צעד ועוד צעד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צעד ועוד צעד
מכר
אלפי
עותקים
צעד ועוד צעד
מכר
אלפי
עותקים

צעד ועוד צעד

4.4 כוכבים (61 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: מור רוזנפלד
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: מרץ 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 376 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 16 דק'

גרהם סימסיון

גרהם סימסיון (באנגלית: Graeme C. Simsion) הוא סופר, תסריטאי, מחזאי ומנהל מערכות מידע אוסטרלי ממוצא ניו זילנדי.
 
סימסיון נולד באוקלנד שבניו זילנד בשנת 1956 ומתגורר כיום באוסטרליה. הוא בעל תואר שני בכלכלה ותואר דוקטור מטעם אוניברסיטת מלבורן. במהלך חייו כתב תסריטים, סיפורים קצרים ומחזות, וכן התמחה בייעוץ עסקי וניהול מערכות מידע. בשנת 1982 הקים חברת ייעוץ מצליחה, Simsion Bowles & Associates, שהעסיקה 70 עובדים ב-3 ערים שונות ונמכרה בשנת 1999. הוא פרסם שני ספרים וכן מאמרים שעסקו בניהול מערכות מידע והרצה בנושא ברחבי העולם.[1] בנוסף הקים סימסיון חברה לייבוא יינות בשם Pinot Now יחד עם סטיבן נוטון.[2]
 
"פרויקט רוזי" הוא ספר הפרוזה הראשון של סימסיון. הרומן זכה להצלחה חסרת תקדים עוד בטרם פורסם, כאשר נמכר ליותר משלושים וחמש מדינות בעולם וגרף מקדמות של כשני מיליון ליש"ט. כתב היד של הרומן זכה בשנת 2012 בפרס Victorian Premiere's Unpublished Manuscript, המוענק ליצירות הרואות אור באוסטרליה.[3] ספר המשך ל"פרויקט רוזי", ששמו "אפקט רוזי", יצא לאור באנגלית ב-2014, וב-2015 הגיע גם לישראל.
 
סימסיון נשוי לאן בויסט (Anne Buist), פרופסור לפסיכיאטריה,[4] ולהם 2 ילדים.

תקציר

זו כנראה ההזדמנות האחרונה של זואי להתחיל מחדש.
זה אולי הסיכוי האחרון של מרטין לאסוף את עצמו ולאחות את השברים.
ההחלטה שהם מקבלים, כל אחד בנפרד, מבלי להכיר זה את זה, היא אחת: לצאת לדרך. ולא סתם דרך, אלא למסע רגלי של אלפיים קילומטרים, מצרפת לספרד, מסע הקמינו דה סנטיאגו.
עם תרמיל קטן, זוג אחד של בגדים להחלפה, מעט מאוד כסף והידיעה שאין להם עוד מה להפסיד, הם יוצאים לדרך. הם מטיילים לבד, אך נתקלים זה בזה, הם חשדנים וקוצניים, אבל מתחת לכסות הצינית שניהם נושאים מטען כואב. ושניהם גם יודעים: הדרך תשנה אותם.
'צעד ועוד צעד' הוא ספר מעורר השראה על מסע פיזי ונפשי באמצע החיים, על היכולת לשנות ולהשתנות גם כשהכול נראה אבוד, וכן – זהו גם ספר על הזדמנות שנייה ואהבה מסעירה אך בוגרת.
 
גרהם סימסיון הוא מחבר רב המכר "פרויקט רוזי". בת זוגו, אן ביוסט, היא פסיכיאטרית וסופרת. השניים חצו פעמיים את הקמינו דה סנטיאגו. המסעות הללו היוו להם השראה לכתיבת הספר.

