הנוסעת האחרונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנוסעת האחרונה
מכר
אלפי
עותקים
הנוסעת האחרונה
מכר
אלפי
עותקים

הנוסעת האחרונה

4.6 כוכבים (153 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2837מקורי
ספר מודפס
4965.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 82
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 216 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 36 דק'

טל ניצן

טל ניצן היא משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. פרסמה שבעה ספרי שירה, האחרון עד כה אטלנטיס (אפיק, 2019), את הרומן אֶת כל הילדים בעולם (אחוזת בית, 2015) ושישה ספרי ילדים: ארבעה ספרי מקור ושני עיבודים לקלאסיקה — הרפתקאות דון קיחוטה ושקספיר לפני השינה. ערכה את הסדרות "לטינו" לספרות היספנית (הקיבוץ המאוחד) ו"מקומי" לפרוזה עברית (כרמל) ואת כתב העת אורות ליצירה בעקבות יוצרים. יזמה ועורכת עם חברות את כתב העת המקוון המוסך באתר הספרייה הלאומית. תרגמה כשמונים ספרים, שירה ופרוזה, מספרדית ומאנגלית. זכתה בין השאר בפרס אשכול לסופרים עבריים, פרסי משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם ולספר ביכורים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו"ם ליצירות בעילום שם, פרסי דוליצקי (האוניברסיטה העברית בירושלים) ועקביהו (אוניברסיטת בר־אילן) לשירה, פרס היצירה למתרגמים ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

נינה, גיבורת הנוסעת האחרונה, היא דמות כובשת לב, שכמו צומחת מהאספלט המהביל והמדרכות המאובקות של תל אביב. וכמו הָעיר, היא מלאה סתירות: חלשה וחזקה, נואשת ואמיצה, חשדנית ונדיבה – גיבורה אמיתית שקשה להישאר אדישים אליה.
לאחר ילדות מצולקת מנטישה רגשית של הוריה ונעורים מלאי הרס עצמי, נינה חיה לבדה בכרך התל־אביבי, ומתפרנסת משליחויות על אופניים וגם משליחויות אחרות, מפוקפקות יותר. "אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, אֶת הילדה הכי רעה ומעוקמת צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש", היא חושבת בזעם אין אונים כשהמאמץ לחולל תפנית בחייה נדמה גדול מכוחותיה.
בשובה מאחת הנסיעות הכרוכות בעיסוקה החדש, פונה אליה בחורה בנתב"ג ומבקשת להתקשר מהטלפון שלה. ההיענות של נינה תסבך את חייה מעל לכל שיעור ותאלץ אותה להתעמת עם רוע גדול ומסוכן מכל מה שחוותה עד כה, ולפרושׂ חסות על נפש אחרת, בעודה נאבקת לשקם את נפשה שלה.
הנוסעת האחרונה הוא רומן מסעיר, רווי רוך ואלימות, אבֵדות גדולות וניצחונות לא צפויים.
זהו הרומן השני של טל ניצן, משוררת ומתרגמת עטורת פרסים. ספרה הראשון אֶת כל הילדים בעולם ראה אור ב־2015 (אחוזת בית) וזכה לשבחי הביקורת ולאהבת הקוראים.

פרק ראשון

1. הכוח החלול
 
 
כשיצאתי מהתא היא עמדה שם, ליד העגלה עם הדלי והמגב והסבון ושאר הדברים שאף אחד לא רואה. היא סתם עמדה שם, בלי לעשות כלום, אפילו לא נגעה באף אחד מאביזרי הניקיון האלה, אבל הנחתי שהיא המנקה, כי היא עמדה לידם. וגם כי (אחר כך, כשנזכרתי, התביישתי כל כך שבער לי המצח) היא הייתה אתיופית. אחר כך גם נזכרתי שהיא לבשה ג'ינס וטישרט כחולה, לא מדים או חלוק עבודה, וגם שהיא בכלל לא עמדה שם קודם — אלה היו שירותים די נידחים, בקצה הטרמינל, וכשנכנסתי אליהם לא היה שם אף אחד.
 
אבל כשיצאתי מהתא היא הייתה שם, בחורה אתיופית בערך בגילי, עשרים וקצת, אולי טיפה צעירה יותר, וכשניגשתי לכיור והתחלתי לשטוף ידיים היא אמרה סליחה, אולי היא תוכל לעשות שיחה מהטלפון שלי. ניגבתי את היד על הג'ינס והוצאתי את המכשיר מהכיס ונתתי לה. או אולי כבר ניגבתי ידיים לפני שביקשה. אולי הטלפון בכלל היה ביד שלי ולא בכיס. את התנועה ההיא, המהירה והמקרית, זו שהפכה לי את כל החיים — ולא רק לי — אני לא באמת זוכרת. בראי הגדול יכולתי לראות את שתינו, אחת רזונת, נמוכה בהשוואה אליי — אבל מי לא — פנים עדינות, עיניים ענקיות (מבוהלות, הבנתי אחר כך), שיער אסוף, מתוח עד הגומייה ואחריה ענן פרוע של תלתלים שחורים. ולידה אחת שפתאום בגיל שתים עשרה, אחרי כמה שבועות של צמיחה מטורפת וכאבי גדילה עד בכי, השאירה מאחוריה, או ליתר דיוק מתחתיה, את רוב הכיתה והפכה לשרוך, ג'ירפה, עמוד חשמל, סוּלֶמֶת — זה היה הכי מקורי — ומאז, גם אחרי שנגמרו הכיתות, התרגלה, התרגלתי, להסתכל על רוב הנשים וגם על לא מעט גברים מלמעלה: רגליים ארוכות, ידיים ארוכות, שיער ארוך, ישר, צבוע בורדו, איפור שחור חזק מסביב לעיניים, שלושה עגילים באוזן שמאל, שניים באוזן ימין ואחד בגבת ימין.
 
