חופשה צרפתית

פרק 1

את יכולה לעשות את זה. קדימה, מרי, את יכולה לעשות את זה.

אלה רק שלושים ושבעה צעדים — ספרתי אותם אתמול — במורד המעבר המקושט באדמוניות ורודות, לאורך בד המשי.

זה לא מפחיד.

זה לא קשה.

זה קל.

את הולכת מגיל אחד־עשר חודשים. אימא תמיד טענה, "לא התחלת ללכת, מרי, מייד התחלת לרוץ!"

הנה. בבקשה.

את יכולה לעשות את זה.

זה ממש לא יכאב. הנה ליאו בקדמת הכנסייה, נראה בדיוק כמו שהוא נראה אתמול, ושלשום, ולפני שנה.

ההבדל היחיד הוא שהיום הוא לובש טוקסידו שחור וסחלב לבן מוצמד לחזה שלו. אני נתתי לו את הסחלב, ניחוח הקינמון העדין שלו ריחף בינינו בזמן שהבטחתי לו שאני מאושרת.

כי ברור שאני מאושרת. ברור.

והוא נראה מאושר. חלק מהחתנים לחוצים, זיעה מכסה את המצח שלהם או שעיניהם נעות בעצבנות מהמעבר אל הכומר ובחזרה, וחלקם נראים חיוורים כאילו הם עומדים להקיא.

אבל לא ליאו.

הכתפיים שלו ישרות, הסנטר שלו מורם, וכשהוא רואה אותי בוהה בספסלים העמוסים, הוא מבזיק לעברי חיוך רחב וקורץ לי.

לעזאזל.

אני לוקחת במהירות צעד לאחור לתוך האזור הבטוח והמוצל של המבואה.

אוי לא. אוי לא.

הוא יכול לראות? האם הוא יודע? לא. הוא לא יודע.

"את לא אוהבת חתונות, נכון?" קימי פסקו שואלת בקול המאנפף שלה, שולחת אליי מבט מהצד.

"מה גורם לך לחשוב ככה?" אני שואלת בקלילות ומחייכת חיוך רחב. כנסיית האבן אפלולית ונשמעת בה מוזיקת עוגב שקטה, והריח הסכיזופרני והמחניק של אפטרשייב חריף ובושם בניחוח פרחים של מאתיים איש מתערבבים יחד בחלל הקטן והלח.

כשקימי מסתכלת בהדגשה על הידיים שלי, אני מבינה שמפרקי אצבעותיי לבנים. אני אוחזת חזק כל כך בזר הפרחים שלי שקשור בסרט ומכיל ורדים ריחניים וסחלבים מבריקים, עד שכמעט עצרתי את זרימת הדם שלי. אני לא בטוחה שאני יכולה להרפות את אחיזתי — גם אילו הייתי רוצה — אז יש משהו בדבריה. אני מרימה כתף בהבנה.

היא רוכנת קרוב יותר אליי, צבע החאקי של שמלת השושבינה שלה גורם לה להיראות אנמית באור החיוור. "את רוצה לדעת מה הסוד לשרוד חתונות?"

אני פוקחת את עיניי לרווחה ומתקרבת צעד אחד כדי לשמוע אותה לוחשת. ברור שאני רוצה לדעת. כלומר אני לא נואשת. כמובן. אבל אני רוצה לשמוע את הסוד.

קימי היא בת דודה שנייה שלי. היא גדלה בלונג איילנד, עשתה סקס כשהייתה בת חמש־עשרה כדי לסלק את 'בעיית הבתולים' מדרכה, ואז שיתפה בהתלהבות אותי ואת אחותי אנג'לה בסיפורים מטורפים על בחורים, סקס ושערוריות בחמש השנים שלאחר מכן.

ניתקנו קשר כשהיא הפכה לשיננית ועברה לקליבלנד. אבל היא כאן עכשיו. חזרה לכבוד החתונה.

"מה?" אני שואלת, בטוחה שתהיה לה את העצה הטובה ביותר.

זה בדיוק כמו כשהיינו ילדות, עטופות בשקי השינה שלנו בסלון, קימי חולקת איתנו את חוכמת החיים שלה, למשל תרגילים להגדלת החזה (לא עבדו), איך להשתמש בביצים קשות כדי לתרגל נשיקה צרפתית (תמיד זה הסתיים באכילת הביצה), ואיפה למצוא זיופים של תיקי לואי ויטון הטובים ביותר (מרתף מעופש של דירה ברחוב צדדי בפורסט הילס, מעולם לא הלכנו).

היא מגניבה מבט מעבר לכתפה, ריסיה הארוכים המלאכותיים מרפרפים על לחייה העגולות כשהיא מסתכלת לרגע על שלושת השושבינים, כולם בחליפות טוקסידו שחורות.

ואז היא מחזירה את מבטה אליי, ברק נוצץ בעיניה.

"לפני שהחתונה מתחילה, את בוחרת בחור. אחד מהשושבינים."

"בוחרת בחור?"

"כן. את בוחרת בחור. ואז בקבלת הפנים, אתם שותים כמה שמפניה שאתם רוצים, אוכלים כמה עוגות שאתם יכולים, ואחר כך את מזדיינת איתו עד אובדן חושים, בלי מעצורים, על הרצפה, על הקיר, במסדרון, בארון המעילים, בשירותים אם זה הקטע שלך... אתם עושים את זה כמה פעמים, לפחות שלוש —"

"שלוש פעמים?"

קימי מהנהנת, ואז שולחת יד לתוך המחשוף שלה ומוציאה משם שפתון. היא מסובבת אותו, האדום הלוהט מבריק כשהיא מורחת אותו על שפתיה. "את רוצה קצת?" היא מושיטה אליי את השפתון.

