורומנטי ועל אף שצפוי, גרם לי לחייך המון

24/12/2022

אם יש קומדיה רומנטית שגורמת לכל קשת הרגשות, זה הספר הזה!

18/12/2022

מדהים

13/12/2022

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי.

11/12/2022

ספר מצחיק מקסים שמדבר על דימוי גוף האישה נושא ממש חשוב שעולה בצורה מעניינת... אהבתי את קאם ואיך שהוא כזה גבר גבר והמילים שיוצאות לא מהפה.. לי הפריע שגואלן כל כך חסרת ביטחון כלפי המראה החיצוני שלה בקטע אכזרי מהתיאורים שלה על עצמה מדובר בפיונה משרק רק יותר גרוע שמנה, מגושמת, מזיעה, אוכלת בצורה גסה, מתלבשת זוועה, בלי חיי חברה ובלבה בלה בלה ואין לה תקנה גם אחרי המהפך שהיא עוברת בזכות קאם חיצוני ופנימי אני עדיין לא יודעת איך היא נראית בצד המחמיא או בצורה אובייקטיבית חוץ מזה שיש לה עיניים ירוקות (לקראת סוף הספר) ושיער בצבע חום..... אין את הצד שלו וזה ביאס אותי. כי ברור שהיא לא כזו "מזעזעת" כמו שהיא מתארת את עצמה וזה לא נתן לי תמונת מצב של איך לדמיין אותה בראש בזמן קריאת הספר. לעומת קאלם שיש אין ספור תיאורים על כמה הוא מושלם....

9/12/2022

מקסים

8/12/2022

מצחיק מקסים ונהדר

28/11/2022

פשוט מעולה!!! נהנתי מכל רגע, הספר מרגש, מצחיק, עמוק, קראתי בחיוך לאורך כל הדרך.

26/11/2022

אחד הספרים הכי מתוקים וכייפים בז"אנר!!! בקריאה שניה הוקסמתי מחדש וצחקתי בקול. השם והכריכה לא עושים עימו חסד. דמויות נהדרות, דיאלוגים שנונים, מתח מיני והרבה הרבה רומנטיקה! מקנאה במי שעוד לא קראה אותו..

25/11/2022

מושלם..ואני בדרך כלל מאוד ביקורתית..

15/11/2022

ספר מעולה, כתיבה שנונה ודמויות שקל להתאהב בהן. מתה על הסופרת הזו❤️

6/11/2022

ספר טוב , קליל ומצחיק ממליצה מאוד לקנות לא תתחרטו לא יכולתי להפסיק לקרוא

18/10/2022

רומן מעולה ומשעשע, שנון וקליל. כתיבה יפה וזורמת. כיימיה מטורפת בין הדמויות. האישה קצת חסרת ביטחון ועמוד שידרה, אבל למרות זאת נהנתי מכל רגע. מאוד מומלץ.

1/10/2022

מתוקקק מתוקק מתוקקק ספר אופטימי ומצחיק

27/9/2022

אין מילים. הדיאלוגים שנונים ומצחיקים. המסרים שקאם מעביר לה מחזקים ופשוט בונים אופי. הספר נוגע בסוגיות חברתיות ומתמקד בכמה כוח יש למילים ולתמיכה להשפיע על אדם. מערכת היחסים שלהם שברה לי את הלב והרכיבה מחדש. מומלץ

9/9/2022

הספר כתוב מעולה!!! מצחיק, קולח וחבל שאין המשך....

9/9/2022

ממתק אמיתי. כמו כל הספרים שלה. מענג,מצחיק ומתוק.

4/9/2022

איזה כיף של ספר!! מצחיק, קליל, וסקסי. נוגע ללב וגורם להתאהב. מומלץ בחום!

27/8/2022

טוב ממש

25/8/2022

אתן חייבות לקרוא !!!!! אוהבות הרומנטיקה זה הספר הכי מהמם שיש פשוט חובה

21/8/2022

מושלם

20/8/2022

ספר מדהיםםם התחברתי לדמויות שהציגו דברים מציאותיים ולעלילה הסוחפת

13/8/2022

ספר מושלם. רומנטי סקסי ומצחיק דיאלוגים שנונים ביותר דמויות כיפיות עלילה מעניינת קומדיה רומנטית שנונה ומושלמת. שורה תחתונה: ברור לקרוא!!!!

6/8/2022

לא ציפיתי לזה אבל ממש אהבתי ונהניתי מהספר! ממש!

22/6/2022

מצחיק ומרגש. ספר מעולה

18/6/2022

מרתק, מצחיק, כתוב בצורה מעולה וממש אפשר לדמיין את הדמויות מומלץ!

8/6/2022

מצחיק בקול רם, מרגש וגם לעיתים עמוק. מומלץ מאוד!

29/5/2022

וואו ספר מושלם, מרגש, מצחיק 😍😍😍

2/5/2022

מצויין!

29/4/2022

מושלם! מסוג הספרים שקוראים עם חיוך ענק על הפנים. מתוק, סקסי, מצחיק ובאופן כללי כל מה שאפשר לרצות מרומן רומנטי. גם הספרים האחרים שלה נהדרים, אבל זה לדעתי הטוב מכולם.

25/4/2022

איזה ספר מושלם😍 מצחיק, שנון וכל כך כייפי!!! קאם חלומי והקשר בינהם פשוט מקסים. נהנתי מכל רגע!! ממליצה בחום

21/4/2022

אךךךך מקסים!!! פשוט התפוצצתי מצחוק לאורך כל הספר! וחוץ מזה שזה באמת ספר מלא מלא הומור, הוא גם סקסי, מרגש ומחמם את הלב 💥💥💥

14/4/2022

מומלץ!! יודעת שאקרא שוב כי איך אפשר שלא. דמויות חזקות, שונות ומפתיעות. אי אפשר שלא להתאהב בקאם!!

5/4/2022

מצחיק וכייפי

20/2/2022

ספר מעולה ומצחיק

11/1/2022

ספר מצחיק! תענוג

3/1/2022

ספר חמוד ממש … מלא בהומר,

2/1/2022

ספר מקסים עם המון הומור, ציניות וחיזוק נשי. מומלץ בחום!!

13/12/2021

קניתי בגלל הביקורות (למרות השם והכריכה שמטעים לרעה) - ונהניתי מאוד!! המסרים חיוביים, העלילה סוחפת וקאם קסום ! לדעתי, כשהדמות הגברית כזאת מוצלחת, זה ממש משדרג את חווית הקריאה ומעלה אותה לרמה אחרת.... ממליצה בחום

10/12/2021

שנון, מצחיק, מהנה מאוד

8/12/2021

ספר נחמד אהבתי רומן קליל ומקסים.

6/12/2021

קומדיה רומנטית מקסימה

3/12/2021

סיפור אהבה עם סוף טוב, כתוב טוב מצחיק ומעורר מחשבות על נושאים שונים. מחשבות טובות.

21/11/2021

ספר מעולה, נהנתי מכל רגע, מצחיק שנון עם מוסר השכל. מצטערת רק שחיכיתי כל כך הרבה זמן לקרוא אותו.

28/10/2021

צחקתי בקול!! ספר מקסים,קליל ורומנטי

21/10/2021

ספר מהמם!! נהנתי מכל רגע, התענגתי על כל מילה, ופשוט לא רציתי להגיע לסוף. היו רגעים שממש צחקתי בקול רם, לא זוכרת מתי נהנתי כל-כך מספר. מומלץ בחום!

21/9/2021

מקסים, סיימתי את הספר ביום אחד. כולנו צריכים לאהוב את עצמנו . אנחנו מושלמים כמו שאנחנו

17/9/2021

קליל, מצחיק ומהנה!!

1/9/2021

ספר מעולה!! מומלץ

29/8/2021

ספר מושלם!!

18/8/2021

מקסים, מצחיק וקולח. נהנתי !

17/8/2021

ספר מקסים מהמם מושלם!!!!

28/7/2021

תענוג, ספר קליל ומתוק אך מדגיש גם נושא נורא חשוב ורגיש, מומלץ!!

20/7/2021

מקסים! מצחיק ומרגש, נהניתי מאוד ולא יכולתי להניח לרגע

15/7/2021

מתוקקק

14/7/2021

שונה בנוף. מקסים ! בהתחלה טרחני , בהמשך נעשה מעולה

7/7/2021

צחקתי מליון. ממש ספר כפי

6/7/2021

מקסים. אהבתי מאד

24/6/2021

מקסים! מצחיק,מרגש,מהממם. מומלץ ביותר!

2/6/2021

ספר מאוד חמוד קצת שונה שזה מאוד מרענן

30/5/2021

ואו ספר נפלא! ברגע שמתחילים לקרוא אי אפשר להפסיק.... מצחיק, שנון, מרגש ועם מסר חזק מומלץ! מומלץ! מומלץ!

28/5/2021

מקסים, מצחיק, זורם, כייפי

27/5/2021

מקסים, מתוק ומצחיק. הדמויות נהדרות. אסקפיזם מושלם.

27/5/2021

ספר יפה , מצחיק וזורם. שווה קריאה

5/5/2021

ספר מקסים, קליל ומצחיק

3/5/2021

וואו ספר חובה!!!