דבר אחד היה משותף לנו. שתינו, בראי שחלַקנו, נראינו מותשות ומתוחות. אני, חיוורת בערך כמו הקירות שם, בשירותים שטופי הפלואורסצנט של נתב"ג, והיא כאילו רק במאמץ גדול מצליחה לעמוד, להסתכל בעיניים, לבקש. גם את זה הבנתי אחר כך — באותו רגע היא סתם נראתה לי עובדת ניקיון עייפה — הרבה הֲבנות מאוחרות היו צפויות לי. כמה מעשים שלנו קשורים לידיעה, לתכנון מוקדם, לבדיקה של כל האפשרויות, למחשבה של ממש על התוצאות? מדוושים לעבודה וחוצים צומת, לוקחים הזמנה מהמטבח לשולחן בחצר, משאילים לרגע את הטלפון, וזהו, משהו מתחיל. כמה מחוברת התנועה של היד שמוסרת את הטלפון אל התבונה? ובינתיים המנגנון הגדול כבר מתקתק ואנחנו לא שומעים כלום.
 
אז הנייד היה אצלה עכשיו. היא הקישה את הספרות לאט, פעם או פעמיים האצבע הדקה ריחפה מעל המכשיר והיא הרימה את העיניים לתקרה ואחרי רגע המשיכה להקיש, אחר כך הצמידה לאוזן והקשיבה כמה שניות, כנראה הגיעה לתא קולי, וניתקה. היססה רגע, שלחה אליי מבט מתנצל בראי, וחייגה שוב, והפעם הִקליטה הודעה. כשהתחילה לדבר הסתובבה אל הפינה ועיגלה כתפיים מעל הטלפון. לא שמעתי מה היא אומרת אבל הטון היה לחוץ, בין מתחנן למתאמץ לשכנע. הסודות שלך לא מעניינים אותי אחותי, חשבתי, ותאמיני לי שאת לא היחידה עם דאגות כאן. המקצוע שלה היה יותר עלוב משלי, אבל שלי לא פחות מפוקפק. חזרתי מקוסובו רבע שעה קודם, ועדיין הייתי צריכה להירגע. נזהרתי שם ממה שהייתי אמורה להיזהר, וחטפתי מה שלא יכולתי לדמיין. אף אחד לא הולך ומסתכל למעלה, למשל, כי הוא פוחד שהתקרה תיפול לו על הראש. רציתי כבר להגיע הביתה ולשכוח מכל הנסיעה הזאת.
 
רגע לפני שהתחלתי לאבד סבלנות — הייתי אמורה להתקשר ולהודיע שחזרתי והכול בסדר — היא סיימה ללחוש את ההודעה שלה והושיטה לי את המכשיר ואמרה תודה. אני הנהנתי, אולי גם הוספתי בכיף או אין בעיה, שמתי אותו בכיס, לקחתי את הטרולי החדשה כמעט, רק שתי נסיעות הלוך־חזור, ויצאתי.
 
ההוראות היו לחזור ברכבת. הלכתי בטרמינל וביד הפנויה התקשרתי למוריץ והשארתי הודעה שהגעתי, ולפני שמצאתי איך יוצאים לרכבת ומסתלקים מפה שמעתי מאחוריי "אֶקסקיוּז מִי" תקיף. המשכתי עוד כמה צעדים, לא חשבתי שזה נועד לי, אבל מיד הושמע שוב אותו "אקסקיוז מי", הפעם בתדר עצבני ובלי ספק מכוּון אליי. הסתובבתי. פרצוף מחודד, קארה צהבהב, חליפה כחולה ונעלי עקב שחורות. "סֶקיוּריטי," הודיעה לי ובשתי אצבעות הרימה אליי את כרטיס הפלסטיק שהתנדנד לה מהז'קט, "שוֹאוּ מי יוֹר אַיי־די," במבטא ישראלי משווע.
 
