לעולם אל תיתן לי ללכת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לעולם אל תיתן לי ללכת
מכר
אלפי
עותקים
לעולם אל תיתן לי ללכת
מכר
אלפי
עותקים

לעולם אל תיתן לי ללכת

4.2 כוכבים (186 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
5975.2מקורי מחיר על גב הספר 94
תאריך לסיום המבצע 19/10/2025

עוד על הספר

קאזואו‏ אישיגורו

קאזואו אישיגורו, שנולד בנגסאקי, יפאן, ב-1954, והובא לאנגליה בגיל חמש, נחשב היום לאחד מגדולי הספרות האנגלית העכשווית, "אולי המאַתגר שבכולם, הבלתי-קונבנציונאלי, האחר-והיחיד". הקוראים בארץ מכירים אותו בעיקר בזכות 'שארית היום', רב-המכר הבינלאומי, שתורגם ל-28 שפות, ונמכר בכשני מיליון עותקים. אישיגורו הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017. שופטי הנובל כתבו עליו: "ברומאנים שניחנו בעוצמה רגשית גדולה גילה את התהום שמתחת לתחושה הבדויה של הקשר שלנו עם העולם".

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

לעולם אל תיתן לי ללכת (2005) הוא פסגת יצירתו עד כה של אישיגורו, הסופר הבריטי ממוצא יפני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017. זהו רומאן רב־עוצמה ומרתק, עדין רגש, "המדויק והנוגע־ללב שבספריו" ('האובזרוור'). הוא מסופר מפי המספרת שלו באוזני עמיתיה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, ולכן, בניגוד לטענה הנפוצה, אין בו שום דבר עתידני, וגם לא נבואות של מדע בדיוני.
 
אישיגורו בודה כאן מציאות מקבילה, מעין אנגליה אלטרנטיבית, אשר בה, בתחילת שנות השישים, חוסלו הסרטן ומחלות הלב. על רקע זה הוא מספר סיפור אהבה מתמשך ושובר־לב בין שתי צעירות וצעיר, קשר שמוטל עליו צלו הכבד של מסלול חיים אשר שלביו, מטרתו וסופו קוּבּעוּ מראש, ללא מפלט.
 
בשליש הראשון של הרומאן אנו עדים לתמונת חייה של חבורת נערים ונערות, המתגוררת בשלווה אידילית בפנימייה מופתית המטפחת את חניכיה באמצעות אמנות וספרות, תחת עינם הפקוחה של "משגיחים" נאורים. אומנם לא ברור מאין הגיעו לשם הנערים, שכאילו אין להם כלל משפחות, ומדוע הם מנותקים לחלוטין מן העולם החיצוני, שעליו יש להם רק מושג קלוש.
 
בטפטופים אפקטיביים הולך ונבנה אצל הקוראים חשד מטריד באשר לגורל המוזר של הצעירים הללו, שגם הם־עצמם, כמו הקוראים, יודעים ואינם יודעים מהו הייעוד המשַׁווה ערך לחייהם, ייעוד אשר למענו צומצמה כל הווייתם.
 
העולם שברא אישיגורו מטיל אלומת אור על חיינו־שלנו, חיים שבהם הנפש הייחודית, האוטונומית, והחירות של הפרט לשלוט בגורלו, הן רק אשליה, והחִברוּת הופך אותנו בלי משים ליצורים שימושיים, כמו מתוכנתים למסלוליהם, לאנשים 'משוכפלים', שדיבוריהם, מחוותיהם ומעשיהם הם 'ציטוטים'. כך שב אישיגורו ומגלה – כפי שכתבו עליו שופטי הנובל – "את התהום שמתחת לתחושה הבדויה של הקשר שלנו עם העולם."

פרק ראשון

פרק ראשון

 

 

שמי קֶתי ה'. אני בת שלושים־ואחת, ואני סועדת כבר יותר מאחת־עשרה שנה. זה נשמע לא מעט, אני יודעת, אבל למעשה הם רוצים שאמשיך לשמש עוד שמונה חודשים, עד סוף השנה. אז אסגור כמעט שתים־עשרה שנה בדיוק. טוב, אני יודעת שהעובדה שהייתי סועדת זמן רב כל־כך לא אומרת בהכרח שחושבים שהתפקוד שלי מדהים. יש סועדים ממש טובים שהתבקשו להפסיק אחרי שנתיים או שלוש בלבד. ועולה על דעתי לפחות סועד אחד שהמשיך לאורך כל ארבע־עשרה השנים, אף־על־פי שהיה אפס גמור. אז אני לא מנסה להתרברב. עם זאת, אני יודעת בהחלט שמרוצים מעבודתי, ובסך־הכל גם אני בעצמי מרוצה. התורמים שלי נטו תמיד לעשות הרבה מעבר לציפיות. תקופות ההחלמה שלהם היו מרשימות, וכמעט אף־אחד מהם לא הוגדר כ"נסער", אפילו לא לפני התרומה הרביעית. בסדר, עכשיו אולי אני כן מתרברבת. אבל חשוב לי מאוד להיות מסוגלת לעשות את העבודה היטב, בעיקר הקטע הזה שהתורמים שלי יישארו "רגועים". פיתחתי לי מין אינסטינקט בקשר לתורמים. אני יודעת מתי להיות בקרבתם ולעודד אותם, ומתי להניח להם לנפשם; מתי להקשיב לכל מה שיש להם לומר, ומתי פשוט למשוך בכתפיים ולהגיד להם לצאת מזה.
בכל אופן, אין לי יומרות גדולות במיוחד. אני מכירה סועדים הפעילים כרגע, שהם לא פחות טובים ממני, ולא מקבלים אפילו חצי מהקרדיט. אם אתם נמנים איתם, אני יכולה להבין שאולי אתם ממורמרים - בגלל דירת הסטודיו שלי, המכונית, מעל לכל בגלל הזכות לברור ולבחור את המטופלים שלי. ואני תלמידת הֶלשַׁם - ולפעמים די בזה כשלעצמו להקפיץ אנשים. לקֶתי ה', הם אומרים, נותנים לברור ולבחור, ותמיד היא בוחרת מהסוג שלה: מהֶלשַׁם, או מאחת האחוזות המיוחסות האחרות. לא פלא שיש לה רקורד מצוין. שמעתי שאומרים זאת לא מעט פעמים, ולכן אני בטוחה שאתם שמעתם את האמירה פי־כמה יותר, ואולי יש בזה משהו. אבל אני לא הראשונה שמרשים לה לברור ולבחור, וספק אם אני האחרונה. ובכל אופן, יצאתי ידי חובתי כשסעדתי בעבר תורמים שגדלו בכל־מיני מקומות. תזכרו שכאשר אסיים, אסגור שתים־עשרה שנה בתפקיד, ורק בשש השנים האחרונות נותנים לי לבחור.
ולמה שלא ייתנו? סועדים אינם מכונות. את משתדלת ועושה כמיטב יכולתך בשביל כל תורם, אבל בסופו של דבר את נשחקת. אין לך סבלנות ואנרגיה בלתי־נדלות. ולכן כשניתנת לך ההזדמנות לבחור, ברור שאת בוחרת אנשים מהסוג שלך. זה רק טבעי. בשום אופן לא הייתי יכולה להמשיך זמן ארוך כל־כך אילו הפסקתי להזדהות רגשית עם התורמים שלי בכל צעד שבדרך. ובכל אופן, אם לא הייתי מתחילה לבחור, איך הייתי מתקרבת שוב אל רות וטומי אחרי כל־כך הרבה שנים?
אבל היום נשארו כמובן פחות ופחות תורמים שאני זוכרת, כך שלמעשה אני לא מרבה לבחור. כאמור, העבודה נעשית קשה בהרבה כשאין לך קשר עמוק עם התורם, ואף־על־פי שעבודתי כסועדת תחסר לי, אני מרגישה שבדיוק נכון לסיים סוף־סוף בתום השנה.
רות, אגב, היתה רק התורמת השלישית או הרביעית שיצא לי לבחור. כבר מינו לה אז סועד, ואני זוכרת שנדרשה לכך קצת העזה מצדי. אבל בסופו של דבר הצלחתי, וברגע שראיתי אותה שוב, במרכז ההחלמה בדוֹבֶר, נראו כל חילוקי־הדעות שלנו - אפילו אם הם לא בדיוק נעלמו - הרבה פחות חשובים מכל הדברים האחרים: כמו העובדה שגדלנו יחד בהֶלשַׁם, העובדה שהכרנו ואנחנו זוכרות דברים שאף־אחד אחר לא זוכר. אני מניחה שזה התחיל אז, החיפוש שלי אחר תורמים שקשורים בעבר, ובמידת האפשר אנשים מהֶלשַׁם.
היו פעמים במשך השנים שניסיתי להניח להֶלשַׁם, אמרתי לעצמי שלא צריך להביט לאחור הרבה כל־כך. אבל אז הגיע רגע שפשוט חדלתי להתנגד. זה היה קשור לתורם מסוים שהיה לי פעם, בשנתי השלישית כסועדת; לתגובה שלו כשציינתי שאני מהֶלשַׁם. הוא בדיוק עבר את התרומה השלישית שלו, שלא הצליחה, ומן־הסתם ידע שלא יֵצא מכך בשלום. הוא נשם בקושי, אבל הביט לעברי ואמר: "הֶלשַׁם. אני בטוח שזה היה מקום יפה". ואז, למחרת בבוקר, כששוחחתי אתו כדי להסיח את דעתו מהכל, ושאלתי איפה הוא גדל, הזכיר שם של מקום בדוֹרסֶט, והפנים שלו מתחת לכתמים העלו העוויה מסוג חדש לגמרי. ואז תפסתי עד כמה הוא משתוקק נואשות שלא יזכירו לו. בִּמְקום זה הוא רצה לשמוע על הֶלשַׁם.
ולכן בחמישה או בשישה הימים הבאים סיפרתי לו כל מה שרצה לדעת, והוא שכב לו שם, מרותק כולו וחיוך רך מפציע על פניו. הוא שאל אותי על הדברים הגדולים ועל הדברים הקטנים. על המשגיחים שלנו, ועל איך לכל אחד מאיתנו היתה תיבת איסוף משלו מתחת למיטתו, על משחקי הכדורגל, על ההקפות, על השביל הקטן שהוליך סביב המבנה הראשי, סביב כל פינותיו וגומחותיו, על בריכת הברווזים, האוכל, על הנוף של השדות בבוקר ערפילי, הנשקף מחדר האמנות. לפעמים היה מבקש ממני לחזור על דברים שוב ושוב; על דברים שסיפרתי לו רק יום קודם היה שואל שאלות כאילו לא סיפרתי לו עליהם מעולם. "היה לכם ביתן ספורט?" - "איזה משגיח חיבבתם במיוחד?" תחילה חשבתי שהכל רק בהשפעת התרופות, אבל אז הבחנתי שראשו צלול למדי. הוא רצה לא רק לשמוע על הֶלשַׁם, אלא גם לזכור את הֶלשַׁם, ממש כאילו זו היתה הילדות שלו־עצמו. הוא ידע שהוא קרוב לסיום, ולכן עשה מה שעשה: ביקש ממני לתאר לו דברים, כך שהם באמת ייקלטו, כך שבמשך הלילות האלה ללא־שינה, עם התרופות והכאב ואפיסת הכוחות, אולי יִיטשטש הקו המפריד בין זיכרונותי־שלי לאלה שלו. אז הבנתי לראשונה, הבנתי באמת, כמה בני־מזל היינו - טומי, רות, אני, וכל האחרים מבינינו.
 