2/5/2021

מעולה! נקרא תוך 24 שעות

2/5/2021

וואו!! ספר מדהים. מצחיק. נוגע ללב.מרגש ומחמם. אהבתי כל מילה

1/5/2021

ספר מצחיק. צפוי אבל כיף היה להעביר איתו את השבת..

24/4/2021

מצחיק ומקסים

17/3/2021

איזה ספר מתוק ורומנטי! נהנתי מכל שניה של קריאה!

8/3/2021

מצחיק מאוד ורומנטי כולו נקרא ברצף (חוץ מקצת שינה באמצע)

7/3/2021

הכי כייפי שיש

23/2/2021

ספר מרתק , מצחיק , סיפור אהבה יפיפה 🥰

22/2/2021

מושלם!!!!! הספר עם כל כך הרבה משמעות כל פעם מחדש אני חוזרת עליו הוא מלמד לאוהב את עצמך ממליצה כל כך בטופ 3 הטובים שקראתי

20/2/2021

ספר קליל ומקסים.

16/2/2021

אחד הספרים המצחיקים, שנונים, מרגשים והמקסימים שקראתי מהז'אנר, וממלץ ממש!

14/2/2021

גרם לי להתגלגל מצחוק, ולהתרגש רומנטי, מפתיע, ועם אשכרה עלילה (בניגוד להרבה ספרים אחרים בג׳אנר שהפכו לנטו ס**) אהבתי, מומלץ פלווס!!

1/2/2021

אהבתי מאוד את התמיכה של הגיבור בגיבורה ואת השיחות שלהם. בכל פעם שאני קוראת את הדיאלוגים שלהם שוב אני צוחקת.

28/1/2021

מקסים, מצחיק, זורם

19/1/2021

מצחיק מרגש סוחף נקרא בנשימה אחת

10/1/2021

ספר מדהים. מצחיק ומעניין, הכתיבה קולחת. לא הורדתי אותו מהידיים. מומלץ בחום

3/1/2021

ספר מעולה, מרגש ומצחיק!

25/12/2020

התאהבתי בזוג הזהההה!! אהבתי את הספר בא לי עוד ממנו! מומלץ מאוד

20/12/2020

ספר מהנה ביותר! קליל, זורם ומצחיק. מומלץ

19/12/2020

ספר מצחיק, קריאה שוטפת שקשה להפסיק, לעיתים גם מזיל דמעות. נהנתי מכל רגע.

7/12/2020

וואאוו מקסים מצחיק מרגש

27/11/2020

ספר כייפי... זורם וקליל מאוד נהנתי

7/11/2020

וואו, קוראת אותו כבר פעם שלישית ולא נמאס!! משעשע, שנון, מהמם, רומנטי בטירוף! אי אפשר להפסיק לקרוא

12/10/2020

מצחיק, שנון , מדבר על ערך עצמי נמוך דמויות נהדרות , אהבתי כל רגע ..מומלץ מאוד!!!

10/10/2020

איזה ספר כיפי!! שנון, מצחיק, רומנטי, נהניתי מאוד, אשמח לקרוא ספרים נוספים כאלה.

9/10/2020

ספר רומנטי מעולה, מצחיק , כתוב טוב, סקסי

26/9/2020

אחד הטובים שקראתי בז’אנר! למרות שהסיפור עצמו לא מאוד מקורי, הוא מצליח להיות טוב יותר מספרים עם רעיון דומה. מצחיק, שנון, רומנטי וזורם אבל גם מלא בהעצמה נשית. מומלץ!

22/9/2020

ספר מעולה

19/9/2020

כתיבה שנונה ותענוג של ספר מסיימים עם חיוך!

13/9/2020

מושלםםם

25/8/2020

מקסים בטירוף! כתוב מעולה ובצורה קולחת ומצחיקה ממש ממליצה

14/8/2020

וואו וואו וואו ספר מדהים שנקרא כמעט בנשימה אחת מלא העצמה עצמית. ספר קליל ומצחיק אבל גם מלא מסרים מדהים.

11/8/2020

פשוט ממתק אמיתי! קאם הכוונה, לא הספר... סתם... לילה לבן אמנם, אבל ממתק. תענוג רצוף

6/8/2020

וואו לא ציפיתי שזה יהיה ספר כל כך טוב הוא פשוט סחף אותי ספר מושלם כתוב טוב לא מפוצץ מידי בסקס ובסך הכל הפתעה גדולה קראתי 20 ספרים בסגנון בחודש האחרון וזה בהחלט אחד מאלו שאזכור

1/8/2020

איזה ספר כיפי😀

20/7/2020

ספר ממש טוב. חובה קריאה לאלו שיש להם בעיה עם הערכה עצמית ודימוי גוף, יעזור לכם לראות דברים קצת אחרת. ספר מצחיק ורומנטי. הכריכה של הספר עושה לו אבל. אך הספר ממש לא זול ורדוד.

19/7/2020

מזמן לא קראתי ספר כזה מושלם, מצחיק, מעניין וכייפי, מסוג הספרים שבא לך להמליץ עליו לכל החברות שלך עוד לפני שסיימת לקרוא אותו

19/7/2020

מלא חוש הומור וכיף לקריאה

7/7/2020

ספר כייפי ומצחיק,קומדיה רומנטית קלאסית,אי אפשר להניח מהיד

1/7/2020

אחד הספרים הטובים שקראתי, מצחיק, שנון, מרתק, מפתיע ומלא באהבה הכי מתוקה שיש. נוגע בנושאים של אהבה עצמית ונושאים רגישים אחרים בצורה כל כך יפה ועדינה. ספר שמעלה לך חיוך על הפנים. ממליצה ממליצה ממליצה!!!

22/6/2020

מקסים ושונה לטובה מהספרים בז'אנר

20/6/2020

נהנתי מהספר. דיאלוגים שנונים ומצחיקים. יוצא מהשבלונה של הגיל... היא יותר מבוגרת וזה נחמד. לאוהבי הז'אנר קומדיה-רומנטית-קלילה ספר מומלץ מאוד!!

7/6/2020

ספר רומנטי וכיפי. מצחיק וזורם. ממליצה מאוד. ולא פחות חשוב עם מסר נשי פמיניסטי ברור.

4/6/2020

מאוד קיטצ'י אבל שווה קריאה!

22/5/2020

אהבתי אהבתי אהבתי! מותח, מעניין, מתוק ומתפתח טוב בעלילה. סוף כיף. מומלץץ

19/5/2020

כתיבה סוחפת, ספר מעניין, מרגש, מדהים. כל מילה נקראה בשקיקה, שמחה שיצא לי להכיר את הסופרת המוכשרת הזאת.

18/5/2020

קליל, משעשע, קולח - שווה קריאה!

10/5/2020

סיפור נפלא, מצחיק, עצוב, מעצבן וסקסי. נראה על פניו כרומן רומנטי, אבל הרבה יותר עמוק ומורכב. הפן האירוטי מתחיל בצורה מעט ילדותית, אך קצת אחרי אמצע הספר הופך לבוגר יותר ואף מעט בוטה. כתוב היטב, ונקרא בצורה שוטפת ורצופה. מאד מהנה ומומלץ.

5/5/2020

ספר מושלם ומצחיק ונהנתי מכל רגע! סיימתי אותו ביומיים

5/5/2020

מקסים. מרגע שהתחלתי לקרוא לא עזבתי את הספר, עד שסיימתי אותו. ופרט לרומן מקסים מהאגדות, מדובר הרבה על איך במס׳ מילים אפשר להעצים או לדכא ולגרום לחוסר בטחון. ממליצה בחום.

16/4/2020

ספר קליל, מקסים ומצחיק. ממליצה :)

9/4/2020

אויייי איזה ספר מושלם!!! לא הצלחתי להוריד אותו מהידיים. מקסים, קליל, מצחיק, רומנטי פשוט תענוג!

26/3/2020

אמאאאאא פשוט מושלם סיימתי אותו בביום אחד בלי להפסיק לקרואאא

11/3/2020

אוהו, איזה ספר מדהים. כמה מצחיק, כמה שנון, כמה רומנטי. כל כך נהניתי. קטעי הסקס ממש מעטים, מרומזים, הכל בטוב טעם. מומלץ בכל הלב, נותנת עשרה כוכבים.

8/3/2020

מעולה. אני חוזרת אליו כל הזמן שוב ושוב. קורע מצחוק ומרגש, דמויות שמתאהבים בהם תוך רגע.

21/2/2020

נהדר ומשעשע

18/2/2020

כי הספר מספק את הסחורה, קליל שנון הומוריסטי ובאמת מתוק

15/2/2020

ספר משעשע ומצחיק. שווה קריאה!

8/2/2020

ספר שהוא ממתק אחד גדול! כתיבה כיפית ; קליל זורם מצחיק… דרך נפלאה להעביר שבת גשומה! אהבתי! מומלץ

19/1/2020

מצחיק, מקסים ומתוק

19/1/2020

רומן יפהפה

17/1/2020

ספר מושלם

22/12/2019

מקסים, אין הפתעות אבל קליל ומענג

24/11/2019

מצחיק ואירוטי

16/10/2019

ספר מקסים. הכי טוב שלה!

14/10/2019

סיפור מקסים קליל מצחיק שאי אפשר להוריד מהצד. במיוחד הדמות הראשית שהיא מקסימה ודעתנית. מומלץ בחום

9/10/2019

מעולה

8/10/2019

קראתי אותו פעמיים ברצף. התאהבתי בדמויות וכבר מתגעגעת אליהם. ספר קליל ומצחיק.