אני מנידה בראשי. "לא. אני אתנפח," אני מצביעה על שפתיי.

"אה, נכון. האלרגיה לחיפושיות."

היא מתכוונת לכרמין.

לא שרוב האנשים יודעים את זה, אבל הרבה מהצבע האדום עשוי מחרקים מרוסקים שנקראים קוכיניאל.

לצערי, אני אלרגית, ובכל פעם שאני משתמשת בשפתון שיש בו כרמין, הפה שלי מתנפח ומתחיל לגרד.

זה דוחה.

קימי מושכת בכתפיה, סוגרת את השפתון ודוחפת את השפופרת בחזרה בין שדיה. "בכל מקרה, אני מכוונת על הגבוה, רג'י. הוא נראה כאילו יש לו סיבולת. שמעתי שהוא שיחק כדורסל בקולג'."

היא מנענעת את הגבות שלה.

אני מתכווצת. קימי לא מכירה את רג'י, אבל אני כן. הוא חבר, בדיוק כמו שהשושבין השני הוא חבר שלי. אנחנו קבוצה. אני, ליאו, רג'י וג'ון. אין מצב שאני מתכוונת לרדת נמוך ולעשות דברים מלוכלכים עם מישהו מהם.

מן הסתם.

טוב, יש גם את נואה.

אז. לא.

קימי קולטת את ההבעה שלי. "אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע מטורף. אבל תסמכי עליי. זו שמלת השושבינה השתים־עשרה שנאלצתי ללבוש."

היא מושכת בבד המשי בצבע חאקי ומכווצת את שפתיה בזעף. "ללא ספק זאת גם הכי מחרידה. תקשיבי, כולם יודעים שלהיות שושבינה זה מבאס. את נכנסת לדיכאון, וכולך, 'אוי, מה יהיה איתי, לא מצאתי את אהבת חיי, אני לא זו שנקשרת בברית הנישואים. אוי ואבוי. הדרך היחידה לפתור את ספירלת הדיכאון הזאת היא לשתות מלא שמפניה ולהתענג על זר סקסי. תאמיני לי, זה יאפס אותך מייד."

היא מחווה בראשה לעבר מפרקי אצבעותיי הלבנים שאוחזים בזר.

"אוקיי," אני מחייכת חיוך מתוח. אני לא מתכוונת להתענג על זר סקסי. אולי לקימי אין עצות טובות כמו שזכרתי.

מלבד השמפניה. אולי אני אשתה ערמות של שמפניה.

הדלת לחדר המקהלה נסגרת בחריקה קולנית, ואני מסתובבת ורואה את ויק, השושבינה השלישית, מרימה את שובל השמלה של אחותי.

"יפהפייה," אני אומרת ומחייכת, אף על פי שראיתי את אנג'לה רק לפני שלוש דקות, כשעזרתי לה לתקן את האיפור ועודדתי אותה. אבל עכשיו ההינומה שלה על פניה, והיא נראית לגמרי כמו כלה.

אני מתעלמת מההתכווצות בחזה. כי פתאום העצות המגוחכות של קימי, הסחת הדעת, הכול נעלם, ואני לא יכולה לנשום.

כאילו אנקונדה ענקית ירוקה לוחצת על החזה שלי ואין לי יותר אוויר. אני לא יכולה לנשום. אני לא יכולה... לא, זה מגוחך. ברור שאני יכולה לנשום. זה קל. פשוט להכניס אוויר ולהוציא.

יופי. הרבה יותר טוב.

ההתכווצות הזאת היא שום דבר. אין אנקונדה. שום לחיצה על החזה. זו בסך הכול צרבת, אני בטוחה, בגלל ארבע כוסות הקפה ששתיתי היום. כשקמים בארבע בבוקר כדי לעזור עם שיער, פרחים ואיפור, זה מה שקורה.

ככה. יופי.

לנשום.

"את חושבת שליאו יאהב את זה?" אנג'לה שואלת בדאגה בפעם השבעים היום. והיא שואלת אותי, כי כמו שכולם יודעים, אני החברה הכי טובה של ליאו. ידידה שלו, חברה שלו, הבסטי שלו, 'אחת מהחבר'ה' שלו... איך שתרצו לקרוא לזה.

אני מתקרבת אליה ומיישרת את ההינומה שלה, ואז אני מסתכלת לתוך עיניה הגדולות והחומות — הדבר היחיד שיש לנו במשותף — ואומרת בעליזות, "הוא לא יאהב את זה. הוא ימות על זה. הוא אוהב אותך, לא? אז איך יכול להיות שהוא לא ימות על זה? את מהממת."

אני מביטה בהבעה הלחוצה שלה, כאילו היא רוצה לבקש ממני משהו ממני, ואני נזכרת בתקופה שבה היינו ילדות. הייתי בת שלוש כשהיא נולדה, מוכנה להיות אחות גדולה. ההורים שלי מספרים שכשפגשתי אותה בבית החולים, הסתכלתי על פלומת השיער הבלונדיני ועל פניה הוורודות, ואמרתי, "היא נראית כמו מלאך תינוק." בגלל זה הם קראו לה אנג'לה.

היא הייתה יפה מהרגע שנולדה. לא כמו רוב התינוקות שעובר קצת זמן עד שהם נראים כמו משהו שהוא לא חייזר מקומט או בוטן. לא, היא הייתה תינוקת מהממת כמו פרסומת לגרבר.

