עשרים ימים עם ג'וליאן ובאני הקטן

28 ביולי, 1851. יום שני. לנוקס.

בשבע בבוקר יצאו האישה, א.פ.פ.,¹ אוּנה ורוזבד לדרך, והותירו את "הבקתה האדומה" ברשות ג'וליאן וברשותי. האבחנה הראשונה שעשה האדון הקטן עם צאתן הייתה — "אבא, זה לא נחמד שהתינוקת איננה?" מוזרה הייתה בעיניי הנחתו כי אהיה שותף להרגשתו. "ומדוע זה נחמד?" שאלתי. "כי עכשיו אני יכול לצעוק ולצווח חזק ככל שארצה!" ענה הוא. ובמשך מחצית השעה הבאה סחט את האוויר מריאותיו, וכמעט סדק את כיפת הרקיע. לאחר מכן הלם בקופסה ריקה, ודומה כי נהנָה עד אין גבול מן השאון שחולל. ואולם לפנות צהריים שקע בחלומות בהקיץ ונראָה מהורהר מאוד. שאלתי אותו על מה הוא חושב, והוא אמר, "אה, על כך שאמא נסעה. אני לא אוהב להיות רחוק ממנה;" — ואז הפליג בדמיונות ותיאר כיצד ישיג סוסים וידהר אחריה. גם הצהיר כי הוא אוהב את אונה וכי מעולם לא הציקה לו.

איני יודע כיצד צלחנו את שְׁעות לפני הצהריים. אין כל אפשרות לכתוב, לקרוא, לחשוב, אפילו לישון (בשעות היום), שוב ושוב הוא תובע את תשומת ליבי, בדרך זו או אחרת; אף על פי כן, הוא כה עליז וטוב מזג, שבהחלט מתגנבת גם הנאה לכל הטִּרְדה.

אחר הצהריים ירדנו אל האגם ושעשענו את עצמנו בהשלכת אבנים לתוכו, עד שהעננים המתחשרים שלחו אותנו הביתה. מִמְטָר השיג אותנו בחצי הדרך, בעודנו בחורשה; ישבנו על גזע עתיק, מרקיב, ומעלינו תופפה שִׁפעת טיפות המים בעצים. הוא נהנה מן הממטר, והרעיף עליי תובנות אין ספור בענייני מזג האוויר. הממטרים נמשכו בשארית היום; כך שאיני נזכר ביציאה נוספת שלו לאחר מכן.

למשחק בפנים הבית עומד לרשותו באני, אך זה מתברר כחבר מַשׁמים למדי, והטִרחה שהוא גורם לי אינה מצדיקה את התועלת בו. אם אומנם יש בארנבים תכונות ראויות לציון, כי אז דרושים שני ארנבים שיגלו אותן איש ברעהו. מכל היצורים שברא אלוהים, בלי ספק אלה ניחנו במידה הפחותה של סגולות ייחודיות בולטות. חייו של באני נטול העליצות, האילם כדג, הבטל ממעש, עוברים עליו בין ספק תנומה אדישה ובין כרסום עלי תלתן, חסה, עשבי לֶחֶך, ירבוזים ופירורי לחם. אומנם, כפעם בפעם הוא נתקף חיוּת נמרצת; אך זו אינה, כמדומה, עליזה, כי אם עצבנית. לבאני ארשת ייחודית — כשל מישהו שכבר ראיתי בעבר, אך הוא נשתכח ממני. במבט שטחי הוא נדמה מרשים ואריסטוקרטי; ואולם בחינה יסודית מגלה כי למעשה הוא מטושטש עד גיחוך. ג'וליאן כמעט אינו מקדיש לו תשומת לב, ומשאיר לי את המשימה לאסוף עלים בעבורו, שאם לא כן היצור המסכן יגווע בוודאי ברעב. כמעט מדיח אותי השטן לרצוח אותו בסתר, ואני מקווה בכל ליבי שגברת פִּיטֵרְס תטביע אותו.

נתתי לג'וליאן לגלף מעט באולר שלי, שלמרבה המזל אינו חד ממעדר, והדבר מעסיקו היום שעה ארוכה. הוא הכין דבר שכינה סירה והכריז כי בכוונתו לגלף קיסמי שיניים לאימו, לעצמו, לאונה ולי. הוא כיסה את רצפת הבודואר² בשכבה כפולה של שבבים, והנאתו מכך אינה יודעת שובע; עד כדי כך, שאני סבור כי גם אם יעלה לו הדבר באובדן אצבע או שתיים, לא יהיה זה מחיר גבוה מדי.

בסביבות שש וחצי השכבתי אותו לישון והלכתי לבית הדואר, שם מצאתי מכתב מגברת מאן לפִיבִּי.³ לא התעכבתי והגעתי הביתה, בגשם, בסביבות שמונה. נכנסתי למיטה בלי ארוחת ערב — כל דבר־מאכל לא נותר, מלבד לחם שׂאור אפוי למחצה.