כשאני נוסעת עכשיו ברחבי הארץ, אני ממשיכה לראות דברים שמזכירים לי את הֶלשַׁם. אני עשויה לעבור בקצה שדה אפוף ערפל, או לראות פיסה של בית גדול במרחק בעודי יורדת אל עמק, או אפילו סידור מסוים של עצי צפצפה על שיפולי גבעה, ואז לחשוב: "אולי זה המקום! מצאתי אותו! זה באמת הֶלשַׁם!" ואז אני רואה שזה בלתי־אפשרי וממשיכה לנסוע, מחשבותי נודדות למקום אחר. במיוחד ישנם הביתנים האלה. אני מבחינה בהם בכל רחבי הארץ, ניצבים בקצה המרוחק של מגרשי ספורט, מבנים טרומיים קטנים לבנים עם שורת חלונות גבוהים באופן חריג, תקועים כמעט מתחת לכרכובים. אני חושבת שבנו רבים כאלה בשנות החמישים והשישים, וסביר שאז נבנו גם אלה שלנו. כשאני עוברת על־פני אחד מהם אני ממשיכה לצפות בו ככל שאוכל, ויום אחד עוד אתרסק כך עם המכונית, אבל אני ממשיכה לעשות את זה. לא מזמן נהגתי בשטח פתוח בווּסטֶרשֵׁייר, וראיתי ביתן כזה ליד מגרש קְריקֶט, דומה כל־כך לשלנו בהֶלשַׁם, שפשוט סובבתי את המכונית וחזרתי להעיף מבט נוסף.
אהבנו את ביתן הספורט שלנו, אולי כי הוא הזכיר לנו את הבתים הקטנים המתוקים של האנשים בספרים המצוירים שלנו כשהיינו פעוטים. אני זוכרת איך כשהיינו בשכבה הצעירה הפצרנו במשגיחים לנהל את השיעור הבא בביתן במקום בחדר הרגיל. וכשכבר היינו בבוגרים ב' - כשהיינו בני שתים־עשרה, מתקרבים לשלוש־עשרה - הפך הביתן למקום מחבוא עם החברים הכי טובים שלנו כשרצינו להתרחק משאר הֶלשַׁם.
הביתן היה גדול דיו להכיל שתי קבוצות נפרדות מבלי שיפריעו זו לזו - ובקיץ יכלה קבוצה שלישית לשבת בחוץ על המרפסת. אבל מה שכל אחד רצה באמת היה שהמקום יהיה לו־עצמו ולחבריו, כך שלעתים קרובות הלכו שם תחמונים וּויכוחים. המשגיחים אמרו לנו תמיד להתנהג בנידון כמו בני־תרבות, אבל למעשה, כדי שיהיה לנו סיכוי להשתלט על הביתן בהפסקה או בשיעור חופשי, היתה הקבוצה זקוקה לכמה טיפוסים בעלי אופי חזק. אני־עצמי לא הייתי בדיוק רופסת, אבל אני מניחה שבעצם בזכות רות נכנסנו לשם לעתים קרובות כל־כך.
בדרך־כלל פשוט השתרענו לנו על הכיסאות והספסלים - היינו חמש, שש אם הצטרפה אלינו ג'ני ב' - וריכלנו לנו בכיף. היו שיחות מהסוג שיכול להיות רק במחבוא הביתן; לפעמים היינו דנות במשהו שהטריד אותנו, ולפעמים הגענו לשאגות צחוק, או לריב נוראי. לרוב זו היתה הזדמנות להתפרק זמן־מה בחברת החברות הכי קרובות.
באחר־הצהריים המסוים שאני חושבת עליו עכשיו עמדנו על שרפרפים וספסלים והצטופפנו ליד החלונות הגבוהים. משם יכולנו לראות בבירור את מגרש המשחקים הצפוני, שבו התאספו כתריסר נערים מהכיתה שלנו ומִבּוֹגרים ג' כדי לשחק כדורגל. השמש זרחה באור בהיר, אבל אין ספק שירד גשם קודם־לכן, כי אני זוכרת איך ניצנצה השמש על משטח הדשא הבוצי.
מישהי אמרה שלא כדאי שנצפה בדרך כזאת גלויה, אבל בקושי זזנו לאחור. ואז אמרה רות: "הוא לא חושד בכלום. תסתכלו עליו. הוא באמת לא חושד בכלום".
כשאמרה את זה הבטתי עליה וחיפשתי סימנים של מורת־רוח ממה שהבנים עמדו לעשות לטוֹמי. אבל שנייה אחר־כך פלטה רות צחקוק קל ואמרה: "איזה אידיוט!"
ואני הבנתי שמבחינת רות והאחרות, מה שהבנים החליטו לעשות לא נוגע לנו בכלל; בין שזה מוצא חן בעינינו ובין שלא, התאספנו ליד החלונות ברגע זה לא מפני שנהנינו מהמחשבה שנראה את טומי מושפל שוב, אלא מפני ששמענו על המזימה החדשה הזאת, ובמעורפל הסתקרנו לראות איך היא תתפתח. אני לא חושבת שבימים ההם היתה משמעות עמוקה יותר למה שהבנים עשו בינם לבין עצמם. לרות, לאחרות, ממש לא היה אכפת, וסביר שגם לא לי.
ואולי מטעה אותי זיכרוני. אולי אפילו אז, כשראיתי את טומי מתרוצץ על המגרש ועל פניו הבעת שמחה לא־מוסתרת על שהתקבל בחזרה אל העדר והוא עומד לקחת חלק במשחק שהוא מצטיין בו, אולי בכל־זאת הרגשתי צביטת כאב קטנה. מה שזכור לי בוודאות הוא ששמתי לב שטומי לובש את חולצת הפּוֹלוֹ הכחולה הבהירה, שקנה במכירות של החודש הקודם - זו שהיה גאה בה כל־כך. אני זוכרת שחשבתי: "הוא באמת טיפש שהוא לובש אותה למשחק כדורגל. היא תיהרס, ומה הוא ירגיש אז?" ובקול זרקתי, לא לאף־אחד במיוחד: "טומי לובש את החולצה שלו. את חולצת הפולו האהובה שלו".
אני לא חושבת שמישהו שמע אותי, כי כולם צחקו למראה לוֹרה - הליצנית הגדולה של הקבוצה שלנו - שחיקתה זו אחר זו את הבעות־הפנים המתחלפות של טומי, שרץ, נופף בידיו, צעק, בלם. כל שאר הבנים התנהלו סָביב במגרש בעצלתיים כמו תמיד בזמן החימום, אבל נראָה שטומי, ברוב התרגשות, כבר רץ במלוא התנופה. אמרתי, הפעם בקול רם יותר: "הוא יהיה עצוב אם הוא יהרוס את החולצה". רות שמעה אותי הפעם, אבל מן־הסתם חשבה שאני מתבדחת, כי היא צחקה בחצי־פה והוסיפה הלצה משלה.
ואז הפסיקו הבנים לבעוט סָביב בכדור והתגודדו צפופים בבוץ. חזותיהם עלו וירדו קלות בזמן שהם חיכו לתחילת הציווּת של הקבוצות. שני הקפטנים שנבחרו היו מבּוֹגרים ג', אף־על־פי שהכל ידעו שטוני הוא השחקן הטוב מכולם בשנתון הזה. הם הטילו מטבע מי יבחר ראשון, ואז נעץ הזוכה את מבטו בקבוצה.
"תסתכלו עליו", אמרה מישהי מאחורי. "הוא משוכנע לגמרי שיבחרו בו ראשון. רק תסתכלו עליו!"