"מילת הקסם...?" התחשק לי, כמו שהיו אומרים לי בילדוּת, לפני שנואשו ממני. אם מיס סקיוריטי הייתה נופלת עליי לפני הטיסה הלוך בטח הייתי מתעלפת. עכשיו יכולתי לתת לה את מבט־המלמעלה, עם העקבים שלה והכול, בעפעפיים מושפלים במקום ראש מורכן, יעיל יותר כשאת רוצה לעורר אי־נוחות. היא ביצעה את העבודה שלה, הנחוצה, הנחתי, לא פחות מניקוי שירותים, אבל היא הרגיזה אותי: יותר מדי נהנתה מהכוח החלול שנתן לה התפקיד, כוח שנעלם ברגע שהיא יוצאת דרך אחת מהדלתות האוטומטיות של הטרמינל.
 
"איי־די, פספורט," פקדה שוב, "יוּ דוֹנט ספּיק אינגליש?"
 
האנגלית שלי הייתה לא רעה דווקא, בזכות אוסף הביטלס של גלעד, התרומה העיקרית שלו לחיי, אבל לא חשבתי שהמידע הזה צריך לעניין אותה.
 
"אָה," התנדנד הקארה המוצהב בהפתעה מול הדרכון כשהגיע אליה בסוף, "ישראלית?" בנימה שהתחילה נבוכה ונגמרה מאשימה, כאילו טענתי שאני נורווגית. חמציץ חיוך, איבוד עניין מידי, החזרת דרכון, this bird has flown.
 
 
 
אבל נדמָה כאילו הנסיעה הזאת על כל המהומות שלה מסרבת להיגמר, כאילו החבטה של המטוס במסלול נמשכת אצלי גם ברכבת. הייתי כנראה הנוסעת היחידה בקרון שלא דיברה בטלפון שלה או התעסקה בו, אבל באמצע הדרך הקצרה לתל אביב צלצל גם המכשיר שלי, מספר חסוי. עניתי.
 
"נינה," נבח קול לא מוכר.
 
"כן?" אמרתי.
 
האיש שאף אוויר. "תקשיבי לי טוב, כלבה מזדיינת."
 
"מי זה," הזדקפתי על המושב בקפיצה, החייל שניקֵר מולי הרים אליי מבט מופתע.
 
"את תסתמי ותקשיבי לי, בת אלף זונות," בקול מלא זעם וסיגריות, רוטט מאלימות כבושה. "'מי זה' היא עושה לי... תקשיבי לי טוב־טוב. היום. בעשר בלילה. את מחכה לי בלוינסקי בדיוק בפינה איפה שפגשתי אותך פעם קודמת. ואת מחזירה לי את כל מה שלקחת, יא כלבה מסריחה." שוב שאף אוויר. אני לא נשמתי. "חסר לך שאת לא מגיעה, נינה. אני מוצא אותך תוך חמש דקות איפה שלא תהיי וזה הסוף שלך." וניתק.
 
נשארתי כמה שניות עם הטלפון צמוד לאוזן, עם הלמות הדם של עצמי, ואז הכריז קול נעים על התחנה הבאה, תל אביב־ההגנה, ואני זרקתי את המכשיר לתיק וקמתי לקחת את הטרולי. לא הבנתי כלום. הבנתי שני דברים. אני לא מכירה את האיש הזה, זה לא קול ששוכחים. והוא כן מכיר אותי, יודע את השם וגם את המספר שלי, ולדעתו לקחתי ממנו משהו. הוא לא איים סתם, זה היה הכי מוזר, ומפחיד: הזעם שלו היה בלי ספק אמיתי.
 
ההוראות היו להמשיך מהתחנה הביתה במונית. נהג שעמד שם שעוּן על המונית זרק את הסיגריה שלו על הכביש ואת המזוודה שלי לבגז' ונסענו. אחר צהריים סוף־אביבי בעיר שלי אחרי היעדרות של יומיים. אחרי המעוננוּת של קוסובו, השמיים פה נראו כמו רצועת פלסטיק בצבע טורקיז. התנועה הזדחלה כמו שם והפרצופים בתוך המכוניות היו עייפים ונרגזים, אבל נח כאן הריח הזה שאין לו שם, שהוא פשוט הריח של תל אביב, סמיכוּת יותר מריח. דרך הרדיו שפעל בקול רם, "גורמים בקִרבת ראש הממשלה מכחישים, פעילי ימין נעצרו בחשד, עבודות הרכבת הקלה הוקפאו בשל," המשכתי לשמוע: "כלבה מסריחה, אני מוצא אותך תוך חמש דקות וזה הסוף שלך."

טל ניצן

טל ניצן היא משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. פרסמה שבעה ספרי שירה, האחרון עד כה אטלנטיס (אפיק, 2019), את הרומן אֶת כל הילדים בעולם (אחוזת בית, 2015) ושישה ספרי ילדים: ארבעה ספרי מקור ושני עיבודים לקלאסיקה — הרפתקאות דון קיחוטה ושקספיר לפני השינה. ערכה את הסדרות "לטינו" לספרות היספנית (הקיבוץ המאוחד) ו"מקומי" לפרוזה עברית (כרמל) ואת כתב העת אורות ליצירה בעקבות יוצרים. יזמה ועורכת עם חברות את כתב העת המקוון המוסך באתר הספרייה הלאומית. תרגמה כשמונים ספרים, שירה ופרוזה, מספרדית ומאנגלית. זכתה בין השאר בפרס אשכול לסופרים עבריים, פרסי משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם ולספר ביכורים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו"ם ליצירות בעילום שם, פרסי דוליצקי (האוניברסיטה העברית בירושלים) ועקביהו (אוניברסיטת בר־אילן) לשירה, פרס היצירה למתרגמים ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