3/10/2019

פשוט מעולה !!

20/9/2019

נהניתי מכל רגע, כתיבה זורמת וכייפית, צחקתי הרבה והתאהבתי

31/8/2019

רהוט ומצחיק, הרבה זמן לא קראתי ספר כל כך טוב!

14/8/2019

מתוק, מתוק, מתוק.
סיפור אהבה מוכר, אבל כתוב בהרבה הומור וקשה להוריד מהידיים.

10/7/2019

ספר מושלם, רומנטי וקליל... מאוד אהבתי..

5/7/2019

בהתחלה היה צולע אבל די מהר נמשכתי לסיפור ונהניתי מאוד. מומלץ

20/6/2019

וואו, מושלם!

9/6/2019

מ ו ש ל ם!!! מצחיק, מרגש, שנון ונפלא. ככה כותבים סיפור אהבה.

9/6/2019

מקסים נהדר נפלא!!!
נהניתי מכל דף ודף.
מסוג הספרים שמצטערת שאין לי כספר רגיל, שאוכל להשאיל לאמא, לאחותי, ואז לחברה אחרי חברה...

28/5/2019

ספר מדהים! מרגש ומטריף. וואוו הרבה זמן לא הייתי מרוצה כל כך מספר!
סופרת מעולה
בהחלט אקרא אותו שוב.
תודה על הנאה צרופה

28/3/2019

אהבתי ,שנון ,מצחיק ,חכם

20/3/2019

משעשע ביותר

20/2/2019

"ברידגט גונס" פוגשת את ה"אמת המכוערת". שנון, מצחיק בטירוף, דמויות נהדרות ומרתקות אחת אחת וכתיבה נהדרת. אפילו שהספר קיטשי כראוי לרומדיה רומנטית הוא עדיין מרתק ומהנה בכל רגע. אי אפשר להניח מהיד.

20/1/2019

ספר רומן מרתק ומצחיק עד דמעות, ואי אפשר להפסיק לקרוא
ממליצה בחום.

10/1/2019

ספר מקסים רגיש, מלא הומר, עם סקוטי חתיך וחכם. ספר שיוצא מהשבלונה
בקיצור ממליצה בחום

29/12/2018

מצחיק, סקסי, כתוב נהדר. מומלץ!

24/12/2018

אחד הספרים הכי טובים שקראתי לאחרונה ובכלל!! פשוט מושלם!
מצחיק בטירוף, כתוב מעולה, הנאה צרופה

16/12/2018

ספר מושלם ככה פשוט
יש לסופרת הזו כישרון להיכנס לקצב בצורה הכי נכונה המתח מתפתח בצורה כל כך טובה פשוט תענוג של ספר

13/12/2018

מעולם לא צחקתי כלכך הרבה מקריאת ספר. ספר קליל מהנה ו..מצחיק.

11/12/2018

קליל, קריא, כתוב עם המון הומור. מומלץ

11/12/2018

ספר מהמם! אהבתי כל מילה בספר

7/12/2018

אני כל כך אוהבת ספרים שבהם אני יכולה להזדהות עם הגיבורה והדמות הגברית בהם נעלמת בכל התכונות הגבריות אותם אני בעצמי מחפשת בגבר.. אני יכולה להמשיך לחלום.. אבל הגיבורה זכתה בכל הקופה! אז זכיתי לחוות את זה בעקיפין.. ספר מעולה! כתיבה נהדרת! דמויות חמודות! אני מאוד אהבתי! ממליצה בחום!

6/12/2018

בין הספרים הכי מדהימים שקראתי בחיים שלי!!! קמרון הוא הגבר המושלם ואני פשוט מאוהבת בו♥️

20/11/2018

פשוט מעולה. מזמן לא צחקתי ככה

29/12/2023

ספר מקסים ומצחיק והגיבורים שובי לב. קראתי בנשימה עצורה. חייבים לומר, עם זאת, שחוסר הביטחון והניתוק שהגיבורה חיה בהם קצת לא אמינים. עם כל היותה קלולסית, היא פתיה באופן מוגזם ולא הגיוני לגילה ובטח שלמקצוע שלה. עד שבא הסקוטי ואמר לה כמה משפטים מעצימים, העולם פשוט שיחק בה והיא כילדה פותה ישבה מהצד…די קשה להאמין ובטח שעומד בניגוד גמור להומור הציני והמושחז שלה. ובכל זאת, סיפור אהבה סוחף וסקסי, כיף לקרוא!

1
9/4/2025

חמוד רומנטי

29/3/2025

ספר ממש חמוד. מרגש מעניין ומצחיק. קוראת אותו כבר פעם שניה. ממליצה

10/2/2025

סיפור מקסים, והדמות הראשית חדה בצורה מרשימה... קצת חסרות לי נקודות מבט נוספות של שאר הדמויות, אבל סה"כ כיף וסוחף. מודה שנהנתי יותר מספרים אחרים של ג'יי טי :-)

11/1/2025

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/רוגבי-ואומנות-הפיתוי-גיי-טי-גייסינגר/

19/12/2024

ספר מעולה כתיבה נהדרת ממליצה בחום

15/12/2024

ספר כיפי

25/11/2024

ספר מקסים קליל חמוד. לוקח לו כמה פרקים טובים להתניע אבל שווה!

23/11/2024

חמוד, באופן מפתיע עם עומק

22/10/2024

עלילה קלילה וזורמת, הדמויות הראשיות משעשעות

26/5/2024

קשה להוריד מהידיים.

25/5/2024

ספר חמוד. זוג חמוד. בישול איטי... קצץ יותר מידי שיחות מיותרות

21/8/2023

חמוד ממש ובדיוק מה שהייתי צריכה כרגע באמת שלא ציפיתי לעלילה כזאת, לא קראתי את התקציר לפני אז חשבתי שהרומן יהיה עם המנהל שלה לקח לי קצת זמן להיכנס לספר אבל כשזה קרה פשוט נסחפתי וסיימתי אותו ביום הזוג מהמם והסיפור שלהם מאוד מיוחד מודה, לא התחברתי ישר לדמות הנשית אבל ב30 אחוז בערך אי היה אפשר שלא קמרון, הדמות הגברית היה פשוט וואו מדהים ותמיד תמך בג׳ואלן והראה לה מי היא באמת למרות שהיא לא האמינה לכך, ועזר לה למצוא את החוזק והביטחון העצמי שלה

29/6/2023

חמוד, מקסים וצפוי... אבל בהחלט כייפי מאוד. הקטעים החזקים ביותר בעייני היו הקטעים שעסקו בדימוי גוף..

18/5/2023

ספר קליל ומשעשע

13/5/2023

בהתחלה הספר לא זרם ולאחר מכן משהו השתחרר והיה תענוג לקרוא.

12/5/2023

ספר חמוד, הפער גילאים לטובת האישה היה לי קצת מוזר... בסופו של דבר ספר עם מסר יפה, כתיבה נחמדה ביותר

11/5/2023

חמוד ממש יש פחות אהבתי את זה שהיא גדולה ממנו בשבע שנים אבל עדיין ספר מדהים. ספר שמלמד לאהוב את עצמך כמו שאתה

10/4/2023

סוף צפוי אבל ספר מתוק וכיפי לקריאה!!

27/3/2023

עלילה קלילה וזורמת, הדמויות הראשיות משעשעות

3/12/2022

אין קשר לרוגבי, ספר נפלא, כתוב טוב ומצחיק.

6/8/2022

סביר. מתיש קצת

31/7/2022

חמוד ממש! זורם ומצחיק

28/6/2022

קליל, מצחיק לעיתים. חמוד. סיימתי בבת אחת. צפוי, והתרגום מעצבן, אבל לא ציפיתי למשהו אחר. מה שלא היה צפוי, היה שזה לא אמין בעליל. ציפיתי לסיפור רומנטי לא מציאותי, אבל לא חשבתי שיהיה כ"כ תלוש. סה״כ נחמד להעביר את הזמן אם זה הרצון.

20/6/2022

ממש יפה, קצת ארוך...

11/12/2021

לצערי התקציר הרס לי לגמרי את הספר... אם אתן יכולות - אל תקראו אותו... ספר שנון ומצחיק, עיבוד לסיפור קלאסי בדרך אחרת אין כאן תיאורים מטורפים, אבל שומרים על קלילות וזה נחמד מידי פעם

19/7/2021

ספר כייפי, קליל, מצחיק, זורם.

24/5/2021

מצחיק ושנון... גרסה מודרנית ורומנטית לברווזון המכוער🦢

19/4/2021

הספר מתחיל כמו חיקוי של יומנה של ברידג'ט ג'ונס. כבר שקלתי לוותר ולהפסיק לקרוא, אבל ההמשך משתפר. למרות שהספר מאוד צפוי, הוא שנון, רומנטי ומרגש. נחמד

10/4/2021

מתוק, שנון, מצחיק ממש. סהכ ספר כיפי

2/11/2020

ספר שנון זורם וקליל

12/10/2020

סיפור אהבה קליל שכיף לקרוא, מלא הומור..מצאתי את עצמי צוחקת כ"כ הרבה פעמים.

