ההיפותזה של האהבה

פרולוג

האמת היא שאוליב לא הייתה לגמרי סגורה על כל עניין הדוקטורט.

לא כי היא לא אהבה מדע. (היא כן. היא אהבה מדע ומאוד. מדע היה הקטע שלה) ולא בגלל ריבוי הדגלים האדומים. היא הייתה לגמרי מודעת לעובדה, שהשנים הארוכות שבהן היא תהיה מחויבת לחיות במעבדה, בלי לקבל שום הערכה לעבודה הקשה שלה, עם משכורת רעב על שמונים שעות עבודה שבועיות, כנראה לא יתרמו לבריאות הנפשית שלה. ושיכול להיות שלבלות לילות שלמים מעל מבער בנזן כדי לגלות פיסת מידע שהייתה ברורה כבר קודם, זה לא בהכרח המפתח לאושר. שלהקדיש את השכל ואת הגוף למחקר האקדמי, עם הפסקות נדירות כדי לחטוף ביס מאיזה בייגל עבש היא לא הבחירה החכמה.

היא הייתה מודעת היטב, ועדיין דבר מזה ממש לא הטריד אותה. או שאולי כן. אולי קצת הטריד אותה. אבל היא התמודדה. היה זה משהו אחר שמנע ממנה להיכנע למעגל הגיהינום, שואב הנשמה והידוע לשמצה (קרי, התוכנית האקדמית לקבלת Ph.D). משהו שעצר אותה, כלומר עד שהוזמנה להתראיין למשרה במעבדת הביולוגיה של אוניברסיטת סטנפורד ונתקלה בבחור.

הבחור שאף פעם לא באמת קלטה את שמו.

הבחור שפגשה כשמעדה בעיוורון לחדר השירותים הראשון שמצאה.

הבחור ששאל אותה, "רק מתוך סקרנות, יש סיבה מיוחדת שאת בוכה בשירותים שלי?"

אוליב צווחה. היא ניסתה לפקוח את עיניה מבעד לדמעות והצליחה רק בקושי. שדה הראייה שלה היה מטושטש. כל מה שהצליחה לראות היו קווי מתאר מעורפלים של דמות — מישהו גבוה, בעל שיער כהה, לבוש בשחור ו... כן. זהו.

"אני... פה זה לא שירותי הנשים?" היא גמגמה.

הפסקה. דממה. ואז: "לא." קולו היה עמוק. כל־כך עמוק. ממש עמוק. חלומי עמוק.

"אתה בטוח?"

"כן."

"באמת?"

"יחסית כן, כי אלה השירותים של המעבדה שלי."

טוב, זהו. הוא תפס אותה לא מוכנה. "סליחה. אתה צריך ל..." היא סימנה בידה לכיוון התא, או לפחות לכיוון המקום שבו חשבה שנמצא התא. עיניה צרבו, אף שהיו עצומות, והיא הייתה צריכה לכווץ אותן בחוזקה כדי לעמעם את הצריבה. היא ניסתה לייבש את לחייה בשרוולה, אבל שמלת המעטפת שלבשה הייתה עשויה מבד זול ודקיק שלא הייתה לו אפילו מחצית מיכולת הספיגה של כותנה אמיתית. אה... העונג בלהיות מרוששת.

"אני רק צריך לשפוך את הריאגנט הזה לכיור," הוא אמר, אבל היא לא שמעה אותו זז. אולי כי חסמה לו את הגישה לכיור. או אולי כי הוא חשב שאוליב היא איזו חייזרית והרהר באפשרות לשסות בה את משטרת הקמפוס. זה יכול היה לסתום את הגולל במהירות ובאכזריות על חלומות הדוקטורט שלה, נכון? "אנחנו לא משתמשים בחדר הזה בתור שירותים, רק כדי להיפטר מפסולת ולשטוף ציוד."

"אה, סליחה. חשבתי..." לא מספיק. היא לא חשבה מספיק; זה היה ההרגל שלה וזו הייתה הקללה שלה.

"את בסדר?" הוא בטח היה מאוד גבוה. קולו נשמע כאילו מגיע מגובה של שלושה מטרים מעליה.

"בטח. למה אתה שואל?"

"כי את בוכה. בשירותים שלי."

"אה. אני לא בוכה. טוב, בעצם סוג־של כן, אבל אלו רק דמעות, אתה מבין?"

"לא."

היא נאנחה ונמרחה על הקיר המרוצף. "הבעיה היא בעדשות שלי. התוקף שלהן פג כבר לפני הרבה זמן, והן לא היו כל־כך איכותיות מלכתחילה. הן הכאיבו לי בעיניים. הורדתי אותן, אבל..." היא משכה בכתפיים. בתקווה, לכיוונו. "יעבור קצת זמן, עד שהמצב ישתפר."