היה בטומי משהו קומי באותו רגע, משהו שגרם לך לחשוב, טוב, אם הוא ימשיך להיות כזה מטומטם, מה שעומד לקרות פשוט מגיע לו. הבנים האחרים העמידו כולם פנים אדישות לתהליך הבחירה, העמידו פנים שלא אכפת להם מה יהיה המספר הסידורי שלהם. אחדים שוחחו בשקט זה עם זה, אחדים קשרו מחדש את שרוכי הנעליים, אחרים פשוט נעצו מבט בנעליהם ודישדשו בבוץ. אבל טומי הביט בלהיטות בַּנער מִבּוֹגרים ג' כאילו כבר קראו בשמו.
לורה המשיכה בהצגה שלה במשך כל תהליך הציווּת, וביצעה את כל ההבעות שהתחלפו על פניו של טומי: את הערנית והלהוטה תחילה; את המודאגת והתמהה כשנעשו ארבע בחירות והוא עדיין לא נבחר; את העלבון והפאניקה כשהתחיל להפציע בו מה באמת קורה. אבל אני לא המשכתי להציץ בלורה כי צפיתי בטומי; ידעתי מה היא עושה רק כי האחרים המשיכו לצחוק ולדרבן אותה. ואז, כשטומי נשאר לעמוד לבדו, והבנים התחילו כולם לצחקק, שמעתי את רות אומרת:
"הנה זה בא. חכו. שבע שניות. שבע, שש, חמש..."
היא לא הספיקה לסיים. טומי פרץ בצעקות רועמות, והבנים, שעכשיו כבר צחקו בגלוי, התחילו לרוץ לעבר מגרש המשחקים הדרומי. טומי רץ אחריהם כמה צעדים - היה קשה לדעת אם האינסטינקט שלו אמר לו לרדוף אחריהם בכעס, או שנכנס לפאניקה כי השאירו אותו מאחור. כך או כך, עד מהרה נעצר ועמד שם והביט אחריהם בזעם בפנים מכורכמות. ואז הוא התחיל לצרוח ולצעוק, ערב־רב אבסורדי של קללות ועלבונות.
כולנו כבר ראינו בעבר לא מעט התקפי־זעם של טומי, ולכן ירדנו מהשרפרפים והתפזרנו בחדר. ניסינו לפתוח בשיחה על משהו אחר, אבל ברקע המשיך טומי והמשיך, ואף־על־פי שתחילה גילגלנו את עינינו וניסינו להתעלם, הרי לבסוף - אולי עשר דקות תמימות אחרי שהתחלנו לזוז מהם - היינו שוב ליד החלונות.
שאר הבנים לא נראו עוד בשטח, וטומי כבר לא ניסה להפנות את הערותיו בכיוון מסוים. הוא פשוט השתולל, הטיח את הידיים והרגליים לעבר השמיים, לעבר הרוח, לעבר עמוד הגדר הקרוב אליו. לורה אמרה שאולי "הוא עושה חזרה על השקספיר שלו". מישהי אחרת הצביעה על כך שבכל פעם שהוא צועק משהו הוא מרים רגל אחת מהקרקע ומפנה אותה הלאה, "כמו כלב משתין". בעצם גם אני הבחנתי בתנועת הרגל הזאת, אבל במיוחד הרעיש אותי שבכל פעם שחזר ורקע בה התעופפו נתזי בוץ סביב שוקיו. שוב חשבתי על החולצה היקרה שלו, אבל הוא היה רחוק מכדי שאוכל לראות אם ניתז עליה הרבה בוץ.
"אני חושבת שזה קצת אכזרי", אמרה רות, "איך שתמיד הם מוציאים אותו ככה מהכלים. אבל זו אשמתו. אם הוא היה לומד לשמור על קור־רוח, הם היו עוזבים אותו בשקט".
"הם היו ממשיכים להציק לו", אמרה הָאנה. "גרֵהאם ק' רגזן לא פחות ממנו, אבל דווקא בגלל זה הם נזהרים אתו יותר. הם מתעללים בטומי כי הוא בטלן".
ואז דיברו כולן בבת־אחת, איך טומי אפילו לא מנסה להיות יצירתי, איך אפילו לשוּק האביב הוא לא הביא שום דבר. אני מניחה שהאמת היא שבשלב ההוא כל אחת מאיתנו רצתה בסתר לבה שאחד המשגיחים יֵצא מהבית וייקח אותו משם. ואף־על־פי שלא היה לנו שום חלק בתוכנית הזאת לשגע את טומי, בכל־זאת התמקמנו קרוב לזירה, ועכשיו התחלנו להרגיש אשמה. אבל לא הופיע שום משגיח, ופשוט המשכנו להחליף בינינו סיבות לכך שטומי קיבל בדיוק את מה שמגיע לו. ואז, כשרות הביטה בשעונה ואמרה שאף־על־פי שיש עוד זמן, כדאי שנחזור לבניין המרכזי, אף־אחת לא התנגדה.
כשיצאנו מהביתן עדיין היתה ההשתוללות של טומי בשיאה. הבית היה לשמאלנו, ומאחר שטומי עמד במגרש ממש מולנו, לא היה שום צורך בכלל לעבור לידו. על־כל־פנים, מבטו היה מופנה לָעֵבר האחר, והוא כלל לא הבחין בנו. אף־על־פי־כן, כשהחברות שלי יצאו לדרך בקצה המגרש, התחלתי לנוע לעברו. ידעתי שזה יתמיה את האחרות, אבל המשכתי ללכת - אפילו כששמעתי את רות מפצירה בי בלחש לחזור.
אני מתארת לעצמי שטומי לא היה רגיל שיפריעו לו בזמן התקפי־הזעם שלו, כי התגובה הראשונה שלו כשהתקרבתי אליו היתה להביט בי שנייה, ואחר־כך להמשיך כמקודם. זה באמת נראה כאילו הוא מציג את שקספיר ואני עולה לו פתאום על הבמה באמצע ההופעה. אפילו כשאמרתי: "טומי, החולצה היפה שלך, אתה תלכלך אותה", הוא לא הראה סימן ששמע אותי.
ואז שלחתי את ידי והנחתי אותה על זרועו. האחרים חשבו אחר־כך שהוא עשה את זה בכוונה, אבל אני הייתי בטוחה שזה קרה רק בטעות. זרועותיו עדיין חבטו באוויר והוא לא היה יכול לדעת שאני אשלח את ידי. בכל אופן, כשהרים את זרועו, הוא הדף את ידי הצידה והיכה אותי בלחי. זה בכלל לא כאב, אבל השתנקתי בתדהמה, וכך גם רוב הבנות מאחורי.
ואז נראָה סוף־סוף שטומי מבחין בי, באחרים, בעצמו, בכך שהוא עומד כאן במגרש ומתנהג כמו שהוא מתנהג, והוא נעץ בי מבט קצת מטופש.
"טומי", אמרתי ממש בחומרה. "החולצה שלך מלאה בוץ".
"אז מה?" מילמל. אבל כבר כשאמר את זה הביט מטה והבחין בנתזים החומים, ובקושי התאפק מלצעוק בבהלה. ראיתי את רושם ההפתעה על פניו מכך שאני יודעת מה הוא מרגיש ביחס לחולצת הפולו.
"אין צורך לדאוג", מיהרתי לומר לפני שהשתיקה תהפוך לדידו להשפלה. "זה יֵרד בכביסה. אם לא תצליח להוריד את זה בעצמך, פשוט קח את זה למיס ג'וֹדי".
הוא המשיך לבחון את חולצתו ואז אמר בקול זועף: "מה זה קשור אלייך בכלל".
ומיד נראה שהוא מתחרט על ההערה האחרונה הזאת, והוא הביט בי נכלם, כמצפה שאגיב באיזו הערה מנחמת. אבל כבר הספיק לי ממנו, במיוחד שכל הבנות צפו בנו - ולמיטב ידיעתי גם רבים נוספים מחלונות הבניין המרכזי. הסתובבתי אם־כן במשיכת כתף והצטרפתי לחברותי.
התרחקנו, ורות כרכה סביבי את זרועה. "לפחות גרמת לו לסתום את הפה", אמרה. "את בסדר? חיה משוגעת".