22/9/2020

ספר קליל טוב זורם כתוב בצורה נהדרת ומצחיקה אהבתי את הגיבור אהבתי את הגיבורה התמודדות אמיתית עם קשיים שכל אחד עובר.

21/6/2020

ספר קליל (מאוד) וכיפי, רומן רומנטי אמיתי.

26/5/2020

מצחיק בטירוף

21/5/2020

קומדיה רומנטית מתוקה כתוב היטב.

27/3/2019

ספר נחמד בהחלט. לדעתי קצת נמשך יותר מידי עד שהדמות הראשית מגיעה לגילוי על התאהבותה. הספר הראשון של הסופרת היה יותר טוב.

22/3/2019

למרות שהוא דומה במהותו לספר אחר שקראתי לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו. ספר שנון, מצחיק ועם מוסר השכל. ממליצה בחום

19/3/2019

ספר רומנטי, מצחיק וסקסי...מומלץ

7/2/2019

חביב

19/1/2019

חמוד מאד

28/12/2018

סיפור מאוד יפה, מצחיק קולח ורומנטי. הגיבורה בעלת דימוי עצמי נמוך מגלה את כוחה ואת עצה עם הגיבור שמעצים אותה, כך שיש כאן דמות עגולה שמתפתחת. לוקח זמן לרומן בינהם להתפתח וזה יפה. נתתי לזה 4 כוכבים כי הסופרת קצת רצה עם הסוף כנראה כדי לסיים וחבל, היה נחמד אם היה עוד כמה פרקים ולא ריצת מרתון בסוף.

12/12/2018

לא הפסקתי לצחוק מעבר לזה שקמרון הוא פשוט נסיך מהמם וגבר הורס הדמות שלו ללא ספק עשתה את כל הספר. מושלם פשוט מושלם

10/12/2018

מקסים! מתוק מצחיק שנון החיוך לא ירד לי מהפנים, פשוט נהנתי!

12/1/2025

מעייף קצת. עד שהעניינים מתקדמים הגעתי ל3/4 מהספר

3/10/2024

מקסים, ממש ספר חמוד

9/3/2024

ספר נחמד, אבל ממש יה לי חסר הצד שלו בסיפור

10/9/2022

הספר התחיל טוב כתיבה קלילה ומצחיקה אבל בשלב מסויים כבר נמאס ממש נמרח וצפוי היה לי קשה לסיים אותו ממש הכרחתי את עצמי בקיצור נחמד אבל לא עפתי

3/8/2022

חמוד לא יותר מזה האמת שחיכיתי כבר שיגמר הספר

26/8/2021

ספר חמוד המון פוטנציאל אבל לצערי מפוספס היו קטעים מרוחים ואז הסוף היה מהיר מיד בקיצור היה ספר חביב שלא המריא

14/11/2020

ספר חמוד וקליל!!

29/10/2020

מתחיל חלש ומשתפר בערך באמצע הספר.

26/10/2020

חביב ולא מעבר . נמתח יותר מדי בלי עלילה שתגבה את הספר.

7/3/2020

נחמד. היא כותבת נחמד מאוד ושנון, אבל... הספר (כמעט) א-מיני לטעמי...

1/3/2025

זו כנראה התקופה, החיפוש אחר הרדמה רגעית לכאב בחוץ, אחרת לא אוכל להסביר לעצמי שקראתי (וסיימתי) את הספר. שילוב מעייף של ברידג׳ט ג׳ונס, רומן רומנטי מתקתק וספרי הדרכה עצמית בפסיכולוגיה, כיתה א׳. הגיבורה חביבה, למל״מית (לא מזיקה ולא מועילה, במקרה הטוב), קצת אידיוטית (כינוי שחוזר על עצמו ע״י הגיבור, אם כי בהומור וחביבות, כמתופף על ראשה של ילדה ״טיפשונת״) ובעלת תחביב מעייף וכרוני ׳לרדת׳ על עצמה. והגיבור - פסיכולוג בעת הצורך לדימוי גוף (׳את מושלמת כמו שאת… אל תשתני בשביל אף אחד..׳), בנוי לתפארת מדינת סקוטלנד, עם עבר שמעורר אמפתיה, מצליח, עשיר, רגיש, מקועקע (כמובן!), מאהב על. והכל זורם וחביב ומתקתק. כבר אמרתי..?! אז מה רע? לא רע ולא טוב. כמו סוכר. נספג מהר בלי הרבה ערך ׳קלורי׳.

24/11/2024

כתוב די גרוע לא סוחף סיפור ידוע

8/3/2022

קליל,ש שפה עברית קלוקלת,לא מומלץ

20/2/2022

אם להיות כנה היה לספר הרבה פוטנציאל אבל הוא כתוב בצורה לא טובה בעליל. הפתעתי בטירוף מהציון שלן לעומת מה שקראתי. ההתחלה מזעזעת ומסורבלת והדמות הראשית כמו סמרטוט מוזר. הגבר הוא כמו פסיכולוג לפעמים שעוזר לה בגלל הדימוי הממש גרוע שלה.ואפילו מרגיש חיקוי של בריגיט ג'ונס קצת עם חמישים גוונים של אפור.

1/3/2025

לא אהבתי , כתיבה ילדותית מאוד חצי מספר דילגתי .. יש מלא פרטים לא מעניינים ומיותרים

רוגבי ואומנות הפיתוי ג'יי. טי. גייסינגר
פרק 1
 
עשר סיבות עיקריות לכך שהחגים מעצבנים:
 
אני שמנה. עד כמה שאני שונאת להודות בכך, המצב הובהר בצורה אכזרית על ידי סבתא גאמס כשראתה אותי בחג ההודיה ואמרה בצחקוק, "נראה שמישהי כבר אכלה את תרנגול ההודו!" הייתי מאשימה את הדמנציה שלה, אבל התמונות שאימא שלחה לי הבוקר מהוות הוכחה בלתי מעורערת שבשנים האחרונות נעשיתי דומה באופן מבהיל לחיית משק.
 
 
שלג. השלג במנהטן אף פעם לא לבן. הוא בצבע חום חדגוני ודהוי, כמו השיער שלי. (הערה לעצמי: להתקשר למספרה. אדום???)
 
 
סרטי חג המולד. למה שכחו אותי בבית נחשב סרט משפחתי טוב לחג? קווין מקאליסטר ואחיו צריכים להיות מאומצים בידי קרובי משפחה מודאגים. ואלו חיים נפלאים? סליחה, אבל מישהו מוכרח להגיד את זה: ג'ורג' ביילי הוא שמוק. יש כל כך הרבה דוגמאות לשמוקיות שלו בסרט, שאני יכולה להכין על זה רשימה בנפרד. אחד הציטוטים האהובים עליי: "אתם קוראים לזה משפחה מאושרת? למה אנחנו צריכים את כל הילדים האלה?" אני יכולה להרגיש את האהבה, סופר אבא.
 
 
קניות לחג המולד. ידועות גם בשם לעמוד בתור עד שאת מתה. הקניות לחג המולד כוללות שלושה מהדברים החביבים עליי ביותר: ילדים צורחים, אימהות לחוצות וכועסות ואותי משוטטת חסרת מטרה במקום ציבורי הומה אדם עד שאני מכוסה זיעה. דצמבר בקניון הוא כמו משחקי הרעב פוגשים את בעל זבוב, עם שחזור של מרוץ המוות במגרש החנייה כשאת סוף־סוף מנסה לצאת אחרי שתים-עשרה שעות של בזבוז כסף שאין לך. איזה כיף.
 
 
מסיבות חג המולד במשרד. נהדר! שיחות מביכות ונימוסיות עם חברים לעבודה שאני רוצה לבטל איתם חברות בפייסבוק!
 
 
 
 
מוזיקה לחג המולד. היא איומה ומדכאת. דוגמה מושלמת לכך היא המילים "האם הם יודעים שזה חג המולד?" של באנד אייד: "יש עולם בחוץ מחוץ לחלון שלך/ זה עולם של פחד ואימה/ המים היחידים הזורמים בו הם הדמעות המרות הצורבות/ ופעמוני חג המולד המצלצלים שם/ הם פעמוני האבדון המהדהדים." תסלחו לי בבקשה, אני הולכת לקפוץ מצוק.
 
 
סנטה לא אמיתי.
 
 
נשיקה בחצות בליל השנה החדשה? יש סיכוי טוב יותר להתרסק על ידי אסטרואיד תועה.
 
 
מיכאל עדיין לא אוהב אותי.
 
 
ראה סיבה מספר תשע.
 
 
"ג'וסלין!"
 
אני שקועה ברשימה וקופצת מבוהלת למשמע הקול. זאת פּוֹרְשְיָה - העורכת הראשית האלגנטית והבלונדינית, הרזה כמו מקל. היא גוהרת מעל שולחני ומחייכת בדרך שגורמת לי להיות מודעת לעצמי ולהרגיש חוסר נוחות. מוקפת בשלמות הפיזית שלה, אני מרגישה נורא.
 
האישה נראית כאילו עברה ריטוש. לי יש שומן בגב, נקבוביות שילד יכול ליפול לתוכן, ושיער חתולים על הסוודר. בדרך כלל לא הייתי מאפשרת לה להתקרב כל כך, אבל המכשפה התגנבה מאחוריי.
 
