הביקורות של Moria.abargil

טל ניצן מגישה לנו כאן אגודה של שירים שהם בבואה חושפנית של תולדות הנפש ומצבה . כתיבה מדוייקת, מכאיבה ומרטיטה, מדוייקת וחודרנית. המלחמה, מלחמת האדם באדם, מלחמת הקיום בטבע, שניהם נשזרים כאן באומץ ובאינטנסיביות. היכולת לכתוב שירי אבלות עם הרבה אהבה והכרת האור שהנשארים כאן אחרי המוות פוגשים, מעוררת וממלאה תקווה. ליריקה, לעיתים ענוגה, לעיתים במסרקות ברזל – מילאה אותי בתקווה. נהדר.

מצד אחד פורש שריד את מפת החיים של אשה המטפלת בפגועי הלם קרב שנים ארוכות. מצד שני הוא קורע מסיכה ומציג לנו אשה שכוח גורם לה שיכרון חושים, אשה שאביה תיעב את עיסוקה : הכנת הילדים למלחמה, הפיכתם למכונת הֵרֶג משומנת. ואת כל זה הוא מוסר לנו בלי לקחת צד. יחד איתו גיליתי הבנה לאשה הרחוקה ממני אלפי קילומטרים. יישר כוח ישי. תודה.

את לה קרה תמיד כדאי לקרוא בהמשכים, עם הפסקות. כי התובנות שמונחות לפנינו תוך כדי קריאה מצריכות הפוגות. כמו קונייאק. לא שותים בשלוק אחד. למי שכבר קרא את לה קרה- הפעם זו חגיגה מסוג אחר. בלי ספויילרים. ואחרית הדבר של בנו חשובה. אני מקנא באלה שעדיין לא קראו.

טל ניצן, משוררת וסופרת פואטית , לקחה אותי למקום חדש. רומן בלשי/ פעולתי סוחף, מהודק מותח ועם זאת- רגעים נהדרים של תצפית על החי , הצומח והנושם בגן החיות תל אביב. ניצן מסיעה את הגיבורה/ אנטי גיבורה שלה על האופניים ומשילה קליפה אחר קליפה ממנה עד לגרעין. . מומלץ מאד למי שעדיין מאמין שבסוף באמת יהיה טוב..

לקח לי זמן להתרגל לחוקי המשחק הכתיבתי שלה: הקפת הדמות המתוארת מכל צדדיה ואז האקשן נוחת בדייקנות ואתה כבר בעיצומה של העלילה הממשיכה . אהבתי את הרב-פקד הנשאר מאחור , וכאחד שכבר קרא משהו איתו בתפקיד הראשי- תענוג. מומלץ! הסבלנות משתלמת מאד כאן!

אני שואל את עצמי איך לא הכרתי את הסופר הנהדר הזה עד היום! יש רגעים בסיפור שהופכים לנובלה בפני עצמה, רגעים שהשאירו אותי חסר נשימה. פֶּר מוכיח שאפשר לכתוב משהו כניראה אוטוביוגרפי גם בלי שהמשפחה תתבע אותו לדין אחר כך. תגלית . עכשיו אקרא את כל מה שנמצא דיגיטאלית. מומלץ!

אני מבין שמדובר ביצירה שגם מופיעה באוסף יצירות של סופרים שונים. ניצן עושה זאת שוב, כמו ב " איך לנצח את העצב" , קובץ סיפורים שמאד אהבתי. כתיבה מהודקת, משובחת. אהבתי את דילוג הזמנים שבמקרה הנוכחי הוא חשוב לעיצוב הדמויות, אפילו ביריעה קצרה שכזו. ההומור והציניות קלעו למטרה. אהבתי את גאוות המקצוע של אב הבית ש ההבנה במידות ומשקלות בחייו המיקצועיים לא הכזיבה . למי שרוצה להבין- שיקרא. הסיפור מסתיים בדיוק כשחלוקו של הבוס נפתח. מאלף לראות איך במשיכות הקולמוס המדוייקות של ניצן נפרשת יריעה שתמשיך גם בלעדיה בלבו של הקורא/ת.