קאזואו אישיגורו, שנולד בנגסאקי, יפאן, ב-1954, והובא לאנגליה בגיל חמש, נחשב היום לאחד מגדולי הספרות האנגלית העכשווית, "אולי המאַתגר שבכולם, הבלתי-קונבנציונאלי, האחר-והיחיד". הקוראים בארץ מכירים אותו בעיקר בזכות 'שארית היום', רב-המכר הבינלאומי, שתורגם ל-28 שפות, ונמכר בכשני מיליון עותקים. אישיגורו הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017. שופטי הנובל כתבו עליו: "ברומאנים שניחנו בעוצמה רגשית גדולה גילה את התהום שמתחת לתחושה הבדויה של הקשר שלנו עם העולם".

סקירות וביקורות

הכורח של חתן פרס נובל אישיגורו להיות סובטילי איריס לעאל הארץ 04/11/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
186 דירוגים
100 דירוגים
53 דירוגים
19 דירוגים
3 דירוגים
11 דירוגים
25/1/2025

ספר עצוב, זורם, דטרמניסטי. במידה רבה כל חיינו מוכתבים. מתסכל כל כך שהדמויות בספר מקבלות כמובן מאליו את גורלם ולא מנסות לברוח ממנו. מצד שני גם אנחנו לא...

1
3/7/2024

ספר מיוחד במינו, מופתי ומצמרר. כתוב בצורה נפלאה ורגישה. שובר לב ומעורר תהיות אף לגבי העולם שלנו

1
6/1/2024

מרתק. מעורר מחשבה. לפעמים מצמרר. האם מדובר בנו? מומלץ.

1
1/7/2025

כתיבה מעולה ושוטפת ודמויות עם עומק. מעורר מחשבות ונשאר עם הקורא הרבה אחרי הקריאה. ניתן להבנה במספר רבדים, אבל מעל הכל מעורר רגשות עזים. נשבתי בכתיבתו של אישיגורו.

18/3/2025

קזואו אישיגורו הוא סופר נפלא, מומחה ענק לנפש האדם .

5/2/2025

ספר מושלם

10/12/2024

אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות לא יכול להמליץ מספיק

6/9/2024

. ממש מרגש ומעורר מחשבה. אהבתי מאוד.

19/8/2024

ספר מעולה

5/8/2024

מרגש, עצוב, אוטנתי, מיוחד, מעניין. וואו

19/3/2024

מעולה.

3/6/2023

מזעזע במובן הטוב של המילה

11/5/2023

ספר נהדר! מעורר מחשבות על גורל ומוסר ועל משמעות החיים. כתוב נהדר, זורם ומעניין עם סודות ומסתורין שנפתרים, בחלקם במהלך הסיפור.

24/3/2023

מחשבות מצמררות על הגדרת האנושיות עוד חלק בעולם הדיסטופי של אישיגורו שבגוף ראשון ובעדינות אין קץ מוסר לנו כמה לא אנושיים יכולים בני האדם להיות

16/3/2023

מעורר מחשבות

17/1/2023

מאוד מרגש מעמיק ומעורר מחשבה

20/12/2022

זה ספר המדע בדיוני , או כמעט מד"ב הראשון שאני י קורא מאז שקראתי את אסימוב. כתיבה לופתת, מטרידה ובה בעת מסקרנת . הייתי עם קֵת' בכל רגע. עצוב.

23/11/2022

מקסים! מעניין מאוד מעורר מחשבה

5/11/2022

סיפור מכמיר לב על צעירים שגורלם נקבע מלידתם והם חיים את החיים עד תום במסגרות שתחם סביבם העולם החיצוני. על מודעות, התבגרות, חברות, אהבה, קנאה, חמלה ומוות ומה שבניהם. מעורר שאלות ומחשבה ומלווה את הקורא לאורך זמן.

15/8/2022

ככ רחוק ועם זה כולנו גיבורי הספר.

7/5/2022

וואו!!!!!! מזעזע ונפלא גם יחד

2/5/2022

ספר מדהים ומרתק. כתוב היטב. הזוי אך ממשיך ללוות אותך ומעורר שאלות רבות.

9/4/2022

מטלטל

27/3/2022

ספר מדהים, מרגש כל כך וכתוב נפלא

19/3/2022

מצוין

16/3/2022

אחד הספרים הרגישים, העצובים והאנושיים שקראתי. הנאה מספר שמלווה אותך כמו מנגינה שעקבותיה מהדהדים בראשך הרבה אחרי שהאזנת.

4/2/2022

מצמרר

28/11/2021

העולמות שאישיגורו בונה מלאים חורים אפלים, המעבר בין ריאליזם לעולם דיסטופי כלכך עדינים שזה מכניס אותך למסע אל תוך התת מודע שלך גם אם אתה לא מבין את זה ממש תוך כדי קריאה

4/9/2021

עולם עתידני הזוי סהרורי כתיבה רהוטה מעניינת מרתקת אין יכולת לנשום עד לסיום

7/8/2021

ספר באמת מדהים, מלא דמיון ומעורר מחשבה. שרטוט הדמויות מעולה, הדיאלוגים אמינים והמתח נשמר עד הסוף העצוב.

27/7/2021

מרתק מהעמוד הראשון. ספר מעורר מחשבה

4/7/2021

ספר מטלטל ומעורר מחשבה. אהבתי מאוד את הקטע ה"בדיוני" בספר והייתי שמחה אם הייתי יכולה לקרוא יותר על העולם החדש (למרות שזה לא העיקר של הספר... אבל הרגשתי סקרנות אמיתית). הדמויות, כל אחת מהן, הצליחו ממש לרקום עור בעיני רוחי והצלחתי ממש להכיר ולהבין אותן. ספר מעולה.

11/6/2021

אני מקיבוץ. חשתי הזדהות עמוקה עם הדמויות בספר. קראתי בנשימה עצורה ובלב כבד. הרגשתי שהתאורים, המצבים בספר, מושכים ממני תובנות עמוקות מאד. אני לא רואה זהות מוחלטת בין הקיבוץ למעון המתואר, אבל מצאתי הרבה נקודות דמיון. אני מניחה שגם לגדול בחברה חרדית או בכל שיטה סגורה וערכית, דומה לסיטואציה שהובאה בספר. ספר חזק ביותר.

10/6/2021

שובר לב.

4/6/2021

וואו!!! מדהים!! מרגש!!! שברון לב

28/1/2021

חזק

2/1/2021

מרגש, מייאש, יפה

2/1/2021

מרגש, עדין ומעורר מחשבה. כתוב נפלא.

9/11/2020

ספר מצויין, מותח ומעלה תהיות מוסריות.

27/8/2020

ספר מצויין. הבנתי את זה רק בפרקים האחרונים של הספר. את ההתחלה שרדתי רק בגלל שהכתיבה טובה ובאופן עדין יוצרת משיכה לרצות שהדברים שהדמויות עסוקות בהן ילכו ויתבהרו. כמו בחיים עצמם.

17/8/2020

ספר מטלטל שגורם לך לחשוב. קראתי פעמיים, אחת מיד אחרי השניה כי לא יכולתי להתנתק ממנו.

26/4/2020

ספר מרגש, סוחף ומרגיש כל כך אמיתי. הדמויות יישארו איתי עוד תקופה ארוכה. חובת קריאה !

2/2/2020

מרתק. מעורר חשיבה.

9/1/2020

ספר מופת

4/1/2020

ספר מקסים;נוגע ללב

2/1/2020

עדין, חכם ועמוק

21/12/2019

מעולה

3/11/2019

נהניתי לחוות עולם דמיוני המתואר בטיב ובחן.

9/10/2019

מצוין!

2/10/2019

רגיש עד כאב

28/9/2019

על פניו ספר מד"ב שעוסק ברעיון לא מקורי במיוחד, אבל לא בזה כוחו של אשיגורו.
היכולת המדהימה שלו להעביר מחשבות ורגשות באיפוק, מדהימים אותי כל פעם מחדש.
ספר עצוב.

12/9/2019

ספר חזק על מציאות בלתי אפשרית של קיום. סיפור חייה של קבוצת ילדים בפנימייה מבודדת כמעט לגמרי משאר העולם ונתונה לשליטתם המוחלטת של אחרים.

28/8/2019

לא פחות ממדהים. מכיוו שלא קראתי את גב העטיפה וגם לא סקירה התחלתי לקרוא ללא ידע מוקדם על תוכן הספר והסוג אליו הוא משתייך. מבלי לעשות ספויילר. ספר חובה שלאט לאט חושף את קליפות הסיפואפר עד לסוף שבעצם ידוע מראש

16/8/2019

מופת

6/8/2019

סיפור מיוחד שישאר איתי עוד הרבה זמן .
המון חומר למחשבה.

