האור במקומות המסתור

1.

פשמישל, פולין
נובמבר 1942

יש מישהו שם בחוץ. בחשיכה.

אני פוקחת את עיני.

והחשיכה היא אותה חשיכה. דף חלק. באפי עולה ריח הכרוב שבישלה אמיליקה שתי קומות מתחתינו. לצדי אני חשה באנחה - זוהי נשימתה של אחותי הישנה. אבל החשיכה גם השתנתה. יש בה הד. שריד לקול שאוזני החמיצו עד כה.

יש כאן מישהו.

עכשיו אני ערה.

אני מסיטה את השמיכה בשקט, מקשיבה, שולחת רגליים אל הרצפה. קפיץ במזרן משתחרר. כמו ירייה. אחותי נושמת אבל אינה זזה.

אם יש כאן מישהו, הוא לא בחדר הזה.

אני הולכת יחפה על קצות אצבעותי על פני לוחות העץ ומרימה באצבע את קצה השטיח שקיבעתי במסמרים לחלון. פנסי הרחוב בוהקים, ופתיתי שלג כבדים מנצנצים כמו אבק בשעה שהם צונחים מבעד לאלומות האור. אבל המדרכה מתחת לבניין שלי שוממת, החלונות מעבר לכביש - שורות של עיניים מתות - מואפלים בווילונות ובבגדים ובסמרטוטים. כמו החלונות שלי.

בפשמישל אור הוא כמו כרזת פרסומת לסוכריות, ומוטב לא לתלות שלטים שמציינים היכן הממתקים.

אני שומטת את קצה השטיח וניגשת לדלת, מצמידה אוזן לָעץ לפני שאני מסובבת את המפתח בחור המנעול. המסדרון הריק מחוץ לחדרנו מוביל אל החדרים הריקים האחרים בדירה הריקה. היא כפי שהיא אמורה להיות. הכול נראה כפי שהוא אמור להיות.

ואז רעש חזק מפלח את הדממה. חזק יותר מקול ירייה. רימון של פחד בתוך חזי. ואני מזהה את הקול שהחמיצו אוזני.

מישהו דופק על דלת הבית.

הם יודעים. הם יודעים. הם יודעים.

המילים הולמות עם דמי בעורקים.

עוד קפיץ משתחרר במזרן, ואני מרגישה את הלנה מתקרבת אלי מאחור. היא לא מדברת. היא בת שש ויודעת שזה לא הזמן לשאול שאלות.

ושוב דפיקה על הדלת, חזקה יותר, והפעם נלווית לה לחישה מבין הסדקים.

"סטפניה?"

זה תכסיס. הגסטפו רוצים שאפתח את הדלת בלי לעורר מהומה. כדי שלא יצטרכו לשבור אותה. כדי שיוכלו לתת דירה מטופחת ושמורה לאיזה קצין גרמני נחמד ולאשתו שומרת החוק שיש לה שיער נקי וגרבונים בלי קרעים.

אולי המשמעות היא שהם יירו בנו בחוץ, כמו שירו במר שוורצר.

ושוב נשמעת לחישה.

"תפתחי את הדלת! פושה!"

את השם הזה שלי הגסטפו לא מכירים.

אני רצה אל הדלת בידיים שלוחות, ואצבעותי כבר מגששות אחר המנעול שזה לא כבר תוקן. אני יודעת שזה לא הוא. לא יכול להיות שזה הוא. ובכל זאת אני מגששת אחר המפתח ומסובבת אותו ופותחת את הדלת בתנופה. נשימתה של הלנה נעתקת. או שמא נשימתי היא שנעתקת. כי הנורה החשופה התלויה במסדרון מגלה לי שזה לא הוא. זה בכלל לא מי שחשבתי שיעמוד שם.

"מקס!" אני לוחשת.

2.

 1936

החיים שלי לפני פשמישל היו מלאים בתרנגולות. ובסוסים. באוויר צח ובעצים ובשדות ארוכים חומים שהתעקלו עם הגבעות כמו טלאים על שמיכה מקומטת. רצתי לאורך השבילים המתפתלים לבית הספר באביב ובסתיו, אכלתי מרק שיפון ולחם במטבח המהביל שלנו כשהשלג היה עמוק מדי. ובכל יום ראשון, בין אם ירד שלג ובין אם לאו, נסעתי למיסה בכנסייה שבבירצ'ה בעגלת חציר והצטופפתי עם אחים ואחיות שנהפכו עם השנים לשמונה בסך הכול. זאת היתה ילדות מושלמת.