"הרכבת עדשות־מגע שכבר לא בתוקף?" הוא נשמע כאילו פגעה בו אישית.

"רק קצת לא בתוקף."

"מה זה 'קצת'?"

"לא יודעת. כמה שנים?"

"מה?" העיצורים שלו היו ברורים וחדים. מדויקים. נעימים.

"רק כמה, לדעתי."

"רק כמה שנים?"

"זה בסדר. תאריכי תפוגה זה לחלשים."

צליל חד — סוג של נחירה. "תאריכי תפוגה קיימים כדי שלא אמצא אותך מייללת בשירותים שלי."

הוא ממש חייב היה להפסיק לקרוא למקום 'השירותים שלו', אלא אם היה מר סטנפורד בעצמו.

"זה בסדר." היא נופפה בידה. היא גם הייתה מגלגלת בעיניה, אילולא בערו בטירוף. "בדרך כלל צורב לי רק כמה דקות."

"אז עשית את זה כבר פעם?"

היא קימטה את מצחה. "עשיתי מה?"

"הרכבת עדשות־מגע שכבר לא בתוקף."

"ברור. לא זול לקנות עדשות מגע."

"גם עיניים לא."

הממפ. יש בזה משהו. "היי, נפגשנו כבר? אולי אתמול בארוחת הערב שהייתה למתעניינים בלימודי דוקטורט?"

"לא."

"לא היית שם?"

"לא בדיוק הקטע שלי."

"אבל האוכל בחינם."

"לא שווה את החפירות."

אולי הוא היה בדיאטה כי איזה מן דוקטורנט אומר כזה דבר? ואוליב הייתה בטוחה שהוא דוקטורנט — הטון השחצני והנימה המתנשאת חשפו אותו מייד. כל הדוקטורנטים היו כאלה: חושבים שהם יותר טובים מאחרים, רק מפני שקיבלו את הזכות המפוקפקת לשחוט זבובי פירות בשם המדע תמורת פחות מדולר לשעה. בגיהינום האפל והקודר של האקדמיה, דוקטורנטים היו היצורים הנחותים ביותר ולכן היו צריכים לשכנע את עצמם שהם הטובים ביותר. אוליב לא הייתה פסיכולוגית קלינית, אבל זה היה נראה לה כמו מנגנון התמודדות קלאסי.

"את מתראיינת להתקבל לתוכנית?" הוא שאל.

"כן. לקבוצה של שנה הבאה בדוקטורט בביולוגיה." אלוהים, העיניים שלה שרפו. "מה איתך?" היא שאלה והצמידה אליהן את כפות הידיים.

"אני?"

"כמה זמן אתה פה?"

"פה?" הפסקה. "שש שנים. פחות או יותר."

"אה. אז אתה מסיים בקרוב?"

"אני..."

היא קלטה את ההיסוס שלו ומייד הוצפה ברגשי אשם. "רגע, אתה לא צריך להגיד לי. החוק הראשון של לימודי דוקטורט — לא שואלים על מצב התקדמות המחקר של אחרים."

פעימה של שקט.. ועוד אחת. "נכון."

"סליחה." היא ממש רצתה לראות אותו. גם ככה אינטראקציות חברתיות היו קשות; הדבר האחרון שהייתה צריכה הוא שיהיו לה עוד פחות רמזים שיכוונו אותה. "לא התכוונתי להישמע כמו ההורים שלך בארוחת חג ההודיה."

הוא צחק ברכות. "לא תצליחי בחיים."

"אה." היא חייכה. "הורים מעצבנים?"

"וחג ההודיה מעצבן אפילו יותר."

"זה מה שמגיע לכם האמריקנים על זה שעזבתם את הבריטים." היא הושיטה את ידה בכיוון הכללי שבו קיוותה שהוא נמצא. "אני אוליב, אגב. כמו העץ."1 היא תהתה אם הרגע הציגה את עצמה בפני צינור הביוב כששמעה אותו מתקרב. היד שנסגרה סביב ידה הייתה יבשה, וחמימה, וכל־כך גדולה עד שהייתה יכולה לעטוף את כל האגרוף שלה. כל מה שקשור אליו בטח ענק. גובה, אצבעות, קול.

זה לא היה לגמרי לא נעים.

"את לא אמריקנית?" הוא שאל.

"קנדית. שמע, אם יצא לך לדבר עם מישהו בוועדת הקבלה, אכפת לך לא לספר להם על תקלת העדשות שלי? אני עלולה להיראות קצת פחות ממועמדת מצטיינת."