27/11/2023

הספר היה יפה ומאוד מרגש, מעלה תהיות על העולם שבו אנו חיים ועל כמה רחוק אנשים ילכו עבור טכנולוגיה. משום מה הרגיש לי קצת ניתוק של הדמויות בפאן הרומנטי אבל זה לא כל כך הפריע לקריאה.

1
22/2/2021

איני חובבת הז’אנר הדיסטופי והסתרת פרטים מהקורא אך הספר כתוב לעילא, הדמויות מעניינות ומעורר מחשבה על החיים ומשמעותם

1
1/9/2025

ספר מעניין מאוד, מעורר מחשבה, מתכתב גם עם הספרים האחרים שכתב. הקריאה בו קולחת. הספר מעורר שאלות מטרידות על החיים, אך יחד עם זאת, משהו בסגירה ותשובות שהוא נותן, מרגיש לי קצת חסר .

9/6/2025

מצמרר. ספר קשה ומטלטל. הכתיבה נהדרת, אבל זה ספר שמוליך אותך שולל עד הסוף.

9/5/2025

הספר מעולה מרתק. כתוב נהדר, גם מותח וגם מתוחכם ואינטליגנטי. לא יכולתי להניח מהיד. אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה

26/10/2024

ספר טוב, עצוב, שמתאר מציאות עצובה ונוראה. זהירות ספוילר: בתור אדם שעובד הרבה עם חולים סופניים, אומר שהספר מתאר יפה את עולמם של אלו שיודעים שהם עתידים למות בזמן הקרוב. לרעת הספר אומר שלוקח זמן להכנס לספר ובמובן מסויים חלק מהמונוליגיים מרגישים מלאכותיים, חלק אחר נוגעים ללב ועצובים מאוד. הכתיבה מזכירה מאוד את קלארה והשמש (שקראתי באנגלית), בעיקר הנטיה להסתיר את העולם שבו העלילה מתקיימת, מתוך הנחה כביכול שהוא מובן מאליו. זה טריק שעובד פעם אחת וקצת מעצבן לדעתי לקרוא אותו שוב, אם כי אני מבין שהספר הזה קדם כרונולוגית ל'קלארה'. הרבה פעמים אני מעדיף לקרוא ספרים שיצאו באנגלית בשפת המקור כי התרגומים לא תמיד טובים לדעתי. פה התרגום סהכ טוב, אם כי לא מושלם. ניכר שנעשתה מחשבה רצינית מאחורי התרגום והוחלט להשאיר חלק מהמונחים באנגלית (מיס לא גברת) כדי לתת תחושה של אנגליה וזה עובד. סהכ ספר טוב ומומלץ אבל עצוב מאוד ולא מומלץ לאנשים בדיכאון או למי שמחפש משהו קליל יותר

20/7/2024

לספר יש נקודות מעניינות. אבל כל החלקים המעניינים באמת מתגלים לקראת הסוף, ורק אז מגלים איך באמת הכל מתחבר יחד. אז למי שסבלני זה הספר בשבילו.

19/6/2023

ספר עצוב. מדבר על דברים קשים ורציניים בצורה נרמזת ביותר.

15/5/2023

נקרא בנשימה אחת, מעורר מחשבה, כתיבה רגישה של הסופר הזה שכמו מקלפת את כל ה״מוחשי״ כדי ליצור מפגש בין נשמות.

27/4/2023

מעניין ומעורר מחשבה. גילוי האמת נמצא חבוי בין השורות, מה שהופך את הקריאה לממוקדת במיוחד וכל תגלית מעוררת עניין רב.

6/4/2023

ספר לא קל. תחושה קלה של אי נוחות, שהסופר בונה במודע, שגובלת במעין בחילה, לא מהספר, אלא מהידיעה על הדבר שעומד לקרות.

21/1/2023

מעניין מאד. דיסטופי. מעט ארוך מהנדרש אבל מעורר מחשבה.

4/4/2022

מסתיים לפני שממצה את עצמו ונשען מדי על כימיה במקום על עלילה. חוץ מזה מעולה.

23/11/2021

ספר כל כך מיוחד. לא תמיד קל לקריאה, ולוקח זמן עד שמבינים מה קורה, אבל מערכת היחסים העדינה בין הדמויות, ממש מרתקת. כמעט שום דבר לא כמו שהייתי מצפה. סוג של אהבה אמיתית בין אנשים שגורלם קבוע מראש ובכל זאת לא מוותרים על החיות.

4/3/2021

ספר מיוחד, כתוב נפלא

5/1/2021

מעניין , הפרטים נחשפים בפירורים לאורך הספר, יש בו נימה של עצב והקטנה מסויימת של טרגדיה אנושית

18/11/2020

בהחלט מושך, עלילה מקורית וכתיבה טובה!

21/8/2020

סיפור מעניין אבל הכתיבה מעט טרחנית וההתחלה נמרחת מדי. יחד עם זאת, רעיון מעניין בהחלט ששווה את המאמץ.

9/8/2020

מעורר מחשבה.

7/7/2020

כתוב מדהים, לא נכנסתי לזה בקלות אבל אחרי שזה קרה בהחלט החוויה היתה חזקה

27/6/2020

וואו איזו עלילה מטורפת. הספר הזה הוא כמו בעיטה בבטן הרכה. ממליצה בחום.

30/4/2020

ספר קשה שלמרות היותו הזוי ומפחיד מושך את הקורא מרגש מאוד

4/2/2020

סופר נפלא. הספר משכנע ומעניין. הדמות המרכזית מרתקת. האכזבה היחידה קשורה בהשוואה לספריו האחרים של הסופר, בעיקר "היינו יתומים" שהוא טוב בהרבה.

16/11/2019

העלילה מסקרנת וכיף לקרוא את הספר בציפיה לבאות. לאט לאט הסיפור המלא נחשף וגרם לי לתחושת אי נוחות גדולה - הדמויות מורכבות ומעניינות וההזדהות איתן גרמה לי בסוף הספר לתחושת צער ודכדוך. לא מתאים לאנשים רגישים.

2/11/2019

ארבעה כוכבים: קראתי ספרים אחרים של אישיגורו, והספר הזה אינו הכי טוב.

23/10/2019

מעורר מחשבה, כתוב נפלא

27/9/2019

ספר קשה ומצמרר. קשה לקריאה

21/9/2019

מדהימה יכולת כניסתו לנבכי ליבם של גיבוריו הנמצאים בסיטואציה בלתי נתפסת.
רגישות ועדינות מול כשיחות של ״חוקרים״.
קשה להעריך מה ׳הנדסת אנוש׳ עלולה להביא לעולם.
מרתק!

15/9/2019

מתאר מציאות מסוייטת

3/9/2019

כתוב מצויין. סיפור קשה שבחילה קלה מלווה אותו מההתחלה ועד הסוף. מזכיר פרק של מראה שחורה.
לא מומלץ לקרוא בדיכאון.

24/8/2019

ספר קשה לקריאה וגורם לכאב בגלל עולם דמיוני והזוי. ולמרות זאת לא יכולתי להפסיק לקרוא...

23/11/2024

תיאור מערכות יחסים של המספרת עם חברים וחברות במהלך חייה, בתוך מציאות הזויה שמתבהרת חלקית לקראת סוף הספר. לאורך רוב הספר הקורא נמצא בחוסר ידיעה ורק נותר לו לנחש על מה מדובר. חסר דיון יותר מעמיק בסוגיה האתית המוצגת בספר.

18/11/2024

מעניין, מותח ומרגש אבל מאוד מאוד הזוי.

19/1/2024

זה ספר מצויין אבל הוא כל כך קשה שאני לא בטוחה שאמליץ למישהו לקרוא אותו. הנחתי אותו מידי מספר פעמים עם התלבטות אם להמשיך או להפסיק אבל הוא מסקרן. בהתחלה אתה רוצה לבלוע הכל בכדי להבין מה קורה ובאמצע כשאתה מבין פחות או יותר אתה מקווה שאולי תהיה איזו סטיה המסלול הצפוי תוך ידיעה הולכת ומתגברת שאין אפשרות שזה יקרה. וגם שלרגע מראה שכן אתה יודע שזה לא. בסופו אתה נשאר עם מועקה בלתי פתורה. עם שאלות שלא זוכות למענה ועם הרגשה חריפה שאנשים הם חארות

21/6/2023

הסופר ממש מצליח לגרום לך להבין שאתה כרגע המקשיב של הדמות הראשית. והיא פולטת את כל מה שיש לה בראש, בין שזה רלוונטי לסיפור ובין שזה פשוט לא מגיע לפואנטה למשך זמן מה. התחושה היא שאתה ממש יושב מולה בבית קפה והיא מתארת לך משהו שקרה לה והיא חיה את זה מחדש. לעיתים זה היה יתרון, לעיתים זה פשוט היה מתיש והיכולת המדהימה הזאת של הסופר לגרום לך להרגיש שאתה מקשיב, הייתה פשוט טרחנית וקשה לעקוב אחריה. הקשר המיוחד בין הדמות הראשית לאחת הדמויות נגע לי בלב.