בשנים הראשונות לחייה כולם התפעלו ממנה, הפריחו לעברה נשיקות, ובעלי חנויות אקראיות תמיד היו מציעים לה מדבקות או בלונים או תוספת של כדורי גלידה. אף פעם לא קינאתי בה. הייתי גאה בה. כולם אהבו את אחותי, אבל אף אחד מהם לא אהב אותה כמו שאני אהבתי אותה.

תמיד נתתי לה את פרוסת העוגה הגדולה יותר. נתתי לה להיות ראשונה בנדנדה. אם רציתי לצפות בסרט תיעודי על מסעות, אבל היא רצתה לראות אם־טי־וי, צפינו באם־טי־וי.

כשהייתי בת שתים־עשרה, שמרתי על קייל סימונס כל הקיץ. הוא הדביק לי מסטיק בשיער, מרח עליי את הנזלת שלו וסירב לעשות כל דבר מלבד לשחק טאקי, שוב ושוב ושוב. אבל חסכתי מספיק כסף כדי לקנות את האופניים שרציתי.

גלגלתי אותם הביתה, הייתי מאושרת כל כך, נפעמת מהצבע האדום המבריק ומכך שיש לי עשרה הילוכים ומעצורי יד, לכן בהתחלה לא ראיתי את אנג'לה קופצת בהתלהבות וצוחקת ואז מחבקת אותי. זה היה יום לפני יום ההולדת שלה, והיא חשבה שקניתי את האופניים בשבילה. כהפתעה.

נתתי לה את האופניים.

מסיבה כלשהי, אני חושבת על האופניים האלה עכשיו. היא זנחה אותם אחרי חודשיים של רכיבה עליהם. הם נשכחו מזמן בפינה מאובקת במוסך בבית הילדות שלנו, זרוקים מאחורי קופסאות הקרטון המשוטחות ומלכודות הג'וקים.

אנג'לה ממצמצת ומנופפת בידה מול פניה.

"ליאו באמת אוהב אותי, נכון?"

כן.

כן, הוא אוהב אותה.

מנהלת הטקס נכנסת בצעדים מהירים, לבושה בבגדים הרשמיים שלה. יש לה שיער אפור עד הכתפיים, משקפיים עגולים וגינונים שגורמים לך להרגיש שאת צריכה ללחוש, וכנראה להתנצל על משהו, אבל אני לא בטוחה על מה.

"הכול מוכן, גבירותיי?" היא שואלת.

ברור שאני מוכנה. אין סיבה שלא אהיה. אין לי סיבה להרגיש נסערת. למעשה, לא הייתי נסערת בכלל. זו הייתה מעידה קלה ולא אופיינית לי.

אני יכולה לעשות את זה.

קלי קלות.

העוגב מתחיל לנגן מנגינה שאני יודעת שאמורה להוביל לצעידת הכלה.

עכשיו כשאני חושבת על זה, מעולם לא שמתי לב שהמנגינה הזאת נשמעת כמו קינת לוויות. האקורדים בדיוק אותו דבר, איטיים, מתקדמים בהתמדה בלי לעצור.

"כן, אנחנו מוכנות," אנג'לה אומרת בהתלהבות ומחייכת אלינו, שלוש השושבינות שלה שמסודרות בשורה בשמלות החאקי. "נכון?"

קימי מחייכת אליי. היא מחווה בראשה בערמומיות לעבר השושבינים שעומדים בשורה מעברו השני של המסדרון, ואז קורצת לי.

"מרי? הכול מוכן?" אנג'לה שואלת.

"בהחלט," אני אומרת לאחותי, האישה שעומדת לצעוד במעבר ולהתחתן עם אהבת חיי.

"אף פעם לא הייתי מוכנה יותר," אני אומרת, וזה כמובן שקר גדול שצבוע באדום מבריק בצורת אופניים.

פרק 2

שלושים ושבעה צעדים.

זה הכול.

קימי ורג'י, ויק וג'ון צועדים במעבר. כל מאתיים האורחים עומדים ומפנים את מבטיהם אל החלק האחורי של הכנסייה.

הנה דוד דייגו ודודה ברטי — ואוו, איך הכובע הזה נשאר על הראש שלה? יש עליו קן ציפורים, שתי יונים מפוחלצות ואשכול ענבים, זה... הממ.

יש שורה שלמה שבה יושבים בני הדודים שלנו וגם משפחת מרלנד, השכנים שלנו מתקופת הילדות. ויש את הסנדקית שלי, יופיטר מאונטלייק.

הוריו של ליאו נמצאים בחזית הכנסייה, אימא שלו נראית נפלא בשמלת ערב בצבע אפרסק. וגם, טוב, יש את ההורים שלנו. אנג'לה הייתה מודאגת. אמרתי לה שאני אטפל בזה.

לא טיפלתי.

אימא הבטיחה שהיא תלבש את השמלה הפרחונית בגוונים של כחול בהיר, אף על פי שלטענתה היא גורמת לה להיראות כמו כורסה מרופדת בבד פרחוני צבעוני שנדחפה לפינת החדר.

אימא שיקרה.

היא לובשת שמלה לבנה מבד סאטן באורך הרצפה, ללא שרוולים, וחובשת כובע שחור רחב שוליים עם רעלה. היא מרימה את ידה כשהיא רואה אותי יוצאת מהמסדרון, ומנופפת באצבעותיה המכוסות בתכשיטים. היא מרימה את גבותיה בחיוך שובב שאני מכירה מעשרים ושמונה השנים שבהן אני הבת שלה, ופירושו — מה אני יכולה לעשות, אם יש לך את זה, תשוויצי בזה.

אנג'לה אף פעם לא מאבדת את העשתונות. היא אדישה מול הצורך המטורף של אימא שלנו להיות תמיד במרכז תשומת הלב, אבל הפעם...