"את חושבת?" הוא אמר בנימה רצינית.

היא הייתה נועצת בו מבט זועם לו הייתה יכולה. אם כי יכול להיות שהצליחה בכל מקרה, כי הוא צחק — רק נשיפה — אבל אוליב הבינה. וזה בהחלט מצא חן בעיניה, בערך.

הוא שחרר את ידה והיא קלטה שהחזיקה בידו חזק. אופס.

"את מתכוונת להירשם?" שאל.

היא משכה בכתפיים. "אולי לא יציעו לי." אבל היא דווקא הסתדרה יופי עם המרצה שהתראיינה אצלו, ד"ר אסלן. אוליב גמגמה ומלמלה הרבה פחות מהרגיל. ובנוסף, הציונים שלה היו כמעט מושלמים. לפעמים, העובדה שאין לך חיים, ממש עוזרת.

"אז את מתכוונת להירשם אם יציעו לך?"

היא תהיה טיפשה לא להירשם. זו הייתה סטנפורד אחרי הכול — אחת מתוכניות הביולוגיה הטובות ביותר. או לפחות, זה מה שאוליב אמרה לעצמה כדי להסוות את האמת המשתקת.

שהייתה, למען האמת, העובדה שאוליב לא הייתה לגמרי בטוחה לגבי כל העניין הזה של דוקטורט.

"אני... אולי. אני חייבת להגיד שהגבול בין בחירת קריירה מצוינת לבין לדפוק לעצמי את החיים, מתחיל להיטשטש לי."

"נראה לי שאת נוטה לכיוון לדפוק לעצמך את החיים." הוא נשמע כאילו שהוא מחייך.

"לא. טוב... אני רק..."

"את רק?"

היא נשכה את שפתה. "מה אם אני לא טובה מספיק?" היא פלטה. ולמה, למה אלוהים, למה היא צריכה לחשוף את הפחדים הקבורים עמוק בליבה הקטן, בפני איש השירותים המזדמן הזה? ומה בכלל היא רצתה להשיג? כל פעם ששחררה לאוויר את הספקות שלה בפני חברים ומכרים, כולם הציעו לה אוטומטית את אותם משפטי עידוד חסרי המשמעות. את תהיי בסדר. את יכולה לעשות את זה. אני מאמינה בך. ברור שגם הבחור הזה יעשה אותו דבר.

הנה זה בא.

עוד רגע זה יגיע.

עוד שנייה —

"למה את רוצה לעשות את זה?"

הא? "לעשות... מה?"

"לסיים דוקטורט. מה הסיבה שלך?"

אוליב כחכחה בגרונה. "תמיד היו לי מלא שאלות בראש, מוח סקרן, ותוכנית דוקטורט היא הסביבה המושלמת בשבילי. היא תעניק לי מיומנויות חשובות שאפשר ליישם —"

הוא נחר.

היא הזעיפה פנים. "מה?"

"לא השורה שמצאת בספר הכנה לריאיון קבלה. למה את רוצה לקבל דוקטורט?"

"באמת," היא התעקשה, בקול מעט רפה. "אני רוצה לחדד את יכולות המחקר שלי —"

"זה כי את לא יודעת מה עוד לעשות?"

"לא."

"כי לא הצלחת למצוא עבודה בתעשייה?"

"לא — אפילו לא ניסיתי למצוא עבודה בתעשייה."

"אה." הוא זז, דמות גדולה ומטושטשת נעמדה לצידה ושפכה משהו לכיור. אוליב הריחה שמץ של ציפורן, ואבקת כביסה, וריח גברי נקי. כמה שזה מוזר, השילוב היה נעים.

"אני צריכה יותר חופש ממה שמציעה התעשייה."

"לא יהיה לך הרבה חופש באקדמיה." קולו היה קרוב יותר, כאילו עדיין לא התרחק. "תצטרכי לממן את כל העבודה שלך דרך מענקי מחקר תחרותיים מאוד. תרוויחי הרבה יותר כסף בעבודה מתשע עד חמש שגם מאפשרת לך ליהנות מהעיקרון הבסיסי של סופי שבוע."

אוליב הזעיפה. "אתה מנסה לשכנע אותי לסרב להצעה שקיבלתי? זה איזשהו קמפיין נגד מרכיבי־עדשות־מגע־שלא־בתוקף?"

"לא."

היא שמעה את החיוך שלו.

"אני ארשה לעצמי להאמין שטעית."