מי היה מאמין שאני, השונא מדע בדיוני ושכאלה ייהנה כל כך מהספר המשוגע והמצחיק הזה. מאחורי כל הבלגן והשטויות המדעיות מסתתר כותב שנון שלא לוקח את החיים ברצינות כמו שרק אנשים רציניים יכולים. סופר מחונן שאני שמח שגיליתי! שאפו! אהבתי מאד

עשיתי שתי טעויות. האחת- שכל הזמן קראתי ספר שקראו לו ספר לנוער (והוא ממש לא כזה) השנייה- שסיימתי אותו לפני השינה. כי אחר כך לא יכולתי להירדם כי ההפתעה גנבה לי את השינה! למרות כל מיני הפרעות שגרמו לי חלקים מן הספר ( ארכנות יתר בתאורים מסויימים, אגדות שנתקעו שם כדי "לעזור" לי להתגבר על הנקרא ועוד שכאלה)- לא יכולתי להפסיק לחבק את קיידי הנהדרת והמסכנה. לא להתייאש ולקרוא עד הסוף! באחריות!

קשה לומר שקראתי אותו בשלוק אחד, כי הספר הזה כל כך הצחיק אותי כל כך הרבה פעמים ובוזמנית דרש ממני לחזור ולקרוא פיסקאות שלמות מחדש לצרכי הבנת הניקרא, כך שניצרכתי לפי שניים זמן לקרוא אותו. זהו גם ספר ארס פואטי. כותב על כתיבה אבל בעצם ממציא את הארספואטיות כחלק מהסיפור. גאוני. כולל השיחות על איך דמות המספר מחזר/ מטריל/ מבלבל את הקורא. מעולם לא התענגתי כמו כאן מזה שהוליכו אותי שולל. אני מודה שלפרקים טחנו לי את המוח בעובדות ותהליכים של חקירת רצח- אבל זה השתלם, בסיכום הסופי. ואל תתפתו לנסות לקרוא בשלוק אחד. הספר ממכר. ראו הוזהרתם.

אולי הספר הכי מרגש שקראתי השנה. בסוף הקריאה כשמישהו שאל אותי מה דעתי, התשובה הראשונה היתה- היא לא הפסיקה להזיז לי את הגבינה. מדובר ביצירה משובחת ומרגשת שהיא אסופה אקלקטית נהדרת ורבת הפתעות. זה היה מסע של טעמים משובחים ; נגיעות אה לה אליס מונרו , אסקילסון, המינגוואי, קרת, מופסאן ועוד. ניצן לא מהססת להניח בפנינו מינעד רחב ופואטי לעיתים בועט , לעיתים מהרהר. ממליץ לכם לקרוא את הסיפור שעל שמו קרוי הספר אחרי שכמעט היגעתם לסוף הספר. הוא ישבור את לבכם. ולמרות זאת- תענוג. מומלץ מאד לעשות הפסקה בין סיפור לסיפור לצורך הגברת התענוג. לאלה שמכירים את כתיבתה של ניצן יקרה בוודאי מה שקרה לי- מתוך הפרוזה הנפלאה מבעבעת הפלאזמה השירתית הייחודית של ניצן, ומי שקרא את "אטלנטיס" יבין. אפילו בקטעים הקצרצרים. במהלך הקריאה הוסרה מעלי גלימת הקורא הצרכן המתבונן ונשארתי עירום מול החווייה. ולמי שייצא לדרך, ספוילר- הסיפור האחרון הכי הכי. ואל תקפצו ישר לשם!

היצירה הכי טובה, קרובה ונוגעת שקראתי בשנים האחרונות. קסלר קלעה בול בלבי וגם למטה משם. שאפו על הז'אנר שהמצאת, קסלר!. אתגעגע לנועה. גם לטדי, למען האמת.

