הרומן הסאטירי "עיר בלי יהודים" יצא לאור ב-1922, אבל הוא רלוונטי גם בחלוף מאה שנים. בטאואר חזה את עלייתה של התפיסה האנטישמית והשלכותיה ההרסניות על החברה באוסטריה. העלילה, שבה אוסטריה מגרשת את כל יהודיה ונקלעת למשבר כלכלי ותרבותי עמוק, מציגה באופן סאטירי את חוסר ההיגיון שבגזענות.
הסיפור נפתח בנאומו המרגש של מנהיג מפלגת הנוצרים הסוציאליסטים, זמן קצר אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה. המנהיג מבשר קבל עם על הפתרון שישפר את חיי האוסטרים ויחזיר את השגשוג למדינתם - גירוש היהודים, שכידוע הם אנשים נתעבים, רודפי בצע וגוזלים מן האוסטרי הישר את פרי עמלו ואת כבודו. הבשורה מתקבלת בתשואות והגירוש יוצא לדרך.
החוק החדש מתייחס גם לזוגות מעורבים וגם לכאלה שהתנצרו וגוזר למשל על דור שני לעזוב ומתיר לדור השלישי להישאר. כך נקרעות משפחות - הורים שנאלצים להיפרד מילדיהם, סבים שנאלצים להיפרד מנכדותיהם - כולל בני משפחות של בכירים במדינה, שהעדיפו לשכוח שיש במשפחתם יהודים, או יהודים במקור.
עם עזיבתם של היהודים, החגיגות בשיאן - אופוריה של וינה שטוהרה, של כל אוסטריה שמחזירה עטרה ליושנה. היהודים, שהיגרו לפראג, לבודפשט, לפריז ולשאר הערים הגדולות באירופה, כבר לא מזהמים את אדמת אוסטריה.
אלא שאז מתחילות הבעיות: בנק אחר בנק ומפעל אחר מפעל פושטים רגל עם יציאת ההון ושל מי שידעו לנהל אותו, בתי האוכל הופכים דלים, היצע הטקסטיל דועך, האופנה מצטמצמת לבגדים אוסטריים מסורתיים מלבד פשוט וחדגוני. התיאטראות מציגים מחזות משעממים וצפויים של אותם שני מחזאים נוצרים ואפילו היצאניות בעיר סובלות מירידה בהכנסות ומתקשות לשרוד ללא תומכיהן הנדיבים שגורשו.
ברקע מתפתח סיפור אהבה בין בתו של חבר המועצה הלאומית לבין צעיר יהודי, אמן מוכשר, שנאלץ להגר לפריז ושם עושה חיל ואז חוזר בזהות בדויה לוינה, מבלה שעות גנובות עם אהובתו תוך סיכון חייו ולבסוף מציל את אוסטריה - מעצמה.
הרומן לא רק חוזה מראש את האסון שהמיט הנאציזם על העולם, אלא גם מדגים בצורה מבריקה את הפגמים המובנים בתפיסות גזעניות - כיצד הן פוגעות בחברה כולה ולא רק בקבוצה המוגדרת כ"אחר".
מה יקרה לנו במדינה בלי חרדים? בלי ימנים? בלי ערבים? בלי חילונים?
בטאואר נרצח ב1925 על ידי קיצוני, בגלל התנגדותו לאנטישמיות.