"אני מרכיבה אותן כל הזמן, והן כמעט אף פעם —״

"טעות אחת משורה ארוכה של טעויות, מן הסתם." הוא נאנח. "העניין הוא כזה: אין לי מושג אם את טובה מספיק, אבל זה לא מה שאת צריכה לשאול את עצמך. האקדמיה היא השקעה ענקית עם מעט מאוד תועלת. מה שמשנה הוא אם הסיבה שלך להיות באקדמיה היא טובה מספיק. אז, למה דוקטורט, אוליב?"

היא חשבה על זה, וחשבה, וחשבה עוד. ואז דיברה בזהירות. "יש לי שאלה. שאלת מחקר ספציפית. משהו שאני רוצה לגלות." הנה. זהו. זאת הייתה התשובה. "משהו שאני מפחדת שאף אחד אחר לא יגלה אם אני לא אגלה אותו."

"שאלה?"

היא הרגישה את האוויר משתנה והבינה שעכשיו הוא נשען על הכיור.

"כן." הפה שלה התייבש. "משהו שחשוב לי. ואני — אני לא סומכת על אף אחד אחר שיעשה את זה. כי לא עשו את זה עד עכשיו. כי..." כי קרה משהו רע. כי אני רוצה לתרום את חלקי כדי שזה לא יקרה שוב.

מחשבות כבדות להרהר בהן בנוכחות זר, בחשכת עיניה העצומות. אז היא התאמצה לפקוח אותן; ראייתה עדיין מטושטשת אבל הצריבה חלפה כמעט לחלוטין. הבחור הסתכל עליה. מעורפל מעט בקצוות, אולי, אבל ממש־ממש שם, ממתין בסבלנות שתמשיך לדבר.

"זה חשוב לי," היא חזרה. "המחקר שאני רוצה לעשות." אוליב הייתה בת עשרים ושלוש ולבד בעולם. היא לא רצתה סופי שבוע או משכורת יפה. היא רצתה לחזור אחורה בזמן. היא רצתה להיות פחות בודדה. מאחר שזה היה בלתי אפשרי, היא התפשרה על לנסות לתקן את מה שהיא יכולה.

הוא הנהן אבל לא אמר דבר כשהזדקף וצעד לכיוון הדלת. ברור שהוא הולך.

"הסיבה שלי טובה מספיק כדי לעשות דוקטורט?" קראה לו, ושנאה את העובדה שנשמעה כאילו נזקקת לאישור שלו. יש מצב שהיא הייתה בעיצומו של איזשהו משבר קיומי.

הוא עצר והסתכל אחורה אליה. "זו הסיבה הכי טובה."

הוא חייך, כך חשבה. או משהו כזה.

"בהצלחה בריאיון, אוליב."

"תודה."

הוא כמעט כבר יצא מהדלת.

"אולי אראה אותך בשנה הבאה," היא מלמלה והסמיקה מעט. "אם אני אתקבל. ואם לא תסיים עד אז."

"אולי," שמעה אותו אומר.

ובזאת, הבחור נעלם. ואוליב אפילו לא קלטה את שמו. אבל כמה שבועות מאוחר יותר, כשמחלקת הביולוגיה בסטנפורד הציעה לה להצטרף לתוכנית, היא הסכימה. בלי היסוס.

1 אוליב באנגלית Olive — זית. הכוונה היא לעץ הזית.

פרק 1

  היפותזה: בהינתן הבחירה בין א' (מצב המעורר אי נוחות קלה) לבין ב' (השפלה עצומה עם השלכות הרסניות), אני בהכרח אמצא את עצמי בוחרת באפשרות ב'.

שנתיים ואחד־עשר חודשים מאוחר יותר

להגנתה של אוליב ייאמר, כי נראה שלבחור לא ממש היה אכפת מהנשיקה.

כן לקח לו רגע להתעשת — מובן לחלוטין בהתחשב בנסיבות הפתאומיות. זו הייתה דקה מביכה, לא נוחה, מכאיבה משהו, שבמהלכה אוליב הצמידה את שפתיה לשפתיו ובו־בזמן התרוממה על קצות אצבעותיה גבוה ככל שיכלו להימתח כדי לנסות ולהשאיר את פיה בגובה פניו. באמת הוא היה חייב להיות כזה גבוה? הנשיקה בטח נראתה כמו איזו נגיחה מגושמת, והיא כבר התחילה להילחץ, שאולי היא לא תצליח להוציא את העניין לפועל. אן, החברה שלה, שאותה ראתה מתקרבת לפני כמה שניות, תעיף בהם מבט אחד ותבין מייד שאין סיכוי שאוליב והמנושק באמצע דייט.