ושנאתי אותה. דיר החזירים הסריח וכך גם השירותים החיצוניים, בור הספיגה ועובדי השדה שחרשו בשמש. שנאתי את ערימות הדשן שהוחבאו בכוונה בעשב כדי ללכלך את נעלי. את כפות ידיה האדומות של אמי אחרי שהיתה מקרצפת את הכביסה או מיילדת עוד תינוק. ושנאתי את הקלאק, קלאק, קלאק המעצבן והבלתי־פוסק של התרנגולות שלנו. הן מעולם לא הפסיקו לקרקר. הייתי משוכנעת שהן אף פעם לא ישנות. חוץ מהתרנגול המטורף שהיה מקרקר שוב ושוב אל הירח העולה במקום אל השמש.

לא היתה לי שום בעיה למרוט את נוצותיהן.

ניסיון הבריחה הראשון שלי היה כשהייתי בת אחת־עשרה. אמא לקחה אותי בעגלת הדואר לפגוש את שתי אחיותי הבוגרות שעבדו בעיר. היא אמרה שזאת מתנת יום הולדת שחל בשבוע הקדוש של הפסחא. כולנו חגגנו את ימי ההולדת שלנו בפסחא, כל תשעת האחים, או לפחות אז חגגנו אותם. לאמא לא היה זמן לזכור את ימי ההולדת האמיתיים שלנו. או את שמותינו האמיתיים. מעולם לא הייתי סטפניה. הייתי סטפי. או סטפושה. או סטפושקה. אבל לרוב הייתי פשוט פושה.

אילו היו לי תשעה ילדים, גם אני לא הייתי זוכרת את שמותיהם.

אמא שילמה לעגלון של עגלת הדואר ולקחה את ידי בידה. העור שלה היה מחוספס ומעקצץ. לרוב היא טיפלה בי היטב, וכך גם טאטה שלי, כשעוד היה בחיים. הם טיפלו היטב בכולנו, אבל לא רציתי להחזיק את ידה.

לפעמים אני מתגעגעת לידיים שלה.

משכתי את היד והתפתלתי כל שאר הדרך לפשמישל ואז בבת אחת נשכחה ממני כל המבוכה שבהחזקת ידיים. גלגלי כרכרות רועמים על אבני המרצפת, צופרים של מכוניות פועים כמו כבשים, המולת האיכרות בכיכר הצועקות את מחירי הסחורה שלהן. כל אלה היו נעימים הרבה יותר מהתרנגולות. זאת היתה מוזיקה. תזמורת של כלי נשיפה. סימפוניה.

ערכנו קניות בדוכנים ובחנויות שיש להן חלונות ראווה. שמלה לאמא, נעליים בשבילי וכובע נקשר בסרט להלנה התינוקת. מיששתי סרטי משי אדומים ועטיפה כסופה מנצנצת של חטיף שוקולד. אחיותי הגישו לנו ארוחת צהריים מעודנת - כלומר הבשר שלנו הגיע מפחית ולא מבית מטבחיים - על מפה נקייה בדירה שחלקו שלוש קומות מעל הרחוב. אמא התנשפה עוד לפני שהגענו לקומה השלישית, אבל אני רק רציתי לרוץ במורד המדרגות כדי לטפס שוב בחזרה למעלה.

בזמן שאמי ואחיותי לגמו תה, הצמדתי את אפי לשמשת החלון והבטתי בשקיקה ברחוב הסואן, וכשהגיעה העת לעזוב, בכיתי. התחננתי. רקעתי ברגלי. איימתי והתחננתי שתיתן לי להישאר מאחור. אישן על הרצפה. אישן מתחת למדרגות. לאחיותי לא יהיה אכפת. לא אעשה צרות. אלא שכל מה שעשיתי זה צרות. ידיה המחוספסות של אמא שלי גררו אותי בחזרה לעגלת הדואר.