לאן את נוסעת רן בן-נון ביקורת העורך 09/06/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
הנוסעת האחרונה – טל ניצן לי-את הלר Saloona 12/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
נוסעת בעקבות האפלה דור בביוף Mako 09/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 216 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 36 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
153 דירוגים
110 דירוגים
31 דירוגים
10 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
10/5/2025

מעולה מדכא ועורר תקווה גם יחד

5/4/2024

טל ניצן, משוררת וסופרת פואטית , לקחה אותי למקום חדש. רומן בלשי/ פעולתי סוחף, מהודק מותח ועם זאת- רגעים נהדרים של תצפית על החי , הצומח והנושם בגן החיות תל אביב. ניצן מסיעה את הגיבורה/ אנטי גיבורה שלה על האופניים ומשילה קליפה אחר קליפה ממנה עד לגרעין. . מומלץ מאד למי שעדיין מאמין שבסוף באמת יהיה טוב..

20/11/2023

ספר נהדר, ישראלי, סיפור קשה אבל מרתק שהיה קשה להניח.

8/8/2023

סיפור יפה מומלץ אהבתי

5/8/2023

ספר רגיש ומקסים

21/7/2023

מעולה! קראתי בנשימה אחת

29/5/2023

אהבתי

30/11/2022

ספר מקסים, עדין ורגיש

4/10/2022

מהטובים שקראתי השנה.

4/7/2022

סוחף, מאוד ישראלי, מומלץ.

26/4/2022

מעולה, קראתי בלי להפסיק

12/4/2022

סיפור אנושי מרתק

9/3/2022

ספר טוב

1/10/2021

כל כך כל כך נהניתי מהספר הזה! הכי בא לי שיהיה הנוסעת האחרונה 2!

16/9/2021

ספר סוחף, קצבי, כתוב בכישרון. מלא התבוננות רגישה בנוף, באנשים, במניעים, ברשע ובחמלה. לא נופל מספרה הקודם "את כל הילדים בעולם".

6/9/2021

ספר שכיף לקרוא, עלילה מעניינת

3/9/2021

ספר מקסים

30/8/2021

מעולה.

23/8/2021

שפה קולחת עלילה רותחת, ספר שאי אפשר להפסיק לקרוא.

11/7/2021

עונג צרוף

16/4/2021

ספר נהדר. כתוב היטב, מפותל, מותח לפרקים. פשוט מצויין. לא יכולתי להניח מהיד.

31/3/2021

מקסים! אי אפשר להניח מהיד!

23/3/2021

נהדר! רגיש, מעניין, מהודק, מעורר מחשבה ומכמיר לב. מומלץ בחום.

21/3/2021

ספר מצוין וסוחף, מותח ומפתיע.

20/3/2021

פשוט תענוג! קולח ולעיתים גם עמוק. מבינה על מה היא מדברת.

7/3/2021

ספר מצוין! נקרא בנשימה באמת עצורה, כתוב מצוין בלי סיפורים מיותרים ומילים שנכתבות כי צריך למלא דפים, אלא- סיפור טוב, עם רגש ונשמה ומאותת שיש מקום לאופטימיות גם כשהכל.. פחות..

7/3/2021

ספר מרתק, מושך לקריאה,מותח, כתוב טוב.

30/1/2021

מעניין ומותח

18/1/2021

ספר טוב. מומלץ

17/1/2021

נהדר

14/1/2021

נפלא, מותח ומרגש!

5/1/2021

סוחף כתיבה שנונה סיפור מקסים נהנתי מאד❣️

3/1/2021

נהניתי לקרא. קולח

27/12/2020

נפלא.ריקמת סיפור אומנותית .

25/12/2020

מקסים. נהניתי מאוד

23/12/2020

ספר נהדר, קולח ומותח. הציטוטים מספרה של אתי הילסום משתלבים בספר בצורה חכמה ומוסיפה לעלילה עומק ופאוזות למחשבה. ממליצה בחום

5/12/2020

מעולה

3/12/2020

ספר מעולה. מותח. כתוב בכשרון נפלא

3/12/2020

מעולה ,נהנתי מכל רגע

2/12/2020

איזה כייף ליפול על ספר ללא ציפיות מוקדמות ולמצוא סיפור מנצח, כתוב באופן קולח ללא משפטים ומילים מיותרים. כל כך ישראלי, כל כך עכשוי ותל אביבי, ממש ממתק! מומלץ בחום!

1/12/2020

וואו

25/11/2020

נחמד..כתוב בצורה שוטפת אקרא עוד ספרים של טל ניצן

24/11/2020

לא התחברתי מיד, אבל אחרי כמה עמודים כבר לא הצלחתי להוריד אותו מהיד. משובח.

22/11/2020

ספר מעולה!