8/4/2023

ספר מוזר

18/12/2021

הספר כתוב היטב ולא קשה לקראו ברצף, אולם לדעתי הסופר הזה כתב ספרים טובים בהרבה ועסק בנושאים הרבה יותר ריאליסטוים שעסקו בבעיות יותר מוחשיות.

8/9/2021

ספר מוזר

20/8/2021

טרחני ולא כל כך מעניין

21/2/2021

אומנם הספר עוסק במדע בדיוני אבל בעיקרו הוא מדבר על קשרים בין אנשים. הספר מוצג מנקודת המבט של הדמות הראשית, כאילו היא מספרת לכם את הסיפור. לא מה שציפיתי. בכל זאת ספר טוב.

23/9/2020

ספר מעצבן, טרחני ובלתי נגמר. עזבתי באמצע

17/8/2020

עצוב ומעניין יש חלקים מתישים וארוכים סך הכל ספר מיוחד אך קצת יבש

31/8/2019

רוב מהומה על לא מאומה,אפשר היה לקצר אותו בחצי

9/8/2019

אישיגורו ידוע ברגישותו, באיטיות שבה הוא נותן לארועים ומקרים לחלחל בקורא.
זמן עיכול שבו נבין את מהות היצירה.
אך הפעם, בספר זה התכונות הללו היו בעוכריו. האיוושוש הזה, ההליכה סחור-סחור סביב הבשר שאמור היה להזין אותנו, הקוראים, השאיר אותי לדאבוני, רעבה ומתוסכלת.
לעולם אל תיתן לי ללכת ורק רציתי שילך כבר, שלפחות ירוץ.
מאכזב

24/10/2019

קראתי את הספר בעקבות המלצה ולצערי התאכזבתי קשות. ספר משעמם להחריד. הכתיבה בסגנון ילדותי ונאיבי עד כדי מעצבן עם אוצר מילים מוגבל שחוזר על עצמו. העלילה זוחלת לאט לאט ולא מגיעה לשום מקום.

1
16/5/2023

ספר כתוב יפה, מתאר את הרוע דבני האדם מסוגלים לעולל אחד לשני.

6/10/2021

הנושא מעניין, אך אין התפתחות בעלילה. סטטאטי.

31/10/2024

סיפור המסגרת מעניין , אבל הקריאה די משמימה, לא היה בסיפור הרבה עומק , מעבר לסיפור התבגרות למרות הנסיבות. לא התחברתי לספר בכלל

6/10/2023

גרוע. בקושי מגיע לאמצע, בקושי, וכבר משועמם בטירוף. אז הביא רעיון שיכול היה להיות מעניין אבל להתמרח ככה פשוט מוציא כך חשק לקרוא הכל או לקוות לתהפוכות שיהיו מעניינות. פשוט מיותר.

8/5/2022

לא הבנתי מה הוא רוצה

4/5/2022

אחד הספרים הכי גרועים מתישים ומיותרים שקראתי מזה זמן.

23/5/2021

אכזבה גדולה. אמנם הסיפור מעניין אך הכתיבה משעממת ולאורכה אין שום תכלית! אפשר היה לחתוך בחצי.

9/1/2021

לא מובן, מלא פרטים משעממים בלי להגיע לעיקר מעמוד 100 ריפרפתי ולא נראה שהפסדתי משהו.

10/8/2019

מזעזע לא לקרוא. בכיתי.

סקירות וביקורות

הכורח של חתן פרס נובל אישיגורו להיות סובטילי איריס לעאל הארץ 04/11/2019 לקריאת הכתבה >
לעולם אל תיתן לי ללכת קאזואו‏ אישיגורו

פרק ראשון

 

 

שמי קֶתי ה'. אני בת שלושים־ואחת, ואני סועדת כבר יותר מאחת־עשרה שנה. זה נשמע לא מעט, אני יודעת, אבל למעשה הם רוצים שאמשיך לשמש עוד שמונה חודשים, עד סוף השנה. אז אסגור כמעט שתים־עשרה שנה בדיוק. טוב, אני יודעת שהעובדה שהייתי סועדת זמן רב כל־כך לא אומרת בהכרח שחושבים שהתפקוד שלי מדהים. יש סועדים ממש טובים שהתבקשו להפסיק אחרי שנתיים או שלוש בלבד. ועולה על דעתי לפחות סועד אחד שהמשיך לאורך כל ארבע־עשרה השנים, אף־על־פי שהיה אפס גמור. אז אני לא מנסה להתרברב. עם זאת, אני יודעת בהחלט שמרוצים מעבודתי, ובסך־הכל גם אני בעצמי מרוצה. התורמים שלי נטו תמיד לעשות הרבה מעבר לציפיות. תקופות ההחלמה שלהם היו מרשימות, וכמעט אף־אחד מהם לא הוגדר כ"נסער", אפילו לא לפני התרומה הרביעית. בסדר, עכשיו אולי אני כן מתרברבת. אבל חשוב לי מאוד להיות מסוגלת לעשות את העבודה היטב, בעיקר הקטע הזה שהתורמים שלי יישארו "רגועים". פיתחתי לי מין אינסטינקט בקשר לתורמים. אני יודעת מתי להיות בקרבתם ולעודד אותם, ומתי להניח להם לנפשם; מתי להקשיב לכל מה שיש להם לומר, ומתי פשוט למשוך בכתפיים ולהגיד להם לצאת מזה.
בכל אופן, אין לי יומרות גדולות במיוחד. אני מכירה סועדים הפעילים כרגע, שהם לא פחות טובים ממני, ולא מקבלים אפילו חצי מהקרדיט. אם אתם נמנים איתם, אני יכולה להבין שאולי אתם ממורמרים - בגלל דירת הסטודיו שלי, המכונית, מעל לכל בגלל הזכות לברור ולבחור את המטופלים שלי. ואני תלמידת הֶלשַׁם - ולפעמים די בזה כשלעצמו להקפיץ אנשים. לקֶתי ה', הם אומרים, נותנים לברור ולבחור, ותמיד היא בוחרת מהסוג שלה: מהֶלשַׁם, או מאחת האחוזות המיוחסות האחרות. לא פלא שיש לה רקורד מצוין. שמעתי שאומרים זאת לא מעט פעמים, ולכן אני בטוחה שאתם שמעתם את האמירה פי־כמה יותר, ואולי יש בזה משהו. אבל אני לא הראשונה שמרשים לה לברור ולבחור, וספק אם אני האחרונה. ובכל אופן, יצאתי ידי חובתי כשסעדתי בעבר תורמים שגדלו בכל־מיני מקומות. תזכרו שכאשר אסיים, אסגור שתים־עשרה שנה בתפקיד, ורק בשש השנים האחרונות נותנים לי לבחור.
ולמה שלא ייתנו? סועדים אינם מכונות. את משתדלת ועושה כמיטב יכולתך בשביל כל תורם, אבל בסופו של דבר את נשחקת. אין לך סבלנות ואנרגיה בלתי־נדלות. ולכן כשניתנת לך ההזדמנות לבחור, ברור שאת בוחרת אנשים מהסוג שלך. זה רק טבעי. בשום אופן לא הייתי יכולה להמשיך זמן ארוך כל־כך אילו הפסקתי להזדהות רגשית עם התורמים שלי בכל צעד שבדרך. ובכל אופן, אם לא הייתי מתחילה לבחור, איך הייתי מתקרבת שוב אל רות וטומי אחרי כל־כך הרבה שנים?
אבל היום נשארו כמובן פחות ופחות תורמים שאני זוכרת, כך שלמעשה אני לא מרבה לבחור. כאמור, העבודה נעשית קשה בהרבה כשאין לך קשר עמוק עם התורם, ואף־על־פי שעבודתי כסועדת תחסר לי, אני מרגישה שבדיוק נכון לסיים סוף־סוף בתום השנה.
רות, אגב, היתה רק התורמת השלישית או הרביעית שיצא לי לבחור. כבר מינו לה אז סועד, ואני זוכרת שנדרשה לכך קצת העזה מצדי. אבל בסופו של דבר הצלחתי, וברגע שראיתי אותה שוב, במרכז ההחלמה בדוֹבֶר, נראו כל חילוקי־הדעות שלנו - אפילו אם הם לא בדיוק נעלמו - הרבה פחות חשובים מכל הדברים האחרים: כמו העובדה שגדלנו יחד בהֶלשַׁם, העובדה שהכרנו ואנחנו זוכרות דברים שאף־אחד אחר לא זוכר. אני מניחה שזה התחיל אז, החיפוש שלי אחר תורמים שקשורים בעבר, ובמידת האפשר אנשים מהֶלשַׁם.
היו פעמים במשך השנים שניסיתי להניח להֶלשַׁם, אמרתי לעצמי שלא צריך להביט לאחור הרבה כל־כך. אבל אז הגיע רגע שפשוט חדלתי להתנגד. זה היה קשור לתורם מסוים שהיה לי פעם, בשנתי השלישית כסועדת; לתגובה שלו כשציינתי שאני מהֶלשַׁם. הוא בדיוק עבר את התרומה השלישית שלו, שלא הצליחה, ומן־הסתם ידע שלא יֵצא מכך בשלום. הוא נשם בקושי, אבל הביט לעברי ואמר: "הֶלשַׁם. אני בטוח שזה היה מקום יפה". ואז, למחרת בבוקר, כששוחחתי אתו כדי להסיח את דעתו מהכל, ושאלתי איפה הוא גדל, הזכיר שם של מקום בדוֹרסֶט, והפנים שלו מתחת לכתמים העלו העוויה מסוג חדש לגמרי. ואז תפסתי עד כמה הוא משתוקק נואשות שלא יזכירו לו. בִּמְקום זה הוא רצה לשמוע על הֶלשַׁם.
ולכן בחמישה או בשישה הימים הבאים סיפרתי לו כל מה שרצה לדעת, והוא שכב לו שם, מרותק כולו וחיוך רך מפציע על פניו. הוא שאל אותי על הדברים הגדולים ועל הדברים הקטנים. על המשגיחים שלנו, ועל איך לכל אחד מאיתנו היתה תיבת איסוף משלו מתחת למיטתו, על משחקי הכדורגל, על ההקפות, על השביל הקטן שהוליך סביב המבנה הראשי, סביב כל פינותיו וגומחותיו, על בריכת הברווזים, האוכל, על הנוף של השדות בבוקר ערפילי, הנשקף מחדר האמנות. לפעמים היה מבקש ממני לחזור על דברים שוב ושוב; על דברים שסיפרתי לו רק יום קודם היה שואל שאלות כאילו לא סיפרתי לו עליהם מעולם. "היה לכם ביתן ספורט?" - "איזה משגיח חיבבתם במיוחד?" תחילה חשבתי שהכל רק בהשפעת התרופות, אבל אז הבחנתי שראשו צלול למדי. הוא רצה לא רק לשמוע על הֶלשַׁם, אלא גם לזכור את הֶלשַׁם, ממש כאילו זו היתה הילדות שלו־עצמו. הוא ידע שהוא קרוב לסיום, ולכן עשה מה שעשה: ביקש ממני לתאר לו דברים, כך שהם באמת ייקלטו, כך שבמשך הלילות האלה ללא־שינה, עם התרופות והכאב ואפיסת הכוחות, אולי יִיטשטש הקו המפריד בין זיכרונותי־שלי לאלה שלו. אז הבנתי לראשונה, הבנתי באמת, כמה בני־מזל היינו - טומי, רות, אני, וכל האחרים מבינינו.
 
