הביקורות של aviadamitc24

לספר הפנטזיה הישראלי "חרשתא" שכתבה יהודית קגן (הוצאת שתים, 2024), הגעתי במקרה ואיזה מזל שהגעתי. עלילת הספר היא משהו בין הסדרה "באפי ציידת הערפדים", "סֵפֶר הָאַגָּדָה" שערכו חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי ומהדורת חדשות ישראלית, והכל כתוב בכישרון רב, באופן מותח ומרתק. בעולם שבראה קגן הכל הוא כמו שהוא כעת בנוסף לעניין אחד, ישנם שדים וכישופים, כפי שהם מופיעים במסורת היהודית. מי ידע למשל שבירת השדים וארמון מלכם, אשמדאי, הם בכפר ליפתא הסמוך לירושלים. הנה עובדה. עלית הספר נפתחת כאשר אופיר פרל (אין קרבה משפחתית), בת שירות המשרתת בספריה הלאומית, "השאילה" את מגילת "חותם שלמה", שאוסרת על השדים שימוש במתכות. מכאן מתחילה הרפתקה מסחררת שבה מעורבים הטוען לכתר מלכות השדים, צייד השדים דניאל לידר, ועוד שורה של דמויות בלתי נשכחות. עד מהרה יגלו הקוראים מיהי החרשתא (מכשפה בארמית), מהם כוחותיה ומהו גורלה. לי היה קל להתחבר דווקא לדמותו של דניאל, צייד השדים. הן בגלל הקשר הקרוב לסבו הרב חנוך, הן כי שירת, כמוני, "בצנחנים" (עמ׳ 82), וגם כי לחם באיזה מבצע בעזה (קגן המציאה אחד וקראה לו בשם הכל כך צה"לי "תמרות עשן). כששאלה אופיר את דניאל מדוע, אף שאינו מאמין באלוהים שב לגור אצל סבו בצפת, השיב כי "אי אפשר להיכנס לעזה בלי שהיא תשנה אותך" (עמ׳ 193). משפט שאת נכונותו למדתי על בשרי במלחמה האחרונה. כבר בתחילת הספר ניכר כי השיעורים שהקנה לו סבו, אף הוא צייד שדים ואולי גם מה שלמד בצבא הפכו אותו לצייד מיומן. כשנדרש, בפתח הספר, לצוד שד "התגלגל לאחור ונעצר במצב כריעה, בידיו אקדח שלוף שכוון ישירות אליו. מסביב לקצה הקנה נקשר סרט נייר ארוך ועליו כתובות אותיות עבריות חסרות משמעות שאי אפשר להגות בקול" (עמ׳ 24). למרות שהשד ביקש להסיח את דעתו בדיבורים, דניאל לא היסס. "הקליע יצא מן הקנה, והאותיות נשרפו על הנייר, ואף קול או הד של הירייה לא נשמע. דניאל לא היה מאמין באלוהים גם אילו היה מתגלה אליו פנים אל פנים, אבל היה מאמין אדוק בעבודה יסודית" (עמ׳ 24). הספר כולל בתוכו את כל מה שאפשר לבקש מספר פנטזיה טוב, שיהיה בו סיפור מיתי שאפשר לקוות\ לחשוד שאולי יש בו משהו, גיבורים שעוברים מסע ומשתנים וצומחים, וכתיבה מושחזת ונהדרת שעושות את הדרך מהנה במיוחד. מומלץ בחום.

https://wp.me/p4kTCp-6yP בראשיתו של קורס שעשיתי לאחרונה במילואים חולק לנו הספר "מלחמה ללא אות" (הוצאת מערכות, 2005), שכתב תא"ל (מיל.) משה (צ'יקו) תמיר, בו תיאר את חוויותיו מלחימת צה"ל בדרום לבנון (2000-1982). תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה בלחימה באנתיפאדה השנייה, כתב את הספר בעת ששימש כראש מטה פיקוד המרכז. בהמשך פיקד על אוגדת עזה, בתקופת לחימה אינטנסיבית כנגד החמאס (והוביל את ההכנות למבצע "עופרת יצוקה"), ועל קורס מפקדי פלוגות וגדודים. את ההקדמה לספר כתב שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שפיקד על חטיבת הצנחנים בפשיטה על בסיס החזבאללה במיידון. מופז ציין כי "ההתמודדות עם לוחמת גרילה לאורך זמן מורכבת מאין כמוה. אין בה ניצחונות בזק מפוארים ואין בה הכרעה מהירה וחדה. לכן תבעה המלחמה בלבנון אורך רוח, תחכום ואומץ" (עמוד 7). המפגש הראשון שלו עם מחבלי החזבאללה אירע בשנת 1985, כאשר היה "סגן מפקד פלוגה בגדוד ברק של גולני" (עמוד 13). כוח בפיקודו לקח חלק בהיתקלות עם חוליית חזבאללה, שאליה הצטרפו גם מח"ט הגזרה, אל"מ זאב זכרין, קצין צנחנים מנוסה, ומפקד אוגדת הגליל, תא"ל אילן בירן. "בתום הקרב הקצר נהרגו שלושה מחבלים ושניים נוספים נלקחו בשבי" (עמוד 15). מאז לחם תמיר שנים ארוכות בלבנון, והפיק לקחים מהותיים. אחד הבולטים שבהם הוא הכלל לפיו "לחימה נגד גרילה היא מאמץ סיזיפי אין־סופי. המאמץ האדיר המושקע בפעילות המבצעית נבחן בעת אירוע בודד ואין זה משנה כלל אם מדובר במבצע מיוחד שאליו מתכונן הכוח בדקדקנות או בפעילות שגרתית. תוצאות המפגש עם האויב הן הקובעות" (עמוד 83). מהספר ניכרת אמונתו של תמיר במפקדי ולוחמי צה"ל ובצורך שהוא רואה בגיבויים ובתמיכה בהם במהלך הפעילות המבצעית. לדבריו, "מחיר הטעות של מפקד בלחימה יכול להיות נורא, אך כל עוד לא התרשל, המערכת המבטחת חייבת לעמוד בפרץ הביקורת. ללא האומץ של מפקדי השדה לקחת אחריות ולקבל החלטות באופן עצמאי, אין הצבא מסוגל לתפקד בלחימה. האומץ הזה נפגע קשות כאשר מפקדים נענשים על שגיאות שעשו בלחימה. עד מהרה פושטת התופעה של אי לקיחת אחריות ו"המתנה לאישורים", לעיתים עד כדי אבסורד. הדחה והענשה של מפקד לאחר כישלון מצטיירות מצוין במערכת הציבורית, ובייחוד בתקשורת, אך יש לכך השפעה הרסנית מאין כמוה על מפקדי השדה" (עמוד 147). אף שתמיר התמקד בעיקר בשירותו ובחוויותיו שלו, הספר כולל גם את פועלן של יחידות נוספות. כך למשל תואר מבצע "גוף חימום", במאי 1995, שהיה פעולה מוצלחת לפגיעה בכוחות האבטחה של חזבאללה בכפרים אשר "בוצעה על ידי סיירת הצנחנים" (עמוד 173). במבצע שעליו פיקד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), מפקד הסיירת, נהרגו שישה פעילי חזבאללה בפאתי הכפר זותר א־שרקיה. "המחבלים חוסלו מהמארב מטווח קצר לאחר מכת אש קצרה והסתערות של כוח הסיירת שבהובלתו" (עמוד 173). במבצע "מהלך מבריק", ב־1997, הוביל תמיר כוח מיחידת אגוז לפשיטה שמטרתה דומה. "הייתי המפקד הוותיק ביותר שעדיין הוביל מבצעים וידעתי שלהצטרפותי לכוח היה משקל גדול בהחלטה לאשר את המבצע" (עמוד 176), כתב. הכוח בפיקודו, ובו המ"פ רון וייזל (לימים מח"ט מנשה), התגנב לפאתי הכפר ע'נדוריה וסגר על כוח אבטחה של חזבאללה שמנה שמונה פעילים. "סימנתי לרון והתחלתי בספירה לאחור. בסיום הספירה פתחו הכוחות באש מתוזמנת מכמה כיוונים. בתוך מהומת הירי והצעקות יכולתי להבחין במחזה הנורא של שני המחבלים שהיו שקועים בשינה מנסים להיחלץ משקי השינה ללא הועיל. בתום מכת האש השלכנו רימונים למרכז כרם הזיתים והתכוננו לניתוק מגע מהיר" (עמוד 179). בסיוע מסוקי קרב, ארטילריה וכוח רתק שמוקם מראש, שב הכוח בפיקודו לשטח שבשליטת צה"ל, לאחר שפגע בכוח האבטחה שבכפר והשלים את המשימה בהצלחה. על תקופת פיקודו על יחידת אגוז עוטר תמיר בצל"ש אלוף פיקוד הצפון והיחידה כולה זכתה בצל"ש הרמטכ"ל. אין זה דבר של מה בכך שקצין בכיר בשירות פעיל פירסם ספר, שבו מתח ביקורת על הצבא, והדבר מעיד טובות על צה"ל כארגון לומד הפתוח לביקורת פנימית.