רק כעבור שמונה־עשר חודשים היא הרשתה לי לחזור. והפעם כשפסעתי אל תוך ההמולה של פשמישל, הייתי כמעט בת שלוש־עשרה. מבוגרת יותר. חכמה יותר. החלק העליון של השמלה כבר היה צר עלי. וידעתי איך לשחק את המשחק של אמא. שוחחתי עם אחיותי בלחש, מחוזקת מהמכתב ששלחתי חודש לפני כן. ניגבתי את זוויות הפה אחרי ארוחת הצהריים, שיכלתי רגליים, שתיתי את התה והקשבתי בזמן שאמא שלי דיברה. ורגע לפני שהגיעה העת לעלות על העגלה שלנו, אמרתי לה שאני לא חוזרת.

אמא התחננה. היא הפצירה בי. היא אפילו בכתה מעט. היא לא רקעה ברגלה. אמרתי לה שלמרישה יש עבודה בשבילי. "זה נכון, אמא," אמרה מרישה. "גברת דיאמנט מחפשת בחורה. היא במרחק כמה רחובות מכאן." סיפרתי שאנגיה סידרה מיטה נפתחת מאחורי הספה. "שתי שמיכות, מאמא. ומיסה בכל שבוע," אמרה אנגיה. הסברתי איך אתרום חלק מהמשכורת שלי לאחיותי כדי שיאכילו אותי. איך אשלח סכום גדול יותר הביתה לחווה כדי שאמא תוכל לשלם לעוד זוג ידיים עובדות. או לקנות עוד תרנגולות. "נכון שזאת תהיה עזרה גדולה, אמא?" חייכה מרישה.

"אבל פושה, מה עם החינוך שלך?" אמא היססה.

החלקתי את שמלתי. "פשמישל תהיה בית הספר שלי, אמא."

היא עלתה על עגלת הדואר בלעדי.

ביום העבודה הראשון שלי דילגתי כל הדרך אל החנות של משפחת דיאמנט, הפרחתי יונים בדרכי, הצצתי בסמטאות קטנות שהתחפרו בין הבניינים, בהיתי בחלון הראווה של סטודיו לצילום ושיחקתי עם חתול משוטט. פעמוני הקתדרלה צלצלו על רקע שמים בצבע כחול עמוק מושלם.

כשדחפתי את דלת החנות, צלצל פעמון קטן בהרבה, ואישה הרימה את מבטה ממקומה מאחורי הדלפק. באוויר היה ריח של לחם טרי, תפוחים, נייר אריזה חום וחוטים, וראיתי שורות על גבי שורות של שוקולדים עטופים מתגוררים מאחורי זכוכית. קפצתי על קצות האצבעות, והאישה בחנה אותי מכף רגל ועד ראש. ישבנה בלט משני צדי הכיסא.

"תראו מה השמש הביאה לי," היא אמרה. "את הבת של פודגורסקה. איך קוראים לך, קֶעצֶעלֶע?"

"סטפניה." התרגשתי לשמוע את צליל שמי האמיתי.

"ואני גברת דיאמנט. את קוראת, סטפניה?"

"כן, גברת דיאמנט."

"את כותבת?"

הנהנתי. החווה לא היתה כזאת רחוקה משאר העולם.

"יפה. יפה מאוד. אז בבקשה ספרי את המצרכים על המדפים שלי."

הנחתי בפינה מתחת לדלפק את המעיל ואת הלחם והגבינה שהבאתי לארוחת הצהריים, וגברת דיאמנט הגישה לי נייר מוצמד ללוח, שזנב עיפרון קטן היה קשור לאחת מפינותיו. קולות הנקישה החדים של נעלי על הרצפה החורקת נשמעו מכובדים והעלו חיוך על פני. כתבתי את המלאי באותיות גדולות וברורות. גברת דיאמנט בחנה שורות של מספרים במחברת שלה, וכשחלפתי במהירות על פני בקבוק של מי סודה, ננעצו בי שתי עיניים חומות מעבר למדף.

"את תמיד שרה בזמן שאת סופרת?" שאל קול. קול של נער. קול עמוק.

הצמדתי את הלוח אל החזה והסמקתי. שרתי. לעצמי. כמו ילדה קטנה.

הייתי ילדה קטנה. פשוט עדיין לא ידעתי את זה.

העיניים הצטמצמו בין בקבוקי המים ואז נעלמו. ואז הן הופיעו שוב מעל המדף והציצו מלמעלה. נער גבוה, רזה, עדיין בשלב הצמיחה לגובה, שתי גבות כהות שמנסות להגיע לערימה של שיער שחור מתולתל. הוא חייך מאוזן לאוזן.

