אם יכולת לראות את השמש

1

ההורים שלי מזמינים אותי לאכול במסעדה משלוש סיבות בלבד. אחת, מישהו מת (וכשמביאים בחשבון שיש תשעים ומשהו חברים רק בקבוצת הוויצָ'ט המשפחתית שלנו, זה קורה לעיתים יותר קרובות ממה שהייתם חושבים). שתיים, למישהו יש יום הולדת. או, שלוש, הם רוצים להודיע משהו שעתיד לשנות את חיינו.

לפעמים מדובר בשילוב של כל הנ״ל, כמו בפעם שדודה־רבתא שלי נפטרה בבוקר יום הולדתי השנים־עשר, וההורים שלי החליטו לבשר לי מעל קערת אטריות מוקפצות, שהם הולכים לשלוח אותי לפנימייה של בית הספר הבינלאומי איירינגטון.

אבל עכשיו חודש אוגוסט, חומו היוקד של הקיץ מורגש גם בחללה הממוזג של המסעדה, ולאף אחד במשפחתי הקרובה אין יום הולדת החודש. מה שמותיר, כמובן, רק שתי אפשרויות נוספות...

גוש הלחץ בבטן שלי מתכווץ עוד יותר. אני בקושי מתאפקת לא לברוח חזרה החוצה מבעד לדלתות הזכוכית. אתם יכולים לומר שאני חלשה, אבל אני לא במצב להתמודד עם בשורות רעות משום סוג.

במיוחד לא היום.

״אליס, מה יש לך, את ככה לחוצה?״ שואלת מאמא, כשמלצרית חמורת סבר בשמלה סינית צמודה מובילה אותנו לשולחן שלנו באחורי המסעדה.

אנחנו נדחקים על פני שולחן עמוס סועדים קשישים שחולקים עוגת קרם ענקית ורדרדה בצורת אפרסק, ומה שנראה כמו שולחן של ארוחה עסקית, עם גברים מזיעים בחולצות צווארון מחניקות, ונשים שטופחות אבקה לבנה על לחייהן. כמה מהם מסתובבים לנעוץ מבטים כשהם מבחינים בתלבושת שלי. אני לא בטוחה אם משום שהם מזהים את סמל הנמר שמעטר את כיס הבלייזר שלי, או בגלל היומרנות הבוטה שהעיצוב משדר, בהשוואה לטרנינגים של בתי הספר המקומיים.

״אני לא לחוצה,״ אני אומרת, ומתיישבת בינה לבין באבא. ״ככה הפרצוף שלי תמיד.״ זה לא שקר מוחלט. דודה שלי התבדחה פעם שאם איקלע אי־פעם לזירת פשע, אהיה הראשונה להיעצר, רק על בסיס ארשת הפנים ושפת הגוף. בחיים לא ראיתי מישהו מתוח וחששן כמוך, אמרה. בטח היית עכבר בגלגול קודם.

לא אהבתי את ההשוואה אז, אבל עכשיו אני באמת מרגישה קצת כמו עכבר — עכבר שעומד להיכנס היישר למלכודת.

מאמא מעבירה לי את התפריט המנוילן, והאור שניגר מהחלון הסמוך על ידיה הגרומות, מבליט לעין את הצלקת הלבנה והבולטת שחרוצה בכף ידה. צביטה מוכרת היטב של אשמה ניצתת בקרבי כמו להבה.

״הָיידְזֵה, ילדה,״ אומרת לי מאמא. ״מה את רוצה לאכול?״

״אוי. אה, לא ממש אכפת לי,״ אני אומרת וממהרת להסיט מבט.

באבא מפריד בקול נפץ רם בין מקלות האכילה החד־פעמיים עשויי העץ. ״ילדים בימינו לא יודעים איזה מזל יש להם,״ הוא אומר, מחכך את המקלות זה בזה כדי להיפטר משבבי עץ, ואז עוזר לי לעשות זאת גם. ״כולם גדלים בתוך צנצנת דבש. את יודעת מה אכלתי בגילך? בטטות. כל יום, בטטות.״

בזמן שהוא פוצח בתיאור מפורט יותר של חיי היומיום בכפריה הנידחים של החֶנאן, מאמא מסמנת למלצרית לגשת, ומתחילה לדקלם רשימת מנות שנשמעת מספיקה להאכיל את כל המסעדה.

״מא,״ אני מוחה, מושכת את המילה במנדרינית. ״אנחנו לא צריכים —״

״את כן צריכה,״ היא פוסקת בתקיפות. ״את תמיד גוועת ברעב מרגע שמתחילים הלימודים. רע מאוד לגוף שלך.״

אני ממש מתאפקת לא לגלגל עיניים. לפני פחות מעשר דקות היא העירה איך הלחיים שלי התעגלו במהלך חופשת הקיץ. רק בהיגיון שלה, אפשר להיות גם שמנמנה מדי וגם בתת־תזונה מסוכנת בו־זמנית.