פרק ראשון

זואי
 
 הגורל לבש צורה של צדפה כסופה בחלון הראווה של חנות עתיקות בעיירה הימי־ביניימית קְלוּני שבצרפת. היא נחה על גבה, כמו ממתינה להולדת ונוס של בוטיצ'לי, ופיתתה אותה לבוא בעזרת אשכול אבנים צבעוניות שעיטר את בסיס האֶמַייל הלבן. מסיבה כלשהי, נמשכתי אליה.
אולי היקום שלח לי מסר; אם כי סביר יותר להניח שזה היה הראש שלי, שעדיין פעל באזור זמן אחר. הייתי בדרכים עשרים וארבע שעות מאז יצאתי קהת חושים מביתי בלוס אנג'לס. כנראה עדיין הייתי המומה.
נמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס: ״רק מזוודה אחת?״ כן. מאחור נותרו שלושה ארגזי מסמכים ומזכרות לבנות שלי.
נמל התעופה שארל דה גול: איש צוות גס רוח ניסה לקדם אותי בתור על חשבונה של אישה בבורקה. הוא לא הבין את מחאותי, למרבה המזל, משום שהתברר שהוא בסך הכול הורה לה לעבור לתור שנועד לבעלי דרכונים של האיחוד האירופאי. התור הזה התקדם הרבה יותר מהר מהתור לבעלי דרכונים זרים שהוא הפנה אותי אליו.
קצין הגירה: בחור צעיר, אנגלית מושלמת. ״חופשה?״ ואז, כשהושטתי לו את הדרכון שלי: ״חופש?״
״וִוי.״ תשובה טובה לא פחות מכל תשובה אחרת.
״איפה את עומדת לשהות?״
״אָבֵק אוּן אָמִי אָה קְלוּנִי.״ חברה שלי קמיל, שלא ראיתי יותר מעשרים וחמש שנה.
הוא חייך חיוך קטן למשמע הצרפתית החלודה שלי מימי בית הספר. ״הוויזה שלך תקפה לתשעים יום באירופה. התוקף שלה פג ב־13 במאי. זאת עבירה על החוק להישאר בצרפת אחרי המועד הזה.״ לא היתה לי כל כוונה לעשות את זה. כרטיס החזור שלי היה מיועד לעוד חודש, ויהיה לי מזל אם בכלל יישאר לי כסף עד אז.
ואז פריז — פריז של המוזיאונים והגלריות ובתי הקפה, החופשה שקמיל נדנדה לי לצאת אליה מאז לימודינו יחד בקולג' בסנט לואיס, החופשה שקית ביטל שלוש פעמים.
תחנת הרכבת התחתית קלוני–לָה סוֹרְבּוֹן ברובע הלטיני: ״זאת לא הקלוני שאת מחפשת. הכתובת היא בבורגונדי. לא רחוק. פחות משעתיים על הטֶה־זֶ'ה־וֶה — הרכבת המהירה למֶקוֹן.״
גָאר דֶה לִיוֹן: ״מאה ארבעים ושבעה יורו.״ אתה צוחק עלי. ״כרטיס ברכבת האיטית יהיה זול יותר, אבל היא לא יוצאת מהתחנה הזאת.״
תחנת פריז־בֶּרְסי: ״ארבע שעות ותשע־עשרה דקות, ואז תעלי על האוטובוס. מאה שלושים וחמישה יורו. רק בשביל הרכבת.״
כשהגעתי לבסוף לקלוני — זו הממוקמת הרחק מדרום לפריז, במחצית הדרך לאיטליה — השמש החורפית החלה לשקוע ופנסי הרחוב הטילו הילות של אור בין טיפות הגשם הקל. מצאתי את דרכי הנה רק הודות לעזרתם של זרים שהעבירו אותי מרציפי רכבות אל דלפקי כרטיסים ואל תחנות אוטובוס כאילו הייתי מקל במרוץ שליחים. הם הרוויחו קצת קארמה טובה.
עקבתי אחר השלטים שכיוונו אותי לסַנְטְרֶה וִיל, מרכז העיר, והמזוודה שלי נגררה אחרי. אחד הגלגלים גילה סימני גסיסה חמורים וקיוויתי שהוראותיה הסבוכות של קמיל ייתרגמו למסע קצר ומהיר. ביטלתי את חשבון הטלפון הנייד שלי ביום שבו ניתקתי את החשמל והמים.
מצאתי את עצמי בכיכר המרכזית, שמנזר מלכותי וחומותיו ההרוסות איגפו אותה משני עבריה.
חבורת בחורים צעירים פרצה מתוך בר. הם לבשו מעילים אפורים ארוכים, מעוטרים בסמלים מצוירים ביד. אחד מהם משך את תשומת לבי: האמן עשה עבודה נפלאה כשחיקה את הצבעים והפיתולים האופייניים לסגנון האָנימֶה היפני.
הצלחתי לומר איכשהו אֶקְסקוּזֶה־מוּאָה לפני שמעיין הצרפתית שלי יבש. ״סטודנטים לאמנות?״
״הנדסה,״ השיב, באנגלית.
הראיתי להם את הוראות ההגעה לביתה של קמיל. היא כתבה בצרפתית, ״לכי ישר מהכיכר״, אבל לא ציינה באיזה כיוון.