אז הרגע האיטי והמייסר הזה חלף והנשיקה הפכה... שונה. הבחור שאף בחדות והטה את ראשו רק מעט, כך שאוליב הרגישה קצת פחות כמו קוף סנאי שמטפס על עץ באובב, וידיו — שהיו גדולות ונעימות בחמימותן בניגוד למסדרון הממוזג — נסגרו סביב מותניה. הן טיפסו כמה סנטימטרים כלפי מעלה ונכרכו סביב אוליב והצמידו אותה אליו. לא קרוב מדי ולא רחוק מדי.

בדיוק במידה המדויקת.

זו הייתה יותר הצמדת שפתיים ממושכת מנשיקה אבל היא הייתה די נעימה, ולמשך כמה שניות, שנראו כמו נצח, אוליב שכחה מספר רב של דברים, ביניהם את העובדה שהיא הייתה צמודה לבחור אקראי ולא מוכר. שבקושי הספיקה ללחוש "אפשר בבקשה לנשק אותך?" לפני שהצמידה את שפתיה לשפתיו, ושהדבר שבמקור הניע אותה לביים את כל ההצגה הזאת הייתה התקווה שהיא תצליח לעבוד על אן, החברה הכי טובה שלה בעולם כולו.

אבל נשיקה טובה יכולה לעשות את זה: לגרום לבחורה לשכוח את עצמה לרגע. אוליב מצאה את עצמה נמסה אל תוך חזה רחב ומוצק שלא הראה שום סימני שבירה. ידיה עברו מלסת מסותתת לשיער שהיה להפתעתה רך וסמיך, ואז — אז היא שמעה את עצמה נאנחת, כאילו כבר נגמר לה האוויר, ונחתה עליה ההבנה, כמו לבנה שנפלה לה על הראש — שלא. לא.

לא, לא, לא.

היא לא אמורה ליהנות מזה. בחור אקראי וכל זה.

אוליב התנשפה, התנתקה ממנו והתחילה לחפש את אן בטירוף. באור הכחלחל שהציף את המסדרון מחוץ למעבדות הביולוגיה בשעה אחת־עשרה בלילה, לא היה זכר לחברה שלה. מוזר. אוליב הייתה בטוחה שראתה אותה לפני כמה שניות.

המנושק, לעומת זאת, עמד ממש מולה, שפתיו פשוקות, חזהו מתרומם ונופל ואור משונה מרצד בעיניו, ובדיוק באותו רגע התחוורה לה המשמעות העצומה של מה שעשתה. של מי שהיא עשתה —

זין על החיים שלה.

זין. על. החיים. שלה.

כי ד"ר אדם קרלסן היה חור־בתחת ידוע.

זאת לא הייתה עובדה מרשימה כשלעצמה, כיוון שבאקדמיה, כל דרגה מעל תלמיד מחקר (הדרגה של אוליב, למרבה הצער) מחייבת רמה מסוימת של חור־בתחתיות כדי להישאר בה לאורך זמן, וחבר סגל עם קביעות עומד בראש פרמידת־התחת הזו. אבל ד"ר קרלסן — הוא היה יוצא דופן. אם לשפוט לפי השמועות, לפחות.

הוא היה הסיבה לכך שהשותף של אוליב לחדר, מלקולם, נאלץ לבטל שני פרויקטים של מחקר ויסיים כנראה בשנה איחור. בגללו ג'רמי הקיא מרוב חרדה לפני מבחן ההתאמה שלו. הוא היה האשם היחיד בעובדה שמחצית מהסטודנטים במחלקה דחו בלית ברירה את ההגנה על התזות שלהם. ג'ו, שהיה במחזור של אוליב ונהג לקחת אותה לצפות בסרטים אירופאיים מטושטשים עם כתוביות מיקרוסקופיות בכל יום חמישי בערב היה פעם עוזר מחקר במעבדה של קרלדן, אבל הוא החליט לפרוש אחרי חצי שנה בגין ״סיבות״. זה כנראה היה לטובה מאחר שמרבית עוזרי המחקר האחרים של קרלסן סבלו מרעד תמידי בידיים ונראו לעיתים קרובות כאילו לא ישנו כבר שנה.

ד"ר קרלסן היה אולי כוכב רוק צעיר בשמי האקדמיה וילד־פלא בתחום הביולוגיה, אבל הוא היה גם מרושע וצבוע וניכר מהאופן שבו דיבר והאופן שבו התנהג, שחשב את עצמו לאדם היחיד שמבצע מחקר מדעי ראוי במחלקה לביולוגיה בסטנפורד. או בכל העולם, כנראה. הוא היה ידוע כשמוק הפכפך, דוחה ונוראי.