"אל תפסיקי עכשיו," הוא אמר. "את מופע הבידור שלי הבוקר. איך קוראים לך?"

"סטפניה."

הוא הטה את הראש הצדה. "אף אחד לא קורא לך ככה, נכון?"

זה היה נכון.

"אז איך כולם קוראים לך? סטפי?"

"סטפושקה."

הוא חיכה.

"וסטפושה," הוספתי. "ופושה. אבל אני מעדיפה שיקראו לי -"

"סטפי, סטפושקה, סטפושה, פושה." הנער הניד בראשו. "מאוחר מדי. זה פושה. שירי לי עוד שיר, פושה. אולי מאמֶע תתחיל למכור כרטיסים..."

"איז'יו!" צעקה גברת דיאמנט מכיסאה. "עזוב את הילדה, בָּאבֶּעלֶא. זה היום הראשון שלה. נֵמֶן דַיְן תוחעס צוּ שוּלֶה."

"מאמע..."

"לך לבית הספר!"

הוא משך בכתפיו ורץ לעבר דלת החנות, שם חיכו לו שני נערים נוספים. אחד היה גבוה יותר והאחר נמוך יותר, אבל לכולם היה אותו שיער כהה. ושלושתם היו מבוגרים ממני.

אחים, חשבתי. ידעתי מה זה אחים. עם אחים תמיד כדאי לא להישאר חייבים.

חזרתי לעבוד, סימנתי "וי" בדף והתחלתי לשיר בקול רם שיר טנגו, שבכל פעם שהיה מתנגן ברדיו, אמא היתה מכבה אותו. ולכן כמובן הייתי מקשיבה לו בכל פעם שיכולתי.

מילותייך שולחות אותי על ענני סערה,

צחוקך הוא כישוף קר ולח...

הרגשתי שהחלל מתכווץ מרוב ציפייה.

איני מעוניין במילותייך הפתלתלות. איני מעוניין

בצחוקך הנוטף.

אני פשוט רוצה שתלכי ל...

אלא שלא שרתי את המילה הבאה בשיר. במקומה הכנסתי את המילה "בית ספר". מאחורי גבי בקעו קולות צחוק, והחנקתי חיוך בשעה שזרועות התנגשו אלה באלה ורגליים רצו אל מחוץ לחנות והרעידו את פעמון הכניסה. כשהגנבתי מבט אל גברת דיאמנט היא הנידה בראשה, אבל עיניה היו מצומצמות, בדיוק כמו העיניים של בנה.

וזה נהפך למנהג קבוע שלנו. בכל בוקר איזידור דיאמנט, הידוע בעיקר כאיז'יו, היה דוחף את הראש שלו לתוך החנות ואומר, "שירי לי, פושה!" ואני הייתי ממציאה שיר גס שאומר לו ללכת. בתוך שבוע כולם ברחוב מיצקיביצ'ה קראו לי פושה.

למדתי את שמות האחים האחרים. הֵנֶק, הצעיר ביותר, שלא היה לו זמן בשבילי, ומקס, האח שאיז'יו נולד מיד אחריו, שכבר התחיל לעבוד כשוליה וחייך יותר מאשר דיבר. היה עוד אח, חיים, רופא שלמד בעיר באיטליה שמעולם לא שמעתי עליה; אחות שגרה לא רחוק מלבוב וגברת דיאמנט, שנשארה בבית והחלימה ממחלה שקשורה לדם. גיליתי שלא אעבוד בימי שבת כי משפחת דיאמנט יהודית ושגברת דיאמנט מכינה בַּבְּקָה מצוינת.

טאטאתי את הרצפה וארזתי חבילות מזון ואיבקתי את המדפים, וגברת דיאמנט אמרה שאני לומדת מהר. מהר מאוד החלה לשלוח אותי לסידורים בכיכר השוק, שם התקיים המסחר האמיתי, ושם, בשלהי הקיץ, ראיתי את הקטטה הראשונה בחיי. שני נערים דחפו זה את זה אל מי שופכין של תעלת ביוב והכו זה את זה נמרצות.

זה לא הזכיר את הריבים שהתלקחו לרגע בין אחי או בין הילדים בבית הספר שלי בבּירְצָ'ה. זה היה מכוער.