כשמאמא מסיימת סוף־סוף להזמין, היא ובאבא מחליפים מבטים, ואז פונים אליי בפרצופים קודרים כל כך, שאני פולטת את הדבר הראשון שעולה לי בראש: ״סבא — סבא בסדר?״

אמא מצופפת את גבותיה הדקות באופן שמדגיש את תווי פניה התקיפים. ״כמובן. למה את שואלת?״

״ס־סתם. לא משנה.״ אני מרשה לעצמי אנחת הקלה קלה, אבל גופי נותר דרוך, כאילו מצפה למהלומה. ״תראו, מה שלא תהיה הבשורה הרעה הזאת, אפשר פשוט — אפשר פשוט לגמור עם זה כמה שיותר מהר? טקס הענקת הפרסים בעוד שעה, ואם אני הולכת לחטוף התמוטטות עצבים, אני צריכה לפחות עשרים דקות התאוששות, לפני שאני עולה לבמה.״

באבא ממצמץ. ״טקס הענקת פרסים? איזה טקס?״

הדאגה מתחלפת לרגע בייאוש. ״טקס הענקת הפרסים למצטיינים בכל שכבה.״

הוא ממשיך לבהות בי כלא מבין.

״בחייך, בא. הזכרתי את זה לפחות חמישים פעם הקיץ.״

אני לא מגזימה בהרבה. עד כמה שזה נשמע עצוב, רגעי התהילה החולפים האלה תחת אור הזרקורים העז של האודיטוריום, הם כל מה שהיה לי לצפות לו בחודשים האחרונים.

גם אם איאלץ לחלוק אותם עם הנרי לי.

כמו תמיד, השם מעלה בפי טעם צורב ומריר כרעל. אוף, אני שונאת אותו. שונאת אותו ואת עור החרסינה המושלם שלו, ואת התלבושת האחידה ללא רבב ואת שליטתו העצמית, תמיד מרוחק ומצליח, כמו רשימת ההישגים ההולכת ותופחת שלו. אני שונאת איך שאנשים מסתכלים עליו ורואים אותו, גם כשהוא שותק לגמרי, ראשו רכון בשקידה מעל שולחנו.

שנאתי אותו מאז פסע אל בית הספר לפני ארבע שנים, חדש־דנדש ונוצץ ממש. עד סוף היום הראשון הוא הספיק לקבל שתיים וחצי נקודות יותר ממני במבחן בהיסטוריה, וכולם הכירו את שמו.

האצבעות מתחילות לדגדג לי רק מעצם המחשבה.

באבא מזעיף פנים, ומציץ אל מאמא לאישור. ״אנחנו אמורים לבוא לזה — לטקס הזה?״

״זה רק לתלמידים,״ אני מזכירה לו, אף שזה לא תמיד היה ככה. בית הספר החליט להפוך את האירוע לפרטי יותר, אחרי שאמא ממש מפורסמת של אחד מחבריי ללימודים, קריסטל לאם, הופיעה לטקס והביאה איתה בטעות את הפפראצי. תמונות של האודיטוריום שלנו הסתובבו בכל וֵייבּוֹ, הטוויטר הסיני, במשך ימים אחר כך.

״בכל מקרה, זה לא העניין. העניין הוא שמחלקים פרסים ו —״

״כן, כן, כל מה שאת מדברת עליו זה פרס,״ קוטעת אותי מאמא בקוצר רוח. ״איפה סדר העדיפויות שלך, אה? לא מלמדים אותך בבית הספר הזה שלך ערכים נכונים? קודם כול משפחה, אחר כך בריאות, אז חיסכון לפנסיה, ואז — את בכלל מקשיבה?״

האוכל שמגיע מציל אותי מהצורך לשקר.

במסעדות פקין דאק מפוארות יותר, כמו למשל קוּאָנג'וּד, מסוג המסעדות שחבריי ללימודים פוקדים דרך קבע גם בלי שמישהו יצטרך למות קודם, השף תמיד מביא את הברווז הצלוי על עגלה, ופורס לצד השולחן. יש בזה משהו כמעט טקסי: העור המזוגג הפריך נבקע עם כל אבחת סכין, וחושף את הבשר הלבן והרך והשמן שרוחש מתחת.

אבל כאן המלצרית פשוט מביאה לנו ברווז שלם קצוץ לחתיכות גדולות, עם הראש מחובר עדיין והכול.

מאמא מבחינה בפרצוף שאני עושה ומסובבת באנחה את ראש הברווז ממני, ממלמלת משהו על עדינות נפש מערבית.