נתתי חמישה כוכבים לזכרו של סטיג לרסון עליו השלום. רוצה לומר לו שאני מתגעגע וששוב עשו לו את זה- המשיכו את ליזבת סלרנדר ושו"ת ממש לא כמו שהוא עשה זאת. מין חיקוי חיוור ומייגע שרק בגלל שאני חבר של ליזבת ומיכאל המשכתי לקרוא. אולי מפעלי סטיג לרסון בע"מ יחליפו סופר? אולי שינסו לייסד " פרס לרסון לממשיכי דרכו", למצוא מי שלא יאכזב? חמישה כוכבים לזכרו , כוכב אחד על הספר.

לעתים רחוקות אני הופך לנודניק הדוחק בקרובים לו לקנות עכשיו ולקרוא! ונדיר יותר לתפוס אותי מאוהב בסופר_ת. אז הנה זה קרה. עזבו את קנאוסגרד, אין מצב. מדובר בממואר משובח שמזכיר לי את הנרי מילר בשילובים הנהדרים בין סטורי טלינג, תובנות מדויקות ועוצרות נשימה כשל מנתחת כירורגית והקליל, הומור בריא וכנות מדבקת. אני עוצר כאן. יש עוד. לקרוא מהר. שמונה כוכבים

זה ספר המדע בדיוני , או כמעט מד"ב הראשון שאני י קורא מאז שקראתי את אסימוב. כתיבה לופתת, מטרידה ובה בעת מסקרנת . הייתי עם קֵת' בכל רגע. עצוב.

בספר מופיע " קוּבַּעת של ייסורים היא תגמיא אותו."" התחלפה האלף בעיין? או אולי יש קשר ל" גמא את המרחקים" ואם כן- אז בלבלתם אותי

גנבו לי את הלילה.
כלומר- זה התחיל כמו תמיד איפשהו בערב. והמשיך. והמשיך. והמשיך.
בשלוש ועשרים בלילה / בוקר זה נגמר.
נפלא.
אח"כ עוד שוחחתי עם ארנה ומילה .
וואח"כ גם עם אלה/אורנה.

הסופרת היא אשה/ אמא/ בת זוג נהדרת כנראה. מדובר מכתיבה קולעת למטרה, רגשית חוּשִית ונוגעת. יש הרבה חן בהרבה מהדיאלוגים ויכולת מרשימה, לא תמיד, להתרחק מקלישאוֹת כשמדובר בשיחת בני זוג או עם ילדים או עם העולם. שאפו, זה בכל זאת ספר ביכורים. מִתְגלָה כאן סופרת עם מינוּן להומור המעורר אופטימיוּת לספר הבא שלה. אני מקווה שבספר הבא יהיו פחות קטעים ארכניים ומנג'סים, ושתצליח יותר להגיע לאֶסֶנְס בלי עיקופים והארכות מיותרים. אבל למרות זאת- שאפו לביכורים. ועכשיו לך , עינת, ולא אכפת לי שהאחרים יקראו- הלוואי שהיו לי יותר חברות כמוך, כמו שאמר הפיטר הזה שהמצאת- בסגנון הBENT... ואם תרצי את כל הביקורת וההתרשמות שלי, כולל קצת כסח- אז בפרטי. תודה על הספר! yaron.goldstein@web.de

ספר עם אפקט ההפתעה הכי מפתיעה שקראתי. יצא לי כזה "אהה" שהשכנים שמעו. משעשע אותי שפיקו עושה סלאלום עם השמות של הביטלס ויוקו אונו.כמו שאמאזון מוכרת קרוקס שקוראים לו גלוקס. חוץ מזה ספר נוגע, לשם שינוי לא היתה פרשה משפטית מייגעת כמו בספרים אחרים שלה. אבל כמו בספרים הקודמים- טחינת מוח עם ים של פרטי תחקיר שחפרו לי עד שהגיעו לנפט.לעומת זאת הדמות הראשית שבתה את לבי ותיאור הבידוד וניו יורק בקומונה מצמית ומטלטל. יש מצב שזה יישאר כמסמך ספרותי נוגע לזמן הקורונה.