שוטר מעך את הסיגריה שלו על המדרכה וצפה בנעשה, ואז גבר במכנסיים מלוכלכים שלחיו היתה מוכתמת בגריז פרץ דרך מעגל הצופים, תפס את שני הנערים בצווארוניהם והפריד ביניהם בשעה שהמשיכו לסנן קללות ולירוק זה על זה. הוא ניער את הנער שמימינו עד שהיה לי נדמה שאני שומעת את השיניים שלו משקשקשות.

"מה הבעיה שלך, אוסקר?" שאל הגבר. "למה אתה הולך מכות ברחוב כמו איזה פושע?"

"הוא הרביץ לי!" אמר אוסקר בקול חנוק.

"הוא הרביץ לך, הא? פשוט הרביץ לך סתם ככה?" הגבר הסתכל על הנער האחר, וכך גם הקהל.

הנער הרים את כובעו ומחה את הדם מאפו. "הוא קרא לי יהודי מסריח."

הגבר הניד בראשו ואז שב וניער את אוסקר. "מה יש לך? תסתכל על הילד הזה..." אוסקר בקושי לכסן אליו מבט. "יש לו ידיים ורגליים, ובעורקים שלו זורם דם. מה אכפת לך אם המשפחה שלו היא מבני דת משה? עכשיו תלחץ לו את היד. תעשה את זה! לפני שאני מספר לאמא שלך."

הנערים לחצו ידיים בחוסר רצון, וכשהלכו איש־איש לדרכו והקהל החל להתפזר, שמעתי אישה מאחורי ממלמלת, "יהודי מטונף."

השגתי לגברת דיאמנט מחיר טוב על השזיפים, וכשרצתי בחזרה לחנות התגנבתי אל השירותים והסתכלתי במראה. נגעתי בפני, בעור ידי, בשׂערי החום. אנשים שנאו את הנער הזה כי הוא היה יהודי. האם משפחת דיאמנט עלולה לשנוא אותי כי אני קתולית?

אחרי הצהריים שכנעתי את גברת דיאמנט לקום מכיסאה ולעשות תרגילים כמו אלה שראיתי את התלמידים עושים מחוץ לאולם הספורט. כמה מהשוקולדים העטופים היפים נפלו מהמדפים לרצפה, גברת דיאמנט צחקה וצחקה וניגבה את הזיעה מבין קפלי צווארה.

"לפעמים, קעצעלע שלי" - גיליתי שקעצעלע זה "חתלתולה" - "השמש שאת מביאה איתך ממש חמה!" ואז היא נתנה לי שוקולד, וגומות חן הפציעו בפניה הרכות בשעה שפתחה עטיפה של שוקולד נוסף עבור עצמה.

ופתאום הבנתי שגברת דיאמנט היתה בודדה לפני שהגעתי לחנות ושהיא כבר לא בודדה יותר; שאני הייתי בודדה בחווה, מוקפת באחים ואחיות שיש להם חיים משלהם, אמא שיש לה יותר מדי דאגות ולול מלא בתרנגולות. וגם אני לא הייתי בודדה יותר.

באותו יום ראשון, כשהייתי במיסה עם אנגיה, הודיתי לאלוהים על משפחת דיאמנט. אחרי הכול משה היה גם בתנ"ך שלי, והייתי משוכנעת שאלוהים אוהב גם אותו.

התחלתי לרכוש השכלה.

איז'יו לימד אותי שירים גסים ביידיש, ואני החלטתי לא להביא לחנות כריכים עם בשר חזיר, אפילו שגברת דיאמנט אמרה שלא אכפת לה. כשהחורף הגיע והחושך היה מקדים להגיע, הייתי אוכלת את ארוחות הערב שלי מעבר לפינה בבית משפחת דיאמנט, שהיה מלא בעיקר בבחורים צעירים שהיו מדברים על רפואה, וגברת דיאמנט היתה שואלת שאלות כמו, "מה עדיף? מלחמה טובה או שלום רע?" והיינו מקשיבים לטיעונים שלהם בזמן שמר דיאמנט היה נשען לאחור בכיסאו ומעשן סיגריה אחרי סיגריה. איז'יו היה מלווה אותי הביתה בערבים האלה בשלג העמוק והקר שהיה מנצנץ בזהב לאור פנסי הרחוב.