אני מדמיינת את אנג'לה צועדת לאט במעבר, מחייכת במתיקות אל החברים ואל המשפחה שלנו, הלחיים שלה ורודות, דמעות של שמחה בעיניה, כולם נאנחים למראה עשרים המטרים של בד התחרה בעבודת יד ושלוש מאות ושבע־עשרה פניני מים מתוקים שנתפרו לתוך שמלת הכלה שלה, ואז... היא רואה את אימא.

"אימא! חוצפנית אחת!" היא תצווח. "חוצפנית אחת!"

ואז היא תחבוט באימא בזר הכלה שלה עם הוורדים הלבנים, החבצלות והאדמוניות, עלי כותרת עדינים יעופו לכל עבר. צעדת החתונה תהפוך לכאוס של קולות צורמים ובלתי צפויים. דודה ברטי תאבד את הכובע שלה. אבא שלי יחצה סוף כל סוף את האזור המפורז שנקבע לפני עשרים שנה, זמן קצר לאחר הגירושים שלהם, ויפריד בין אימא שלי ואנג'לה.

בגלל ההתערבות שלו, אימא שלי תחבוט בו עם הכובע שלה. "אתה רוצה אישה צעירה יותר!" היא תצעק. "טוב, מה דעתך על הבוטוקס הזה?!" ואז היא תבעט בו במקום שבו היא חלמה לבעוט בו במשך עשרות שנים.

וזה יהיה סוף החתונה. הכול כי אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על ליאו, במקום לחשוב על אימא שלי כמו שהייתי צריכה.

אני מביטה באימא שלי, והיא מורידה את ידה ופונה במהירות להביט במנהלת הטקס שמחכה לנו.

בסדר.

טוב.

ויק וג'ון כבר עברו רבע מהדרך במורד המעבר. בניגוד לשיקול הדעת שלי אני מסתכלת על ליאו. הוא... הוא נראה מאושר כל כך.

"תחייכי."

אני נרתעת.

אוף. שכחתי מנואה.

וזה קשה, כי הוא עומד לידי וזרועי נשענת על בד הצמר של הטוקסידו שלו. הבד חמים מתחת לזרועי, החום של נואה עובר דרכו ומחמם את העור שלי כמו שמש.

זרועו מתוחה, שרירי האמה והדו־ראשי שלו הדוקים. אילו הוא היה מישהו אחר, הייתי אומרת שהוא מתרגש. אבל מאחר שזה נואה, אני יודעת שהוא לחוץ כי הוא לא אוהב שנוגעים בו — בייחוד אני — והוא להוט לסיים את שלושים ושבעה הצעדים האלה.

טוב, תעמוד בתור, חבר.

"אני מחייכת," אני אומרת בשיניים חשוקות, מהנהנת ומזייפת חיוך אל דודי דייגו.

נואה מפנה את מבטו ובוחן את ההבעה שלי, מתעלם מהעובדה שאנחנו אמורים לספור את הצעדים של ויק, כך שנוכל להמשיך לצעוד במעבר בדיוק עשרים ואחד צעדים אחריה.

"זו חתונה, לא לוויה," הוא אומר בדרך היהירה הזאת שלו. "את נראית כאילו מישהו מת."

פניי מתחממות במבוכה.

אני שוכחת לספור את הצעדים של ויק.

לפתע נואה מושך אותי קדימה, במורד המעבר, ורגליי מועדות. לוקח לו רגע לייצב אותי בחיוך מתנשא ובמבט בעיניים שאומר, תחייכי, ולמען השם, תתעשתי על עצמך.

אני מתעבת אותו.

אני מתעבת את נואה רייט.

תאמינו לי, התיעוב הדדי.

הכול התחיל לפני ארבע שנים.

סוף כל סוף קיבלתי עבודה בתור עוזרת משאבי אנוש (לאחר סיום הלימודים עבדתי במסעדת פסטה בשיטת אכול כפי יכולתך, בזמן שפיזרתי קורות חיים ברחבי חברות ותאגידים והסתובבתי במעגלים במשך שנים... כן, שנים).

עברתי לדירת סטודיו מרוהטת קרובה אל המשרד שלי (לכאורה באופן זמני, אבל אני עדיין שם, ארבע שנים מאוחר יותר), והבנתי שאין לי חברים באזור.

ואז, כמו מָן משמיים, ראיתי את ליאו פותח דלת של חנות עבור סבתא שפופה שנראתה כמו בבושקה. הוא נכנס לחנות, אבל כשראה אותה נאבקת לסחוב את סל הקניות שלה, הוא נשא אותו בשבילה בגבורה מעבר לרחוב ועד לדירתה.

לאחר מכן התחלתי לשים לב אליו. הוא גר בבית ארוך בסגנון רכבת, מחופה באבנים חומות, עם גינה קטנה בחזית.

בשבתות הוא כיסח את הדשא שלו, ואחר כך המשיך וכיסח את הדשא של שכנו — נהג מונית בדימוס שסובל מדלקת מפרקים. אני לא סטוקרית, גיליתי על השכן שלו רק אחרי שהתיידדנו.

אבל שבועיים אחרי שעברתי, כשחזרתי הביתה לבקר את אבא שלי ואת האימא החורגת שלי בטקס המחייב של בראנץ' ביום ראשון, אבא ציין בקול רם ובטון מזועזע, "או, וואו, מרי. אני רואה קמטים בעיניים שלך? את נראית מבוגרת. את צריכה למצוא בעל לפני שיהיה מאוחר מדי."

סיפרתי על זה לאימא שלי בהתקף של כעס.