אחד המשובחים בספרי המלחמה שכתבו מפקדי השדה של צה"ל לאורך השנים, שלקחיו נותרו רלוונטיים לצה"ל נוכח המלחמה הבאה, הוא ספרו של אלוף (מיל') יורם יאיר (ייה) "אתי מלבנון" (הוצאת מערכות, 1990), בו תיאר את לחימת חטיבת הצנחנים שפיקד עליה במלחמת לבנון הראשונה, למן הנחיתה בשפך האוָלי ועד להגעה לבירות. במובן מסוים עשה לעצמו המחבר חיים קלים, שכן תיאר רק את נתיב הקרבות של החטיבה בשבוע הראשון של המלחמה ספרו של יאיר עוסק בתמרון יעיל ומפתיע, במפקדי שדה יוזמים ותחבולנים ובכוחות שדבקו במשימתם תוך הפגנה גבוהה של רוח לחימה. בין דפיו ילמד הקורא על הדילמות, השגיאות, ההצלחות, כיצד ביצעה החטיבה קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי יעיל וקטלני וכן על האתגרים והקשיים. הספר אמנם מתאר פעולה של כוח שהוטל לעומק שטח האויב, אך לקחיו נכונים גם למתאר שבו מוטל הכוח לחזית. בהקדמה לספר כתב שר הביטחון דאז, יצחק רבין, כי מלחמת לבנון המחישה שוב את "ייחודו הבולט של צה"ל, שהמפקדים הם סוד כוחו" (עמ' 7). במובנים רבים היה אפשר לומר זאת על הלחימה שהייתה ועודנה נמשכת ברצועת עזה במסגרת "חרבות ברזל", וכך יהיה גם במלחמה אפשרית בלבנון. ב־6 ביוני 1982 הפליגו לוחמי החטיבה על גבי נחתות טנקים של חיל הים ושטו לכיוון לבנון. החטיבה ביצעה נחיתת סער אמפיבית בשפך האולי. "שלא כמו בספרים, אין זו התקרבות לחוף מבטחים; אנחנו מתקרבים אל הבלתי־בטוח ביותר – אל המלחמה" (עמ' 22). לאחר הנחיתה התלבט יאיר כיצד לנוע צפונה. "הליכה ישר אל מול עיקר עוצמתו של האויב אינה מנצלת את היתרונות של חטיבה כשלי; אין זו דרך הלחימה האופיינית לצנחנים. עיקר כוחם של הצנחנים הוא ביכולת לאגוף ולהופיע, לעתים בדרך האוויר, לעתים בדרך הים, במקומות המפתיעים ביותר, שבהם אין האויב ערוך לקדם את פניהם. גם הפעם אסור לוותר על העיקרון של השיטה האוגפת, וצריך למצוא דרך קרקעית, קשה ככל שתהיה, להפתיע את האויב – להופיע במקום שיוציא אותו משיווי־המשקל ובכך לגרום להתמוטטות מערכיו" (עמ' 52). ציר "תיגהוצת" בהרי השוף היה המאתגר יותר ביחס לתנועה בציר החוף. אולם הוא אף היה הציר הפחות צפוי והמפתיע. "מכיוון שמיקומו ודרך פעולתו של האויב הם בגדר חידה, לא נותר לי אלא לבדוק שוב כי קראתי נכון את השטח מתוך המפה, ושהדרך שבחרתי בה להניע את הכוחות על פני שטח זה אכן מאפשרת לכל אחד ממרכיבי הכוח – צנחנים, שריון, תותחנים, הנדסה – להביא לידי ביטוי מרבי את יתרונותיו ובו־בזמן לחפות על חסרונותיו" (עמ' 53). יאיר לחם בראש הצנחנים במסע קרבות קשה ומפרך (70 ק"מ). על אף שלכאורה הבחירה בציר ההררי הייתה אמורה לעכב את כוחות החטיבה, במבחן התוצאה החלטתו השתלמה והצנחנים היו לכוח הראשון שהגיע לבירות. חלק ניכר מהלחימה הוביל את החטיבה גדוד הסיור בפיקוד סא"ל דורון אלמוג (אברוצקי), שכלל את "שלוש הפלוגות החטיבתיות – הסיירת, החה"ן והנ"ט, על נגמ"שיהן – צ׳ץ המג"ד עם ‏שמונה טנקים וחלק מפלוגת הרפואה החטיבתית" (עמ' 92). בתנועה הובילה הסיירת החטיבתית בפיקוד ישראל זיו, ולצידה המג"ד אלמוג. אבי, אריה פרל, קצין צנחנים שלחם בשורות החטיבה כאיש מילואים ושימש כמפקד פלגת הרפואה שסופחה לגדוד הסיור החטיבתי, שעליו פיקד אלמוג. אבא סירב לספר לי על חוויותיו מהמלחמה, וכך כנער הגעתי לספרו של יאיר. רוח הלחימה ולכידות היחידה רתומות בידי מפקדים המובילים מלפנים, הן הסיבה שכוחות שנפגעו והתעייפו הצליחו לעמוד במשימה ולנוע קדימה. בהקשר לכך כתב יאיר כי: "המקצועיות, הארגון, הסדר והמשמעת ביחידה, תהיה רמתם גבוהה ככל שתהיה, אין בהם די כדי להניע את אנשי היחידה לביצוע כל משימה בשעת קרב כשהם עומדים מול סכנת המוות. מפקד שלא יצליח לגבש את יחידתו ולא ישכיל ליצור הזדהות הדדית בין החיילים והמפקדים בזמן מלחמה, לא יעמדו לו וליחידות לא האימונים המקצועיים ולא הסדר והמשמעת שהנהיג בזמן שגרה" (עמ' 83). הספר הוא אמנם סיפור קצר ותמציתי, אך הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה ומלא עצות ותובנות טובות למפקדים בכל רמה מהכיתה לחטיבה. בנימה אישית אציין, כי הלקחים העיקריים ממנו בדבר חשיבות הקרקע, עצמאות הכוחות, פיקוד משימה (ופיקוד מלפנים) ותחבולה היו במוקד אופן הפעולה של גדוד הצנחנים מילואים שבו אני משרת (697) בעוצבת "חצי האש" (551) כשלחמנו בפיקוד סא"ל (מיל') צח אקשטיין, בבית חאנון, בית להיא, אל־עטאטרה ובשכונת שיח' רדואן שבעזה. מדובר, אם כן, בספר משובח שכוחו יפה גם כיום.

"'אתה בלש אמיתי מהמשטרה או סתם, להשכיר?' 'סתם, להשכיר'." (עמוד 49) "האישה באגם", הינו רומן מאת ריימונד צ'נדלר, וככזה הוא גם סיפור מתח בלשי המתאר את עלילות הבלש הפרטי פיליפ מרלו (גיבורו הקבוע של צ'נדלר). מרלו מתואר בספר כגבר ציני ושנון, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, פועל בסביבה העירונית המאוכלסת ונע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. מרלו הינו רווק כבן שלושים ושלוש ובעברו שימש כבלש משטרה וכחוקר במשרד התובע המחוזי של לוס אנג'לס. באף אחד מן הסיפורים לא מצוין אירוע או מקרה בעברו אשר הפכוהו למריר ופסימי מחד, ועם זאת לוחם בלתי מתפשר למען הצודק החלש והנדכא. גובהו כמטר ושמונים והוא שוקל כשמונים וחמישה קילוגרם. הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון ובלבד שיהא ויסקי (בעיקר בורבון) או ברנדי. אף כי הוא שותה כמויות גדולות של אלכוהול ואם זאת כמעט אף פעם אינו משתכר עד אבדן שליטה מלא או חלקי. למעשה האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו. את שאר הפרטים אודות פיליפ מרלו משאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא אולם ברור כי הוא הוא מן הקשוחים, אלו שיודעים לקלוע באקדח אל חוט השערה ולהם זוג אגרופי פלדה: "קוני הסתער קדימה והכה בבטן שלי באגרוף. פלטתי רסס של ויסקי והתקפלתי בלי אוויר. שמטתי את הבקבוק. רכנתי להרים אותו וראיתי את הבטן השמנה של קוני עולה בדרכה אל הפנים שלי. זזתי הצדה, הזדקפתי והכנסתי לו באף בכל הכוח." (עמוד 181) בספר זה נדרש מרלו לאתר את אשתו הנעדרת של מר קינגסלי, לאחר שזו ברחה עם מאהבה לבקתת נופש שלחוף אגם בהרי קליפורניה. כבר בראשית החקירה מתגלה גופת אישה אחרת טבועה באגם (ומכאן שם הספר). האם יש קשר בין מות האחת להיעלמותה של האחרת? והאם גם האישה הנעדרת תימצא באגם? מרלו נדרש לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספריו של צ'אנדלר ובז'אנר הבלש -Hard boiled) ולהתמודד עם נבלים מסוגים שונים ובכלל זה שוטרים מושחתים, שיכורים, סחטנים ואנשי החברה הגבוהה של העיירה "ביי סיטי", המנסים למנוע את גילוי סודותיהם הכמוסים. במהלך העלילה מתגלה מרלו ככלב פיטבול הנועץ את שיניו בחקירה ולא מפרה. נוסף על כך הוא מצויד בניסיון רב, רגישות והבנה לנפש האדם: "הוא הניד את ראשו בתנועה חדה. 'כששני בחורים נפגשים על ספסל בפארק,' אמר, 'מיד הם מתחילים לדבר על אלוהים. שמת לב לזה פעם? אנשים שלא היו מדברים על אלוהים עם החבר הכי טוב שלהם.' 'אני יודע,' אמרתי." (עמוד 42) הספר נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה, והמלחמה נוכחת לאורך כל הסיפור. רבות מן הדמויות המוזכרות בדרכן לשירות צבאי והבלש נתקל שוב ושוב ברשויות הצבא האוכפות את הסדר בארה"ב בעת המלחמה. אסף שור שהיה אמון על תרגום הספר לעברית עשה בסך הכל עבודה טובה, אבל לא מיטבית. כך למשל תרגם את שם הספר " The lady in the lake " באופן כזה שלא מעביר את כל המשתמע, ואני חושב שנוסח דוגמת "הגבירה באגם" היה מתאים יותר. זהו ספר מומלץ מאוד, ואם זהו הצ'נדלר הראשון שנזדמן לכם לקרוא עד מהרה תקראו גם את האחרים ותגמעו אותם בנשימה עצורה. לציניות שלו, למרירות, לחכמה ולכך שלמרות כל אלו לא התייאש מן האמון בבני האדם אין מתחרים. וכמובן גם להומור השנון והמיוחד של צ'נדלר.

"שֶׁמֶשׁ נֶכְדְּךָ תִּזְרַח עַל כָּל אַרְצוֹת הַמִּזְרָח, אַךְ מַלְכוּתוֹ תִּכּוֹן רַק אַחַר כֶּתֶר הַדְּרָקוֹן" (עמוד 62) כשהייתי ילד, בשלהי שנות השמונים, נתנה לי אמי ז"ל את ספר הפנטזיה "כתר הדרקון" מאת אורי אורלב ונהניתי ממנו מאוד. לשמחתי יצאה לאחרונה מהדורה חדשה לספר (הוצאת כתר, מהדורה מחודשת, 2024), ויכולתי לרכוש אותו לבנותי ולהקריא להן. בספר ברא אורלב, ניצול שואה (וגם כאן, כבשאר ספריו, הוא עוסק ברוע, מקורו, ביטויו השונים וההתמודדות עמו), עולם שבו מחולק העולם לארצות המזרח וארצות המערב. בין שתי הארצות ישנה בקעה קסומה, בקעת הערפל, מלאה נחשי עטלף ושאר יצורים קסומים. את הבקעה ניתן לחצות רק בתנאי שיש שיודעים כיצד (וזהו סוד שמתי מעט זוכים לדעת, והמחבר לא מגלה בספר גם לנו הקוראים) ושיש בידך את הקרקפת של דרקון טרף, שצורתה ככתר (ומכאן שם הספר). ארצות המערב הן ארצות הרוע, ואנשיהן מקדשים את האכזריות והרשע. ארצות המזרח הן ארצות הטוב. אך בניגוד לארצות הרוע, בארצות המזרח יש אחוזה מבודדת, שבה חיים ילד וסבו. השניים הם בני ארץ המערב, שאבי אביהם חצה את הבקעה ובחר לגור בארצות המזרח במסגרת חוזה סודי בינו לבין מלך ארצות המזרח. בראשית הספר נפגשים הילדים בלב היער. מָאִילִילָה, יורשת העצר של ארצות הטוב, והנסיך עַקְרָטָן, בן ארצות הרוע, נפגשו במקרה. עד אז לא ידע הנסיך השחור מהו צחוק, והנסיכה בת־הפרחים לא ידעה מהם כלי נשק ואכזריות. איש מהם לא שכח את המפגש ההוא. סבו של עַקְרָטָן, הנסיך הגיבן והרשע בעל הצחוק האכזר, הקפיד להזכיר לנכדו שמטרתם לכבוש את ארצות הטוב, לא להתיידד איתן, וגם המלך והמלכה הטובים מיהרו להרחיק את בתם מהנסיך האכזר. עַקְרָטָן גדל בצל סבו, בדרכי האכזריות והרוע והוכשר מילדותו כלוחם וכצייד. הוא ידע "שאת אבותיו בילדותם היו מאמנים אבותיהם בכלי נשק ובתחבולות קרב אחרות. אך סבו הגיבן לא יכול היה לאמן את אביו בגלל נכותו הקשה, לכן קנה את מדריכי האימון הממוכנים, ובהם אימן גם אותו, אבל הם היו שנואים עליו. בעצם, לא את כל האימונים שנא הנסיך. את אימוני החץ והקשת ואת אימוני זריקת הסכינים הוא אהב, אלא שהם נמשכו שעות רבות מדי לטעמו. לעומת זאת, הוא שנא את קרבות ההיאבקות והמהלומות למיניהם בגלל הכאבים והחבּורות שהיה עליו לסבול, אך סבו לא הרשה לו להיעדר אף לא משיעור אחד וגם לא משיעורי הסיף בחרב קצרה וארוכה. גם שיעורים אלה היו שנואים על הנסיך הצעיר, אם כי לא כמו שיעורי המהלומות, וזאת משום שלא אחת היה נדקר עד זוב דם בחרבו של מדריכו הממוכן או נחבט בלהב החד" (עמוד 27).  הכול השתנה כאשר הנסיכה נחטפה. המלך הטוב ואנשיו אינם יודעים להילחם, והנסיך האכזר עַקְרָטָן הוא היחיד שיכול לחלצה. יש לו יש סיבות טובות לצאת בעקבות הנסיכה: נבואה עתיקה מבטיחה לו כוח עצום אם יהרוג דרקון וייקח את כתרו, והדרך אל הנסיכה מובילה גם אל הדרקונים... שלושה יוצאים בעקבות מָאִילִילָה, המורה שלה, היודע את סוד חציית הבקעה, שר בכיר בממשלה והנסיך השחור. במשך חודש ימים, בטרם יצאה המשלחת לדרך, "התאמן הנסיך בארמונו. בכל בוקר היה יוצא להתאמן בירי חיצים מקשתי, ביידוי אבנים במקלעת או ביד ובהשלכת סכינים. אחר כך היה יוצא לצוד את החיות שהתרבו בנחלה בהיעדרו, ובכל פעם, כשהיה חוזר לארמון ונזכר במשימה שייעד לו מלך ארצות המזרח, אויבו בלב ובנפש, היה פורץ בצחוק בקול אדיר. וכאשר צחוקו המרושע היה מתגלגל בין העצים וחוזר כהד, היו החיות בורחות מהקול הנורא ונמלטות על נפשן. הנסיך גם הִרבה בקרבות סיף וחרב נגד מדריכיו המכניים, דבר שלא הקפיד עליו מאז מות סבו. בלילות היה מהרהר בנקמה המתוקה שינקום במלך על מות אביו ביערות הדרקונים ועל כליאתו, וכל העת ניסה לנחש באיזו דרך תתגשם הנבואה, ומה יהיה חלקה של הנסיכה בהגשמתה. האם היא עדיין חיה? אף על פי ששוחח איתה לפני חודשים אחדים, והיא כבר נערה מבוגרת, הוא זכר אותה דווקא כאותה ילדה קטנה שהציצה אליו מבעד לפרצה שבחומת נחלתו. ואז נזכר בחיוך שחייכה אליו כשבאה לראותו בכלוב שבארמון, ונזכר ברגש שהציף את ליבו למראה חיוכה" (עמוד 61). לאחר שחדרו לארצות המערב התחפש עַקְרָטָן לאציל אכזר מארצות המערב במטרה להתחרות בחג המוות, תחרות גלדיאטורים בזירה שהזוכה בה יוכתר לשר המוות ויוכל לשאת את הנסיכה השבוייה. "החדשות סיפרו שהאציל המרושע המית את יריבו במכת חרב אחת אדירה אשר חתכה אותו לשני חצאים, מעשה שאפילו המלך רצה לראות במו עיניו" (עמוד 215). האם יספיק להגיע אליה בזמן? ואולי היא כלל לא זקוקה להצלה? אורלב, כאמור, הוציא מתחת ידו ספר שובה לב על אהבה, גבורה, טוב ורע לילדים ומבוגרים כאחד. מומלץ בחום!!!