"היי, פורשיה." אני מציצה אליה ומסדרת בעצבנות את משקפיי, מבוהלת מדי מכך שהופיעה מהאוויר כמו דרקולה מכדי להתעצבן שהיא קראה לי בשם הלא נכון. שוב.
 
"אכפת לך להסתכל בכתב היד הזה? מריה התקשרה והודיעה שהיא חולה ועברנו את תאריך היעד." בלי לחכות לתשובה, היא מפילה חבילת ניירות עבה כרוכה בגומייה על שולחני, ישר על רשימת הסיבות לכך שהחגים מעצבנים, שכתבתי בדפדפת נייר צהוב. "זה צריך להיות מוכן עד יום שני."
 
"יום שני?" אני בוהה באימה בערימת הניירות הענקית.
 
"תודה! את נהדרת!" פורשיה פונה ללכת.
 
אני קמה על רגליי בפתאומיות, מפילה את הכיסא שלי. מובן שאעשה זאת. הוא נופל ברעש על הרצפה וגורם לראשים להסתובב לכיווני. אני יושבת באמצע מבוך תאים בקומה השלושים ושלוש של הוצאת מדוקס, שם אני עובדת בעשר השנים האחרונות. השעה ארבע אחר הצוהריים ביום שישי, ואני עומדת לעשות מעצמי צחוק.
 
המצב הרגיל בעולמה של ג'ואלן ביקסבי.
 
"חכי!" אני פולטת.
 
פורשיה נעצרת. היא פונה לאיטה, מסתובבת בזוג נעלי עקב בעלות סוליות אדומות שככל הנראה עלו יותר מהמשכורת שלי, ואז מניחה יד על ירך גרמית אחת ובוהה בי בגבות מורמות.
 
מודעת לשקט הפתאומי ולעיניים הבוהות של עמיתיי לעבודה, אני מכחכחת בגרוני. "אני חושבת שלא אוכל לסיים את זה עד יום שני."
 
העיניים עוברות בלהיטות אל פורשיה, שמסתכלת עליי בחום של קרחון. "את לא חושבת?"
 
היא גורמת לזה להישמע כאילו היכולת הקוגניטיבית שלי מוטלת בספק. מישהו בתא הסמוך משתעל לתוך ידו כדי להסתיר צחוק.
 
"זאת אומרת... אני כבר כל כך עסוקה בפרויקטים האחרים שלי, וזה נראה רציני למדי... אצטרך לעבוד כל סוף השבוע."
 
פורשיה מצירה את עיניה ושולחת בי מבט שיכול לייבש צמחים. "אז את אומרת שאת לא מסוגלת לטפל בעומס העבודה שלך, זה נכון?"
 
לחישות מתחילות להישמע סביבי. זרזיף זיעה קרה מתפתל בין עצמות כתפיי ולחיי בוערות בחום.
 
"לא, אני... אני בטוחה שאני יכולה לשלב את זה. ביום שני."
 
"דבר ראשון על הבוקר," אומרת פורשיה באותו טון שאדם המפנה אקדח אל קופאי יגיד "תן לי את הכסף."
 
אני בולעת רוק. יותר נכון, לוגמת לגימה גדולה, כמו דג זהב. ואז אני מהנהנת, אבל פורשיה לא רואה כי היא כבר הסתובבה והלכה.
 
אני מתכופפת ליד כיסאי, מתחמקת מכל הגיחוכים והמבטים המכוונים אליי, ויושבת כפופה על שולחני באומללות כמו קווזימודו. אני נשארת כך כמה דקות, פוקדת בשקט על ידיי להפסיק לרעוד ועל בטני להירגע בעוד אני בוהה בלוח השנה המודבק אל קיר הלבד האפור בתאי. יש עליו שנים-עשר חודשים עם תמונות של חתול תעלול. דצמבר הוא חתול בתלבושת סנטה, כולל כובע אדום קטן ומגפיים שחורים.
 
מתנה מאימא שלי. כנראה עשיתי כמה דברים באמת נוראים בחיי הקודמים.
 
"למה לא סירבת, ג'ואלן?"
 
סו וונג, בוגרת קולג' טרייה והאדם הצעיר ביותר שקודם למשרת מנהלת רכש בשמונים שנות הוצאת מדוקס, עומדת בפתח התא שלי. לסו יש שיער שחור מבריק היורד על כתפיה, פוני כל כך מדויק עד שנראה כאילו נחתך בסכין גילוח וזוג גומות חן מקסימות שגורמות לה להיראות הרבה יותר צעירה מגילה האמיתי - עשרים ושלוש.
 
אני מקנאת בטירוף בגומות החן האלה. ובאופן שהיא יכולה לחסל חמשת אלפים קלוריות ביום ולא להעלות גרם. ואיך היא בכלל לא מפחדת מפורשיה, מלכת הדרקונים של אפר איסט סייד, או מכל דבר אחר, עד כמה שאני יכולה לראות.
 
"כי יפטרו אותי אם אסרב! יש לי דברים קטנים כאלה שנקראים חשבונות? שכר דירה? שמעת עליהם?"
 
סו חושבת שההיגיון שלי מוטעה ומבטלת את דבריי בנפנוף יד. "הם לעולם לא יפטרו אותך. את סוס עבודה."
 
לרגע לא נעים אני מדמיינת את עצמי כסוס משא - קיטור יוצא מנחיריי, גושי אדמה עפים מאחורי רגליי העבות ואני מושכת עגלת באדוויזר ברחבי סנטרל פארק.
 
"ואת כאן כבר יובלות," סו ממשיכה. "חוץ מזה, את מוגנת על פי החוק. פורשיה לא תרצה להסתכן בתביעה משפטית."
 
מבולבלת באמת, אני בוהה בה. "מוגנת? למה?"
 
"גיל," היא אומרת, כאילו זה מובן מאליו.
 
"גיל?"
 
"כן. את לגמרי זקנה."
 
"אני בת שלושים ושש."
 
"באמת?" היא מסתכלת עליי מלמעלה עד למטה. "הא."
 
אני אומרת ביובש, "תודה. גמרנו עם שיחת העידוד? כי יש לי טונה עבודה לעשות."
 
"רציתי לשאול אם את רוצה ללכת למסעדת הטאפאס החדשה אחרי העבודה. כמה חבר'ה הולכים לשעת המשקאות המוזלים."
 
היא נחמדה כי אני כל כך מעוררת רחמים, וזה גורם לי להרגיש עוד יותר גרוע. "נחמד מצידך שאת תמיד מזמינה אותי, אבל..." אני מחווה בחוסר אונים על ערימת הניירות שפורשיה השאירה על שולחני.
 
"בסדר. אולי בפעם הבאה." היא עוזבת במשיכת כתפיים ובחיוך.
 
אני מעבירה את השעות הקרובות ליד שולחני כשאפי קבור בדפים. אני ממשיכה זמן רב אחרי שכולם הלכו הביתה לסוף השבוע, הרבה זמן אחרי שכל אדם שפוי היה עוזב.
 
אולי אכלתי את שפיות דעתי יחד עם ליטר הגלידה שזללתי בארוחת הערב אתמול.
 
 
 
כשסוף־סוף אני מגיעה לדירתי, יש לי כאב ראש כאילו רוצח סדרתי קודח חור לתוך ראשי במקדחה חלודה טבולה ברוטב חריף. אני מתכננת לאכול משהו, לחטוף כמה שעות שינה ולחזור למשרד מוקדם בבוקר כדי לעבוד על כתב היד. בדרך כלל אני יכולה לעבוד על הפרויקטים שלי מהבית באמצעות המחשב, אבל אסור להוציא תיקיות מהבניין מסיבות ביטחוניות, כך שאני חייבת לחזור לשולחני.
 
תודה פורשיה.
 
ברגע שאני יוצאת מהמעלית, אני שומעת את המוזיקה. היא חזקה במיוחד ורועמת בבס – סוג כלשהו של רוק. או אולי ראפ. אני לא יודעת להבחין. אני רק יודעת שהמילים כוללות כמה ביטויים שהיו מסמרים את שערה של אימי.
 
כשאני הולכת לאורך המסדרון, אני מופתעת לגלות שהמוזיקה בוקעת מהדירה שנמצאת בדיוק מולי. אם לשפוט מריבוי הקולות ומהצחוק הפרוע, השכן שלי לא לבד.
 
קלן אף פעם לא עורך מסיבות.
 
בעצבנות, אני מושכת מעלה את שרוול מעילי ומתבוננת בשעון. אני מתלבטת אם לדפוק על דלתו, אבל הבטן שלי משמיעה קולות חזקים שנשמעים למרות הבס המרעים ולכן אני מחליטה קודם כול לאכול ואחר כך להתמודד עם קלן על בטן מלאה.
 
במקרה של מלחמה גרעינית, הדבר הראשון שאעשה הוא לאכול. אני לא יכולה להתמודד עם החיים כשאני רעבה.
 
ברגע שאני פותחת את הדלת, מר בינגלי תוקף.
 
"אר-רר!" הוא עומד על רגליו האחוריות ונועץ את טפריו בחצאית שלי.
 
"אני יודעת, מותק, אני מצטערת שאני מאחרת כל כך. אימא תאכיל אותך מייד, בסדר?"
 
יללה נוספת אומרת לי שמוטב שאעשה זאת או שאשלם על כך.
 