מנות ממשיכות להגיע בזו אחר זו: מלפפונים טריים מעורבבים בשום קצוץ בזילוף חומץ, חביתיות בצל ירוק דקיקות, מטוגנות לכדי פריכות מושלמת, טופו רך שוחה ברוטב חום־זהוב, ועוגות מאורז דביק מאובקות בשכבת סוכר דקה. אני כבר רואה איך מאמא אומדת את המזון בעיניה החומות החריפות, בטח מחשבת כמה ארוחות נוספות יצליחו היא ובאבא לחלץ מהשאריות.

אני מכריחה את עצמי לחכות עד שגם מאמא וגם באבא יתחילו לאכול מהמנות שלהם, ורק אז מעיזה לומר, ״אה. אני די בטוחה שהתכוונתם לספר לי משהו חשוב...? ״בתגובה, באבא גומע ארוכות מספל תה היסמין המהביל עדיין שלו, ומשכשך את הנוזל בפה כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. מאמא מתלוצצת לפעמים כמה אני דומה לבאבא בכול — מהלסת הרבועה, הגבות הישרות והעור השחום, ועד הנטייה העיקשת לפרפקציוניזם. אבל בטוח לא ירשתי ממנו את הסבלנות.

״באבא,״ אני מזרזת אותו, מתאמצת לשמור על נימת קול מכבדת.

הוא מרים יד ומרוקן את שארית התה, ורק אז פוצה פה לדבר. ״אה. כן. טוב, אמא שלך ואני חשבנו... מה דעתך לעבור לבית ספר אחר?״

״רגע. מה?״ קולי רם וצווחני מדי, מפלח את המולת המסעדה ונשבר בסוף, כמו אצל נער בגיל ההתבגרות. אנשי העסקים בשולחן הסמוך מפסיקים באמצע הרמת כוסית, כדי לנעוץ בי מבטים ביקורתיים. ״מה?״ אני חוזרת הפעם בלחש ובלחיים מאדימות.

״אולי תלמדי בבית הספר המקומי, כמו בני הדודים שלך,״ אומרת מאמא, ומניחה בחיוך על צלחתי, פיסה של ברווז עטופה בקפידה בחביתית. החיוך הזה מפעיל פעמוני אזעקה בראש שלי. מסוג החיוכים שרופאי שיניים מחייכים אלייך, לפני שהם הולכים לעקור לך שן. ״או שניתן לך לחזור לאמריקה. זוכרת את חברה שלי, דודה שֶן? זאת עם הבן הנחמד, הרופא?״

אני מהנהנת לאיטי, כאילו לא שני־שלישים מהילדים של החברות שלה עובדים כרופאים או לומדים רפואה.

״היא אומרת שיש בית ספר ציבורי מאוד נחמד במיין ליד הבית שלה. אולי אם תעזרי בעבודה במסעדה שלה, היא תיתן לך לגור —״

״אני לא מבינה,״ אני קוטעת אותה, כבר לא שולטת בעצמי. יש לי תחושה רעה בבטן, כמו אז, כשהתאמצתי יותר מדי בתחרות ריצה ביום ספורט בבית הספר רק כדי לנצח את הנרי, וכמעט הקאתי על כל החצר. ״אני פשוט... מה לא בסדר באיירינגטון?״

באבא נראה קצת מופתע מהתגובה שלי. ״חשבתי שאת שונאת את איירינגטון,״ הוא אומר, הפעם במנדרינית.

״בחיים לא אמרתי שאני שונאת —״

״פעם הדפסת את סמל בית הספר ודקרת אותו עם העט שלך כל אחר הצהריים.״

״אז לא הייתי מעריצה גדולה בהתחלה,״ אני אומרת, מניחה את מקלות האכילה על מפת השולחן הפלסטית באצבעות רועדות מעט. ״אבל זה היה לפני חמש שנים. אנשים כבר מכירים אותי עכשיו. בניתי לי שם — שם טוב. והמורים מחבבים אותי, מחבבים ממש, ורוב התלמידים בשכבה שלי חושבים שאני חכמה ו — ממש מעניין אותם מה שיש לי לומר...״ אך עם כל מילה נוספת שבוקעת מפי, ההורים שלי רק מקדירים פנים, והתחושה הרעה מתחדדת לאימה קרה כקרח. ובכל זאת אני ממשיכה, נואשת. ״ויש לי את המלגה שלי, זוכרים? היחידה בכל בית הספר. זה לא בזבוז פשוט לעזוב —״

״יש לך חצי מלגה,״ מתקנת מאמא.