גברת דיאמנט התעמלה איתי בכל בוקר. היא היתה צריכה להקטין את כל השמלות שלה. אני הייתי צריכה להרחיב את שלי. למדתי איך לחייך לנער כדי שיקנה שני שוקולדים במקום אחד, ולחייך חיוך יפה יותר כשהיה מניח שוקולד אחד בידי. וברגע שפעמון החנות היה מצלצל, הייתי מחזירה את השוקולד למדף ואת המטבעות לקופה, וגברת דיאמנט היתה מצחקקת. הידקתי תלתלים לראשי בסיכות, משחתי את האודם של אחותי והמהמתי לעצמי כשהרדיו רעם והכריז על פלישת גרמניה לצ'כוסלובקיה. וכשאנגיה נסעה לקרקוב ומרישה רצתה לשכור דירה בקצה המרוחק של העיר, גברת דיאמנט רק צקצקה בלשונה, צמצמה את עיניה ואמרה, "אז תגורי איתנו, קעצעלע שלי."

למשפחת דיאמנט לא היה חדר נוסף בדירה ולכן הם הכינו לי חדר בקצה המסדרון ובו מיטת שדה ושולחן עם מנורה, מראה תלויה מעליו ווילון בצבע בורדו מתוח מקיר לקיר בשביל הפרטיות. השענתי את התמונה שלי של ישו והבתולה על קיר אחד ותליתי את מחרוזת התפילה שלי על קצה המיטה, וגברת דיאמנט החביאה בלינצ'ס מתחת למיטתי כי מר דיאמנט לא אכל ביום כיפור. לאור המנורה נראה החדר שלי כמו מאורה אדמדמה.

אבל לא היה חלון במאורה שלי. וכך בלילות חמים הייתי מתגנבת לסלון שבו החלונות נותרו פתוחים כדי להניח לריח העשן להתנדף. הייתי יושבת על אדן החלון בחושך, משעינה את כפות רגלי היחפות על מסגרת החלון ומקשיבה לרכבות בתחנה שבאות והולכות, דירה ישנונית בצד אחד, ובצד האחר הרחק מתחתי העיר האפלה.

אז לא ידעתי שהפחד מגיע עם רדת החשיכה.

איז'יו היה מגיע אלי לאדן החלון, משתרע על כיסא או שוכב על השטיח ומשלב את ידיו מאחורי ראשו. הוא היה מספר לי בלחש על השיעורים החדשים שלו באוניברסיטה ועל המקומות בעולם שהוא רוצה לבקר בהם יותר מכול (פלשתינה וטורקיה), ואני הייתי מספרת לו על מקומות בעולם שאני רוצה לבקר בהם יותר מכול (אמריקה). הוא התעניין בדעתי על כל מיני נושאים, כמו אם אני חושבת שהיטלר יפלוש לפולין. אבל באותם לילות מלחמות לא היו הדבר הראשון, השני או אפילו השלישי שחשבתי עליו. איז'יו חגג שמונה־עשרה. הוא התמלא. התבגר. והריסים שלו הסתלסלו כמו פיח הנמרח על עפעפיו.

גם מקס היה מגיע לפעמים לאדן החלון באותו קיץ אחרון. הוא היה קטן יותר ושקט יותר מאחיו, אבל כשדיבר היה מעורר בבני שיחו מחשבות ארוכות ורציניות על חייהם. או שהיה מספר בדיחות איומות כל כך שהצלעות שלי כאבו מרוב צחוק. איז'יו היה מחזיק את הבטן ומנסה להתאפק ולא לצחוק כדי לא להעיר את אמו.

אהבתי כשמקס היה מצחיק את איז'יו.

אבל כעבור זמן מה הפסיק מקס לגשת לחלון. היינו רק איז'יו ואני בזמן שכל העולם ישן.

אני חושבת שמקס ידע לפני שאני ידעתי.

הקיץ התקרר ונהפך לסתיו האחרון, וכשהעלים הצהובים התעופפו על פני החלון ובאוויר עמד ריח של עשן פחמים, הושיט איז'יו יד והחזיק את ידי בחשיכה. הבטחנו לא לספר לאיש. ושבועיים לאחר מכן הפצצות הגרמניות הראשונות נפלו על פשמישל.