״אנחנו לא מקלוני,״ אמר הסטודנט. ״עדיף שתשאלי באיזה חנות.״
וכך מצאתי את עצמי עומדת מחוץ לחנות העתיקות, שבתחילה חשבתי אותה בטעות לאטליז בגלל אווזת המתכת השחורה שהתנוססה מחוץ לדלת. תמיד אהבתי אווזים. הם משתפים פעולה, דואגים זה לזה ונשארים עם בן זוג אחד כל החיים. האווזה היא גם סמל למסע — כמו המסע שאליו יצאתי בניסיון למצוא את חברתי האבודה מימי הקולג', למשל.
הצדפה המשובצת אבנים בחלון הראווה הילכה עלי קסם שהיה רב עוצמה ובלתי מוסבר בו בזמן. המאורעות שפקדו אותי לאחרונה העלו בי את התהייה אם ההרמוניה ששררה בעבר ביני ובין היקום הופרה באופן חסר תקנה, כך שכאשר קיבלתי ממנו פתאום אות כה ברור, חשבתי שיהיה חכם מצדי להתייחס אליו ברצינות. גררתי את המזוודה בקושי במעלה המדרגות המובילות לחנות.
איש דק גזרה בן חמישים לערך, ששפם צר עיטר את שפתו העליונה, חייך אלי חיוך נוקשה. ״בּוֹנְז'וּר, מָדָאם.״
״בּוֹנְז'וּר, מִסְיֶיה. אה... זה.״ הצבעתי. ״סִיל ווּ פְּלֶה.״
״מָדָאם אמריקאית?״
״כן.״ זה עד כדי כך ברור? הוא הושיט לי את הקמע, וכשאחזתי בו, הכתה בי שוב ההרגשה, זו שהסתמכתי עליה בכל פעם שעמדתי בפני החלטה משמעותית בחיי. זהו הגורל.
״מָדָאם הולכת את השֵמָאן?״
״סליחה...?״
״הקָמינוֹ דֶה סַנְטיאָגוֹ. הדרך.״
ידעתי משהו על הקמינו, דרך הצליינים בספרד, מדפדוף בספר הזיכרונות של שירלי מקליין. אבל בשום אופן לא הבנתי את הקשר בינה ובין קמע הצדפה שגיליתי במרכז צרפת.
סוחר העתיקות ודאי הסיק מהנהון ההבנה הנמהר שלי שאני אכן מתכננת ללכת, פשוטו כמשמעו, בעקבותיה של הגברת מקליין.
״הסָן זָ'אק הזה יביא את מָדָאם לסנטיאגו בבטחה.״
״אני לא מתכוונת...״
״כמובן, את עומדת ללכת רק בצרפת, כן?״
״למה הצדפה?״
״הצדפה, הסן ז'אק, היא הסמל של הצליינים. סנט ג'יימס. סנטיאגו.״
״טוב...״
״הספינה שהביאה את ז'אק הקדוש לספרד צפה על גבי צדפות.״
לא לפי כתבי הקודש שאני קראתי. הפכתי את הצדפה על גבה ועצמתי עיניים. הנחתי לעצמי ללכת לאיבוד לרגע במחשבות ובתחושות שעד כה הייתי עסוקה מכדי להתמודד איתן, עד שסוחר העתיקות השתעל.
״כמה?״ שאלתי.
״מאתיים וחמישה־עשר יורו.״
הדולר והיורו הם בערך אותו הדבר. ואני בחיים לא אבזבז יותר ממאה דולר על תכשיט.
״הקמע נוצר בסוף המאה התשע־עשרה,״ אמר. ״מצופה כסף ואמייל. יכול להיות שהיה שייך לאחד מבני המלוכה של האימפריה האוסטרו־הונגרית.״
״אני בטוחה שהוא שווה את זה.״ טוב, לא באמת בטוחה כל כך. ״אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להוציא סכום כזה.״ אם אעשה זאת אהיה בדיוק כמו ג'ק, שבזבז את כל כספו על אפוני הפלא.
״הדרך עצמה לא יקרה. דברים רבים ניתנים בחינם לעולי הרגל.״
״לא... תודה לך,״ אמרתי, והנחתי את הצדפה.
מָדָאם לא התכוונה להרחיק לכת מעבר לביתה של קמיל. סוחר העתיקות נראה מאוכזב, אבל סיפק את הוראות ההגעה המבוקשות בבליל של אנגלית וצרפתית.
גררתי את המזוודה שלי במעלה הגבעה וקיוויתי שלא אטעה ואבלבל בין אָה דְרוֹאָט ובין טוּ דְרוֹאָה — ימינה וישר קדימה. לא הצלחתי להוציא מראשי את קמע הצדפה. הגורל מדבר לאלה הבוחרים לשמוע אותו.
כשהותרתי את החלק העתיק של העיירה מאחורי, נשאתי את מבטי. על ראש הגבעה היו בית קברות, ועץ בוקיצה ענקי שצלליתו השחורה הצטיירה בבירור על רקע השמים המאפילים. גבר גבוה במכנסיים קצרים משך אחריו משהו שנראה כמו עגלת סוס קטנה. המראה היה מוזר, אבל הגלגל היחיד בכלי הרכב שלו תפקד טוב יותר מהגלגל הגווע שלי, שבחר בדיוק ברגע הזה להתפרק לשניים.