היא הייתה אשתו הראשונה של אבא שלי, אבל כשהגיעה לגיל שלושים, היא נזרקה לטובת דוגמנית צעירה יותר. הוא התחתן ארבע פעמים עד עכשיו. הן הולכות ונהיות צעירות יותר. אבל ברגע שהן מגיעות לגיל עשרים ותשע הגורלי, מתחילים להדפיס את מסמכי הגירושים.

ככל הנראה, גיל עשרים וארבע המתקדם שלי הדאיג אותו. אבל אימא שלי — לשם שינוי — הסכימה איתו.

"זה נכון, מרי. את נראית מבוגרת. ואת לא יכולה להיראות מבוגרת, כי אם הבת שלי נראית מבוגרת, אז מה זה אומר עליי?"

מה שתגידי.

זה לא עניין אותי. מצאתי את הגבר שאיתו התכוונתי להתחתן, ושמו היה ליאו פרננדס.

ואכן, שבוע לאחר מכן כששיחקתי כדורגל בפארק, הוא ניגש אליי ושאל אם אני רוצה לשחק כדורעף איתו ועם החברים שלו, רג'י וג'ון.

הקשר בינינו התחיל. החברות בינינו נוצרה. מדי פעם חשבתי שאני צריכה לספר לליאו מה אני מרגישה אליו, אבל היה לי זמן, היה לי הרבה זמן.

למה להאיץ באהבה? צריך לתת לה זמן להתפתח.

מדי פעם ליאו היה מזכיר את החבר הכי טוב שלו מהילדות, נואה רייט.

כן. נואה רייט המדובר.

יוצר סרטי המסעות הדוקומנטריים המפורסם, צלם ברמה עולמית, צלם וידאו, סופר מסעות בעל ידע נרחב במיוחד, אהוב על מיליוני נשים ברחבי העולם.

החיוך שלו מספיק כדי לגרום לסבתות לפרכס, הידע והחוכמה שלו מספיקים כדי לגעת בלב של הציניקן הקשוח ביותר. התשוקה שלו למסעות, להיסטוריה ולתרבויות המקומיות מספיקה כדי לגרום לכל אחד לחשוב אם אותה התשוקה למסעות משתווה לתשוקתו... לאישה. לפחות זה מה שנכתב עליו בתגובות באינטרנט.

שקראתי, מן הסתם.

ליאו דיבר על נואה מספיק כדי שאהיה סקרנית בנוגע לחבר הכי טוב שלו. מלבד זה, אם הייתי חברה של ליאו, הייתי צריכה להיות גם חברה של נואה, החבר הטוב השני שלו.

"את תאהבי אותו," אמר ליאו. "אתם תסתדרו מעולה," הוא הבטיח. "הוא הבחור הכי נחמד שאי־פעם תפגשי," הוא נשמע משכנע.

בתמימותי האמנתי לו.

האמנתי לסרטים התיעודיים שהראו את ההבעה הרצינית של נואה, את קולו הסמכותי ומלא התשוקה כשהוא מתאר בפירוט את הנוף הרומנטי של חוף הים, או מסביר על המסתורין של המבנה הפרהיסטורי מתקופת האבן.

האמנתי לצילומים האומנותיים של נואה, כי רק אדם יפה יכול לתפוס יופי כזה, נכון? האמנתי לבלוגים ולספרים שלו שנכתבו בקפידה כזאת.

האמנתי שהאומנות שלו זהה לפנימיות שלו. האמנתי, בדיוק כמו מיליוני אחרים, שהלסת החזקה שלו (איף, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה), שהשיער השחור, המבריק והסמיך שלו (מפתה אצבעות של נשים בכל מקום), שהעיניים שלו הכחולות־אפורות מלאות הנשמה (לאאא), ושהנמשים שמפוזרים על לחייו (הבטחה כוזבת לעליזות ולתמימות), פירושם שהוא אדם טוב.

אל תסתכל בקנקן!

או משהו כזה.

בכל אופן, לפני חודשיים סוף־סוף פגשתי את נואה, אחרי אירוסי הבזק של אנג'לה וליאו.

הזמנתי את ליאו לדירה שלי, סוף כל סוף התכוונתי לספר לו על הרגשות שלי אליו. ואז אנג'לה התקשרה, היא חזרה הביתה אחרי סיום לימודי התואר השני שלה בפיזיותרפיה. לרכב שלה היה פנצ'ר, והיא שאלה אותי אם אני יכולה בבקשה לבוא ולהביא איתי את הג'ק? היא ידעה שאני יודעת להחליף צמיג. אבא דאג לכך. לא יכולתי להשאיר את אחותי תקועה בצד הדרך, נכון? ליאו הגיע איתי.

כשהוא ראה את אנג'לה... טוב, ידעתי.

לא משנה מה היה בינינו, מה היה טיב הידידות שלנו... הכול החוויר בהשוואה למה שהוא הרגיש כשהוא ראה את אחותי.

אבל ככה כולם הגיבו כשהם פגשו לראשונה באנג'לה. היא יפה. היא מלאכית. היא זוהרת. ראיתי הרבה בחורים שנפלו שדודים לרגליה, בדרך כלל הם מתעשתים אחרי שבוע או שבועיים.

לא ליאו.

הוא החליף לה את הצמיג.

הוא נסע איתה הביתה כדי לוודא שהיא הגיעה בשלום לדירה החדשה שלה.

הוא התקשר אליי למחרת כדי לספר לי שהם מתחתנים.

מתחתנים.

בגלל... האהבה.

נואה הגיע בטיסה בשבוע שלאחר מכן. כביכול כדי לוודא שאנג'לה הייתה טובה מספיק עבור ליאו או איזה בולשיט כזה.