21/11/2020

ספר נפלא

18/11/2020

מצוין. נהנתי מאוד. קריאה זורמת וקולחת. אפילו מותח. ממליצה.

6/11/2020

ספר מצוין. אחד הטובים שקראתי לאחרונה. ממליץ בחום

4/11/2020

תענוג של ספר! כתיבה קולחת, שנונה, מלאת הומור, כזה שברגע גם הופך ליותר עצוב ממצחיק.....ציטוטים מעולים. פעם ראשונה שנתקלתי בטל ניצן ואני בהחלט הולכת לחפש מה עוד היא כתבה ולעקוב אחריה....

3/11/2020

ספר ישראלי מהנה מאד , אהבתי, אשמח לקרוא עוד ספרים של טל ניצן

2/11/2020

ישראלי מקומי חם ומרגש

31/10/2020

כישרון של מספרת. סיפור קולח, בועט ומענג.

23/10/2020

טל ניצן מדהימה ביכולת כתיבה נדירה, איכותית, רהוטה ונוגעת. קראתי בשקיקה ובהנאה גדולה.

15/10/2020

ספר נפלא. תלאביבי לעומקו. דמויות נפלאות, נשים מועצמות. תענוג.

7/10/2020

ספר מרתק. מדויק. סיפור תל אביבי לא צפוי, מסופר בשנינות מפי אישה צעירה. אהבתי.

9/8/2020

פשוט מצוין.דמויות מעניינות,דיאלוגים שנונים,מתח בקיצור- הנאה צרופה

26/7/2020

קולח. כתוב מצוין

7/7/2020

עוד לא קראתי וכבר נתבקשתי למסור חוות דעת

30/6/2020

כתיבה מעולה ומותחת

12/6/2020

עלילה שנרקמת בפקחות ובשים לב; נבנית רובד על גבי משנהו עד לשליחות המאחדת. החל משלב מסוים אין רצון להפסיק לקראו, עד הסיום.

28/5/2020

ספר מרתק ומעניין.

12/5/2020

מרתק, נוגע ללב וקל לקריאה.

29/4/2020

אחלה ספר.

25/4/2020

ספר מעולה, מרתק ונותן טעימה של חיים אמיתיים אם כי. קצת על גבול האקסטרים אבל נשמע אמיתי

25/4/2020

ספר מקסים.... לא יכולתי להפסיק לקרוא

14/4/2020

ספר מתח מהודק ומצוין, עד הרגע האחרון

11/4/2020

מצוין

10/4/2020

קריא ומאד קולח, מעצים, אהבתי.

8/4/2020

נהניתי מאוד! הדילוג בין הווה לעבר וחזרה להווה נעשו בצורה מושלמת. סיפור מיוחד על בחטרה מיוחדת. מומלץ בחום.

3/4/2020

ניפלא

3/4/2020

מרתק בדרך מיוחדת..

30/3/2020

ספר מצוין

28/3/2020

מצוין, כתיבה זורמת. מעניין, ספר מתח משובח

27/3/2020

לא משעמם אף רגע. רהוט ומרגש

22/3/2020

סיפור מתח כתוב היטב עם תובנות לחיים . רחובות תל אביב משמשים לו תפאורה אמיתית ומשכנעת. סיימתי לקרוא בערב אחד ואהבתי מאוד.

20/3/2020

ספר נפלא, דמות מרגשת ורגישה ומתח עד לרגעים האחרונים.

20/3/2020

טוב מאוד

19/3/2020

פשוט נפלא.. זורם.. מושך להמשיך ולהמשיך לקרוא.. ספרות ישראלית נשכנית וכיפית

14/3/2020

ספר נהדר. סיימתי במשך אחה"צ אחד, מותח ונוגע ללב

9/3/2020

מקסים

9/3/2020

תענוג עם טעם של עוד

8/3/2020

נוגע, עמוק, היא אוהבת את הדמויות שלה. מקסים

5/3/2020

עמוק ומרתק , תודה🙏

5/3/2020

מרתק. זורם ומעניין.יופי של ספר.

1/3/2020

מאד אהבתי. כתיבה זורמת. שפה משובחת.

29/2/2020

ספר נהדר. סיפור מותח המתגלגל זורם ומהפך דפים. נינה הגיבורה פשוט נפלאה. ממליצה בחום. ובאהבה. תענוג ממש

29/2/2020

סוחף

27/2/2020

פשוט. מצויין!

22/2/2020

אחלה ספר מתח מרתק

11/2/2020

מעולה.

17/8/2022

סיפור קטן ויפה ומאוד ישראלי. נהניתי

21/3/2021

מותח וסוחף

6/2/2021

אהבתי

31/12/2020

ספר נהדר. מלא עומק ורוך. המתח בעלילה הוא דיי שולי ביחס למערכות היחסים והקשרים האמיצים שישנם בספר לצד שיקוף של תהליך אישי מרגש עם עבר, הווה ועתיד.

27/12/2020

נבון ומרתק

3/12/2020

מאוהבת בנינה סימון בנבנישתי

29/11/2020

ספר כתוב היטב, הנאה לקרוא ולקרוא עוד

16/11/2020

ספר מתח טוב, עם הרבה מעבר לספר מתח בלבד. שוה קריאה.