ואוליב נישקה אותו.

היא לא הייתה בטוחה כמה זמן נמשכה הדממה, רק שהוא הפר אותה ראשון. הוא עמד מול אוליב, נראה מאיים בטירוף בעיניו הכהות ובשיערו הכהה עוד יותר והביט בה ממרומי אלוהים יודע כמה סנטימטרים מעל מטר ושמונים — הוא בטח היה גבוה ממנה בראש וחצי לפחות. הוא הזעיף את פניו, הבעה שהיא כבר ראתה בסמינר המחלקתי, הבעה שבישרה בדרך כלל שהוא עמד להרים את ידו ולהצביע על איזה פגם גורלי בעבודתו של הדובר.

אדם קרלסן. מרסק קריירות המחקר. שמעה פעם אוליב את המנחה שלה אומרת.

הכול טוב. זה בסדר. לגמרי בסדר. היא פשוט תעמיד פנים שכלום לא קרה, תהנהן בנימוס ותחמוק במהירות משם. כן. תוכנית מעולה.

"את... את נישקת אותי עכשיו?" הוא נשמע מבולבל ואולי קצת מתנשף. שפתיו היו מלאות ועסיסיות ו... אלוהים. מנושקות. פשוט לא הייתה שום דרך שבה אוליב תוכל להכחיש את מה שעשתה.

ועדיין, היה שווה לנסות.

"לא."

למרבה ההפתעה, נראה שזה עבד.

"אה. אז אוקיי." קרלסן הנהן, הסתובב, נראה מעט מבולבל. הוא צעד כמה צעדים במסדרון והגיע למתקן השתייה — אולי לשם ניסה להגיע מלכתחילה.

אוליב התחילה להאמין שאולי באמת הצליחה לצאת מזה, אבל אז הוא עצר והסתובב חזרה בהבעה ספקנית.

"את בטוחה?"

לעזאזל.

"אני —" היא קברה את פניה בידיה. "זה לא איך שזה נראה."

"אוקיי. אני... אוקיי," הוא חזר באיטיות. קולו היה עמוק ושקט ונשמע כאילו הוא עוד שנייה מתעצבן. או שאולי הוא כבר היה מעוצבן. "מה קורה פה?"

לא הייתה שום דרך פשוטה להסביר את זה. כל אדם נורמלי היה חושב שמצבה של אוליב מוזר, אבל אדם קרלסן, שבפירוש התייחס לאמפתיה כאל תקלה במבנה האנושי ולא כתכונה, לעולם לא יצליח להבין. היא שמטה את ידיה לצידי גופה ונשמה עמוק.

"אני... תקשיב, אני לא רוצה להיות חצופה, אבל זה באמת לא עניינך."

הוא בהה בה לרגע ואז הנהן. "כן. כמובן." הוא כנראה התחיל לחזור לעצמו, כי נימת קולו כמעט נשמעה כרגיל — יבשה. לקונית. "אני פשוט אחזור למשרד שלי ואתחיל לעבוד על התלונה שלי לפי תקנה 9."

אוליב נאנחה בהקלה. "כן. זה יהיה מצוין, כי — רגע. על המה שלך?"

הוא הטה את ראשו הצידה. "תקנה 9 היא חוק פדרלי שמספק הגנה מפני כל התנהגות מינית לא הולמת במוסדות להשכלה גבוהה —"

"אני יודעת מה זו תקנה 9."

"אני מבין. אז בחרת להתעלם ממנה ביודעין."

"אני — מה? לא. לא, ממש לא!"

הוא משך בכתפיו. "כנראה שטעיתי. כנראה שמישהי אחרת תקפה אותי."

"תקפה — אני לא 'תקפתי' אותך."

"את נישקת אותי."

"אבל לא באמת."

"בלי לקבל את הסכמתי."

"שאלתי אם אפשר לנשק אותך!"

"ואז עשית את זה בלי להמתין לתשובה שלי."

"מה? אמרת כן."

"סליחה?"

היא קימטה את מצחה. "שאלתי אם אפשר לנשק אותך ואמרת כן."

"טעות. שאלת אם אפשר לנשק אותי ואני השמעתי נחרה."

"אני די בטוחה ששמעתי אותך אומר כן."

הוא הרים גבה אחת ולרגע אחד אוליב הרשתה לעצמה לדמיין שהיא מטביעה מישהו. את ד"ר קרלסן. את עצמה. שתי האפשרויות נשמעו מצוינות.

"תקשיב, אני ממש מצטערת. זה היה מצב מוזר. אפשר פשוט לשכוח שזה קרה?"