גרהם סימסיון

גרהם סימסיון (באנגלית: Graeme C. Simsion) הוא סופר, תסריטאי, מחזאי ומנהל מערכות מידע אוסטרלי ממוצא ניו זילנדי.
 
סימסיון נולד באוקלנד שבניו זילנד בשנת 1956 ומתגורר כיום באוסטרליה. הוא בעל תואר שני בכלכלה ותואר דוקטור מטעם אוניברסיטת מלבורן. במהלך חייו כתב תסריטים, סיפורים קצרים ומחזות, וכן התמחה בייעוץ עסקי וניהול מערכות מידע. בשנת 1982 הקים חברת ייעוץ מצליחה, Simsion Bowles & Associates, שהעסיקה 70 עובדים ב-3 ערים שונות ונמכרה בשנת 1999. הוא פרסם שני ספרים וכן מאמרים שעסקו בניהול מערכות מידע והרצה בנושא ברחבי העולם.[1] בנוסף הקים סימסיון חברה לייבוא יינות בשם Pinot Now יחד עם סטיבן נוטון.[2]
 
"פרויקט רוזי" הוא ספר הפרוזה הראשון של סימסיון. הרומן זכה להצלחה חסרת תקדים עוד בטרם פורסם, כאשר נמכר ליותר משלושים וחמש מדינות בעולם וגרף מקדמות של כשני מיליון ליש"ט. כתב היד של הרומן זכה בשנת 2012 בפרס Victorian Premiere's Unpublished Manuscript, המוענק ליצירות הרואות אור באוסטרליה.[3] ספר המשך ל"פרויקט רוזי", ששמו "אפקט רוזי", יצא לאור באנגלית ב-2014, וב-2015 הגיע גם לישראל.
 
סימסיון נשוי לאן בויסט (Anne Buist), פרופסור לפסיכיאטריה,[4] ולהם 2 ילדים.

עוד על הספר

  • תרגום: מור רוזנפלד
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: מרץ 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 376 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 16 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
61 דירוגים
34 דירוגים
20 דירוגים
3 דירוגים
3 דירוגים
1 דירוגים
8/4/2025

נהנתי מכל רגע חיפשתי אסקפיזם נעים ומרגש וזה בדיוק מה שמצאתי טיילתי בנופים, נשמתי אוויר הרים וראיתי ירוק מהמיטה מכורבלת בבית הדמויות מקסימות, מעוררות השראה וגורמות לי לרצות לעזוב הכל ולהתחיל ללכת קראתי את הספר הזה אחרי שסיימתי את פרויקט רוזי והיה לי קשה להיפרד מהסופר. לכן כעת, קניתי גם את הספר הנוסף שלו שיש בעברית. למרות שהוא נגד טבעונות באופן מרגיז אני נהנת מכל מילה :) תהנו!

18/5/2024

נהדר. קראתי כמעט בנשימה אחת. עונג של ספר

3/8/2023

סוחף ומקסים

3/8/2023

טוב מאוד קרי ומרגש

27/4/2023

ספר מצויין ! מעורר מחשבה בעיקר אצל בני ה 50 פלוס

19/4/2023

תענוג צרוף קראתי אותו פעם שניה ולא רציתי שיגמר...

8/4/2023

תפס אותי ולא מצליחה להשתחרר. ראיתי כל סרט אפשרי בYoutube הלוואי שאוכל פעם ללכת שם. וואו וואו

17/2/2023

יופי של ספר. מיוחד ומעורר השראה

15/11/2022

נהדר. ספר על מסע פיזי, נפשי ורוחני כתוב היטב, מרתק ומהנה, וכמובן שמגביר עוד יותר את הרצון ללכת את הקמינו.... מי יודע, אולי באחד הימים.