תפסתי את ליאו ואת נואה מתווכחים בחדר המעילים של מסעדת פאפא גאלו, הם איחרו. אימא שלי, אנג'לה ואני כבר ישבנו וחיכינו לפגוש את נואה. אני הלכתי לבדוק אם הוא הגיע.

"אני רק אומר שזה פתאומי —"

"זה לא ככה. אני מכיר את מרי, היא האדם הכי טוב שאני מכיר. אחותה בדיוק כמוה, אבל יותר. טובה יותר. כל כך הרבה יותר טובה. אני אוהב אותה."

לקחתי צעד אחורה, הרגשתי סחרחורת, האוזניים שלי בערו. זו הסיבה שאסור לצותת לשיחות.

"ליאו —"

"נואה, חשבתי על זה, אתה ומרי תהיו נהדרים יחד, אתה צריך —"

"לא. תפסיק. אני לא רוצה את השאריות העלובות שלך. תרד מזה. סיפרת לי עליה מספיק במשך השנים כדי שאוכל לדעת שאני לא מעוניין. אני כאן בשבילך. אתה בטוח בעניין הזה? בטוח במאה אחוז?"

לאט, כל כך לאט, התרחקתי משם, הלחיים שלי בערו, הלב שלי הלם, רגליי נגררו על רצפת האריחים, ריח השום הכה בי, התערבב עם ריח הרוזמרין ועם הטעם המביש של ההשפלה.

לצערי, לא הייתי מהירה מספיק כדי להתחמק מנואה שראה אותי מנסה להימלט. העיניים שלו, כהות כמו להבה כחולה, תפסו אותי. הן התרחבו, צרבו אותי כמו פחם לוהט, ואז התמקדו בפנים שלי.

מבטו היה מוחשי כמו מגע, חם ולא נעים, כאילו הוא יכול לפתוח את החזה שלי, לראות את כל מה שיש בתוכי, למטה עד למעמקי ליבי, והוא לא אהב את מה שהוא מצא.

אפילו לא טיפה.

נלחמתי בדחף להסיט לאחור את שערי החום הסבוך באורך הכתפיים, או לנגב את הזיעה מהמצח שלי, את אגלי הזיעה מהישיבה ליד תנור הלבנים החם שמפיץ את ניחוח עצי התפוח שבוערים בו.

אפילו נלחמתי בדחף ליישר את השמלה שלבשתי לעבודה, שמלת חאקי בגזרה רחבה, שפתאום היה ברור לי שהיא לא מחמיאה.

אבל למה אני צריכה להרגיש לא בנוח? נואה רייט צריך להיות זה שאמור להרגיש לא בנוח, אחרי מה ששמעתי אותו אומר.

אבל לא.

אני זו שנתפסה על חם.

הוא ידע בדיוק מי אני.

מצותתת, בכוונה או שלא.

והוא לא התרשם.

טוב, גם אני לא התרשמתי ממנו.

אולי הוא נראה כמו אל, יש לו תוכנית מסעות, ספרים על מדפי הספריות וצילומים במוזיאונים. בהחלט, הוא אולי יכול לגרום לנשים לדמוע במבט אחד של עיניו היוקדות, אבל נשים חכמות. מאוד מאוד חכמות. ואם אדם נראה כמו אל אבל מתנהג כמו אידיוט, אז הן יכולות לצחוק לו בפרצוף. כי אנחנו עצמאיות. חכמות. יכולות לראות מעבר למראה החיצוני ולהתעמק בפנימיות האדם. למשל לליאו יש אופי נפלא.

לא. אל תחשבי על ליאו. הוא מתחתן עם אחותך.

בכל אופן, הייתי מוכנה לתת לנואה הזדמנות נוספת. אפילו שלוש או ארבע הזדמנויות.

אבל בכל פעם שבה נאלצתי להיות ברדיוס של חמישה־עשר מטרים ממנו, נואה וידא שאני יודעת שהוא לא מתרשם ממני.

הפעם השנייה שבה נפגשנו הייתה בבית הוריו של ליאו, נתתי לנואה בקבוק יין אדום צרפתי כמחווה ידידותית. מצאתי את הבקבוק סגור בתוך פח האשפה.

בפגישתנו השלישית הצעתי במתיקות להסיע אותו בחזרה למלון שלו. אני יכולה להיות נחמדה. יכולה לנסות. הוא הסתכל עליי כאילו הוא מעדיף לשבת בחבית מלאה בחלזונות נוטפים מוגלה, ולמעשה ברח מהמסעדה ונסע במונית.

בפעם הרביעית היינו בבית של ליאו ודנו בסידורים לחתונה, היו שם כל החברים שהם חלק ממסיבת החתונה. ליאו אמר, "ונואה, בתור השושבין שלי, אתה תצעד במעבר עם מרי."

אף אחד לא שם לב חוץ ממני, אבל כשליאו אמר את זה, נואה השתתק, וזוויות פיו צנחו. הוא לא הביט בי, אבל יכולתי להרגיש שכל תשומת הלב שלו התמקדה בי, כאילו הוא נוגע בי ונגעל ממה שהוא מרגיש.

חיכיתי לו כשהוא יצא מהשירותים.

"מה הבעיה שלך?" סיננתי.

"מה?" הוא העמיד פנים שהוא מופתע.

"מה עשיתי לך?"

אני מודה, זה היה אחרי ששתיתי שלוש כוסות יין, וכל ההכשרה שעברתי בטכניקות גישור רגועות במסגרת תפקידי כעוזרת משאבי אנוש, התעופפה מהחלון.