הוא בחן אותה ארוכות, רצינות על תווי פניו החדים ומשהו נוסף, משהו שלא הצליחה לגמרי לפענח מפני שהייתה עסוקה מדי בכמה גבוה ורחב הוא היה, לעזאזל. פשוט ענק. אוליב תמיד הייתה רזה, על גבול הרזה מדי, אבל נדיר שבחורות המתנשאות למטר שבעים ושניים סנטימטר, ירגישו קטנות. לפחות לא עד שמצאו את עצמן עומדות מול אדם קרלסן. היא ידעה שהוא גבוה, כמובן, כי היא ראתה אותו במחלקה או מסתובב בקמפוס או כשנסעה איתו במעלית, אבל הם מעולם לא היו בקשר. מעולם לא היו קרובים כל־כך.

חוץ מלפני שנייה, אוליב. כשכמעט הכנסת את הלשון שלך לתוך —

"קרה משהו?" הוא נשמע כמעט מודאג.

"מה? לא. לא, הכול בסדר."

"כי," הוא המשיך בשלווה, "לנשק אדם זר באמצע הלילה במעבדה יכול להיות סימן לזה שמשהו לא בסדר."

"לא."

קרלסן הנהן, מבטו מהורהר. "בסדר גמור. אז צפי למכתב בימים הקרובים." הוא התחיל ללכת, חלף על פניה והיא הסתובבה וקראה אחריו.

"אפילו לא שאלת איך קוראים לי!"

"אני בטוח שאפשר יהיה לברר את זה, היית צריכה להעביר כרטיס כדי להיכנס לאזור המעבדות אחרי שעות העבודה. שיהיה לך ערב טוב."

"חכה!" היא רכנה לעברו ושמה את ידה על מפרק כף ידו כדי לעצור אותו. הוא עצר מייד, אף כי היה ברור שלא יידרש ממנו כל מאמץ להשתחרר מאחיזתה, ונעץ מבט מרוכז במקום בו אצבעותיה נכרכו סביב מפרק ידו — ממש מתחת לשעון שכנראה עלה כמו מחצית מהמשכורת השנתית שלה. או כולה.

היא שחררה אותו מייד וצעדה צעד אחד לאחור. "סליחה, לא התכוונתי —"

"הנשיקה. תסבירי."

אוליב נשכה את שפתה התחתונה. היא באמת סיבכה את עצמה. היא הייתה חייבת לספר לו. עכשיו. "אן פאם." היא הביטה סביבה כדי לוודא שאן באמת לא שם. "הבחורה שעברה פה קודם. היא עושה דוקטורט במחלקה לביולוגיה."

קרלסן לא הראה שום סימן לכך שיש לו מושג מי זאת אן.

"אן הייתה..." אוליב דחפה קווצת שיער חומה מאחורי אוזנה. כאן הסיפור התחיל להיות מביך. מורכב. וקצת ילדותי. "יצאתי עם מישהו מהמחלקה. ג'רמי לנגלי, הוא ג'ינג'י ועובד עם ד"ר... בכל מקרה, יצאנו כמה פעמים ואז הבאתי אותו למסיבת יום ההולדת של אן, והייתה כימיה ביניהם ואז —"

אוליב עצמה את העיניים. טעות כנראה, כי ככה היא ראתה את הסצנה מול עיניה, היא ראתה בדיוק את הדייט שלה ואת החברה הכי טובה שלה מקשקשים להם בשמחה באולם הבאולינג כאילו הכירו מאז ומתמיד; נושאי השיחה הלא־נגמרים, הצחוק, ואז בסוף הערב, איך ג'רמי עקב במבטו אחרי כל תנועה של אן. היה ברור לגמרי במי הוא מעוניין וזה כאב. אוליב נופפה בידה וניסתה לחייך.

"בקיצור, אחרי שג'רמי ואני נפרדנו הוא הציע לאן לצאת איתו. היא אמרה לו לא, בגלל נאמנות בין חברות והכול, אבל אני יודעת שהיא באמת מחבבת אותו. היא מפחדת לפגוע בי, ולא משנה כמה פעמים אמרתי לה שזה בסדר, היא לא מאמינה לי."

שלא לדבר על העובדה שלפני כמה ימים שמעתי אותה במקרה מתוודה בפני הידיד שלנו מלקולם, שהיא חושבת שג'רמי מדהים אבל שלעולם לא תוכל לבגוד בי, והיא נשמעה כל־כך מובסת. מאוכזבת וחסרת־ביטחון, כל־כך שונה מאן האמיצה ומלאת החיים שאני רגילה לה.