31/10/2020

ספר טוב.נקודה.

11/10/2020

כתוב היטב ומרתק, שמחתי שהיה סוף טוב•

19/9/2020

אחלה. עלילה קולחת ומרתקת. נהנתי מאד. מתאים לימי קורונה

27/8/2020

כתוב טוב, מאוד קולח וכיפי. מעט הפריע לי שהכל שחור ולבן בספר. מרגיש לי שהסופרת יכולה להיות מעולה גם באפור. מומלץ.

31/7/2020

היה נעים לקרוא אך לדעתי חסר עומק.

15/7/2020

היכרות ראשונה שלי עם הסופרת. ספר מותח, מרגש, מצחיק- עצוב, מרתק ושנון. כתוב בקצב מטורף וכך גם גמעתי אותו, כמעט ללא נשימה וללא הפסקה. נכנסתי ממש לעורה של הגיבורה, המספרת לנו את הספר, לרחובות תל אביב האחרת ולדמויות המשנה המיוחדות במינן. מומלץ בחום!

9/7/2020

ספר עם הרבה מתח מסוג הספרים שאני לא רגילה לקרוא. בנוי עם הרבה עניין. קראתי אותו בנשימה אחת.

2/5/2020

זהו הרומן השני והאחרון עד כה שיצא לאור מפרי עטה של המתרגמת והמשוררת המוערכת טל ניצן. אהבתי מאד את רומן הביכורים שלה ״את כל הילדים בעולם״ ולא פחות את הרומן הנוכחי. טל ניצן סופרת שיודעת לספר סיפור ולרתק אותך אליו מתחילתו ועד סופו. אני מקווה מאד שתתמיד בכתיבת רומנים ומצפה בשקיקה לקרוא את ספרה הבא בתקווה שהוא כבר בתהליכי כתיבה...

22/4/2020

קצר וקולע

19/4/2020

אהבתי את הספר

9/4/2020

נהניתי לקרוא

25/3/2020

כתוב היטב מותח מסקרן התחלתי... והרמתי ראשי מהספר רק בסופו

21/3/2020

הכתיבה קולחת והעלילה מותחת במקומות הנכונים. הייתי שמחה ליותר עומק ולסוף פחות מתקתק. לא הסתדר לי הגיל של הגיבורה, הגיוני שתהיה מבוגרת בעשר שנים.

19/3/2022

סתמי וחסר פואנטה. סיפור ״האהבה״ מאולץ ולא אמין בעליל. נושא ה״יתמות״ ההורית שהוא הגורם העיקרי לסבלה של הגיבורה, נשאר לא פתור. בעיה לשונית שחוזרת לאורך הספר - ש …. במובן כש …

1
28/1/2023

קליל ונחמד

6/6/2021

בסדר. לא יותר

23/1/2021

חביב וקולי, אבל פשטני ומעט תלוש מהמציאות. על אף שהנופים התל אביביים מוכרים ונעים לקרוא אותם, קשה להזדהות עם הדמות הראשית בגלל שלל האירועים הקיצוניים שהיא עוברת והתגובות הבלתי סבירות שלה

26/11/2020

נחמד

26/11/2020

קריא .כנראה שלא אזכור אותו מחרתיים

28/3/2020

נחמד

9/5/2020

דמויות ועלילה לא אמינות. תפרים גסים בין הדמויות השונות.

19/1/2021

נורא ואיום. משעמם. טיפשי. מעל לכל, ניסוח עילג ומוזר. הגעתי לעמוד 20 בערך וזהו. לא שווה אפילו את הטירחה לכתוב את חוות הדעת הזו.

סקירות וביקורות

לאן את נוסעת רן בן-נון ביקורת העורך 09/06/2025 לקריאת הביקורת המלאה >
הנוסעת האחרונה – טל ניצן לי-את הלר Saloona 12/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
נוסעת בעקבות האפלה דור בביוף Mako 09/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
הנוסעת האחרונה טל ניצן
1. הכוח החלול
 
 
כשיצאתי מהתא היא עמדה שם, ליד העגלה עם הדלי והמגב והסבון ושאר הדברים שאף אחד לא רואה. היא סתם עמדה שם, בלי לעשות כלום, אפילו לא נגעה באף אחד מאביזרי הניקיון האלה, אבל הנחתי שהיא המנקה, כי היא עמדה לידם. וגם כי (אחר כך, כשנזכרתי, התביישתי כל כך שבער לי המצח) היא הייתה אתיופית. אחר כך גם נזכרתי שהיא לבשה ג'ינס וטישרט כחולה, לא מדים או חלוק עבודה, וגם שהיא בכלל לא עמדה שם קודם — אלה היו שירותים די נידחים, בקצה הטרמינל, וכשנכנסתי אליהם לא היה שם אף אחד.
 