אני ממליץ על הספר המצוין "אות קריאה "כאוס"" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2022), שכתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, ג'ים מאטיס. זהו ספרו של מפקד קרבי מעולה שהשכיל לשלב בו תובנות מן המסד הטקטי ועד לטפח האסטרטגי, בנוסף ללקחים על מנהיגות, פיקוד והובלת אנשים. מאטיס הוא מפקד חושב ולומד, ומהקריאה בספר ניכר הדגש שהוא שם, בדומה לגנרל פאטון בשעתו, על חובת המפקד לקרוא וללמוד היסטוריה צבאית, והרבה. "כל מפקד שטוען כי "הוא עסוק מדי מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, תוך שהוא לומד לפקד בדרך הקשה" (עמוד 54), קבע. אחד הפרקים המאלפים בספר תיאר את לחימת גדוד החי"ר שעליו פיקד במלחמת המפרץ. על גדוד הנחתים בפיקודו הוטל לפרוץ את מערך המוצבים העיראקי. המח"ט שלו ייעץ לו: "אל תיתקע בהתקפה אפילו פעם אחת. אם דבר אחד אינו עובד, שנה לדבר אחר; החלף כל הזמן הילוכים, אל תאבד מומנטום. אלתר" (עמוד 40). יש בגישה דמיון לקביעתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, יוצא גולני, לפיה את התמרון יש לבצע "במקסימום כוח, מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה". כשהחלה המתקפה הקרקעית הבקיע גדודו, שתרגל זאת חזור ותרגל, את קו המוצבים במהירות. בהמשך הלחימה, כתב, העביר את השליטה על הגדוד לקצין מטה, "על מנת שאעבור לפקד מלפנים על ההתקפה הגדודית" (עמוד 241). הוא עשה כן משום שהבין, כמאמר תא"ל גיא חזות בהרצאה לצוערי בה"ד 1, שאף שהמקום הטוב ביותר לשלוט ממנו הוא מאחור, הרי ש"המקום הטוב ביותר לפקד הוא מלפנים". האתגר הוא במציאת האיזון הנכון בין השניים. היעד, מיותר לציין, נכבש במהרה. בפקודה, קבע, "המידע הקריטי זו 'הכַּוָּנַה' |המטרה| שלך המסתכמת בביטוי "על מנת"" (עמוד 56). היכולת של מפקד להבהיר אותה לפקודיו היא שתאפשר להם לפעול בעצמאות מתואמת, המבוססת "על הבנה משותפת של "למה, ומדוע" של המשימה, והיא המפתח שמאפשר תעוזה" (עמוד 56). מאטיס שהוביל גדוד נחתים, כוח משימה ואוגדה בלחימה, שינן לעצמו כל העת כי "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" (עמוד 102) ופעל בהתאם. ספר נטול כחל וסרק של מי שהבין את השינויים באופי הלחימה אך ידע שטבע המלחמה לא השתנה.

בסוף שנת 2020 נפטר המאסטר של סופרי הריגול, ג'ון לה־קארה (שם העט של המרגל והסופר הבריטי דיוויד קורנוול). הערכתי אז שיהיה קשה להיכנס לנעליו ולהיות גם סופר מתח משובח וחכם, וגם סופר גדול באמת שיודע לברוא סיפור מורכב עם שכבות עומק על אנשים רגילים (שלא לומר "אפורים") ששגרת יומם היא מתשע עד חמש במשרד חסר ייחוד (פקידים, יהיה מי שיאמר, ואז כמובן יקרא את הספרים ויגלה שכמאמר הסיסמה של הרובוטריקים יש בהם "יותר משנראה לעין"), שנקלעים כל פעם מחדש לעלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו צ'אנדלר, האמט וכריסטי. לא רק שטעיתי, אלא שזה לקח פחות משנה עד שנחשפתי ליורש של לה־קארה – הסופר הבריטי מיק הרון. הספר "נמרים אמיתיים" (הוצאת אריה ניר ומודן, 2023) הוא הספר השלישי והמוצלח במיוחד בסדרת "בית סלאו" של הרון, שזכתה בפרסים רבים ועובדה לסדרה באפל טי־וי, בכיכובם של גארי אולדמן וקריסטין סקוט־תומאס. בית סלאו הוא בית בלונדון שמשמש כבסיסה של יחידה שאליה נשלחים סוכנים כושלים של שירותי הביון הבריטיים, שירות הביטחון (MI5) ושירות הביון החשאי (SIS). "לא כל מי שמפשל זוכה להצטרף לסוסים האיטיים. רק אלו שיהיה לא נבון פוליטית לפטר" (עמוד 15). זוהי, אם כן, "שלוחה נשכחת מלב ונזנחת מרצון, אותו “צינוק אדמיניסטרטיבי", כפי שכונתה בעבר, של שירות הביון" (עמוד 69). הסוכנים שהוגלו לבית סלאו מכונים סוסים, ובגלל שסלאו נשמע כמו שיבוש של המילה איטי באנגלית (Slow) הם מכונים "הסוסים האיטיים". ככלל, השגרה המייאשת של בית סלאו, שכוללת יחס מזלזל (וכמעט מתעלל) מצד מפקדם מוציאה את חברי הצוות מדעתם. לכולם יש מכנה משותף אחד – הם רוצים לחזור לשטח ולפעילות. רובם יעשו הכול בשביל זה. האיש שעומד ראש בית סלאו הוא ג'קסון לאמב, איש גס רוח, שמן ומגודל, שנראה שנהנה לבוז לאנשיו על כך שהוגלו ליחידה בפיקודו. במבט ראשון קל לחשוב שלאמב הוא לא יוצלח כמו פקודיו, אך "לאמב היה סוכן שטח לשעבר, פעיל סמוי שבילה זמן־מה מצידה האחר של החומה, בתקופה שעוד הייתה חומה" (עמוד 33), ופעל במסווה בברלין בשלהי המלחמה הקרה. באותם ימים היה לאמב בן טיפוחיו של צ'רלס פרטנר, רב־מרגלים ולימים ראש שירות הביטחון, "ויחסית לאגדות, זאת הייתה קודרת במיוחד. פרטנר היה ישר הליכות כמו מנהל בנק – מנהל בנק מהסוג הישן, כשעוד היה אפשר לסמוך עליהם – ואילו לאמב היה אסוף כמו פלוץ במסננת. או לפחות כזה היה לאמב שחזר מהמלחמות שלו, מהשנים הארוכות שבילה בקיפוצים מצידה האחד של החומה לאחר" (עמוד 126). כאמור, מה שנראה לעין הוא לא תמיד האמת. פרטנר מכר מידע לרוסים במשך עשור, ואילו לאמב היה האיש שעליו הוטל להתנקש בו ולנקות את הבלאגן כך שהפיאסקו בדמות ראש שירות שהוא למעשה חפרפרת של המודיעין הרוסי לא יתגלה. מאז, אף שלא ברור מדוע, הוא בגלות בבית סלאו. גם שם, מרופט ומסמורטט ומוזנח לאמב הוא נמר אמיתי. כאשר מתנקש התגנב למשרדו ומבקש להורגו הוא מצא שם את לאמב נוחר על כסאו, לבוש בבגדים שככל הנראה לא כובסו ימים רבים. משימת החיסול נראתה פשוטה אלא "שעיניו של לאמב פקוחות, וידו של לאמב נחה על אקדחו של לאמב" (עמוד 390). לצערו הרב המתנקש למד "שאם פותחים מספיק דלתות, בסופו של דבר נתקלים בנמר" (עמוד 390). שגרת יומם האפורה והמשמימה של "הסוסים האיטיים" הופרה הפעם כאשר קתרין, סגניתו הנאמנה של לאמב נחטפה. החוטפים, ובראשם שון דונובן, בעברו לוטננט־קולונל בצבא הבריטי, דרשו כי בתמורה לשחרורה ימסור להם הצוות מודיעין יקר ערך ממפקדת ה־MI5 בריג'נטס פארק. קרטרייט יצא למשימה, וכדרכו הסתבך כהוגן. עד מהרה התברר שהצוות נקלע לסבך אינטריגות בין השר הממונה על השירות, פיטר ג'אד, ראש השירות, דיים אינגריד טירניי, וסגניתה דיאנה טברנר. השלישייה המוזרה הזו הזמינה צוות "נמרים", צוות בדיקה חיצוני לאבטחת מערכות, כדי שיבחן את חוזקות וחולשות מערך ההגנה של השירות על חומר מסווג. אבל לדונובן וחבריו יש תכניות אחרות, והתכנית, אפעס, הלכה לעזאזל. גם הפעם נדרש לאמב לתמרן בין שמירה על האינטרסים הביטחוניים של בריטניה לבין אלו של השירות ובית סלאו, כמו גם לחלץ את אנשיו מתסבוכת שגדולה עליהם בכמה מספרים. הכתיבה של הרון נהדרת. קל להיסחף בעולם שברא ולהיכרך אחר המפסידנים של לאמב, בניסיונם לפענח את התעלומה כשכל הסיכויים לרעתם. הדיאלוגים ששם בפי הדמויות שלו פשוט נפלאים (בחלק לא מבוטל מהם לאמב הוא משתתף פעיל ונשכני). כך למשל, כשלואיזה גאי עדכנה את לאמב ששניים מסוכניו נעדרים, הוא תהה על איזה סוכנים היא מדברת. היא וחבריה, אמר, אינם כאלו, אלא "חבורת פשלונרים שהיה להם מזל" (עמוד 162). כשגאי תהתה האם ההצבה בבית סלאו נחשבת כמזל, ירה לעברה: "לא אמרתי מזל מאיזה סוג" (עמוד 162).