22/9/2022

הספר ליווה אותי לאורך הקמינו והוא ממש בבחינת ספר חובה לכל מי שיוצא לטראק הזה

24/5/2022

קראתי את הספר במהלך הקמינו שלי (קמינו הפורטוגזי) היה לי תענוג לקרוא,התחברתי מאוד ולמרות העייפות בערבים לא הצלחתי לא להמשיך לקרוא. תודה !!!

21/2/2022

נחמד מאוד

16/5/2021

ספר שקשה להניח. פשוט כיף לקרוא. מעורר חשק לצאת למסע רגלי. תודה! מחכה בקוצר רוח לספר המשך שאמור לצאת ביוני

24/2/2021

מקסים ומעניין. מעורר מחשבה.

9/2/2021

נפלא

5/1/2021

ספר נפלא מרתק מעניין מלא הומור נהדר. מאוד נהניתי וגם למדתי על כל נושא העלייה לרגל, הקמינו דל סנטיאגו דה קומפוסטלה. מומלץ בחום .

22/11/2020

נחמד מאוד. עושה חשק לצאת למסע כזה כבר מחר!

11/10/2020

ספר מקסים, תיאורים נפלאים גם של נופים וגם של דמויות וטיפוסים שונים. בהחלט מעורר חשק לצאת למסע גדול שכזה.

6/6/2020

ספר מסע מדהים ויפהפה, עושה חשק עז לצאת לכזה מסע משמעותי! אם לא היו הגבלות טיסות בגלל הקורונה, הייתי כבר על המטוס...

17/5/2020

מעולה

15/4/2020

התענגתי בכל רגע מהקריאה… הספר מרתק, מושך, מסקרן. אי אפשר להניח אותו מהיד

23/7/2019

לא יכולתי להניח את הספר מידי לילה אחרי לילה ברציפות, הרגשתי כמו עברתי איתם את המסע צעד אחר צעד. סיפור הרפתקאות ואהבה מרגש ביותר, מומלץ בחום רב!

13/3/2019

ספר מקסים. מעורר חשק ללכת את ה"קמינו", אולי....

31/12/2018

ספר מסע מרגש על השלב הפחות ״סקסי״ של החיים; משברי גיל ה-40 וה-50.
מעורר השראה.

5/7/2018

מאוד אהבתי את הספר, הדמויות הססגוניות, הדרך הצלבנית, המקומות המתוארים - עושה חשק לקחת מינימום ציוד ולצאת למסלול, מי יודע, אולי גם זה עוד יבוא

24/3/2025

ספר נחמד וקריא תרגום טוב

18/9/2024

אהבתי .עושה חשק לצאת למסע ,אבל לא בא לי שלפוחיות.. קראתי לאורך זמן.כל פעם קטע תוך קריאת ספרים אחרים, סה"כ ספר מעניין שבהחלט נותן רקע ומושג על המסע המופלא הזה שחלק מחברי כבר עשו.

24/4/2024

לפעמים הדואליות קצת מעיקה, אבל הספר זורם ועושה חשק לקנות כרטיס

16/3/2024

מעורר רצון לטייל

15/1/2024

הספר טוב, רק שכל הצד שלה לא מבוסס. היא פשוט היתה אישה אמריקאית מהסוג שעושה ילדים וממשיך הלאה בלי הבנה שיש לה אחריות לפרנס אותם? איך עוד פעם הגיבורה בספר שאני קוראת היא אמנית/עיתונאית? למה מהנדסת מערכות, מתכנתת, שפית או קוסמטיקאית לא יוצאות למסע חיפוש עצמי? מאיפה הנכד הגיע? ספר שלם בלי מילה על הבנות שלה, בנות כמה הן? מה הן עושות בחיים? איפה הן גרות? חוסר התמודדות אמיתי וממושך עם הדת. כאילו המחברים נמנעו במכוון מההיבט הדתי העמוק של הדרך. זואי פושרת, מרטין אחלה. חבל.

21/9/2023

הלכתי רק קטע מהקמינו ובמלידה גיליתי את הספר לגמרי במקרה… הספר, זורם וסוחף, לעיתים מעט מתקתק אבל למה לא… בהחלט עושה חשק לעוד קמינו ובעיקר להפתיע ולהיות מופתע מהסובבים אותך ומעצמך וכמובן לטובה…

27/4/2023

היה מעניין לקריאה והעביר חלק מחווית ההליכה וחלק מהלך הרוח שאיתו רצוי ללכת. אהבתי !