אני מגרדת מאחורי אוזניו של מר בינגלי, מדברת אליו בשפת תינוקות כמו שהוא אוהב, עובדה שגורמת לו לתקוע בהנאה את טפריו עמוק יותר לתוך החצאית ולי לעוות פנים בכאב. וכך נשמרת מאוזנת מערכת היחסים חתול–בן אנוש. יש לו מזל שהוא מקסים, אחרת אני... לא אעשה כלום. לא משנה.
 
כשמדובר במר בינגלי, שנינו יודעים מי הבוס.
 
אני סוגרת את הדלת, מפילה את התיק על השולחן בכניסה, מתחמקת מלהסתכל על עצמי במראה ותולה את מעילי בארון. ואז אני הולכת אל המטבח, מר בינגלי מטופף בעקבותיי.
 
הוא חתול שמן ושתלטן בעל עיני ענבר וזנב פרוותי ותפוח. כמו כן הוא חירש לגמרי – תופעת לוואי אומללה של האנטיביוטיקה שקיבל לטיפול בדלקת אוזניים. אבל נדמה שלא אכפת לו, או שהוא אפילו לא שם לב שהוא מוגבל. אני חושבת שהוא למד לקרוא שפתיים.
 
הבעיה היחידה היא שאני לא יכולה להתגנב מאחוריו. פעם הבהלתי אותו והוא נשאר תלוי בציפורניו מהווילונות בחדר המגורים, בעיניים פעורות ושורק.
 
"יש לך מזל שאתה לא יכול לשמוע את המוזיקה," אני אומרת לו ומוציאה פחית אוכל חתולים מהמזווה. "מישהו נשמע כאילו יש לו בעיית ניהול כעסים."
 
מר בינגלי מתפתל סביב קרסוליי, מגרגר ומחכך את ראשו ברגליי. אני שופכת את האוכל לתוך צלוחית החרסינה שלו, מניחה אותה על הרצפה ומסתכלת בשמחה כשהוא מתחיל לאכול.
 
ואז אני קופצת למשמע קול של אישה צורחת.
 
"מה, לכל הרוחות?" אני רצה אל דלת הכניסה. בלב הולם, אני נצמדת אל הדלת ומציצה דרך העינית. המסדרון ריק. בזהירות אני פותחת את הדלת ומוציאה את ראשי החוצה. ואז אני שומעת עוד אישה צורחת, הפעם הקול מלווה בצחוק נשי ובמקהלת שריקות בוז גבריות.
 
הרעש מגיע מהדירה שמעבר למסדרון.
 
אני מרגישה הקלה מכיוון שאני לא צריכה לטפל ברצח, רק במסיבה ביתית היוצאת משליטה; אבל אני מתחילה להתרגז. אני מדמיינת בריכת ילדים מתנפחת מלאה בג'לי באמצע חדר המגורים של קלן, זוג נערות עירומות מתפתלות בה בעוד קבוצה של נערי אחווה מרססים אותן בשמחה בשמפניה ובשטרות של דולר.
 
לפני שאני יכולה לשכנע את עצמי לא לעשות זאת, אני חוצה את המסדרון ומקישה בחוזקה על דלתו של קלן.
 
המוזיקה אינה נחלשת, אבל אחרי רגע נשמע קול צעדים כבדים מתקרבים. הדלת נפתחת ואני נאלמת דום.
 
אדם שלא ראיתי מימיי עומד בפתח. הוא גבוה, רחב, יציב כמו הר וגדול כמעט באותה מידה. יש לו שיער חום פרוע, עיני שקד, הרבה קעקועים וחיוך הורס, שמוחי שם לב אליו בעת שהוא מנסה לעבד את העובדה שהוא נועל נעלי צבא ללא שרוכים, ו... קִילְט[1] והוא לא לובש שום דבר אחר.
 
אפשר ללכת לאיבוד בקניונים שבין שרירי החזה שלו. אם יש לו שומן כלשהו בגוף, הוא כנראה חבוי תחת הקילט, כי שריריו כה מוגדרים עד שנדמה שמסתכלים על ציור אנטומי.
 
אני בוהה בפה פעור בבטנו ואומרת, "אה..."
 
"אפשר לעזור לך, לאסי?"[2] ההר שואל.
 
'פשר לעזור לך, לאסי?
 
אלוהים אדירים, הוא סקוטי. סקוטי ענק, חצי עירום, בחצאית. והוא מחייך אליי כאילו הוא יודע את כל הסודות שלי, באיזה צבע התחתונים שלי ושאני סקרנית לדעת איך תהיה ההרגשה שגבר ימשוך בשערי תוך כדי סקס.
 
"אה..."
 
"אויש, מצטער, זאת המוזיקה, כן? זו רק איזו מסיבונת. אני כבר מטפל בזה." מעבר לכתפו הוא מרעים, "תנמיכו את המוזיקה, שמוקים! אתם מפריעים לשכנים!"
 
בתוך הדירה יש אנשים משני המינים, שותים וצוחקים, בשלבים שונים של עירום. הם שרועים על הספה ויושבים שלובי רגליים על הרצפה סביב שולחן הקפה, שם אישה בלונדינית בשדיים ענקיים חשופים מחלקת קלפים.
 
אני מתחילה למצמץ כאילו אני מנסה לסמן למישהו בקוד מורס.
 
המוזיקה מונמכת בדציבל אחד, וההר פונה חזרה אליי בחיוך מנצח. הוא מתנדנד קלות על רגליו. אם הוא לא התקלח בבושם של מאלט ושיפון, הוא כנראה שתה הרבה מאוד בירה.
 
לפני שכוח הדיבור חוזר אליי, הוא מגהק בקול רם, מחייך אליי בביטחון עצמי וטורק את הדלת בפניי.
 
 
 
 
 
פרק 2
 
כשהשעון המעורר מצלצל בשעה חמש בבוקר למוחרת, אני מתעוררת באמצע חלום מטריד על מל גיבסון המוביל שבט של לוחמים חסונים לובשי קילטים אל הקרב. המון חניתות, צעקות וצבעי פנים כחולים, בתוספת גיהוקים רמים.
 
אני מחפשת את האייפון שלי על שידת הלילה ותוך כדי כך מפילה אותו על הרצפה.
 
 "מר בינגלי." אני דוחקת בעדינות את כדור הפרווה הישן על חזי. "מר בינגלי, תתעורר."
 
הוא מרים את ראשו מעל כפותיו, ממצמץ ואז מפהק בעוצמה, משטח את אוזניו וחושף את שיניו. הוא מנמיך את ראשו וחוזר מייד לישון.
 
"מר בינגלי," אני מתעקשת, מלטפת את לחיו. "אני חייבת לקום."
 
הוא עונה בנחירה עדינה.
 
"בחייך, חתלתול, אימא צריכה ללכת לעבודה כדי שתוכל להרשות לעצמה לקנות לך אוכל. אתה לא רוצה למות ברעב, נכון?"
 
יש רגעים, כמו עכשיו, שאני תוהה אם השמיעה שלו טובה יותר מכפי שהוא חושף, כיוון שבתשובה לשאלתי אני מקבלת הצלפת זנב ישר לפנים.
 
"אתה לא משאיר לי ברירה." אני מתהפכת על צידי, מזיזה את החתול. הוא מתרחק בקפיצה ומצקצק באכזבה נוכח נימוסיי הגרועים.
 
אני דגה את הטלפון מהרצפה ומחזיקה אותו במרחק מילימטר מהאף שלי, מנסה לאתר את ה"עצור" בשעון המעורר. אני מרימה את המשקפיים מהשידה ומרכיבה אותם, וכך מצליחה לראות את החדר.
 
מר בינגלי יושב בקצה המיטה, נועץ בי מבט כאילו העלבתי את אבות אבותיו.
 
"אני יודעת, אני שפחה לא צייתנית. בוא נאכל ארוחת בוקר."
 
אני מדשדשת למטבח כשהחתול בעקבותיי. אני מאכילה את מר בינגלי, מכינה לעצמי כוס קפה ומחכה לשאריות מאתמול שיתחממו במיקרוגל. הכנתי קציץ בשר – המתכון של סבתא שלי, מזון הנחמה הטוב ביותר בעולם – והקשבתי למסיבה הרועמת שמעבר למסדרון. התפתיתי להתקשר למשטרה, אבל זה נראה מלשני, לכן סבלתי שעות של צרחות ושל צחוק עד שהכול השתתק בסביבות אחת בלילה, שאז להערכתי כולם התעלפו.
 
או מה שזה לא יהיה שאנשים עושים אחרי משחק מעורר של סטריפ פוקר.
 
אני מכניסה קציץ בשר לתוך פי כשדלת נטרקת בחוץ. סקרנית לראות מי מבצע את מצעד הבושה בחמש ורבע בשבת בבוקר, אני הולכת אל דלת הכניסה עם הצלחת ומציצה דרך העינית.
 
ההר עומד שם, לובש סווטשרט אפור ומכנסי טרנינג אפורים תואמים. הוא מרכיב זוג אוזניות ומשחק בטלפון שלו, מחליק את אצבעו על המסך כאילו הוא מחפש משהו. מוזיקה?
 
הוא יוצא לרוץ?
 