"זה העולם שאתם חיים בו, ויש סופרים, בעלי נפש קשוחה ועם מספיק ריחוק רגשי, שיודעים להפוך אותו למעניין במיוחד" (ריימונד צ'נדלר, עמוד 403). באסופה "16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם" שערכו שולמית לפיד ודרור משעני (הוצאת אחוזת בית, 2024) ישנם סיפורים קצרים מעולים שכתבו טובי סופרי המתח, שחלקם הם גם סופרים דגולים של ממש. בעיני בלטו באסופה ארבעה סיפורים מוצלחים במיוחד שכתבו דשיאל האמט, איאן רנקין, רוס מקדונלד ולי צ'יילד. אך גם האחרים מהנים מאוד.  הראשון שבהם שכתב אבי סגנון "הבלש הקשוח", דשיאל האמט, הוא "הצתה ועוד" במסגרתו ביקש גיבורו הקבוע, "בלש חסר שם המועסק בסוכנות הבילוש" (עמוד 53) לפענח פרשיית הצתה בעיירה נידחת בארצות הברית עבור חברת הביטוח. כשהגיבור ביקש את עזרת השריף המקומי קרא האחרון מבעד לדלת משרדו: "היי מאק!" (עמוד 30). כעבור רגע, "סגני השריף מקהֵייל, מקלאמפ ומקלין הגיעו אל פתח הדלת באותו הזמן — מקנאבּ לא היה מן הסתם בטווח שמיעה" (עמוד 30). עד מהרה התברר כי השריף ביקש להטיל את המשימה על סגן השריף מקלאמפ. האחרים חזרו למשחק הקלפים שלהם. "מקלאמפ ואני עבדנו יחד לפני כמה חודשים על איזה שוד מהיר. הוא צעיר גבוה, רזה ובעל שיער פרוע, כבן עשרים וחמש או שש, מלא באומץ – ובלא מעט עצלות" (עמוד 30).   השניים עבדו יחדיו על המקרה הכאשר בשיאו של הסיפור נמלט מהם אחד הנבלים הראשיים, הנדרסון שמו, והחל מרדף מכוניות. "בדיוק ברגע הלא נכון החליט הנדרסון לפנות לאחור ולהביט בנו. ואז איזו גומה בכביש הסיטה את גלגליו – המכונית שלו הסתחררה, החליקה, והתהפכה על צדה. מיד אחר כך, מתוך לב לבה של התסבוכת הזאת, ניתז ניצוץ וכדור שרק על יד אוזני. עוד אחד. ואז, בעוד אני מחפש משהו שאוכל לירות לעברו בתוך ערימת ההריסות שהתקרבנו אליה, האקדח העתיק והחבוט של מקלאמפ שאג ליד אוזני השנייה" (עמוד 51). כשהגיעו השניים "אל הנדרסון הוא כבר היה מת – הכדור של מקלאמפ פגע בו מעל אחת העיניים" (עמוד 51).  זהו סיפור מותח, כתוב היטב, שהדגים יפה יפה את כישרונו של מחברו, ותפס אותי כקורא עד לסיום המפתיע. הספר כיפי, קליל וכבד כאחד, מעניין ומשובח. מומלץ הן כספר חופשה והן לחובבי ספרות יפה ומתח כאחד.

בשבוע הבא אני טס לחופשה עם אשתי לדבלין. החופשה הקרבה גרמה לי להחליט בשישי האחרון החלטה נחושה כי הפעם, בניגוד לשלושת הניסיונות הקודמים אתחיל ואסיים את הרומן האירי הגדול מכולם, "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס (הוצאת מחברות לספרות, 1999, בתרגומה של ד"ר יעל רנן), ואכן עמדתי במשימה כעבור חמישה ימים. אולם לא הייתי מצליח למצוא את ידי ורגלי במבוך שבנה ג'ויס בספרו לולא היה בידי הספר "המדריך ליוליסס" מאת חזי ועפר שלח (הוצאת מחברות לספרות, 2012).  ג'ויס הוציא מתחת ידו ספר חידתי, פתלתל, מאתגר לקריאה. זו לא קריאה תמה, והקוראים עובדים ומזיעים בסיפור הזה. "למי יש כוח וזמן לצלול, מי בכלל מוכן לעבוד קשה כדי לקרוא ספר" (עמוד 10), שאל עפר שלח בהקדמה למדריך. "‏זה מה שמציעים לכם העמודים הבאים: מדריך הקשור בפרק ידו לזו שלכם, שיוביל אתכם אל מי המעמקים של אחת מיצירות האמנות החשובות בהיסטוריה. עובד חרוץ, שחפר עבורכם במחילות האפלות של הטקסט, ויאיר לכם בפנס בשעה שאתם זוחלים בהן. זה לא אומר שלא תצטרכו לזחול, זה לא אומר שלא תצאו בגדים מלוכלכים וברכיים משופשפות: אבל מישהו כבר היה שם קודם, וחזר כדי לומר לכם כמה המסע מופלא, וכדי ללוות אתכם בנאמנות בזמן שאתם עוברים אותו" (עמוד 11).  הספר כתב עפר שלח בהקדמה, "הוא פרי רוחו המגביהה לנסוק, אופיו חסר הפשרות ואומנותו הקפדנית של דדאלוס הפרטי שלי, חזי שלח. בנערותי נתקלתי פעם בקטע בעיתון, שסיפר על אבא שלי בהקשר צבאי דווקא, נדמה לי שעל הקרבות שעליהם פיקד במלחמת ששת הימים או ביום הכיפורים. משום מה נכתב עליו בטקסט, ואני לא מצטט במדויק, שהוא "איש יוצא דופן, שניסה פעם לתרגם את יוליסס של ג'ויס". וכך, מהפעם הראשונה שבה שמעתי על יוליסס, הוא נקשר במחשבתי עם אבי, איש ענק כישרונות, אוהב רוח האדם, אשר בנו אהב אותו והוא את בנו" (עמוד 13). לצערו, ציין בכאב, "לא זכינו להשלים את המסע יחד. במאי 2010 נפטר אבי, והשאיר לי הרבה עבודה, עשרות פתקים קטנים שבהם הוא מתקוטט עם ג'ויס על עניינים שביניהם, ובור גדול של געגוע בלב. מאז אני מערה אל החלל הזה את המילים שאתם קוראים עכשיו, משוחח ומתווכח עם אבא דרך קריאת הדברים שכתב, והבור איננו מלא" (עמוד 14). שלח ציין כי מאז שאביו נפטר, הוא יושב מדי יום ליד המקלדת "ופוגש מחדש - כמו סטיבן במשפט הסיום של דיוקן האמן כאיש צעיר - אב קדמון ואומן קדמון, האיש שמרוחו נכתב ספר זה" (עמוד 14).  "חזי שלח היה מג"ד צנחנים במלחמת יום הכיפורים, איש עסקים, מו"ל, מבקר מוסיקה, מתרגם, עורך ויו"ר מוסדות תרבות רבים, בהם תיאטרון גשר והתזמורת הפילהרמונית הצעירה. בספריו עסק בהיסטוריה צבאית" (מתוך כריכת הספר). בנו, עפר שלח, היה חבר כנסת וכיום הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. שירת בחטיבת הצנחנים כלוחם וקצין, וכמ"פ מילואים נפצע בשירותו בלבנון בשנת 1983. שלח היה פרשן ובעל טור מוביל בתחומי הביטחון, המדיניות והפוליטיקה במגוון כלי תקשורת בולטים במשך כ־25 שנים. ב־2013 נבחר לכנסת ה־19 מטעם מפלגת "יש עתיד", וכיהן בה עד שנת 2020. הוא פרסם מספר ספרים בנושאי צבא וביטחון. ספרם הכתוב היטב שהיטיב לבאר את יקום המורכב והמסובך שברא ג'ויס, סייע לי לנווט, להתמצא ולצלוח את המסע שאכן, כפי שהבטיחו, היה כדאי. "חייו של כל אדם הם מצבור של ימים רבים" (עמוד 14), ציטט עפר שלח בהקדמה את המשפט היפה ביותר שנכתב בספר, ששם ג'ויס בפיו של סטיבן דדאלוס. "יום ועוד יום. אנחנו עוברים דרך עצמנו, פוגשים שודדים, רוחות, ענקים, זקנים, צעירים, רעיות, אלמנות, גיסים מגיסי־לב. אבל תמיד פוגשים את עצמנו" (עמוד 14). ואכן, זהו תמצית הספר במשפט. אודיסאה מופלאה על יום אפרורי וחסר ייחוד בחייו של ליאופולד בלום, שבו הוא פוגש בכל אלו שתיאר דדאלוס, ושב לביתו. ואנו, הקוראים, לא היינו יכולים ללוותו במסע לולא היה לנו מדריך נוח ומועיל, מצפן, שסייע לנו לשוב בהרבה חזרות שמחות הביתה.