אבל כשיצאתי מהתא היא הייתה שם, בחורה אתיופית בערך בגילי, עשרים וקצת, אולי טיפה צעירה יותר, וכשניגשתי לכיור והתחלתי לשטוף ידיים היא אמרה סליחה, אולי היא תוכל לעשות שיחה מהטלפון שלי. ניגבתי את היד על הג'ינס והוצאתי את המכשיר מהכיס ונתתי לה. או אולי כבר ניגבתי ידיים לפני שביקשה. אולי הטלפון בכלל היה ביד שלי ולא בכיס. את התנועה ההיא, המהירה והמקרית, זו שהפכה לי את כל החיים — ולא רק לי — אני לא באמת זוכרת. בראי הגדול יכולתי לראות את שתינו, אחת רזונת, נמוכה בהשוואה אליי — אבל מי לא — פנים עדינות, עיניים ענקיות (מבוהלות, הבנתי אחר כך), שיער אסוף, מתוח עד הגומייה ואחריה ענן פרוע של תלתלים שחורים. ולידה אחת שפתאום בגיל שתים עשרה, אחרי כמה שבועות של צמיחה מטורפת וכאבי גדילה עד בכי, השאירה מאחוריה, או ליתר דיוק מתחתיה, את רוב הכיתה והפכה לשרוך, ג'ירפה, עמוד חשמל, סוּלֶמֶת — זה היה הכי מקורי — ומאז, גם אחרי שנגמרו הכיתות, התרגלה, התרגלתי, להסתכל על רוב הנשים וגם על לא מעט גברים מלמעלה: רגליים ארוכות, ידיים ארוכות, שיער ארוך, ישר, צבוע בורדו, איפור שחור חזק מסביב לעיניים, שלושה עגילים באוזן שמאל, שניים באוזן ימין ואחד בגבת ימין.
 
דבר אחד היה משותף לנו. שתינו, בראי שחלַקנו, נראינו מותשות ומתוחות. אני, חיוורת בערך כמו הקירות שם, בשירותים שטופי הפלואורסצנט של נתב"ג, והיא כאילו רק במאמץ גדול מצליחה לעמוד, להסתכל בעיניים, לבקש. גם את זה הבנתי אחר כך — באותו רגע היא סתם נראתה לי עובדת ניקיון עייפה — הרבה הֲבנות מאוחרות היו צפויות לי. כמה מעשים שלנו קשורים לידיעה, לתכנון מוקדם, לבדיקה של כל האפשרויות, למחשבה של ממש על התוצאות? מדוושים לעבודה וחוצים צומת, לוקחים הזמנה מהמטבח לשולחן בחצר, משאילים לרגע את הטלפון, וזהו, משהו מתחיל. כמה מחוברת התנועה של היד שמוסרת את הטלפון אל התבונה? ובינתיים המנגנון הגדול כבר מתקתק ואנחנו לא שומעים כלום.
 
אז הנייד היה אצלה עכשיו. היא הקישה את הספרות לאט, פעם או פעמיים האצבע הדקה ריחפה מעל המכשיר והיא הרימה את העיניים לתקרה ואחרי רגע המשיכה להקיש, אחר כך הצמידה לאוזן והקשיבה כמה שניות, כנראה הגיעה לתא קולי, וניתקה. היססה רגע, שלחה אליי מבט מתנצל בראי, וחייגה שוב, והפעם הִקליטה הודעה. כשהתחילה לדבר הסתובבה אל הפינה ועיגלה כתפיים מעל הטלפון. לא שמעתי מה היא אומרת אבל הטון היה לחוץ, בין מתחנן למתאמץ לשכנע. הסודות שלך לא מעניינים אותי אחותי, חשבתי, ותאמיני לי שאת לא היחידה עם דאגות כאן. המקצוע שלה היה יותר עלוב משלי, אבל שלי לא פחות מפוקפק. חזרתי מקוסובו רבע שעה קודם, ועדיין הייתי צריכה להירגע. נזהרתי שם ממה שהייתי אמורה להיזהר, וחטפתי מה שלא יכולתי לדמיין. אף אחד לא הולך ומסתכל למעלה, למשל, כי הוא פוחד שהתקרה תיפול לו על הראש. רציתי כבר להגיע הביתה ולשכוח מכל הנסיעה הזאת.
 
רגע לפני שהתחלתי לאבד סבלנות — הייתי אמורה להתקשר ולהודיע שחזרתי והכול בסדר — היא סיימה ללחוש את ההודעה שלה והושיטה לי את המכשיר ואמרה תודה. אני הנהנתי, אולי גם הוספתי בכיף או אין בעיה, שמתי אותו בכיס, לקחתי את הטרולי החדשה כמעט, רק שתי נסיעות הלוך־חזור, ויצאתי.
 
ההוראות היו לחזור ברכבת. הלכתי בטרמינל וביד הפנויה התקשרתי למוריץ והשארתי הודעה שהגעתי, ולפני שמצאתי איך יוצאים לרכבת ומסתלקים מפה שמעתי מאחוריי "אֶקסקיוּז מִי" תקיף. המשכתי עוד כמה צעדים, לא חשבתי שזה נועד לי, אבל מיד הושמע שוב אותו "אקסקיוז מי", הפעם בתדר עצבני ובלי ספק מכוּון אליי. הסתובבתי. פרצוף מחודד, קארה צהבהב, חליפה כחולה ונעלי עקב שחורות. "סֶקיוּריטי," הודיעה לי ובשתי אצבעות הרימה אליי את כרטיס הפלסטיק שהתנדנד לה מהז'קט, "שוֹאוּ מי יוֹר אַיי־די," במבטא ישראלי משווע.
 