כדינוזאור בכל מה שקשור בגיימינג וכאחד שכל הז'אנר הביזארי עבורו- זה היה מסע מרתק לעולם זר. יופי של בניית דמויות, הסיפור קלח. ביחוד כשהגעתי לקשקושים המחקים- אז הפעלתי טורבו ועקפתי, עד להמשך הנרטיב. אהבתי שהסופרת נטעה בדמויות אהבה לערים בהם העלילה מתרחשת. ספור על אהבה, חברות, ועם לא מעט הומור. למרות קשקושי הגיימינג- לא הפסקתי לקרוא עד שהספר נגמר לי. שאפו לגבריאל!

אינתיפדת הסכינים? כל מה שהובטח בתיאור הספר לא הצלחתי למצוא כאן. למה שלא יישארו עם מה שיש כאן? למשל איש בודד, כואב, מתאבל על אהובתו/אשתו שעזבה אותו ועוד היגדילה לעשות ומתה? למה לא להישאר עם זרם התודעה של סמי הצלם ? איך מתחבר לזה כל הסיפור ההזוי של הפיצוץ ההוא? בילבלת אותי, הוד הסופר, בעודי מתנהל בכבדות במעלה העליה של הסיפור שהתאמצת לספר לי. אסתפק בקטעים החזקים של סיפור סמי ובדידותו.

עמוּס בתאורי הכל כלול לעשירים, עומס שהפריע לי להתרכז בספור עצמו. הסיפור נוגע, עם פוטנציאל שלא נוצל לדעתי עד סופו כי הסופר התפרע עם "סובו דובאי והקיפוה" שלו על חשבון סבלנותי. למרות זאת לא יכולתי שלא לאהוב את ארי , קצת פחות את הדִי 9 בדמות ליב. בספר הבא הוא כבר יחלים ממחלת הקלישאות שתקפה אותו פה ושם.

אחרי כל ספרי רוזי- מאכזב למדי. לא הבנתי אם אני בספר הסבר על הדרך לקומפוסטלה, או רומן רומנטי, או משהו אחר. אבל לא ויתרתי והמשכתי עד הסוף בתקווה שמשהו ישתנה. לא קרה. חבל

באמצע הסיפור הראשון עוד האמנתי שיש משהו אה- לה- צ'נדלר כמו שהבטיחו לנו. לקראת הסוף כבר הבנתי שהולכים לעקוץ אותי בעוד משהו לא אפוי. ואז הגיע הסיפור השני, על אותו פיגום, וגם השלישי עם אותו הפיגום. אז הבנתי- לא צ'נדלר ולא נעליים. קראתי עד הסוף רק דלא יאמרו כי בסוף יש בונבון. לא היה. שעות מבוזבזות. לא ממליץ. לכו לצ'נדלר המקורי. כמו בפלאפל- רק אצל מלך הפלאפל המקורי.

ארוך, ארכני ונודניק. הדמויות שטוחות, קלישאות מלוא הטנא, מפקדים רעים מתוארים בתיאורים מביכים. התאמצתי, דילגתי ודילגתי הגעתי לסוף מאוכזב. יש ספרים ששני שלישים שלהם מיותרים. גם הספר הזה.

בימים אלה למדתי כי השימוש בכלי הביקורת יכול במחי קולמוס להפוך למופע של שנאה, פילוג והסתה. לפיכך לא אשתלח בסופר הנ"ל ואומר כי על טעם וריח .... אתם תשלימו. לצערי לא אוכל לומר על הספר שתפס אותי וגרם לי לקרוא עד הסוף בנשימה אחת. הדבר היחידי שכן אהבתי- אחלה פְּלוֹט.

עם כל הכבוד שאני רוחש לגינצבורג על ספריה שאהבתי- ממליץ לקרוא את ספריה ולדלג על הביוגרפיה הויקיפדיאנית הזו.

בזבוז זמן.

אולי מוסו הוא סופר מצליח ומפורסם ועוד כמה סופרלטיוים - אותי הוא הצליח לייגע עם ערימות של פרטים, מקומות, ניימ- דרופינג, עובדות שגרמו לי די מהר לפהק ולהתחיל לדפדף בקדחתנות עד לאקשן הבטץא, לפני שארדם והטאבלט ייפול לרצפה. 44 שפות? שיהיה. אצלי הוא נכנס לרשימת ספרי הטיסה שרכשתי והתאכזבתי.