"אריק" מאת דוד לנדאו (הוצאת דביר, 2015), הינה ביוגרפיה מקיפה, יסודית, של אישיותו רבת הפניות של אריאל "אריק" שרון, ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון וללא ספק המפקד הטקטי הטוב ביותר בתולדות צה"ל. ב־14 במאי 1948 עמד שרון לפקד על פשיטה על גשר קלקיליה ושמע על הכרזת העצמאות. "אלה היו מילים יפות, מלאות עומק. אך הן לא לא ריגשו אותי... בעיני, קיבלנו את עצמאותנו כבר לפני חצי שנה. היינו שקועים בה עד הצוואר, ולחמנו עליה מאז נובמבר" (עמ' 19). לאחר המלחמה היה סטודנט באוניברסיטה העברית ומג"ד מילואים. ב־1953, התלבט אם להיענות להצעתו של אל"ם שחם ולקבל על עצמו את הפיקוד על יחידה 101, יחידת העלית הראשונה של צה"ל. שחם שאלו מדוע ברצונו "ללמוד היסטוריה כשאפשר לעשות היסטוריה" (עמ' 28). שרון, מיותר לציין בחר לעשות היסטוריה. "בזכות כושר המנהיגות שלו, תחילה ב־101 ואחר כך כמפקד יחידת הצנחנים, נחלו פעולות התגמול הצלחה גדולה יותר מבעבר" (עמ' 29). שרון היה המכשיר שבאמצעותו מימשו רה"מ בן־גוריון והרמטכ"ל דיין את האסטרטגיה שלהם לשדרוג צה"ל וייצוב הביטחון. בפעולת כנרת עליה פיקד, למשל, "התפרסו הצנחנים לאורך חופה הצפוני־מזרחי של הימה (שהיה מוחזק בידי הסורים) והשמידו כמה מוצבים סוריים. הם הותירו מאחוריהם יותר מ־50 הרוגים סורים ולפחות אותו מספר של פצועים ולקחו עוד עשרות בשבי. בקרב אנשיו של שרון נמנו שישה חללים ועשרה פצועים" (עמ' 38). הפעולה, אמר בן־גוריון לדיין ושרון שבאו לדווח, היתה "יותר מדי מוצלחת" (עמ' 38). אף שביולי 1954 נפצע שרון, כמג"ד 890, "כשהוביל התקפה על מוצב מבוצר של צבא מצרים בגבול רצועת עזה ממערב לקיבוץ כיסופים" (עמ' 34), הרי שבמלחמת סיני, בקרב המיתלה, נותר שרון מאחור במתחם החטיבתי ולא לקח חלק בלחימה. הוא ספג על כך ביקורת קשה מפקודיו, אולם לזכותו ייאמר שהוא עצמו דחק בהם לדבר בחופשיות ולהשמיע אותה. לא רבים המפקדים שמוכנים להיות נתונים לביקורת נוקבת מצד הפקודים שלהם. במלחמת ששת הימים פיקד על אוגדה בקרב באבו עגילה, והגה תוכנית שהיתה מופת של תזמון וקרב משולב. המשימה לשתק את הארטילריה המצרית "הוטלה על חטיבת הצנחנים בפיקודו של דני מט, שהונחתה ממסוקים עם רדת החשכה. תפקידה של החטיבה היה להסתער על התותחים המצריים מאחור, שם איש לא יצפה להם" (עמ' 57). במקביל לאש הארטילרית על המתחם, "הגיעו הצנחנים אל יעדם. "תוך דקות ספורות הושתקו שלוש סוללות של תותחי־שדה", דיווחה יעל דיין. לאחר מכן הציבו הצנחנים מארב לשיירת משאיות תגבור והשמידה אותן. אלא שאחת המשאיות היתה עמוסת תחמושת ובפיצוץ נהרגו שלושה ישראלים ורבים אחרים נפצעו" (עמ' 58). "קרוב לחצות הסתערו גם שתי חטיבות השריון, משני צירים מנוגדים, והחלו לחתור למגע עם השריון המצרי. שרון ניהל את הקרב באמצעות מכשיר הקשר שלו כל שעות הלילה וגם אל תוך הבוקר" (עמ' 58). היה זה קרב משולב שתוכנן ובוצע למופת. שרון בלט בו בשליטה גבוה בכוחות, קור־רוח, קריאת קרב מעולה ויצירתיות שאפיינה אותו קודם לכן וגם אחר־כך. שם הפך שרון לראשונה למפקד טקטי בולט ברמת המערכה. במלחמת יום הכיפורים פיקד שרון, מפקד אוגדה 143, על צליחת התעלה. למרות "כל השיבושים והתקלות, המחסור האנוש במודיעין שדה והפערים העצומים והבלתי נמנעים כנראה שנפערו בין התוכנית למציאות – למרות כל אלה, בעיקרו של דבר, התוכנית הצליחה" (עמ' 99). באחת בלילה, סיפר שרון, "החלו ראשוני הצנחנים לחצות אל הגדה המערבית על סירות הגומי שלהם. בצד השני של התעלה הם מצאו אזור כמעט נטוש. תפסנו את המצרים בהפתעה מוחלטת. הצנחנים הקימו את ראש הגשר שלהם ושידרו ברשת הקשר את המילת הקוד 'אקפולקו' – הצלחה..." (עמ' 101). תא"ל אשר לוי, שהיה "מפקד פלוגתו של אריק בלטרון" (עמ' 23), ולימים רמ"ט פיקוד הדרום במלחמה, טען כי "בזכות העובדה שאריק היה שם, אז למרות שהיה קשה וזה לא הלך והגשר לא הגיע, אריק שרון בעקשנות קבע שצה"ל חצה את התעלה. אי אפשר לקחת את זה ממנו. ומי שאומר אחרת אינו אומר אמת" (עמ' 111). תרגום הספר הוא פחות ממיטבי, אך גם כך המחבר הוציא מתחת ידו ספר מעולה על אחת מדמויות המפתח של המדינה, לוחם, מפקד ומנהיג.

לקח לקרל מַרלַנטס 35 שנים להשלים את כתיבת הרומן הזה, שהחל לכתוב בשנת 1977. 35 שנים שבהן רקד מסביב לנקודות הכואבות, לרגעים שנאבק לזכור ולחוויות שכבר לא ישכח. מרלנטס, קצין נחתים מעוטר, לחם בווייטנאם ב־1969. על שהוביל מתקפה על יעד מבוצר שבידי צבא צפון־וייטנאם הוענק לו צלב הצי (העיטור השני בחשיבותו בכוחות המזוינים של ארה"ב). ספרו "מַטֶרהוֹרן" (הוצאת כתר, 2014) מתאר אירועים דומים לאלה שעברו עליו במהלך המלחמה והוא הקדיש אותו לילדיו, "שגדלו עם כל הטוב והרע שבהיותם ילדיו של נחת קרבי לשעבר" (עמוד 5). חיל הנחתים (United States Marine Corps), שאנשיו הם גיבורי הספר, הוא חיל רגלים קל ונייד בעיקרו הכפוף לצי ארה"ב ומתמחה בנחיתות סער אמפיביות ומוסקות. החיל עשה לעצמו שם ב־120 השנים האחרונות על שום יכולתם של אנשיו להשלים את המשימה גם כאשר הם בנחיתות קשה ולחוצים אל הקיר. כך בקרבות שאטו תיירי ויער באלו במלחמת העולם הראשונה, עבור בקרבות גוואדלקנל, טארווה ואייוו ג'ימה במלחמת העולם השנייה. גם בקוריאה לא נפקד מקומם בנחיתה באינצ'ון ובמאגר צ'ואסין. בווייטנאם הוטלה על הנחתים המלאכה המלוכלכת שבציד והרג הווייטקונג ויחידות צבא צפון־וייטנאם בג'ונגלים המאיימים. ה"מארינס" תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח אדם וציוד. לאור זאת גיבשו לעצמם הנחתים גאוות יחידה ׁׂ(Esprit de corps) קשוחה ומסורת של מקצוענות וקוד המתמצה במילים "Semper fidelis", בלטינית "נאמן תמיד", לכאורה למדינה אולם "מבחינת הנחתים, המשמעות הראשונה במעלה היא נאמנות לחברים לנשק" (עמוד 630). המחבר מציין בפתח הספר כי חלק ניכר מן האירועים ומן המקומות בדויים אך מתבססים על חוויותיו ועל אירועים שאכן קרו. מנגד מבהיר מרלנטס כי "רומנים זקוקים לנבלים ולגיבורים, ואלה שמופעים ברומן זה הם פרי דימיונו של המחבר. שירתי תחת פיקודם של שני מג"דים מעולים, שאחד מהם נפל בקרב, והקמב"ץ שלהם היה קצין מטה גדול. אני מאושר על שזכיתי לשרת במחיצתם של קצינים ובד"א שגילמו באישיותם את האופי, המיומנות והגבורה האופייניים לחיל הנחתים. הנחתים גברו על תשישות ועל מכשלות של אומץ לב, שיקול דעת וכוח רצון, וכאדם אני גאה להימנות עם שורותיהם" (עמוד 8). הרומן מגולל את סיפור החודשיים הראשונים לשירותו של הסג"מ הטרי ויינו מלאס, מפקד מחלקה בנחתים שמגיע היישר אל היורה הרותחת של מלחמת וייטנאם, לפלוגה בראבו שמחזיקה בפסגת רכס מטר – מַטֶרהוֹרן (ומכאן שם הספר) – שבסמוך לגבול צפון־וייטנאם. הר חסר חשיבות אסטרטגית, אחד מני רבים, עד שמפקד אוגדת הנחתים החמישית שהחליט לעשותו לבסיס קדמי של האוגדה, במטרה לעצור את התקדמותו של צבא צפון־וייטנאם. מלאס, שהתגייס לחיל במסגרת העתודה האקדמית (ROTC) וקיווה לשירות קצר ונטול אירועים בארה"ב אשר ייראה טוב בקורות החיים, מצא עצמו משרת כ"קצין נחתים אמיתי שעומד בראש מחלקת רובאים אמיתית של חיל הנחתים. קצין נחתים אמיתי שמפוחד כמעט עד אובדן בינתו. בגלל רצונו להיראות טוב כשיחזור הביתה מהמלחמה, הוא עלול לא לחזור הביתה כלל" (עמוד 19). האירוע הראשון בו הוא נדרש לטפל – עלוקה שחדרה לאיבר המין של אחד מחייליו הזקוק לפינוי אווירי דחוף – מבהיר לו כמאמר דורותי ב"קוסם מארץ עוץ" שהוא כבר לא בקנזס. מלאס מוביל את אנשיו במלחמה אכזרית, חסרת תהילה ומטרה אם אי פעם היתה אחת כזו, כנגד אויב עקשן המנסה לעקור שוב ושוב את הנחתים מההר, ונדרש להתמודד עם מוראות המלחמה‏, המתח הבין־גזעי שבין שחורים ללבנים (סוגיה טעונה במיוחד שהמחבר הצליח בכישרונו לתארה כך שהיא הולמת בקורא במלוא כיעורה) ועם הדרג הפיקודי הבכיר שאינו מכיר במצוקות הנחתים שבשטח. מי שקורא את הספר לא יכול שלא להתעצב אל ליבו מתמימותם של מלאס וחבריו באמונתם בחשיבות המלחמה ובכך שנשיא ארה"ב "לא משקר. בטח הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים" (עמוד 119). שלוש שנים מאוחר יותר התמודדה אמריקה עם פרשת ווטרגייט והתברר כי כולם משקרים, גם הנשיא. בשיאו של הספר מוביל מלאס, כמו המחבר במציאות, הסתערות במעלה גבעה לעבר יעד מבוצר שהוחזק בידי צבא צפון־וייטנאם. "הוא רץ מפני שהכבוד העצמי שלו חייב אותו. הוא רץ מפני שהוא אהב את חבריו וזה הדבר היחיד שהיה ביכולתו לעשות כדי לשים קץ לטירוף ההורג ופוצע אותם" (עמוד 515). להפתעתו, אנשיו "רצו בעקבותיו" (עמוד 515). הרומן מתאר את הלחימה בווייטנאם, אבל מה שהופך אותו למופתי הוא האוניברסאליות שלו והיותו כרך נוסף ברשימת הספרים שתיארו למעשה באמצעות המקרה הבודד כל מלחמה ומלחמה משחר ההיסטוריה ועד עתה. על ההרס, האכזריות, הגבורה, הזוועה, הרעות והפחד. בעיקר הפחד. הקורא הישראלי (במיוחד מי ששירת, כמוני, ביחידה קרבית בצה"ל) ימצא את הספר מרתק.