"מילת הקסם...?" התחשק לי, כמו שהיו אומרים לי בילדוּת, לפני שנואשו ממני. אם מיס סקיוריטי הייתה נופלת עליי לפני הטיסה הלוך בטח הייתי מתעלפת. עכשיו יכולתי לתת לה את מבט־המלמעלה, עם העקבים שלה והכול, בעפעפיים מושפלים במקום ראש מורכן, יעיל יותר כשאת רוצה לעורר אי־נוחות. היא ביצעה את העבודה שלה, הנחוצה, הנחתי, לא פחות מניקוי שירותים, אבל היא הרגיזה אותי: יותר מדי נהנתה מהכוח החלול שנתן לה התפקיד, כוח שנעלם ברגע שהיא יוצאת דרך אחת מהדלתות האוטומטיות של הטרמינל.
 
"איי־די, פספורט," פקדה שוב, "יוּ דוֹנט ספּיק אינגליש?"
 
האנגלית שלי הייתה לא רעה דווקא, בזכות אוסף הביטלס של גלעד, התרומה העיקרית שלו לחיי, אבל לא חשבתי שהמידע הזה צריך לעניין אותה.
 
"אָה," התנדנד הקארה המוצהב בהפתעה מול הדרכון כשהגיע אליה בסוף, "ישראלית?" בנימה שהתחילה נבוכה ונגמרה מאשימה, כאילו טענתי שאני נורווגית. חמציץ חיוך, איבוד עניין מידי, החזרת דרכון, this bird has flown.
 
 
 
אבל נדמָה כאילו הנסיעה הזאת על כל המהומות שלה מסרבת להיגמר, כאילו החבטה של המטוס במסלול נמשכת אצלי גם ברכבת. הייתי כנראה הנוסעת היחידה בקרון שלא דיברה בטלפון שלה או התעסקה בו, אבל באמצע הדרך הקצרה לתל אביב צלצל גם המכשיר שלי, מספר חסוי. עניתי.
 
"נינה," נבח קול לא מוכר.
 
"כן?" אמרתי.
 
האיש שאף אוויר. "תקשיבי לי טוב, כלבה מזדיינת."
 
"מי זה," הזדקפתי על המושב בקפיצה, החייל שניקֵר מולי הרים אליי מבט מופתע.
 
"את תסתמי ותקשיבי לי, בת אלף זונות," בקול מלא זעם וסיגריות, רוטט מאלימות כבושה. "'מי זה' היא עושה לי... תקשיבי לי טוב־טוב. היום. בעשר בלילה. את מחכה לי בלוינסקי בדיוק בפינה איפה שפגשתי אותך פעם קודמת. ואת מחזירה לי את כל מה שלקחת, יא כלבה מסריחה." שוב שאף אוויר. אני לא נשמתי. "חסר לך שאת לא מגיעה, נינה. אני מוצא אותך תוך חמש דקות איפה שלא תהיי וזה הסוף שלך." וניתק.
 
נשארתי כמה שניות עם הטלפון צמוד לאוזן, עם הלמות הדם של עצמי, ואז הכריז קול נעים על התחנה הבאה, תל אביב־ההגנה, ואני זרקתי את המכשיר לתיק וקמתי לקחת את הטרולי. לא הבנתי כלום. הבנתי שני דברים. אני לא מכירה את האיש הזה, זה לא קול ששוכחים. והוא כן מכיר אותי, יודע את השם וגם את המספר שלי, ולדעתו לקחתי ממנו משהו. הוא לא איים סתם, זה היה הכי מוזר, ומפחיד: הזעם שלו היה בלי ספק אמיתי.
 
ההוראות היו להמשיך מהתחנה הביתה במונית. נהג שעמד שם שעוּן על המונית זרק את הסיגריה שלו על הכביש ואת המזוודה שלי לבגז' ונסענו. אחר צהריים סוף־אביבי בעיר שלי אחרי היעדרות של יומיים. אחרי המעוננוּת של קוסובו, השמיים פה נראו כמו רצועת פלסטיק בצבע טורקיז. התנועה הזדחלה כמו שם והפרצופים בתוך המכוניות היו עייפים ונרגזים, אבל נח כאן הריח הזה שאין לו שם, שהוא פשוט הריח של תל אביב, סמיכוּת יותר מריח. דרך הרדיו שפעל בקול רם, "גורמים בקִרבת ראש הממשלה מכחישים, פעילי ימין נעצרו בחשד, עבודות הרכבת הקלה הוקפאו בשל," המשכתי לשמוע: "כלבה מסריחה, אני מוצא אותך תוך חמש דקות וזה הסוף שלך."

עוד ספרים של טל ניצן