כשאני נוסעת עכשיו ברחבי הארץ, אני ממשיכה לראות דברים שמזכירים לי את הֶלשַׁם. אני עשויה לעבור בקצה שדה אפוף ערפל, או לראות פיסה של בית גדול במרחק בעודי יורדת אל עמק, או אפילו סידור מסוים של עצי צפצפה על שיפולי גבעה, ואז לחשוב: "אולי זה המקום! מצאתי אותו! זה באמת הֶלשַׁם!" ואז אני רואה שזה בלתי־אפשרי וממשיכה לנסוע, מחשבותי נודדות למקום אחר. במיוחד ישנם הביתנים האלה. אני מבחינה בהם בכל רחבי הארץ, ניצבים בקצה המרוחק של מגרשי ספורט, מבנים טרומיים קטנים לבנים עם שורת חלונות גבוהים באופן חריג, תקועים כמעט מתחת לכרכובים. אני חושבת שבנו רבים כאלה בשנות החמישים והשישים, וסביר שאז נבנו גם אלה שלנו. כשאני עוברת על־פני אחד מהם אני ממשיכה לצפות בו ככל שאוכל, ויום אחד עוד אתרסק כך עם המכונית, אבל אני ממשיכה לעשות את זה. לא מזמן נהגתי בשטח פתוח בווּסטֶרשֵׁייר, וראיתי ביתן כזה ליד מגרש קְריקֶט, דומה כל־כך לשלנו בהֶלשַׁם, שפשוט סובבתי את המכונית וחזרתי להעיף מבט נוסף.
אהבנו את ביתן הספורט שלנו, אולי כי הוא הזכיר לנו את הבתים הקטנים המתוקים של האנשים בספרים המצוירים שלנו כשהיינו פעוטים. אני זוכרת איך כשהיינו בשכבה הצעירה הפצרנו במשגיחים לנהל את השיעור הבא בביתן במקום בחדר הרגיל. וכשכבר היינו בבוגרים ב' - כשהיינו בני שתים־עשרה, מתקרבים לשלוש־עשרה - הפך הביתן למקום מחבוא עם החברים הכי טובים שלנו כשרצינו להתרחק משאר הֶלשַׁם.
הביתן היה גדול דיו להכיל שתי קבוצות נפרדות מבלי שיפריעו זו לזו - ובקיץ יכלה קבוצה שלישית לשבת בחוץ על המרפסת. אבל מה שכל אחד רצה באמת היה שהמקום יהיה לו־עצמו ולחבריו, כך שלעתים קרובות הלכו שם תחמונים וּויכוחים. המשגיחים אמרו לנו תמיד להתנהג בנידון כמו בני־תרבות, אבל למעשה, כדי שיהיה לנו סיכוי להשתלט על הביתן בהפסקה או בשיעור חופשי, היתה הקבוצה זקוקה לכמה טיפוסים בעלי אופי חזק. אני־עצמי לא הייתי בדיוק רופסת, אבל אני מניחה שבעצם בזכות רות נכנסנו לשם לעתים קרובות כל־כך.
בדרך־כלל פשוט השתרענו לנו על הכיסאות והספסלים - היינו חמש, שש אם הצטרפה אלינו ג'ני ב' - וריכלנו לנו בכיף. היו שיחות מהסוג שיכול להיות רק במחבוא הביתן; לפעמים היינו דנות במשהו שהטריד אותנו, ולפעמים הגענו לשאגות צחוק, או לריב נוראי. לרוב זו היתה הזדמנות להתפרק זמן־מה בחברת החברות הכי קרובות.
באחר־הצהריים המסוים שאני חושבת עליו עכשיו עמדנו על שרפרפים וספסלים והצטופפנו ליד החלונות הגבוהים. משם יכולנו לראות בבירור את מגרש המשחקים הצפוני, שבו התאספו כתריסר נערים מהכיתה שלנו ומִבּוֹגרים ג' כדי לשחק כדורגל. השמש זרחה באור בהיר, אבל אין ספק שירד גשם קודם־לכן, כי אני זוכרת איך ניצנצה השמש על משטח הדשא הבוצי.
מישהי אמרה שלא כדאי שנצפה בדרך כזאת גלויה, אבל בקושי זזנו לאחור. ואז אמרה רות: "הוא לא חושד בכלום. תסתכלו עליו. הוא באמת לא חושד בכלום".
כשאמרה את זה הבטתי עליה וחיפשתי סימנים של מורת־רוח ממה שהבנים עמדו לעשות לטוֹמי. אבל שנייה אחר־כך פלטה רות צחקוק קל ואמרה: "איזה אידיוט!"
ואני הבנתי שמבחינת רות והאחרות, מה שהבנים החליטו לעשות לא נוגע לנו בכלל; בין שזה מוצא חן בעינינו ובין שלא, התאספנו ליד החלונות ברגע זה לא מפני שנהנינו מהמחשבה שנראה את טומי מושפל שוב, אלא מפני ששמענו על המזימה החדשה הזאת, ובמעורפל הסתקרנו לראות איך היא תתפתח. אני לא חושבת שבימים ההם היתה משמעות עמוקה יותר למה שהבנים עשו בינם לבין עצמם. לרות, לאחרות, ממש לא היה אכפת, וסביר שגם לא לי.
ואולי מטעה אותי זיכרוני. אולי אפילו אז, כשראיתי את טומי מתרוצץ על המגרש ועל פניו הבעת שמחה לא־מוסתרת על שהתקבל בחזרה אל העדר והוא עומד לקחת חלק במשחק שהוא מצטיין בו, אולי בכל־זאת הרגשתי צביטת כאב קטנה. מה שזכור לי בוודאות הוא ששמתי לב שטומי לובש את חולצת הפּוֹלוֹ הכחולה הבהירה, שקנה במכירות של החודש הקודם - זו שהיה גאה בה כל־כך. אני זוכרת שחשבתי: "הוא באמת טיפש שהוא לובש אותה למשחק כדורגל. היא תיהרס, ומה הוא ירגיש אז?" ובקול זרקתי, לא לאף־אחד במיוחד: "טומי לובש את החולצה שלו. את חולצת הפולו האהובה שלו".
אני לא חושבת שמישהו שמע אותי, כי כולם צחקו למראה לוֹרה - הליצנית הגדולה של הקבוצה שלנו - שחיקתה זו אחר זו את הבעות־הפנים המתחלפות של טומי, שרץ, נופף בידיו, צעק, בלם. כל שאר הבנים התנהלו סָביב במגרש בעצלתיים כמו תמיד בזמן החימום, אבל נראָה שטומי, ברוב התרגשות, כבר רץ במלוא התנופה. אמרתי, הפעם בקול רם יותר: "הוא יהיה עצוב אם הוא יהרוס את החולצה". רות שמעה אותי הפעם, אבל מן־הסתם חשבה שאני מתבדחת, כי היא צחקה בחצי־פה והוסיפה הלצה משלה.
ואז הפסיקו הבנים לבעוט סָביב בכדור והתגודדו צפופים בבוץ. חזותיהם עלו וירדו קלות בזמן שהם חיכו לתחילת הציווּת של הקבוצות. שני הקפטנים שנבחרו היו מבּוֹגרים ג', אף־על־פי שהכל ידעו שטוני הוא השחקן הטוב מכולם בשנתון הזה. הם הטילו מטבע מי יבחר ראשון, ואז נעץ הזוכה את מבטו בקבוצה.
"תסתכלו עליו", אמרה מישהי מאחורי. "הוא משוכנע לגמרי שיבחרו בו ראשון. רק תסתכלו עליו!"