רון בן ישי הוא אחד הפרשנים הצבאיים החשובים והוותיקים בישראל. מי שהיה שייך לדור שעליו נמנו גם זאב שיף, יעקב ארז, איתן הבר ואורי דן. אלו שעיצבו בגופם ובכתיבתם את האופן שבו מסקרים כאן מלחמות בכלל ואת צה"ל בפרט. ספרו החדש, "חי במלחמה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2021), הוא מסמך מרתק שמתאר אירועים מרכזיים בתולדות צה"ל מהזווית של מי שדיווח עליהם תמיד מהקו הראשון, גם תחת אש. בשונה מכותבים בתחום בן ישי הגיע למקצועו מליבת הקרביות. כבוגר הפנימיה הצבאית שבחיפה הוא התנדב בשנת 1961 "לצנחנים, לגדוד 890" (עמוד 16). לאחר קורס קציני חי"ר הוצב כמ"מ בגולני והשתחרר לאחר ששירת כסגן מפקד פלוגה. בעת שלמד כלכלה וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית התקבל לעבוד ככתב ב"קול ישראל". המניע העיקרי לרצונו להיעשות לעיתונאי היה מה שכינה כ"סינדרום מיכאל סטרוגוב" (עמוד 23), על שם ספר הרפתקאות נפלא מאת ז'ול וורן, שתיאר מסע שערך מיכאל סטרוגוב, קצין נועז וקר־רוח ביחידת השליחים המיוחדת של הצאר, לסיביר, על־מנת להזהיר את אחיו של הצאר מפני בוגד ומתנקש. הסינדרום, הסביר, בא לידי ביטוי ברצונו להגיע למקומות מרוחקים "ולהיות בסיטואציות שנודף מהן ריח של סכנה" (עמוד 23). במלחמת ששת הימים, ב־1967, היה בן ישי קצין מילואים והשתתף בקרב אום כתף. מסוקים הנחיתו בעורף המערך המצרי "שני גדודי צנחנים במילואים: את גדוד 65 בפיקודו של סגן־אלוף לוי חופש, ואת גדוד 57 בפיקודו של אפרים ברנד – המג"ד שלי" (עמוד 37). המשימה היתה לתקוף סוללות תותחים מצריות. "הגדוד של לוי חופש ספג חמישה הרוגים ו־11 פצועים כשתקפו בדרכם אל היעד שיירת תחמושת מצרית. המשימה הושלמה כאשר התותחנים המצרים, שראו את משאיות התחמושת מתפוצצות, נסו על נפשם" (עמוד 40). הגדוד של ברנד, ובו בן ישי, לא הספיק להשתתף בלחימה. אחרי המלחמה כבר היה לכתב צבאי, וביסס את מעמדו כמי שאינו חושש להצטרף לכוחות, לשהות בקווים הקדמיים ולדווח על המתרחש. במלחמת ההתשה, ב־1969, נפצע מאש מקלעים כשהצטרף לכוח סיירת שקד שטס במסוקים לסיור מעל בסיס מחבלים בפטרה שבירדן. במלחמת יום הכיפורים מיהר בן ישי, ששימש אז ככתב הטלוויזיה הישראלית במערב גרמניה, לשוב לישראל וסיקר את הקרבות בחזית הדרום. כשגדוד הסיור של אוגדת שרון, גדס"ר 87, עליו פיקד סא"ל יואב ברום, ערך סיור שאיתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, היה בן ישי אתם. המידע שהושג בסיור אפשר בהמשך את צליחת התעלה. בהמשך הצטרף לכוח מגדוד צנחנים מילואים, שיצא לחלץ את המג"ד, סא"ל (מיל.) דן זיו, וחבורת הפיקוד שלו, לאחר שנקלעו ללב המתחם המצרי שבסרפאום. במהלך הלחימה, כתב, נתקל בחייל מצרי מטווח קרוב. "הוא היה משותק מהפתעה – כמוני. למזלי, התעשתי במהירות. שמטתי את המצלמה, לפתתי את העוזי בשתי ידַי ויריתי צרור ארוך מהמותן. הוא המשיך לעמוד ולהביט בי כמה שניות, ואז השתופף וקרס תחתיו. הרמתי את המצלמה שנפלה, חלפתי על פניו בריצה ונכנסתי למבנה כלשהו שדלתו היתה פתוחה. כשעיני התרגלו לחשיכה, הכנסתי את המצלמה לתרמיל והחלפתי מחסנית; נשמתי עמוק ויצאתי חזרה אל הרחוב, עדיין אוחז בעוזי בשתי ידַי. חדלתי להיות עיתונאי והפכתי כעת לשורד במשרה מלאה" (עמוד 233). בן ישי, שזכה במהלך הקריירה שלו גם בפרס ישראל, הוסיף לסקר מקרוב את הלחימה שניהל צה"ל גם לאחר המלחמות הגדולות. כך למשל, באוקטובר 1987, הצטרף לפשיטה שביצעה חטיבת גולני בפיקוד המח"ט דאז, אל"ם גבי אשכנזי, על בסיסי חזבאללה בכפרים זאותר א־שרקיה ומזרעת אל־חמרה שבלבנון. "יש ממד אחר מבחינת האויב ברגע שהוא יודע שאתה מסתובב באזור היעדים, כלומר באזור שלו" (עמוד 318), אמר לו אשכנזי בטרם הפשיטה, והדגיש כי החזבאללה "צריכים לדעת שהם אינם חסינים מפגיעה" (עמוד 318). קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא "מתנהג כמו דובר צה"ל", אך אין זה כך. הוא כותב על צה"ל, הצבא שבו שירת כמפקד (בן ישי הוא סא"ל במילואים) ושעל הפרקים המרשימים בהיסטוריה הצבאית שרשם דיווח מהשטח, כפי שהיה רוצה לראותו ומניסיונו "דרך הרגליים" ו"המשקפיים".

בניגוד למדינות אחרות רוב סופרי הריגול הישראלים, ז'אנר שבשני העשורים האחרונים פורח כאן, הם מי שניתן לכנות "לשעברים". כאלה שבעברם שירתו בקהיליית המודיעין. תא"ל (מיל.) יפתח רייכר־עתיר, שפיקד בעבר על מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, הוא "לשעבר" שכזה. לכתיבה הוא הגיע מאוחר. לאחר שהשתחרר מן הצבא בשנת 1994 שימש במגוון תפקידים במגזר העסקי ובכלל זה מנהל משותף בקרנות הון הסיכון של אוורגרין וסמנכ"ל בכיר בקונצרן כור. עלילת ספרו הראשון, "עסקת חבילה" (הוצאת ספרית מעריב, 2007), נסובה סביב משפחה אחת שמתמודדת עם שורה של תהליכים, שלולים לפורר אותה. בכדי לחזק את הקשר בין בנו העומד להתגייס והחליט שלא להתגייס ליחידה קרבית, החליט גיבור הספר אבנר בן־הר, "מג"ד צנחנים במילואים" (עמוד 8), לצאת עמו לחופשת סקי משותפת באירופה. תאונת סקי שהתרחשה הרחק ממקום יישוב חייבה את האב והבן לבחון מחדש את מערכת היחסים ביניהם ולקבל החלטות קשות. "יש משהו משכר בעבודה שלנו: פתאום מותר לשקר, ואפשר להתחזות, והכול באישור המדינה. הלוחם מבצע פשעים ברישיון. הוא גונב, ולפעמים גם הורג, ובמקום לשבת בבית סוהר הוא מקבל צל"ש" (עמוד 39) גיבורת ספרו "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013) היא רחל, לוחמת מוסד באגף קיסריה לפעולות מיוחדות בעברה. יום אחד נעלמה רחל ללא עקבות. החשש הוא שהיא שבה לארץ היעד בה פעלה במסווה של מורה לאנגלית (ומכאן שם הספר), לאחר שנים שפעלה במסווה במדינות אויב. הנזק שהיא עלולה לגרום למדינת ישראל במידה ותיתפס הוא אדיר. אהוד, אשר שימש כמפעיל שלה בשנות פעילותה בארץ היעד, נקרא מיד מפרישה. הוא ומפקד יחידת קיסריה לשעבר, יעקב "ג'ו" פלד, רב־מרגלים אגדי, נדרשו לבחון את אשר אירע בשנות פעילותה בארץ היעד. הקוראים צועדים בעקבות אהוד בנבכי עברה המבצעי של רחל, רייצ'ל בשמה הבדוי, בארץ היעד (אשר אותה כאמור, לא אישרה ועדת השרים לענייני צנזורה לחשוף). אהוד, אשר היה מאוהב בה בסתר כל השנים, פרש בפני מפקדו את עלילת חייה בתקווה למצוא קצה חוט שיוביל אליה.  במסעם בעקבות רייצ'ל שבו השניים וסקרו את פעולות איסוף המודיעין ומבצעי הסיכול הממוקד שבהם לקחה חלק. באחת מהן נלוותה רחל ללוחם נוסף, סטפן שמו, למבצע מסוכן לחיסול רב־מחבלים אכזרי: "הכול קרה כפי שתכננו, חוץ מהחלק של המאבטח, הוא נצמד אליה מאחור בחוזקה וחיבק אותה בשתי ידיו כמו ילד אובד במקום להושיט את ידו לאקדחו. סטפן, שירה במנהיג המחבלים, צעד לתוך המעלית כאילו הוא מצטרף לנסיעה, ולפני שרייצ'ל הבינה מה הוא מתכוון לעשות הצמיד את קצהו של משתיק הקול אל בין עיניו של המאבטח וירה כדור אחד. הם יצאו מהמעלית לפני שהדלתות נסגרו והגיעו לחדר שלהם בלי שאיש יראה אותם" (עמוד 92). מתיאורים אלו ואחרים ניכרת בקיאותו של רייכר־עתיר, יוצא הצנחנים שפיקד בין היתר על הסיירת החטיבתית ושימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, בעולם החשאי "דרך הרגליים". בין היתר, הוא פיקד מן החפ"ק בלב ים על מבצע "הצגת תכלית", בו הרג בתוניס כוח מסיירת מטכ"ל את אבו ג'יהאד, סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף. אף ש"המורה לאנגלית" אינו דומה בקצב שלו ובאקשן לספרו של מישקה בן־דוד, "דואט בביירות", הרי שהוא מזכיר אותו באיכויות ובעומק. בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר רייכר־עתיר שהוא משוכנע "שהלוחמים שמסוגלים לבצע את המשימות במדינות היעד, הם כמעט רק אלה שמבצעים אותן. אלו אנשים ללא תחליף. הם פועלים כשהם לבד באמת". הקריאה בספר מבהירה מסר זה היטב, ופורשת בפני הקורא את מערכת האילוצים, הלחצים, המתח, הדרישות המבצעיות והווי החיים של מי שפועל בזהות בדויה בארץ יעד. רייכר־עתיר הוציא מתחת ידו ספר מותח, כתוב היטב שמזכיר יותר בקצב, בהתבוננות ובתיאורים שלו את ספריו של ג'ון לה־קארה (גדול המאסטרים של ספרות הריגול), מאשר את את ספרי ג'יימס בונד שכתב איאן פלמינג. למועדון מותחני הריגול "כחול לבן" שיצאו כאן, שכולל כמובן את "דואט בביירות" כמו גם את "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן, ניתן בהחלט לצרף את "המורה לאנגלית".

בספרו המצוין "תש"ח" תיאר יורם קניוק (הוצאת ידיעות ספרים, 2010) את חוויותיו ממלחמת העצמאות, בה לחם בשורות הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. "אני לא הכרתי את הפלמ"ח בימי זוהרו בתחילת שנות הארבעים, כשחבריו עבדו בקיבוצים וגנבו מן הלולים ושרו שירים סביב המדורות והשתינו יחד כדי לכבות את האש. הפלמ"ח שאני הכרתי במלחמה כבר לא היה פלמ"ח. הוא היה גדודי לוחמים. הוא לא היה נחמד. הוא היה כלי גאוני ואכזרי, חכם ואמיץ וכועס, שיצא – בלי שידע את זה – להקים מדינה לעם ישראל" (עמוד 188), כתב. קניוק וחבריו לחמו אז בכפר סריס, ובבית מחסיר, ובקסטל, ובנבי סמואל, ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון, ובעוד קרבות. "איך מסבירים היום לחיילים צעירים, שימותו במלחמות אחרות, עם ציוד ואימון, איך מסבירים להם מה זאת רוח הפלמ"ח? מה זאת רוח האדם. מה זה חזון. מה זה לחלום" (עמוד 61), שאל. בקרב על הקסטל למשל, חילץ כוח מפקדים בפיקוד נחום אריאלי מספר טוראים ובהם קניוק. "סגנו של נחום מורה לנו לסגת וצועק: "הטוראים לסגת. המפקדים יחפו על הנסיגה!" הסלעים צעקו מכאב. חרובים נשרו. תאנים נפלו. את שמעון אלפסי, שצעק הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה, אני אזכור כל ימי" (עמוד 56). היתה זו קריאה מכוננת, שהמחישה, אולי, יותר מכל את אחריותם ומחויבותם של המפקדים לחייליהם והפכה לנורמה שלאורה התחנכו מפקדי צה"ל מאז המלחמה ועד עתה. "אינני זוכר מתי יצאנו לטבח שנקרא בטעות הקרב במנזר סן סימון" (עמוד 143), כתב בהתייחס לקרב השני על המנזר שהקרב עליו היה לאחד מסמליה של המלחמה. "הסתערנו וירו עלינו בתותחים וברובים ובמכונות ירייה, והגעתי לבית שהיו בו תריסים ירוקים, סמוך למנזר סן סימון" (עמוד 143). מהקרב עצמו, כתב, זכר בעיקר אימה שעטפה אותו וכיצד "רפול נפצע ועזרתי לו לשבת על כיסא, שכנראה עמד על שולחן, והוא המשיך לירות. מישהו צעק לו שיפסיק וייתן לחובש לטפל בו, והוא צעק ביבבת אהבה, אבל אני הורג את האויב!" (עמוד 144). הקרב היה קשה, וקניוק תיאר בו את הפחד, אי־הוודאות ועד כמה הכל היה תלוי על בלימה, אבל גם את הדוגמה האישית שהפגינו מפקדי הכוח, ובראשם "רעננה", הוא אליהו סלע, "שפיקד על הפעולה והיה המפקד הכי אמיץ והכי חכם שפגשתי מימי, רץ ונתן פקודות, וכולם הקשיבו לו" (עמוד 146). לאחר לחימה קשה, כתב, נסוגו לוחמי הכנופיות הערבים. "השתרר שקט. דדו הביט באויב הנסוג ואמר, זה היה אישון מול אישון, והם מצמצו ראשונים" (עמוד 147). "ככה קרה לנו. הלכנו להביא יהודים בים וגמרנו מקימים מדינה בהרי ירושלים. טעות לומר שלחמנו על הקמת המדינה הזאת. שכן מנין ידענו איך מקימים מדינות? מישהו עשה את זה לפנינו? שטויות, מדינה עברית היתה תקיעה שנחטפה משופר של אחרים" (עמוד 14). אבל, "איכשהו בכוח הנס שהיה בעצם המעשה, הגיעה התקיעה ליעדה" (עמוד 15). גם כאשר "כבש הפלמ"ח את צפת (אני לא הייתי שם), רב העיר אמר שצפת ניצלה בזכות הנס והמעשים: המעשים היו התפילות והנס היה שהפלמ"ח הגיע. הוטל עלינו לחולל נסים. מדינה היתה מושג מעורפל ואפילו מגוחך" (עמוד 15). במהלך מבצע אנ-פאר במלחמה (שהתרחש אמנם בחזית אחרת עם כוחות אחרים ובו לחמו חטיבות גבעתי והנגב בחזית הדרום כנגד הצבא המצרי), ביקרו ראש אג"ם יגאל ידין וסגן שר הביטחון ישראל גלילי את הכוחות הלוחמים. במהלך הביקור אמר גלילי ללוחמים: "השורות אצלכם דלילות מאד, אך הרוח ממלאת את הפרצות". רוח זו עולה גם מספרו של קניוק, שהוציא מתחת ידו ספר חזק שמטלטל את הקורא, ממחיש את מוראות המלחמה ומתאר היטב את קשיי הימים ההם, על הפחד, הגבורה ואת הנס שחוללו לוחמי הפלמ"ח, צה"ל והמחתרות כנגד כל הסיכויים, הוא מדינת ישראל.