״טוב, זה המקסימום שהם מוכנים לתת...״ ואז אני קולטת. זה כל כך ברור, שאני בהלם מעצמי על טיפשותי. איזו עוד סיבה יכולה להיות להורים שלי להציע פתאום להוציא אותי מבית הספר שהם הקדישו שנים של עבודה מאומצת להכניס אותי אליו?

״זה בגלל... זה בגלל שכר הלימוד?״ אני שואלת, מקפידה לדבר בשקט, שאיש מסביב לא ישמע.

בהתחלה מאמא לא עונה, רק ממוללת כפתור רופף בחולצתה הפרחונית הדהויה. עוד רכישה זולה מהסופרמרקט, המקום המועדף עליה לקניית בגדים, מאז הפכו את יאשוּ מרקֵט לקניון נטול נשמה לחיקויי מותגים במחיר מופקע.

״זה לא צריך לעניין אותך,״ היא משיבה לבסוף.

כלומר כן.

אני קורסת בכיסא, משתדלת להתעשת ולהסדיר מחשבות. זה לא שלא ידעתי שאנחנו בקשיים, ונמצאים בקשיים כבר תקופה, מאז נסגר בית הדפוס הישן של באבא, ולמאמא קיצצו במשמרות הלילה בבית החולים סְיֵיחֶה. אבל מאמא ובאבא תמיד ידעו להסתיר עד כמה, וסילקו בביטול את החששות שהעליתי באמירות כמו ״רק תתמקדי בלימודים שלך״ או ״ילדונת טיפשה, נראה לך שניתן לך לרעוב?״

עכשיו אני מסתכלת עליהם מעברו השני של השולחן, מסתכלת באמת, ורואה שערות לבנות מבצבצות ברקותיו של באבא, וקמטי עייפות מתחילים להסתמן תחת עיניה של מאמא. העבודה הקשה נתנה בהם את אותותיה, בזמן שאני הייתי מוגנת לי בבועת איירינגטון שלי. בושה מציפה את בטני. כמה קלים יותר היו יכולים להיות חייהם, אם לא היו נאלצים לשלם עוד מאה שישים וחמישה אלף יואן כל שנה?

״מה, אה, האפשרויות שוב?״ אני שומעת את עצמי שואלת. ״בית הספר המקומי בבייג'ינג או בית ספר ציבורי במיין?״

הקלה ניכרת בפניה של מאמא. היא טובלת עוד פיסת ברווז בצלוחית רוטב שחור סמיך, עוטפת אותה היטב בחביתית דקיקה עם שני פלחי מלפפון — בלי בצל, כמו שאני אוהבת — ומניחה על צלחתי. ״כן, כן. שתיהן טובות.״

אני כוססת את השפה התחתונה שלי. האמת ששתיהן לא טובות. אם אלמד בבית ספר מקומי בסין, אצטרך להיבחן בגָאוֹקָאוֹ, הבחינה שאמורה להיות אחת מבחינות הקבלה לקולג' הקשות ביותר שיש, גם אם נתעלם מהעובדה שהסינית שלי היא ברמה של בית ספר יסודי. ובאשר למיין — אני רק יודעת שזו המדינה הכי פחות מגוונת מבחינה אתנית באמריקה, הידע שלי לגבי הפסיכומטרי הדרוש לקולג' מסתכם בדרמות נעורים שראיתי בנטפליקס, והסיכוי שתיכון ציבורי שם יאפשר לי להמשיך בלימודים לתעודת בגרות בינלאומית, הם קלושים ביותר.

״אנחנו לא חייבים להחליט עכשיו,״ ממהרת מאמא להוסיף. ״באבא שלך ואני כבר שילמנו על הסמסטר הראשון באיירינגטון. תוכלי לשאול מורים, חברים שלך, לחשוב על זה קצת, ואז נדבר שוב. בסדר?״

״כן,״ אני אומרת, אף שאני מרגישה הכי לא בסדר. ״נשמע מצוין.״

באבא נוקש במפרקי אצבעותיו על השולחן ומקפיץ את שתינו בבהלה. ״אָיְיָה, יותר מדי דיבורים בזמן האוכל.״ הוא מצביע עם הצ'ופסטיקס על הצלחות בינינו. ״האוכל כבר מתקרר.״

בזמן שאני לוקחת שוב את מקלות האכילה שלי, הזקנים מסביב לשולחן לידנו פוצחים בגרסה הסינית לשיר ״יום הולדת שמח״, בקולי קולות ובזיופים. ״ז'ו ני שאנגרי קוואי לה... ז'ו ני שאנגרי קוואי לה...״ הנָאינָאי הזקנה שיושבת באמצע מוחאת כפיים לפי הקצב בחיוך רחב מחוסר שיניים.

לפחות מישהו יֵצֵא מהמסעדה במצב רוח מרומם יותר מזה שבו נכנס.

*המשך הפרק בספר המלא*