היה בטומי משהו קומי באותו רגע, משהו שגרם לך לחשוב, טוב, אם הוא ימשיך להיות כזה מטומטם, מה שעומד לקרות פשוט מגיע לו. הבנים האחרים העמידו כולם פנים אדישות לתהליך הבחירה, העמידו פנים שלא אכפת להם מה יהיה המספר הסידורי שלהם. אחדים שוחחו בשקט זה עם זה, אחדים קשרו מחדש את שרוכי הנעליים, אחרים פשוט נעצו מבט בנעליהם ודישדשו בבוץ. אבל טומי הביט בלהיטות בַּנער מִבּוֹגרים ג' כאילו כבר קראו בשמו.
לורה המשיכה בהצגה שלה במשך כל תהליך הציווּת, וביצעה את כל ההבעות שהתחלפו על פניו של טומי: את הערנית והלהוטה תחילה; את המודאגת והתמהה כשנעשו ארבע בחירות והוא עדיין לא נבחר; את העלבון והפאניקה כשהתחיל להפציע בו מה באמת קורה. אבל אני לא המשכתי להציץ בלורה כי צפיתי בטומי; ידעתי מה היא עושה רק כי האחרים המשיכו לצחוק ולדרבן אותה. ואז, כשטומי נשאר לעמוד לבדו, והבנים התחילו כולם לצחקק, שמעתי את רות אומרת:
"הנה זה בא. חכו. שבע שניות. שבע, שש, חמש..."
היא לא הספיקה לסיים. טומי פרץ בצעקות רועמות, והבנים, שעכשיו כבר צחקו בגלוי, התחילו לרוץ לעבר מגרש המשחקים הדרומי. טומי רץ אחריהם כמה צעדים - היה קשה לדעת אם האינסטינקט שלו אמר לו לרדוף אחריהם בכעס, או שנכנס לפאניקה כי השאירו אותו מאחור. כך או כך, עד מהרה נעצר ועמד שם והביט אחריהם בזעם בפנים מכורכמות. ואז הוא התחיל לצרוח ולצעוק, ערב־רב אבסורדי של קללות ועלבונות.
כולנו כבר ראינו בעבר לא מעט התקפי־זעם של טומי, ולכן ירדנו מהשרפרפים והתפזרנו בחדר. ניסינו לפתוח בשיחה על משהו אחר, אבל ברקע המשיך טומי והמשיך, ואף־על־פי שתחילה גילגלנו את עינינו וניסינו להתעלם, הרי לבסוף - אולי עשר דקות תמימות אחרי שהתחלנו לזוז מהם - היינו שוב ליד החלונות.
שאר הבנים לא נראו עוד בשטח, וטומי כבר לא ניסה להפנות את הערותיו בכיוון מסוים. הוא פשוט השתולל, הטיח את הידיים והרגליים לעבר השמיים, לעבר הרוח, לעבר עמוד הגדר הקרוב אליו. לורה אמרה שאולי "הוא עושה חזרה על השקספיר שלו". מישהי אחרת הצביעה על כך שבכל פעם שהוא צועק משהו הוא מרים רגל אחת מהקרקע ומפנה אותה הלאה, "כמו כלב משתין". בעצם גם אני הבחנתי בתנועת הרגל הזאת, אבל במיוחד הרעיש אותי שבכל פעם שחזר ורקע בה התעופפו נתזי בוץ סביב שוקיו. שוב חשבתי על החולצה היקרה שלו, אבל הוא היה רחוק מכדי שאוכל לראות אם ניתז עליה הרבה בוץ.
"אני חושבת שזה קצת אכזרי", אמרה רות, "איך שתמיד הם מוציאים אותו ככה מהכלים. אבל זו אשמתו. אם הוא היה לומד לשמור על קור־רוח, הם היו עוזבים אותו בשקט".
"הם היו ממשיכים להציק לו", אמרה הָאנה. "גרֵהאם ק' רגזן לא פחות ממנו, אבל דווקא בגלל זה הם נזהרים אתו יותר. הם מתעללים בטומי כי הוא בטלן".
ואז דיברו כולן בבת־אחת, איך טומי אפילו לא מנסה להיות יצירתי, איך אפילו לשוּק האביב הוא לא הביא שום דבר. אני מניחה שהאמת היא שבשלב ההוא כל אחת מאיתנו רצתה בסתר לבה שאחד המשגיחים יֵצא מהבית וייקח אותו משם. ואף־על־פי שלא היה לנו שום חלק בתוכנית הזאת לשגע את טומי, בכל־זאת התמקמנו קרוב לזירה, ועכשיו התחלנו להרגיש אשמה. אבל לא הופיע שום משגיח, ופשוט המשכנו להחליף בינינו סיבות לכך שטומי קיבל בדיוק את מה שמגיע לו. ואז, כשרות הביטה בשעונה ואמרה שאף־על־פי שיש עוד זמן, כדאי שנחזור לבניין המרכזי, אף־אחת לא התנגדה.
כשיצאנו מהביתן עדיין היתה ההשתוללות של טומי בשיאה. הבית היה לשמאלנו, ומאחר שטומי עמד במגרש ממש מולנו, לא היה שום צורך בכלל לעבור לידו. על־כל־פנים, מבטו היה מופנה לָעֵבר האחר, והוא כלל לא הבחין בנו. אף־על־פי־כן, כשהחברות שלי יצאו לדרך בקצה המגרש, התחלתי לנוע לעברו. ידעתי שזה יתמיה את האחרות, אבל המשכתי ללכת - אפילו כששמעתי את רות מפצירה בי בלחש לחזור.
אני מתארת לעצמי שטומי לא היה רגיל שיפריעו לו בזמן התקפי־הזעם שלו, כי התגובה הראשונה שלו כשהתקרבתי אליו היתה להביט בי שנייה, ואחר־כך להמשיך כמקודם. זה באמת נראה כאילו הוא מציג את שקספיר ואני עולה לו פתאום על הבמה באמצע ההופעה. אפילו כשאמרתי: "טומי, החולצה היפה שלך, אתה תלכלך אותה", הוא לא הראה סימן ששמע אותי.
ואז שלחתי את ידי והנחתי אותה על זרועו. האחרים חשבו אחר־כך שהוא עשה את זה בכוונה, אבל אני הייתי בטוחה שזה קרה רק בטעות. זרועותיו עדיין חבטו באוויר והוא לא היה יכול לדעת שאני אשלח את ידי. בכל אופן, כשהרים את זרועו, הוא הדף את ידי הצידה והיכה אותי בלחי. זה בכלל לא כאב, אבל השתנקתי בתדהמה, וכך גם רוב הבנות מאחורי.
ואז נראָה סוף־סוף שטומי מבחין בי, באחרים, בעצמו, בכך שהוא עומד כאן במגרש ומתנהג כמו שהוא מתנהג, והוא נעץ בי מבט קצת מטופש.
"טומי", אמרתי ממש בחומרה. "החולצה שלך מלאה בוץ".
"אז מה?" מילמל. אבל כבר כשאמר את זה הביט מטה והבחין בנתזים החומים, ובקושי התאפק מלצעוק בבהלה. ראיתי את רושם ההפתעה על פניו מכך שאני יודעת מה הוא מרגיש ביחס לחולצת הפולו.
"אין צורך לדאוג", מיהרתי לומר לפני שהשתיקה תהפוך לדידו להשפלה. "זה יֵרד בכביסה. אם לא תצליח להוריד את זה בעצמך, פשוט קח את זה למיס ג'וֹדי".
הוא המשיך לבחון את חולצתו ואז אמר בקול זועף: "מה זה קשור אלייך בכלל".
ומיד נראה שהוא מתחרט על ההערה האחרונה הזאת, והוא הביט בי נכלם, כמצפה שאגיב באיזו הערה מנחמת. אבל כבר הספיק לי ממנו, במיוחד שכל הבנות צפו בנו - ולמיטב ידיעתי גם רבים נוספים מחלונות הבניין המרכזי. הסתובבתי אם־כן במשיכת כתף והצטרפתי לחברותי.
התרחקנו, ורות כרכה סביבי את זרועה. "לפחות גרמת לו לסתום את הפה", אמרה. "את בסדר? חיה משוגעת".