"אני לא יודע על מה את מדברת," הוא אמר בנוקשות, ואז הוא חלף על פניי והקפיד שלא לגעת בי, אף שרוחב המסדרון הוא בערך שישים סנטימטרים, ונואה רחב עם מבנה גוף שרירי, מתנשא לגובה של מטר שמונים וחמישה לפחות, וגם אני לא קטנטונת.

אבל לא התכוונתי לסגת, לכן לחשתי בטון כועס, "אני מדברת על הסלידה הברורה שלך ממני. מה כבר עשיתי לך?"

הוא הפסיק ללכת. הכתפיים שלו התקשחו, ולרגע חשבתי שהוא הפסיק לנשום.

ואז הוא הסתובב מעט הצידה, אבל פניו עדיין היו מוצללות, ואמר את מה שאני אף פעם, לעולם לא ארצה שמישהו יגיד בקול, "הוא מאוהב באחותך. תשחררי."

הייתי המומה מכדי לומר עוד משהו בזמן שהוא הסתלק. ואז החלטתי שנואה ואני לעולם, לעולם, לעולם לא נהיה חברים.

מאותו רגע ואילך התגוררנו בנווה־עוינות, עיירה שבנויה על יסודות האנטיפתיה והסלידה ההדדית.

וזהו.

"תחייכי," הוא אומר שוב וגורר אותי לאורך המעבר.

אני חושפת את השיניים שלי אפילו יותר.

"תישרף בגיהינום," אני אומרת בשיניים חשוקות.

הוא מבזיק את אחד מהחיוכים הנדירים שלו ורוכן לעברי. הריח השקרי והמפתה שלו, קצף גילוח רענן מעורבב בריח של עור חם, שוטף אותי. "את מתכוונת להצטרף אליי?"

אני שוקלת לדרוך לו על הבוהן.

הוא יודע שאני כבר שם. בגיהינום. האם העקב של נעלי הסטילטו שלי יגרום יותר מדי נזק? האם הוא עדיין יוכל ללכת אם אני 'בטעות' אדרוך עם העקב המחודד שלי על הבוהן שלו?

אני שוקלת ברצינות לפגוע בו 'במקרה', בזמן שכולם פולטים אנחה ועוצרים את נשימתם, פניה של דודתי מאירות בהתפעלות, ואני יודעת ללא ספק שאנג'לה התחילה לצעוד במורד המעבר.

אני בוהה ישירות קדימה, מדביקה על פניי חיוך רחב ועליז.

אני לא מסתכלת על ליאו.

נואה רוכן ולחש, "כל הכבוד. תשמרי לי ריקוד."

לא.

אין סיכוי.

אין מצב.

מה שקימי אמרה על הישרדות בחתונות מהבהב במחשבה שלי, ואני תוהה האם גם נואה תכנן את הישרדותו בחתונה? האם הוא...

לא.

כשאנחנו נפרדים, הוא שולח אליי מבט משועשע.

אולי הוא כן.

טוב, בשום פנים ואופן לא. לגמרי לא.

נדרי החתונה מתחילים.

אני מהדקת את האחיזה בפרחים שלי.

פרק 3

השמפניה טעימה כל כך.

שתיתי שתי כוסות, בעצם שלוש, לא... הממ... טוב, זה טעים.

הלחות הקרירה מהכוס מטפטפת על אצבעותיי, ואני לוגמת שוב, נותנת לבועות לעקצץ על הלשון שלי.

אני נשענת לאחור בכיסא המתקפל, אחד משמונה ליד השולחן הריק שלי, ומתבוננת ברחבת הריקודים, שם התחילה תחרות ריקודי שורות. ארוחת הערב לא הייתה גרועה למרבה הפלא. ישבתי ליד השולחן של החתן והכלה, לצד נואה, שמבטיו הנוקבים ושפת גופו הנוקשה הסיחו את דעתי מספיק כדי שבקושי אשים לב בכל פעם שהשיקו כוסות לסמן על עוד נשיקה של החתן והכלה.

ארוחת הערב הסתיימה. העוגה נחתכה. הברכות מאחורינו. ריקוד אבא ובת הושלם, והמסיבה האמיתית התחילה.

אני לוגמת עוד לגימה ומושכת בשמלה שלי. המחוך דוקר את צלעותיי.

אילו אנג'לה הייתה שואלת, 'מרי, את רוצה שהציצים שלך ייראו מדהים, או שאת רוצה שיהיה לך נוח?' הייתי בוחרת באפשרות השנייה, בלי שום היסוס.

אני בוהה למטה בשדיי המורמים להפליא, כמו שתי כריות רכות מוגבהות, ומזעיפה פנים. הם נראים עליזים ומאושרים, כאילו הם נהנים להיות מוצגים לראווה. אני מתארת לעצמי שהם קיבלו את הנטייה הזאת לחשפנות מאימא שלי.

נו, טוב.

אני לוחשת להם, "אף אחד לא שאל אתכם. תירגעו."

אוקיי, אולי באמת שתיתי ארבע כוסות שמפניה.

אני לוגמת שוב ומתבוננת באור המסנוור שמפזר כדור הדיסקו על רחבת הריקודים.

אחותי וליאו רוקדים לצלילי הבס הכבד של שיר פופ. אני מחייכת בעצבנות ונותנת לקצב המוזיקה לשטוף אותי. אולי כדאי שאחזור לחדר שלי. אנג'לה, בחוכמת הכלה שלה, ארגנה את קבלת הפנים באולם האירועים של המלון כדי שאחרי שנהיה שיכורים ועייפים נוכל לזחול בחזרה לחדרים שלנו ולישון עד שנתפכח.

מיטה נשמעת כמו רעיון נחמד.