"אז שיקרתי לה שאני כבר יוצאת עם מישהו אחר. כי היא אחת החברות הקרובות ביותר שלי ומעולם לא ראיתי אותה מחבבת מישהו כל־כך ואני רוצה שיהיו לה כל הדברים הטובים שמגיעים לה ואני בטוחה שהיא הייתה עושה אותו דבר בשבילי ו —" אוליב קלטה שהיא מקשקשת ושלקרלסן לא אכפת כהוא זה. היא השתתקה ובלעה רוק, על אף שפיה היה יבש. "הערב. אמרתי לה שאני יוצאת עם מישהו אחר הערב."

"אה." הבעת פניו הייתה חתומה.

"אבל אני לא. אז החלטתי לבוא לפה ולעבוד על ניסוי, אבל גם אן הגיעה. היא לא הייתה אמורה להיות כאן, אבל היא באה. לכיוון הזה. ונכנסתי ללחץ — אז." אוליב העבירה יד על פניה. "לא ממש חשבתי."

קרלסן לא אמר דבר, אבל אפשר היה לראות בעיניו שהוא חושב, מן הסתם.

"רק רציתי שהיא תאמין שאני בדייט."

הוא הנהן. "אז נישקת את האדם הראשון שראית במסדרון. הגיוני סך הכול."

אוליב התכווצה. "כשאתה מציג את זה ככה, אולי זה לא היה הרגע הכי מוצלח שלי."

"אולי."

"אבל גם לא הכי גרוע! אני די בטוחה שאן ראתה אותנו. עכשיו היא תחשוב שהייתי בדייט איתך ואני מקווה שהיא תרגיש שהיא יכולה לצאת עם ג'רמי ו —" היא הנידה בראשה. "שמע. אני באמת כל־כך מצטערת על הנשיקה."

"באמת?"

"בבקשה אל תדווח עליי. באמת חשבתי שאמרת כן. אני מבטיחה שלא התכוונתי..."

לפתע, היא קלטה את המשמעות העצומה של מה שעשתה. היא נישקה גבר אקראי, גבר שהוא במקרה גם חבר הסגל הידוע ביותר לשמצה במחלקה לביולוגיה. היא טעתה לפרש את הנחירה שלו כהסכמה, היא בעצם תקפה אותו במסדרון, ועכשיו הוא בהה בה במבט המוזר והמהורהר הזה, כל כולו גדול כל־כך ומרוכז בה וקרוב אליה ו...

שיט.

אולי זו הייתה השעה המאוחרת. אולי כי שתתה את כוס הקפה האחרונה שלה לפני שש־עשרה שעות. אולי כי אדם קרלסן הביט עליה מלמעלה, בדיוק ככה. פתאום כל הסיטואציה נעשתה כבדה מדי.

"בעצם, אתה לגמרי צודק. ואני באמת כל־כך מצטערת. אם אתה מרגיש שהטרדתי אותך, אתה באמת צריך לדווח עליי. זה מתבקש. זה היה דבר נוראי לעשות, אם כי באמת לא התכוונתי... לא שהכוונות שלי משנות משהו, מה שחשוב פה הוא איך שאתה תפסת את..."

שיט. שיט. שיט.

"אני אלך עכשיו, טוב? תודה ו... אני כל־כך, כל־כך, כל־כך מצטערת." אוליב הסתובבה ופתחה בריצה במסדרון.

"אוליב," היא שמעה אותו קורא אחריה. "אוליב, חכי —"

היא לא עצרה. היא ירדה בריצה מהירה במדרגות לקומה הראשונה ואז יצאה מהבניין וחצתה את השבילים האפלוליים בקמפוס של סטנפורד, חלפה על פני בחורה שטיילה עם כלב וחבורת סטודנטים צוחקים מול הספרייה. היא המשיכה לרוץ עד שהגיעה לדלת הדירה שלה, עצרה לרגע כדי לפתוח את הדלת ורצה ישירות לחדרה בתקווה להתחמק מהשותף שלה ומי שלא יהיה שבחר להביא הביתה הערב.

רק אחרי שקרסה על המיטה ובהתה בכוכבים הזוהרים בחושך המודבקים על התקרה, היא קלטה ששכחה לבדוק את עכברי המעבדה שלה. היא גם השאירה את הלפטופ שלה על הספסל ואת הסווטשירט שלה איפשהו במעבדה, וגם שכחה לגמרי לעצור בחנות ולקנות את הקפה שהבטיחה למלקולם להביא למחר בבוקר.

שיט. איזה יום זוועתי.

לרגע לא עלה בדעתה של אוליב שד"ר אדם קרלסן — מניאק ידוע — קרא לה בשמה.