**ללא ספויילרים**
אני באמת מתקשה לתאר את סדרת הספרים הזו של פפר וינטרס. אני לא בן אדם שבוכה בסרטים, ובחיים, בחיים שלי לא בכיתי בגלל ספר. עד עכשיו. קראתי הרבה ספרים בחיים ומעולם לא חוויתי כזו רכבת הרים רגשית של מסע משוגע לחלוטין. חווית קריאה מטורפת.
הסיום של "לונה מארה" משאיר אותנו במתח מטורף. ו"קור אמארה" ממשיך בדיוק מאותה הנקודה בסיפור של אסלן ונרידה.
🐠
לא תמצאו כאן כייף טהור, לא תמצאו קלילות וצחוק. תמצאו מסע מוטרף של שתי נשמות שנועדו זה לזו בצורה הכי עמוקה שיש. עם חיבור חוצה יבשות, זמנים וזהויות.
כמות הייסורים והתלאות שעוברים על הקוראים יחד עם הדמויות היא בלתי נתפסת. מצאתי את עצמי חוששת לפתוח את הספר ממה שעתיד להתרחש. הסופרת לא מרחמת עלינו ולא מרחמת על הדמויות, אפילו לא לרגע. והאמת? זה היה שווה בסוף, האומץ לצלול אל תוך המסע הזה ולהתעמת איתו פנים אל פנים השתלם.
מצאתי את עצמי רצה לחפש ספוילרים שרק ירגיעו אותי שיהיה כאן סוף טוב כי לא יכולתי להכיל את זה יותר. הלב שלי לא עמד בזה. אני ממליצה בחום לא לקרוא ספוילרים וגם לא יהיו כאן ספוילרים בכלל לסיפור.
🐠
הסופרת לוקחת את הזמן לבנות דמויות בצורה פשוט מדהימה. אנחנו מתפתחים יחד איתן על פני שישה עשורים! הן משתנות ומתפתחות, סובלות ומתייסרות, ונוצר קשר וחיבור מטורף בין הדמויות עצמן ובין הדמויות לקוראים. אנחנו כבר מרגישים שאנחנו מכירים אותן, שאנחנו אוהבים אותן, מבינים אותן ומרגישים אותן.
זה לא כמו ספר רגיל שפותחים ומתחילים לקרוא. זה סיפור שצריך לפנות לו זמן ורגש, אבל אני כל כך שמחה שלא ויתרתי עליו. הוא ממש חד פעמי. לא קראתי כזה עדיין. הוא שובר את הלב, מרסק אותו למיליון חתיכות, מאחה אותו, מרפא ואז שוב משמיד אותו ועדיין מבטיח לו שהוא יהיה בסדר בסוף.
🐠
הסמאט🌶🌶, כמו הספר עצמו, מטלטל עולמות, מוטרף, מבלבל בין טוב לרע, לא מתנצל, לא מרחם, בועט ונושך, אלים ואוהב, חייתי ופראי. רוב הסמאט מתרכז בספר 2+3. ברגע שהוא מתחיל הוא לא באמת מפסיק, הוא תמיד משמעותי ותמיד בוער ומלא רגשות שאין מילים לתאר אותן.
אלו לא ספרים למי שמחפשת זבנג וגמרנו. הכי לא. גם הקורא, כמו הדמויות, צריך לעבוד קשה כדי להגיע לרגע הזה בו הוא יכול לנשום. לנוח. להתענג על משהו שהושג בעמל רב. אבל וואו כמה העבודה משתלמת. זה באמת סיפור חד פעמי, אוכל את הלב, קורע אותו, עצוב בצורה בלתי רגילה ושוברת עצמות, אבל גם מרגש, מדהים, כמה אהבה, כמה טוב יש פה לצד הרע. הכתיבה של הסופרת הזו משאירה אותנו דרוכים כל הזמן, גם כשהרגשנו שאפשר לנשום, שמעכשיו יהיה בסדר, תמיד מקנן הפחד שזה יתהפך שוב. עד המילה האחרונה הרגשתי דרוכה ולא לגמרי בטוחה שזהו, זה נגמר.
🐠
מצאתי את זה מרענן לחוות דמות נשית חזקה ולא מתנצלת כמו נרידה. בטוחה בעצמה מהרגע הראשון ויודעת, נרידה תמיד יודעת, ומה שנרידה מרגישה זה תמיד מה שנכון. נרידה ואסלן מתחלפים ביניהם לאורך המסע ברמת הפגיעות והקושי של כל אחד מהם, אבל באופן כללי תמיד הרגשתי שדווקא הדמות הנשית פה היא החזקה והלא מתפשרת, נלחמת ובועטת עד שהיא מקבלת את מבוקשה.
בספר שזורה השפה הטורקית בצורה רציפה. אסלן מדבר הרבה בשפת האם שלו ולאט נשמע גם את הדמויות האחרות מדברות טורקית. השמועה אומרת שלהאזין לו באודיו זה משהו מיוחד. זה משהו שבהחלט הייתי רוצה לבדוק אבל אני לא בטוחה שאצליח לעשות את המסע הזה שוב מההתחלה.
🐠
לסיכום:
סיפור חד פעמי, מטלטל, מפתיע, מרגש ומפעים...
על נשמות תאומות, שלמרות אין ספור מהמורות, כאב, דם ודמעות, הן תמיד, תמיד, מוצאות את הדרך חזרה זו אל זו. קראתי בנשימה עצורה, נאלצתי לעצור כל כך הרבה פעמים כדי להחזיר לעצמי את דפיקות הלב, את הנשימה, לנגב את הדמעות, למצוא את האומץ להמשיך. וזה היה שווה הכל.
🐠
⚠️טריגרים -
אלימות קשה, עינויים, רצח, אובדן, אונס, פגיעה מינית, פגיעה עצמית, אובדן צלם אנוש, טראומות על שלל סוגיהן. דיבור מלוכלך, דיבור אלים.