הספר "העריק" (הוצאת ידיעות ספרים, 2011) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של סוכן המוסד והמתנקש גבריאל אלון. אלון, יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה. בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, גויס אלון לשורות המוסד בידי רב-המרגלים ואיש הפלמ"ח ארי שומרון (דמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), אשר חטף בשעתו את אדולף אייכמן. בהדרכתו נעשה אלון לאיש מבצעים מיומן, המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק שלימד אותו. "שומרון הגיע אליו לירושלים ביום בהיר אחד, בספטמבר 1972. גבריאל היה צייר צעיר ומבטיח שנטש תפקיד ביחידת צבא מובחרת לטובת לימודים בבצלאל, אקדמיה לאמנות ולעיצוב. שומרון בדיוק מונה למפקד מבצע "זעם האל", מבצע סודי של הביון הישראלי שנועד לאתר ולחסל את מבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן. הוא נזקק לכלי נקם, וגבריאל היה בדיוק הצעיר שחיפש: בוטה אך אינטליגנטי, נאמן אך עצמאי, קר רגש אך הגון מיסודו. הוא גם דיבר גרמנית שוטפת במבטא הברלינאי של אמו, וכילד הרבה לנסוע באירופה. לאחר חודש של אימון מרוכז, שומרון שלח אותו לרומא, היכן שהרג את עדל ואהיל זועייטר בלובי של בניין דירות בפיאצה אניבליאנו. את שלוש השנים הבאות הקדישו הוא וצוות הסוכנים שלו לציד ולמארבים ברחבי מערב אירופה. הם הרגו בלילה ולאור יום וחיו כל רגע בפחד שמא ייעצרו באשמת רצח בידי משטרה אירופית" (עמוד 72). בספר הנ"ל נדרש אלון לשוב ולהיאבק באויבו מן הספר הקודם, האוליגרך וסוחר הנשק הרוסי איוון חרקוב, במטרה להציל את חברו הטוב גרגורי בולגנוב, קצין המודיעין הרוסי שערק למערב בספר הקודם בסדרה. מאבק זה ידרוש מאלון את כל כולו ויעמיד בסכנה את היקר לו מכל. אף שהספר חוטא בשלל סופרלטיבים ציוניים (שאופייניים כל-כך למי שמביט על ישראל מבחוץ) ונעדר כל ציניות וביקורתיות המחייבת את העוסקים בתחום, הוא כתוב טוב, מותח ונעים לקריאה. קל להיזדהות עם אלון ולא פעם הקורא יחוש כי הוא ממש מוכרח לגמוע עוד ועוד עמודים עד אשר וידא כי אלון נחלץ מן הסכנה בה הוא נתון. מדובר גם בספר הטוב בסדרה. בהחלט מומלץ.

https://wp.me/p4kTCp-4ir העיתונאי והסופר הבריטי בן מקנטייר הוא אחד המוכשרים שבכותבי ההיסטוריה הפופולרית על אודות מבצעי מודיעין ומבצעים מיוחדים. בסגנונו המיוחד הוא מצליח לרקום סיפורים מרתקים ורחבי יריעה. בספר המתח "הרמאי" (ספריית מעריב, ‭1992‬) שכתב סופר מותחני הריגול הבריטי פרדריק פורסיית נדרש סם מקרידי, רב־מרגלים בשירות החשאי הבריטי, להתמודד עם טענתו של עריק בכיר מן הקג"ב, הקולונל אורלוב, כי ראש אגף בסי־איי־אי מרגל עבור בריה"מ. מקרידי, "סוכן־שטח לשעבר", מפעיל סוכן המכונה "מזכרת", קצין קג"ב בשגרירות בריה"מ בלונדון בשם גורודוב. "מזכרת" מזהיר אותו כי מדובר במזימה מתוחכמת של הקג"ב לקרוע את הסי־איי־אי "לגזרים מבפנים. להרוס את המורל, לשסות חברים זה בזה" (עמ' 205). הקורא אינו יודע למי מהסוכנים להאמין, לאורלוב או לגורודוב. לבסוף מתברר כי המידע שבידי מקרידי מהימן, והוא מחלץ את "מזכרת" מלב מוסקבה במבצע מילוט מתוחכם שבמהלכו הוסתר העריק במכונית והוברח בטיסה ללונדון. נזכרתי בספרו של פורסיית, כאשר כצרכן כמעט כפייתי של ספרות ריגול והיסטוריה צבאית, מותחנים וספרי עיון כאחד, מיהרתי לקרוא את ספרו החדש של מקנטייר, "המרגל והבוגד" (תכלת, 2019). גיבור הספר הוא אולג גורדייבסקי, קצין בכיר במנהלת הראשונה של הקג"ב, שירות המודיעין הסובייטי, שריגל עבור השירות החשאי הבריטי בעיצומה של המלחמה הקרה. ג'יימס ג'יזֶס אֶנגלטון, ראש הריגול הנגדי בסי־איי־אי בשנות השישים ופרנואיד שראה בוגדים בכל פינה, תיאר את משחק הריגול כ"ג'ונגל של מראות" (עמ' 68), מלא שקרים והונאות, שבו לא ברור מי חבר ומי אויב. הקריאה בספר ממחישה עד כמה צדק. גורדייבסקי הלך בעקבות אביו ואחיו, קציני קג"ב, ובשנת 1962 החל את הכשרתו ב"דגל האדום", אקדמיית העילית של הקג"ב להכשרת סוכנים (קציני איסוף, כפי שהם מכונים בקהיליית המודיעין הישראלית), המגייסים ומפעילים סוכנים מחוץ לגבולות המדינה. שם למד את "סודותיה הכמוסים ביותר של אמנות הריגול הסובייטית: נושאי הלימוד היו איסוף מודיעין ומודיעין נגדי, גיוס סוכנים והפעלתם, מרגלים חוקיים ולא־חוקיים, סוכנים וסוכנים כפולים, כלי נשק, קרב מגע, מעקב, וכל רזי האמנות הסמויה והשפה החשאית של תחום העיסוק המוזר הזה" (עמ' 30-29). לאחר הקורס הוא הוצב בדנמרק. ניסיון ההפיכה הכושל בצ'כוסלובקיה גרם לו למהפך אידאולוגי, והוא ביקש לסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר מציין בספר כי הדוגמה הקרובה ביותר למקרה שכזה, אם כי הפוכה, היא זו של הרולד "קים" פילבי, קצין הביון הבריטי שריגל במשך שלושים שנים עבור הרוסים עד שנמלט למוסקבה רגע לפני שנתפס, וחי שם עד מותו. אך בעוד שפילבי התגייס מרצונו לשירות הרוסים במטרה לסייע להם כנגד המערב הקפיטליסטי, גורדייבסקי שהיה אזרח סובייטי נאמן כשהתגייס לקג"ב ביקש לפגוע בו פגיעה אנושה. ב־‭1970‬ נתקל בשמו קצין מודיעין בריטי "נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול. הוא הזכיר את ג'ורג' סמיילי ולא את ג'יימס בונד דווקא" (עמ' 50). כמו רב־המרגלים סמיילי, גיבורו האלמותי של ג'ון לה־קארה (שם העט של איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול), הכהן הגדול של ספרות הריגול, הייתה לו חשיבה יצירתית ותחבולנית שגרמה נזק אדיר למודיעין הסובייטי. הקצין סימן את גורדייבסקי כיעד לגיוס והפעיל אותו בהצלחה. במותחן אחר של פרדריק פורסיית, "המתווך" (ספרית מעריב, 1990), נקלע קְווִין, בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמוד 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב, לקנוניה סבוכה וקטלנית. במהלך מרדף אחר בוגד בסי־איי־אי פגש קווין בגנרל בכיר בקג"ב, המגלה לו כי הרוסים אינם מעורבים בפרשה. מיואש מכך שנותר ללא כיוון חקירה של ממש, הודה קווין שנותר, כהגדרתו, ללא אס בשרוול. הגנרל השיב שהאמריקנים תמיד משווים הכול לקלפים ושאל האם קווין משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל-זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמ' 376-375). הרוסים הם אכן, כפי שציין גם דה שליט, רבי־אמן בשחמט ובהטעיה. המערב אולי ניצח במלחמה הקרה, אבל משחק הריגול, כפי שכתב מקנטייר, בדומה לריצה למרחקים ארוכים, מחייב סבלנות, יכולת עמידה וחוש עיתוי טובים. הרוסים משחקים לטווח ארוך, וכפי שמלמדת מעורבותם במערכות הבחירות בצרפת ובארה"ב, וכן במהלכים שהם מבצעים במזרח התיכון, הם ממש לא סיימו לשחק.