לא. זה מגוחך. עכשיו דצמבר בעיר ניו יורק. השמש עדיין לא זרחה; אתפלא אם הטמפרטורה בחוץ היא מעל נקודת הקיפאון. בואו לא נשכח את הציצים ואת הבירות מאתמול. כנראה יש לו הנגאובר נורא, שלא לדבר על שפשפת רצינית באזור חלציו. לא יכול להיות שהוא ישן יותר מארבע שעות. הוא כנראה רק יוצא לסטרבאקס.
 
הוא מוצא מה שחיפש בטלפון שלו, תוקע אותו בחגורה ומתחיל לעשות תרגילי מתיחות.
 
לא צריך להתמתח כדי ללכת לקנות קפה.
 
הגבר מתמתח במסדרון בחמש ורבע בשבת בבוקר אחרי לילה ארוך של הוללות, בהכנה לריצה לפנות בוקר בקור מקפיא.
 
ברור שהוא לא אנושי. הוא משוגע. הוא חייזר מטורף לובש קילט שנהנה ממשחקי קלפים גסים, משדיים גדולים, מאלכוהול ומריצות השכם בבוקר באזורים עירוניים מסוכנים.
 
מוקסמת, אני מתבוננת בו עושה את סדרת הכפיפות וההתמתחויות, מחמם את שריריו. כשהוא מסיים, אני מרגישה מותשת; וגם חיסלתי את כל קציץ הבשר שלי. ואז ההר רץ קלות לאורך המסדרון, בכיוון ההפוך מזה של המעליות, כלומר הוא יורד במדרגות.
 
אנחנו בקומה התשע-עשרה.
 
אני מצטערת שאין לי את מספר הטלפון של קלן כדי שאוכל לגלות מי הפסיכופט הזה. אבל קלן ואני רק בקשרי ידידות של שכנים ולא חברים שעושים דברים יחד, אז אין לי מזל.
 
אני מתקלחת, מתלבשת, מנשקת את מר בינגלי לשלום והולכת לעבודה. אוויר הבוקר על פניי הוא כסטירה מקפיאה. תחנת הרכבת התחתית נמצאת במרחק של חצי בלוק, אבל באותה מידה הייתה יכולה להיות במרחק של חצי מרתון אם לשפוט מהאופן שבו אני מזיעה ומתנשפת כשאני מגיעה אליה, למרות הקור. יש לי הליכון בחדר השינה שאני ממשיכה להבטיח לעצמי להשתמש בו, אבל הוא משמש כרגע בעיקר כקולב לבגדים.
 
יש מרחק הליכה של חצי בלוק נוסף מהתחנה אל המשרד. אני עולה במעלית לקומה השלושים ושלוש עם דני, אחראי התחזוקה הראשי של הבניין, שבעשר השנים האחרונות מספר לי את הבדיחות הגרועות ביותר שהומצאו אי פעם.
 
באופן קבוע הן כוללות פלוצים.
 
"אישה זקנה הולכת לרופא," הוא אומר, מתחיל כרגיל בלי הקדמה. "היא אומרת לרופא: 'יש לי בעיה ממש מביכה. אני כל הזמן מפליצה, אבל הפלוצים שלי לא מסריחים ולא משמיעים קול, אז זה לא הטריד אותי כל השנים. אפילו הפלצתי שלוש פעמים מאז שנכנסתי למרפאה שלך'."
 
דני מסתכל עליי כדי לוודא שאני מקשיבה. אני מהנהנת בכובד ראש, תוהה אם מתִּי לפני שנים רבות בתאונה איומה ומאז אני חיה בכור המצרף. בכנות, זה יכול להסביר הרבה.
 
דני ממשיך. "'אני מבין', אומר הרופא ורושם לה גלולות. 'קחי אותן שלוש פעמים ביום ותחזרי לבדיקה בעוד שבוע'. אחרי שבוע, האישה נכנסת בסערה למרפאה של הרופא. 'דוקטור, מה עשית? מאז שהתחלתי לקחת את הגלולות האלה, הפלוצים שלי הפכו מסריחים באופן בלתי נסבל! החרפת את המצב!'"
 
"הרופא עונה בשקט, 'עכשיו, כשריפאנו את הסינוסים שלך, בואי נתחיל לעבוד על השמיעה שלך'."
 
החיוך שלי קלוש. "בדיחה טובה."
 
"את חושבת? סיפרתי לאשתי את הבדיחה הזאת בבוקר והיא לא חשבה שהיא מצחיקה."
 
דני נשוי כבר מאה שנה לפיליס, אישה שאף פעם לא פגשתי אבל אני חשה אליה סימפתיה גדולה.
 
"זו הקומה שלי. שיהיה לך יום נפלא, דני."
 
"נתראה בסביבה, ילדונת," הוא קורא כשהדלתות נפתחות ואני יוצאת מהמעלית.
 
אזור הקבלה נטוש, וכך גם אזור התאים. אני פושטת את המעיל ואת הצעיף, מתיישבת בכיסא ובדיוק מורידה את הגומיות מכתב היד שפורשיה נתנה לי כשגבר מופיע מהמסדרון המוביל אל המשרדים, צועד בביטחון עם ספל בידו. הוא לבוש מכנסיים תכולים וחולצת כפתורים לבנה, צווארון החולצה פתוח והשרוולים מקופלים חלקית על זרועותיו החזקות.
 
ליבי מפסיק לפעום.
 
זה מיכאל מדוקס, מנכ"ל הוצאת מדוקס, האדם המושלם ביותר שחי אי פעם.
 
אני מאוהבת בו כבר עשר שנים, אך למרבה הצער, הוא נשוי.
 
באופן מוזר, לא משנה מה קצב ההליכה שלו, תמיד נראה לי כאילו הוא הולך בתנועה איטית, רוח קלה מעיפה קלות את שערו, זוהר מוזהב סביב ראשו. לקרוא לו יפה זה לא מספיק. האדם הזה מרהיב. אלוהי. פסל של מיכאלאנג'לו שקם לחיים. שיער שחור, כתפיים רחבות, זוג עיניים כחולות המסוגלות להמיס פלדה, אבל בעיקר ממיסות תחתונים. למעשה, הוא דומה דמיון מדהים לסופרמן.
 
והוא בא היישר לכיווני!
 
האינסטינקט הראשון שלי הוא להתחבא. אבל הוא כבר ראה אותי, כך שאצטרך להדחיק את הרצון שלי להשליך את עצמי מתחת לשולחן עד שהוא יעבור.
 
"שלום לך." הוא עוצר ליד השולחן שלי ומחייך אליי, ואני נשבעת שאני שומעת מלאכים שרים. "אני רואה שאני לא האומלל היחיד שעובד בסוף השבוע. מה שלומך, ג'ואלן?"
 
במקור הוא מלונדון, לכן יש לו מבטא בריטי מנומס להפליא, שהופך עוד יותר מופלא כשהוא מלטף את העיצורים בשמי. העובדה שהוא זוכר אותו גורמת לי לרעוד בכל גופי.
 
"בוקר טוב, מר מדוקס."
 
תודה, אלוהים, שאפשרת לי להישמע כמו בן אדם ולא כמו שאני מרגישה – מגרש משחקים צווחני של ילדי גנון.
 
הוא מעווה את שפתיו. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך לקרוא לי מיכאל?"
 
אני כמעט מתעלפת. לא רק שהוא זוכר את שמי, הוא זוכר שדיבר איתי בעבר. ישו המתוק, חג המולד הקדים השנה.
 
"מיכאל." אני אומרת את שמו בחרדת קודש כזו שאני מופתעת שלבבות קונפטי קטנים לא נופלים מלשוני. אל תהיי מוזרה! תפסיקי לבהות בו! תסגרי את הפה!
 
אני משפילה את מבטי, לחיי בוערות, ושמה לב שאני אוחזת בכתב היד בחוזקה כזאת שפרקי אצבעותיי לבנים. אני מכריחה את עצמי לנשום, וזה כנראה הדבר הקשה ביותר שעשיתי זה שנים.
 
"אני מקווה שאנחנו לא מעבידים אותך קשה מדי." מיכאל מזעיף פנים נוכח אחיזת החנק שלי בכתב היד.
 
אני מנתקת את לשוני מהחך. "משלימה קצת פערים. מנסה להתקדם קצת לקראת השבוע הבא." שקרים, שקרים, הכול שקרים. את שקרנית גדולה. אני תוהה אם השיער שלו רך כמו שהוא נראה.
 
"מעולה! אני אוהב לראות יוזמה."
 
העיניים שלו – הכחול של שמי הקיץ מעל גן עדן טרופי שלא התגלה – מחייכות עם כל פניו. יש לו קמטי צחוק קטנים סביבן, המוסיפים ליופי שלו איכשהו. לא כמו שלי, שגורמים לי להיראות מותשת.
 
"אני אוהבת לקחת יוזמה."
 
ברגע שהמילים יוצאות, אני רוצה לדחוף את אגרופי לתוך פי כדי שלא אגיד שום דבר נוסף, כי איכשהו הצלחתי לקחת ביטוי תמים ולגרום לו להישמע כאילו אני מציעה לו לשכב. העניין מוכח מעבר לכל ספק כשגבותיו המפוסלות בשלמות של מיכאל מתרוממות.
 
"באמת?" הוא ממלמל ונשמע משועשע.
 
למה אני כזאת? אני שואלת בלב את היקום. למה אני לא יכולה להיות אדם נורמלי? מתי אתה מתכוון להפיל פסנתר על ראשי ולגאול אותי מייסוריי?
 