21/9/2022

ספר טוב. לדעתי מי שלא מכיר את דרך הצליינים ולא הלך או רכב בה יתקשנ להבין במה מדובר. מכיוון שאני רכבתי התחברתי מאד לספר

28/9/2021

אהבתי מאוד. ספר מהנה ביותר שעשוי לעזור לכל מי שצריך חיזוק כדי להאמין בגורל ולבטוח ביקום שהוא מוביל אותנו לשיעורים שהכי נחוצים לנו ולפעמים גם לאושר גדול מזה שנדמה לנו אפשרי.

18/8/2020

נושא מעניין. הדמויות של הגיבורים לא מספיק מדויקות. וגם לא היחסים ביניהם לדמויות המשנה. תיאורי נוף ומצבי נפש טובים. אינטגרצייה רבה יותר בין הדת לאמנות אולי הייתה משפרת.

28/1/2020

ספר מהנה ומעורר מחשבה. אורכו של המסע הוא משני. מה שחשוב הם החוכמה,הכח והאהבה שמוצאים לאורך הדרך.

26/5/2023

ארוך מידי ומיגע רומן הוא אינו בלוג פרטים לא נחוצים כבד כמו העגלה שמרטין סחב. בגדול נחמד ומלמד

19/3/2021

קליל וקריא

15/4/2019

ככה ככה... נעים לקריאה אבל לא מבריק.

24/7/2023

אחרי כל ספרי רוזי- מאכזב למדי. לא הבנתי אם אני בספר הסבר על הדרך לקומפוסטלה, או רומן רומנטי, או משהו אחר. אבל לא ויתרתי והמשכתי עד הסוף בתקווה שמשהו ישתנה. לא קרה. חבל

7/8/2022

מכיוון שצעדתי את הקמינו, הכרתי את הקשיים לצד התרחבות הלב. הספר מאכזב ומייגע. מרגיש עצור ולא קרוב לחוויית הקמינו האמיתית. אחרי סדרת רוזי המשעשעת והשנונה ציפיתי להרבה יותר מהסופר.

10/4/2018

כל כך מאכזב. רחוק שנות אור מספרי רוזי.
נפוח, מלא חשיבות עצמית ונטול הומור, במיוחד הפרקים של זואי שהיא שיא הקלישאתיות - החל בשם, דרך הצמחונות, עבור בהיותה "אומנית" ועד הנפיחות. אוף, איזו אכזבה.
רעיון נהדר לספר וביצוע ירוד ומביש.