אבל לא, השעה רק שמונה. אם אעזוב מוקדם זה ייראה מוזר. אם כי... אני לא רואה את קימי או את רג'י בשום מקום.

מעניין.

העין שלי קולטת את נואה. הוא בבר, מוקף באורחי החתונה אבל עדיין מצליח להיראות לא קשור אליהם. מנותק.

לא שהוא לא מדבר עם אף אחד. ראיתי עשרות נשים, מגיל חמש עד שמונים וחמש, ניגשות אליו ואומרות לו כמה הן אוהבות את העבודה שלו. הוא מחייך, מודה להן ונותן להן חתימה, מצטלם איתן סלפי או לוחץ יד. אפשר היה להניח שהעובדה שהוא מוקף כל הזמן באנשים, תגרום לו להשתלב בסביבה, אבל איכשהו, הוא לא.

יש בו משהו שלא משתלב.

אני פשוט לא מצליחה לשים את האצבע על מה.

אולי הסיבה היא שאנשים כל הזמן מדברים אליו, אבל אף אחד לא מדבר איתו.

אני מנידה בראשי. לא. אני חייבת להפסיק לתת משמעויות עמוקות לאנשים ולדברים. לפעמים גבר יהיר, מרוחק ועוקצני הוא בדיוק מה שהוא, ולא יותר מזה.

לפתע נואה מפנה את פניו אליי ותופס אותי בוהה בו.

הוא מרים גבה.

אני מסמיקה. זה בגלל השמפניה.

בדרך כלל כשתופסים אותי בוהה, אני מסיטה את עיניי במהירות ומעמידה פנים שלא בהיתי. אבל אני שתויה מכדי שזה יטריד אותי.

אני ממשיכה לבהות בו.

אוי, אלוהים.

הוא מתחיל ללכת לכיווני. צעדיו הארוכים מפלסים דרך בין הרוקדים, בין הזוגות השתויים ובין קבוצות האנשים שצוחקים. הצעדים שלו ברורים מאוד. כאלה של מישהו שאין לו זמן לשטויות או לשיטוטים מיותרים, צעדים של אדם שיודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע ואיך להגיע לשם.

אני בוהה בו באומץ ומרימה את הסנטר כשהוא נעצר ליד השולחן שלי, כוס ויסקי כמעט ריקה בידו. אחרי הערב לא אצטרך לראות אותו שוב, למעט אולי באיזו מסיבת חג מולד אקראית או בהטבלה.

החזה שלי מתכווץ לנוכח המחשבה על ההטבלה, אבל זה יקרה בעוד שנים. יש לי הרבה זמן להכין את עצמי נפשית לרגע הזה.

הנקודה היא שזו תהיה כמעט הפעם האחרונה שאצטרך אי־פעם לראות אותו. זה גורם לי להרגיש נדיבה, כאילו אני יכולה לסלוח, לשכוח ולשים מאחורינו את כל האנטיפתיות. אני יכולה להיות אדיבה.

"שב, בבקשה," אני מחווה על הכיסא הפנוי לידי, שעליו הוא ישב בזמן ארוחת הערב. השולחן כמעט ריק עכשיו, מלבד זרי הפרחים שלנו, קונפטי נוצץ, צלחות עם עוגות חצי אכולות וכוסות ריקות.

לשנייה אני חושבת שהוא יסרב. הוא מציץ מאחוריו על היציאה, כאילו יש לו דברים הרבה יותר טובים שהוא יכול לעשות. אבל אז הוא מתנער, כאילו הוא מעיף טיפות מים, וצונח על הכיסא לידי.

הוא מניח את כוס הוויסקי שלו על המפה הלבנה ואז רוכן אליי, רגלו מרפרפת על רגלי בחטף, האמה שלו כמעט נוגעת בשלי. אני מרימה את הגבות, סקרנית לדעת מה יש לו לומר.

הוא מטה את סנטרו ואומר בקול נמוך שאיכשהו גובר על המוזיקה של הדי־ג'יי, "עצה קטנה. את לא אמורה להיות כל כך שקופה."

אני נרתעת. מה לעזאזל?

אוקיי, אני לוקחת את המילים שלי בחזרה, אני לא מרגישה נדיבה. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר."

הוא מושך בכתפיו ומביט לעבר רחבת הריקודים, עיניו נוחתות על ליאו ואנג'לה.

כשהוא מסתובב אליי, כמעט נראה כאילו הוא מרחם עליי, וזה נורא. "תראי, אם את מתעקשת לסבול מאהבה נכזבת —"

"אני לא!"

"עם ליאו —"

"תפסיק עם זה!"

"אז את לא יכולה להיות כל כך שקופה. הדרך שבה את בוהה בו, עם שמש וקשתות בעיניים, הדרך שבה את נאנחת, כולך מתנשפת ועצובה, אדם עיוור וחירש יהיה מסוגל לקלוט את זה."

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," אני חוזרת בבוז על דבריו מלפני חודשים.

הוא מושך בכתפיו, כאילו ממש לא מעניין אותו אם אני מודה בזה או לא.

"זה לא העסק שלי —"

"אתה צודק."

"אבל אהבה נכזבת היא כנראה הדבר הכי גרוע שאת יכולה לעולל לעצמך."

אוקיי, אני חייבת לא להסכים. "הלב לא בוחר את מי לאהוב או מתי לאהוב, והוא לא יכול לבחור מתי להפסיק. לא שאני אומרת שיש לי אהבה נכזבת. זה יהיה הרס עצמי."

שפתיו של נואה מתעקלות לחיוך ערמומי. "טוב. זה לא שאני אומר שיש לך אהבה נכזב..."

המשך הפרק בספר המלא