אחרי רגע מייסר, שבמהלכו מיכאל מתבונן בפניי הבוערות ובידיי המתנהגות כמו עשים חיוורים גדולים המפרפרים חסרי ישע סביב כתב היד, הוא מרחם עליי.
 
"אתן לך לחזור לעבודה. אפשר להביא לך כוס קפה? אני בדרך למטבח למזוג לי עוד כוס."
 
אני מנידה בראשי, נבוכה מדי מכדי לדבר או אפילו להסתכל עליו.
 
"בסדר. נתראה." הוא מרים את הספל שלו בברכה והולך לכיוון המטבח.
 
ברגע שהוא יוצא מטווח ראייה אני צונחת על השולחן, פניי מטה, ונאנקת.
 
אסור לי להיראות בציבור.
 
בהמשך היום אני לא רואה שוב את מיכאל. אולי הוא זרק את עצמו דרך החלון כדי להתחמק מלדבר איתי שוב. לא הייתי מאשימה אותו. אני כזאת לוזרית, כנראה קשה למישהו כמותו לנשום את אותו אוויר שאני נושמת.
 
כשאני יוצאת מהמשרד, בחוץ חשוך וקר כמו בתוך ליבי. ובעוד כמה מקומות בגופי. כשאני יוצאת מהמעלית בקומה שלי אני שקועה כל כך עמוק בתוכחה עצמית, עד שאני עוברת על פני גברת דינווידל שעומדת בפתח דירתה.
 
"דאקי![3] דאקי!" היא קוראת בקול נלהב.
 
אני מסתובבת וממצמצת אליה. "שלום, גברת דינווידל. סליחה, לא ראיתי אותך. אני קצת מעופפת היום."
 
היא מחווה תנועה רחבה בידה האוחזת במרטיני, גורמת לג'ין להישפך ולהתיז על רצפת העץ. "יש לי חדשות!"
 
פנלופה דינווידל היא שחקנית תיאטרון לשעבר מיורקשייר, אנגליה, שהתפרסמה והתעשרה כשהייתה חברה בתיאטרון שייקספירי שסייר באירופה בשנות החמישים והשישים. עכשיו היא בת יותר משמונים, אבל לא איבדה את אופייה התיאטרלי. היא עומדת בפתח ביתה עם שפתון אדום וריסים מלאכותיים, לובשת חלוק שיפון מתנפנף בצבע לבנדר וכותונת תואמת; צעיף נוצות לבן תלוי על צווארה, והיא עונדת את כל תכשיטיה, כולל נזר יהלומים שקיבלה מנסיך חסר חשיבות ממשפחת מלוכה סעודית.
 
היא הייתה נשואה שמונה פעמים. קלן ואני מכנים אותה אליזבת טיילור של סוהו.
 
מסוחררת מהתלהבות, היא מנופפת אליי שאכנס אליה. במקום כלשהו בתוך הדירה, המטפלת הפיליפינית שלה, בלסיקה, משתיקה את נביחות שלושת כלבי הפומרניאן הקרויים פִי, פָיי ופוֹ.
 
"את יודעת שקלן נסע לסקוטלנד לחגים." אחרי כל כמה מילים גברת דינווידל מדגישה מילה כי היא שונאת בשורות משעממות.
 
"לא, לא ידעתי. לא דיברתי איתו כמה –"
 
"בן הדוד שלו, שחקן הרוגבי, מתאכסן בדירה שלו! הם התחלפו, את מבינה?" היא מנסה למחוא כפיים, אבל מצליחה רק לשפוך עוד מהמרטיני שלה.
 
אני מהרהרת במידע הזה. אז ההר הוא שחקן רוגבי. הוא וקלן החליפו דירות לחגים.
 
נהדר. אם לשפוט לפי אתמול בערב, צפויים לי שבועות של גיהינום.
 
"בלסיקה נתקלה בו הבוקר כשיצאה לטייל עם הכלבים, והוא סיפר לה את כל הסיפור! את יודעת איך היא מצליחה לגרום לכל אחד לדבר. היא סיפרה לי שהוא בחור גדול ויפה תואר, אבל הראייה שלה לא טובה כבעבר, שתהיה בריאה. אבל ראיתי אותו לפני כמה דקות, ובאמת! הוא לא רק גדול – הוא ענק!"
 
מתוך כיס חלוקה היא שולפת מניפת משי סינית. היא פותחת אותה בנקישה ומתחילה לאוורר את פניה ומפלבלת בעיניה בהתלהבות למחשבה על אתלט גדול ויפה תואר שגר בקומה שלנו.
 
"כן, הוא גדול. ורועש. בקושי הצלחתי לישון עם כל הרעש הזה אתמול בלילה."
 
הנפנוף מפסיק. היא מציצה אליי בבלבול. "רעש?"
 
אני נזכרת שגברת דינווידל מתחילה לשתות כל יום בשעה אחת אחר הצוהריים מכיוון שזו שעת הקוקטייל בלונדון. כל חייה עדיין מתנהלים לפי שעון לונדון. בתשע בערב היא מעולפת בתוך ערימת כלבים, נוחרת עם פי, פיי ופו על מיטת הסאטן הוורודה שלה.
 
"לא חשוב. בכל אופן, חשבתי להכין לזניה לארוחת הערב היום."
 
גברת דינווידל מעקמת את אפה. "איטלקי?"
 
אני מתאמצת לא להיאנח. מפני שאני פתטית ואין לי חיים חברתיים בכלל, אני תמיד מבשלת ארוחת ערב לגברת דינווידל בלילות שבת, אבל לרוע המזל ההצעות הראשונות שלי תמיד מתקבלות בחוסר התלהבות ברור. דיוות ידועות בכך שהן בררניות באוכל.
 
"מה את אומרת על פאי רועים?"
 
"נהדר!" היא מתעודדת, מכה בי בביישנות במניפתה. "לא אכלתי את זה כבר יובלות. זה מזכיר לי את התקופה ששיחקתי את ליידי מקבת בפיקדילי ופגשתי את עובד הבמה החסון ההוא שלמד להיות שף –"
 
"נתראה עוד שעה," אני קוטעת אותה לפני שהיא מתחילה להשתפך על אחד מנערי השעשועים שלה מימות העבר.
 
"בסדר, דאקי! להתראות!"
 
"להתראות," אני ממלמלת ורוקעת ברגליי לאורך המסדרון, כועסת ללא סיבה שלאישה בת שמונים יש זיכרונות טובים יותר מכל מה שאוכל להעלות בפנטזיות שטופות הזימה שלי.
 
תקופת היובש המיני שלי נמשכת זמן כה רב עד שהיא פחות בצורת ויותר מגיפה תנ"כית.
 
אני פותחת את הדלת ומוצאת את החתול שרוע באמצע רצפת חדר המגורים כאילו נורה בידי צייד. "היי, מר בינגלי."
 
הוא לא מרים את ראשו עד שהדלת נטרקת מאחוריי, ואז הוא קופץ על רגליו כאילו מישהו דקר אותו בברזל מלובן ומתבונן בפראות סביבו. הוא מבחין בי, מעמיד פני אדיש ומתחיל לטפח את זנבו.
 
"לא עבדת עליי, חתלתול. אתה לא כזה מגניב. בוא, תעזור לי להכין ארוחת ערב."
 
הוא עוקב אחריי למטבח אבל לא מהר מדי, מוודא שאני יודעת שזה היה הרעיון שלו ולא שלי.
 
אני מאכילה אותו ופותחת שקית חטיפי צ'יפס במלח ובחומץ לנשנש תוך כדי הכנת ארוחת הערב, ואז מכינה את כל המצרכים לפאי הרועים. אני מחממת מראש את התנור, קוצצת את הירקות ומניחה על הכיריים סיר עם מים מומלחים לרתיחה לקראת הכנסתם של תפוחי האדמה. אני באמצע השחמת טלה, שום, גזרים ובצלים כשהמוזיקה מתחילה להישמע מעבר למסדרון.
 
היא מתחילה לרעום בפתאומיות, כאילו מישהו הקשיב באוזניות והוציא את התקע מהמגבר – גיטרה צורחת בקולי קולות ותופים רועמים בעוצמה שמרעידה את החלונות. ואז מגיע הפזמון – גבר שנשמע כאילו התחביבים שלו הם עישון קראק ובליעת סכיני גילוח.
 
          אני מגן עליך, בן זונה
 
          אהיה איתך, בן זונה
 
          אנחנו גנגסטרים, בן זונה, עד המוות!
 
 
 
"הוא בטח צוחק עליי," אני אומרת לחתול, והוא ממצמץ לאט בתגובה, כאילו אומר, ברור שהוא לא.
 
אני מכבה את הגז, מניחה את כף העץ ובפעם השנייה בעשרים וארבע שעות, מוליכה את ישבני אל מעבר למסדרון כדי לדפוק על דלתו של השכן החדש שלי.
 
 
 
 
 
[1] Kilt – לבוש סקוטי מסורתי, מעין חצאית משובצת.
 
[2] Lassie – בסקוטלנד, כינוי חיבה. נערה, אהובה, ילדונת.
 
[3] Ducky – כינוי חיבה. מותק, חמודה.

עוד ספרים של ג'יי. טי. גייסינגר