צעד ועוד צעד גרהם סימסיון, אן ביוסט
זואי
 
 הגורל לבש צורה של צדפה כסופה בחלון הראווה של חנות עתיקות בעיירה הימי־ביניימית קְלוּני שבצרפת. היא נחה על גבה, כמו ממתינה להולדת ונוס של בוטיצ'לי, ופיתתה אותה לבוא בעזרת אשכול אבנים צבעוניות שעיטר את בסיס האֶמַייל הלבן. מסיבה כלשהי, נמשכתי אליה.
אולי היקום שלח לי מסר; אם כי סביר יותר להניח שזה היה הראש שלי, שעדיין פעל באזור זמן אחר. הייתי בדרכים עשרים וארבע שעות מאז יצאתי קהת חושים מביתי בלוס אנג'לס. כנראה עדיין הייתי המומה.
נמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס: ״רק מזוודה אחת?״ כן. מאחור נותרו שלושה ארגזי מסמכים ומזכרות לבנות שלי.
נמל התעופה שארל דה גול: איש צוות גס רוח ניסה לקדם אותי בתור על חשבונה של אישה בבורקה. הוא לא הבין את מחאותי, למרבה המזל, משום שהתברר שהוא בסך הכול הורה לה לעבור לתור שנועד לבעלי דרכונים של האיחוד האירופאי. התור הזה התקדם הרבה יותר מהר מהתור לבעלי דרכונים זרים שהוא הפנה אותי אליו.
קצין הגירה: בחור צעיר, אנגלית מושלמת. ״חופשה?״ ואז, כשהושטתי לו את הדרכון שלי: ״חופש?״
״וִוי.״ תשובה טובה לא פחות מכל תשובה אחרת.
״איפה את עומדת לשהות?״
״אָבֵק אוּן אָמִי אָה קְלוּנִי.״ חברה שלי קמיל, שלא ראיתי יותר מעשרים וחמש שנה.
הוא חייך חיוך קטן למשמע הצרפתית החלודה שלי מימי בית הספר. ״הוויזה שלך תקפה לתשעים יום באירופה. התוקף שלה פג ב־13 במאי. זאת עבירה על החוק להישאר בצרפת אחרי המועד הזה.״ לא היתה לי כל כוונה לעשות את זה. כרטיס החזור שלי היה מיועד לעוד חודש, ויהיה לי מזל אם בכלל יישאר לי כסף עד אז.
ואז פריז — פריז של המוזיאונים והגלריות ובתי הקפה, החופשה שקמיל נדנדה לי לצאת אליה מאז לימודינו יחד בקולג' בסנט לואיס, החופשה שקית ביטל שלוש פעמים.
תחנת הרכבת התחתית קלוני–לָה סוֹרְבּוֹן ברובע הלטיני: ״זאת לא הקלוני שאת מחפשת. הכתובת היא בבורגונדי. לא רחוק. פחות משעתיים על הטֶה־זֶ'ה־וֶה — הרכבת המהירה למֶקוֹן.״
גָאר דֶה לִיוֹן: ״מאה ארבעים ושבעה יורו.״ אתה צוחק עלי. ״כרטיס ברכבת האיטית יהיה זול יותר, אבל היא לא יוצאת מהתחנה הזאת.״
תחנת פריז־בֶּרְסי: ״ארבע שעות ותשע־עשרה דקות, ואז תעלי על האוטובוס. מאה שלושים וחמישה יורו. רק בשביל הרכבת.״
כשהגעתי לבסוף לקלוני — זו הממוקמת הרחק מדרום לפריז, במחצית הדרך לאיטליה — השמש החורפית החלה לשקוע ופנסי הרחוב הטילו הילות של אור בין טיפות הגשם הקל. מצאתי את דרכי הנה רק הודות לעזרתם של זרים שהעבירו אותי מרציפי רכבות אל דלפקי כרטיסים ואל תחנות אוטובוס כאילו הייתי מקל במרוץ שליחים. הם הרוויחו קצת קארמה טובה.
עקבתי אחר השלטים שכיוונו אותי לסַנְטְרֶה וִיל, מרכז העיר, והמזוודה שלי נגררה אחרי. אחד הגלגלים גילה סימני גסיסה חמורים וקיוויתי שהוראותיה הסבוכות של קמיל ייתרגמו למסע קצר ומהיר. ביטלתי את חשבון הטלפון הנייד שלי ביום שבו ניתקתי את החשמל והמים.
מצאתי את עצמי בכיכר המרכזית, שמנזר מלכותי וחומותיו ההרוסות איגפו אותה משני עבריה.
חבורת בחורים צעירים פרצה מתוך בר. הם לבשו מעילים אפורים ארוכים, מעוטרים בסמלים מצוירים ביד. אחד מהם משך את תשומת לבי: האמן עשה עבודה נפלאה כשחיקה את הצבעים והפיתולים האופייניים לסגנון האָנימֶה היפני.
הצלחתי לומר איכשהו אֶקְסקוּזֶה־מוּאָה לפני שמעיין הצרפתית שלי יבש. ״סטודנטים לאמנות?״
״הנדסה,״ השיב, באנגלית.
הראיתי להם את הוראות ההגעה לביתה של קמיל. היא כתבה בצרפתית, ״לכי ישר מהכיכר״, אבל לא ציינה באיזה כיוון.
״אנחנו לא מקלוני,״ אמר הסטודנט. ״עדיף שתשאלי באיזה חנות.״
וכך מצאתי את עצמי עומדת מחוץ לחנות העתיקות, שבתחילה חשבתי אותה בטעות לאטליז בגלל אווזת המתכת השחורה שהתנוססה מחוץ לדלת. תמיד אהבתי אווזים. הם משתפים פעולה, דואגים זה לזה ונשארים עם בן זוג אחד כל החיים. האווזה היא גם סמל למסע — כמו המסע שאליו יצאתי בניסיון למצוא את חברתי האבודה מימי הקולג', למשל.
הצדפה המשובצת אבנים בחלון הראווה הילכה עלי קסם שהיה רב עוצמה ובלתי מוסבר בו בזמן. המאורעות שפקדו אותי לאחרונה העלו בי את התהייה אם ההרמוניה ששררה בעבר ביני ובין היקום הופרה באופן חסר תקנה, כך שכאשר קיבלתי ממנו פתאום אות כה ברור, חשבתי שיהיה חכם מצדי להתייחס אליו ברצינות. גררתי את המזוודה בקושי במעלה המדרגות המובילות לחנות.
איש דק גזרה בן חמישים לערך, ששפם צר עיטר את שפתו העליונה, חייך אלי חיוך נוקשה. ״בּוֹנְז'וּר, מָדָאם.״
״בּוֹנְז'וּר, מִסְיֶיה. אה... זה.״ הצבעתי. ״סִיל ווּ פְּלֶה.״
״מָדָאם אמריקאית?״
״כן.״ זה עד כדי כך ברור? הוא הושיט לי את הקמע, וכשאחזתי בו, הכתה בי שוב ההרגשה, זו שהסתמכתי עליה בכל פעם שעמדתי בפני החלטה משמעותית בחיי. זהו הגורל.
״מָדָאם הולכת את השֵמָאן?״
״סליחה...?״
״הקָמינוֹ דֶה סַנְטיאָגוֹ. הדרך.״
ידעתי משהו על הקמינו, דרך הצליינים בספרד, מדפדוף בספר הזיכרונות של שירלי מקליין. אבל בשום אופן לא הבנתי את הקשר בינה ובין קמע הצדפה שגיליתי במרכז צרפת.
סוחר העתיקות ודאי הסיק מהנהון ההבנה הנמהר שלי שאני אכן מתכננת ללכת, פשוטו כמשמעו, בעקבותיה של הגברת מקליין.
״הסָן זָ'אק הזה יביא את מָדָאם לסנטיאגו בבטחה.״
״אני לא מתכוונת...״
״כמובן, את עומדת ללכת רק בצרפת, כן?״
״למה הצדפה?״
״הצדפה, הסן ז'אק, היא הסמל של הצליינים. סנט ג'יימס. סנטיאגו.״
״טוב...״
״הספינה שהביאה את ז'אק הקדוש לספרד צפה על גבי צדפות.״
לא לפי כתבי הקודש שאני קראתי. הפכתי את הצדפה על גבה ועצמתי עיניים. הנחתי לעצמי ללכת לאיבוד לרגע במחשבות ובתחושות שעד כה הייתי עסוקה מכדי להתמודד איתן, עד שסוחר העתיקות השתעל.
״כמה?״ שאלתי.
״מאתיים וחמישה־עשר יורו.״
הדולר והיורו הם בערך אותו הדבר. ואני בחיים לא אבזבז יותר ממאה דולר על תכשיט.
״הקמע נוצר בסוף המאה התשע־עשרה,״ אמר. ״מצופה כסף ואמייל. יכול להיות שהיה שייך לאחד מבני המלוכה של האימפריה האוסטרו־הונגרית.״
״אני בטוחה שהוא שווה את זה.״ טוב, לא באמת בטוחה כל כך. ״אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להוציא סכום כזה.״ אם אעשה זאת אהיה בדיוק כמו ג'ק, שבזבז את כל כספו על אפוני הפלא.
״הדרך עצמה לא יקרה. דברים רבים ניתנים בחינם לעולי הרגל.״
״לא... תודה לך,״ אמרתי, והנחתי את הצדפה.
מָדָאם לא התכוונה להרחיק לכת מעבר לביתה של קמיל. סוחר העתיקות נראה מאוכזב, אבל סיפק את הוראות ההגעה המבוקשות בבליל של אנגלית וצרפתית.
גררתי את המזוודה שלי במעלה הגבעה וקיוויתי שלא אטעה ואבלבל בין אָה דְרוֹאָט ובין טוּ דְרוֹאָה — ימינה וישר קדימה. לא הצלחתי להוציא מראשי את קמע הצדפה. הגורל מדבר לאלה הבוחרים לשמוע אותו.
כשהותרתי את החלק העתיק של העיירה מאחורי, נשאתי את מבטי. על ראש הגבעה היו בית קברות, ועץ בוקיצה ענקי שצלליתו השחורה הצטיירה בבירור על רקע השמים המאפילים. גבר גבוה במכנסיים קצרים משך אחריו משהו שנראה כמו עגלת סוס קטנה. המראה היה מוזר, אבל הגלגל היחיד בכלי הרכב שלו תפקד טוב יותר מהגלגל הגווע שלי, שבחר בדיוק ברגע הזה להתפרק לשניים.