הספר "מגלן" מאת שטפן צווייג (הוצאת מודן, 2020) הוא אחת הביוגרפיה המופלאות שכתב סופר כשרוני זה, ובו תיאר את חייו של מגלה הארצות והספן החשוב פרדיננד מגלן מפורטוגל. היתה זו כתב צווייג תקופה מרתקת שבה "דור של יורדי ים שעמדו בכל הסכנות למען כל הדורות הבאים אחריהם, דור של קוֹנְקיסְטָדוֹרים שפילסו את כל הנתיבים ושל גיבורים שעמדו בכל המשימות, או כמעט בכולן. רק מעשה אחד עוד נותר להשלים, המעשה האחרון, היפה ביותר, הקשה ביותר: להקיף את כל כדור הארץ על גבי ספינה אחת ויחידה, להוכיח כנגד כל הקוסמולוגים והתיאולוגים הקדמונים שעולמנו אכן עגול, ואף למדוד את היקפו. זה יהיה חזון חייו וגורלו של פֵרְנָאוֹ דֵה מָגֵלָאֵש, שאותו מכנה ההיסטוריה מגלן" (עמוד 30). תחילה היה מגלן חייל פשוט (סוֹבְּרֵסַלְיֵנְטֵה) בצי הפורטוגלי בעת המלחמה בהודו. "סוֹבְּרֵסַלְיֵנְטֵה אינו זוכה ליחס מיוחד, והוא נדרש לכל משימה: עליו לקפל מפרשים ולאייש את המשאבות בשעת סופה, יום אחד עליו להסתער על עיר וביום המחרת לעדור בחול בשמש הקופחת על מנת להקים שם מבצר. עליו לסחוב על שכמו סחורות לסחר החליפין ולעמוד על המשמר בתחנות המסחר, להילחם בים וגם ביבשה, להשתמש במיומנות באנך העומק וגם בחרב, לקבל וגם לתת פקודות. אך מכיוון שדורשים ממנו הכול הוא גם לומד הכול, והופך להיות בה בעת לוחם, ספן וסוחר, בקיא בבני אדם, בארצות, בימים ובכוכבים" (עמוד 34). באחת הפעמים שבהם עוגן הצי בו משרת מגלן בהודו טווה השולטן המלאי תחבולה וכמעט שהשמיד את הצי במלכודת מתוחכמת, אולם מגלן הספיק למסור אזהרה בדבר ומתקפת הפתע סוכלה. כמה מן המלחים שבצי הפורטוגלי נמצאו בשעת ההתקפה בעיר ורבים מהם נופלים שודדים קורבן למרצחים המלאים. "רק אחד ויחיד, האמיץ מכולם, ממשיך להתגונן – זהו רעו הקרוב והיקר ביותר של מגלן, פרנסיסקו סֵרָאוֹ. הוא מוקף ופצוע, נדמה שהוא כבר אבוד. אבל אז מגיע מגלן בסירת משוטים קטנה, מלווה בחייל נוסף, ומסכן את חייו ללא חת למען חברו. בכמה אבחות חרב עזות הוא מחלץ את סראו, המכותר בכוח העולה עליו עשרות מונים, וגורר אותו לדוגית הקטנה. במתקפה המוחצת הזאת איבד הצי הפורטוגלי את הסירות שלו ויותר משליש מאנשיו, אך מגלן זכה ברע נאמן, שתהיה לו השפעה מכרעת על מפעלו בעתיד" (עמוד 40). מגלן, כפי שעולה מן הספר, הוא לוחם נחוש. "בקיץ 1513, ברגע שהמלך מנואל נערך לפשיטה גדולה על מרוקו במטרה לקפד סופית את ראשם של המוּרים הגזלנים, הלוחם המנוסה מתייצב מייד. רק חוסר הנחת שלו מהבטלה הכפויה יכול להסביר את ההחלטה הזאת. כי מגלן, שהעביר את כל שירותו כמעט בצי והפך בשבע השנים ההן לאחד מיורדי הים המנוסים בתקופתו, אינו יכול לתת שום ביטוי ממשי ליכולותיו האמיתיות בקרב יבשתי. הוא מצטרף לצבא הגדול הנשלח לאָזָמור, ושוב אינו אלא קצין זוטר, בלי מעמד ובלי סמכות. שוב, כמו בהודו, שמו אינו נזכר במקום בולט בדיווחים – אם כי הוא עצמו, בדיוק כמו בהודו, שוב נמצא בחזית הסכנה. גם הפעם, בשלישית, מגלן נפצע בקרב פנים אל פנים. דקירת חנית במפרק הברך שלו פוגעת בעצב" (עמוד 49). לאחר מסע המלחמה הזה, כשמתברר למגלן שחינו סר בחצר המלכות הפורטוגלית הוא פונה להציע את שירותיו ליריבתה הגדולה של ארצו, לממלכת ספרד. תכניתו, היא לבצע את למעשה הגבורה הגדול ביותר בתולדות הספנות, להקיף את העולם ולהוכיח שהעולם הוא עגול uכל האוקיאנוסים הם בעצם ים מחובר אחד. מגלן הוא סיפור הרפתקאות מרתק, וצווייג רקם אותו בשלמות. מעשה כביר שהיה באמת, ונכתב באופן מעורר השתאות. תענוג של ספר.

https://wp.me/p4kTCp-5BX ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?" (הוצאת דביר, 2020), מנתח את הלחימה בחזית הדרום בשלהי המלחמה, ואת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על שני הצדדים. הוא ממשיך למעשה את קודמו "צליחה" (הוצאת דביר, 2011), שבו ניתח אזוב, בעבר חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, את נקודת המפנה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. קרב הצליחה היה, אולי, הקרב הקשה ביותר שלחם צה"ל מעודו. "צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה. אבל לא תורת הלחימה היא זו שקבעה את גורל הצליחה, אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276). "צליחה" היה ספר מטלטל, שסיפר את מה שניתן לתאר כדרמה הצבאית המותחת, הגורלית והמרתקת ביותר במלחמות ישראל. אזוב תיאר בו בכישרון רב, את גבורת הלוחמים ומפקדי השדה אל מול פני המלחמה הקשה. מבין הספרים שנכתבו על המלחמה הזאת, רק ספרו של זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", והביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", משתווים לו באיכותם. כותרת הספר הנוכחי היא "הכרעה", אך אזוב מציין שזהו "מושג טעון ליבון". הגדרה רחבה יותר מההגדרה המילונית "ניצחון בקרב", מתארת הכרעה צבאית כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו". "אולם כבר מעיון ראשון בתוצאות מלחמת יום הכיפורים", טוען אזוב, "נראה שהפירוש במקרה הזה מורכב קצת יותר. המורכבות נובעת מהפער שבין ׳הכרעה צבאית׳ לבין ניצחון במלחמה. ההישג הצבאי, שהוא פועל יוצא מהמצב בשדה הקרב, הוא רק היבט אחד במסכת רחבה יותר של תוצאות המלחמה. בתוצאות מלחמה נשקלות מטרותיה, שעמדו בבסיס מניעיה, מול היעדים שהושגו בסופה, וחשבונה כולל גם את המבט המדיני. ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת" (עמוד 14). הדרמה הצבאית המותחת נמשכת בתיאורי הקרבות בספר. בלילה שבין 15־16 באוקטובר פיקד האלוף אריק שרון על אוגדה 143 בקרב הצליחה. היה זה הלילה של האלוף שרון, ובו הפגין מי שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה 38 בקרב המופתי באום־כתף ב־1967, שליטה מרשימה בכוחות ויכולת קריאה נדירה של תמונת הקרב המשתנה. חטיבות השריון 14 ו־600 ביצעו פעולות הבקעה והטעיה כדי לאפשר לחטיבת הצנחנים 247 בפיקוד אל"מ דני מט לצלוח את תעלת סואץ ב"תפר" שבין הארמיות המצריות. באחת וחצי בלילה צלח את התעלה "הגל הראשון של חטיבת הצנחנים, פלוגת החה"ן שסימנה את השטח ולאחר שהשטח סומן צלח גדוד 565 של סא"ל דן זיו שאץ להרחיב את המאחז בגדה המערבית" (עמוד 26). בימים הבאים שימשה הנקודה שממנה צלחו הכוחות את התעלה, מתחם שכונה "החצר" – כנקודה שאליה התנקזו כלל כוחות אוגדת שרון שביקשו לצלוח את התעלה. הצבא המצרי מצדו זרק על הכוחות ב"חצר" את כל מה שהיה לו. סא"ל עמוס נאמן, מוותיקי הצנחנים שסייע ב"חצר" בהכוונת הכוחות לגדה המערבית של התעלה, כתב לאשתו: "אני יושב עכשיו בנגמ"ש ומטוסי פנטום חגים מעלינו. היום אחה"צ הגיהינום הגיע לשיא. תריסר מיגים תקפו אותנו בנוסף לאש ארטילריה. פצועים לעשרות זועקים סביבך. מכוניות מתפוצצות. אנו משיבים אש תופת. זה היה טירוף, גיהינום של אש, עשן, רסיסים, אנחות, עזרה עילאית לפצוע, עשן צורב, אבק – ומעל לכול חוסר אונים. זו מלחמה איומה שהמצרים נלחמים בה עד החייל האחרון. דעו לכם שהפעם זה רציני, זו מלחמת עולם בזעיר אנפין" (עמוד 17). "היסטוריון חייב זהירות בביקורתו. קל לבקר מהכורסה, הרבה יותר קשה להבין את מה שנראה ממרומי הדיונה או ממשקפי האבק של המפקד בצריח" (עמוד 295), כתב אזוב. ניכר בספרו שמדובר במחקר היסטורי מעמיק, שנשען על איסוף ובירור יסודי של העובדות כדי לצמצם ככל שניתן את הפער בין הכורסה לצריח הטנק. העובדות שנאספו בשקדנות גובשו לכדי סיפור חזק ונהיר שתופס את הקורא ואינו מרפה.

"המעפילים האלה עם העיניים המבוהלות, אלה ינצחו אתכם. עלובי־החיים האלה, שירדו מן הגרוטאה הזאת – חזקים מכל התותחים שלכם" (הראל בתשובה לאדמירל הבריטי שפיקד על עצירת אוניית המעפילים ה"פאן יורק", לאחר שהספינה נכנעה לצי הבריטי, עמוד 37). הספר "האיש והאקסודוס" (ידיעות ספרים, 2013) מאת יורם קניוק, הוא מהדורה מחודשת לביוגרפיה שכתב (אקסודוס: אודיסאה של מפקד) אודות יוסי הראל , איש הנודדת, פלוגות הלילה המיוחדות והפלמ"ח ובהמשך מפקד אוניות מעפילים, בהן הספינה "אקסודוס". הספר מתאר את ילדותו של הראל, ימיו בנודדת ובפלוגות הלילה ובהמשך במפעל העפלה. הוא אינו עוסק בשנותיו בחיל המודיעין וב"מוסד", וכן בפעילותו כאיש עסקים ואספן אומנות. בספר נזכרים גם משה דיין, יצחק שדה, חיים וייצמן, אורד וינגייט ועוד רבות מן הדמויות הבולטות של ימי המדינה שבדרך. הראל נולד בירושלים כיוסף המבורגר. האיש שגילה את הראל וטיפח אותו היה מפקדו יצחק שדה, לימים מייסד הפלמ"ח ואלוף בצה"ל. הראל שירת ביחידה המובחרת שהקים יצחק שדה, 'הנודדת', שהיתה "האמא והאבא של סיירות צה"ל בעתיד" (עמוד 40). כשאתה קטן, שינן שדה לאנשיו, "הֶיה זריז, פיקח ורב־תחבולות ובעיקר, רב־תעוזה" (עמוד 40). ב־1938 הצטרף הראל לפלוגות השדה והשתתף בעלייה לחניתה כמדריך נשק. בלילה הראשון תקפו הכנופיות הערביות וחניתה כמעט נפלה. "יוסי ניצב בעמדה ממטיר אש מדויקת מכיוונים שונים כדי ליצור רושם שיש עמדות רבות" (עמוד 43). אז גם התיידד עם קפטן (סרן) אורד צ'ארלס וינגייט, "הידיד", קצין תותחנים שאת רוב שירותו הצבאי עשה בהקמה ופיקוד על כוחות חיל רגלים מיוחדים ומובחרים. וינגייט "היה זה שהגה ויזם את שיטות הקומנדו של הצבא הבריטי: פשיטות ליליות מהירות תוך ניצול גורם ההפתעה ושימוש ביחידות קטנות, מהירות ומאומנות היטב" (עמוד 46). וינגייט העריך מאוד את הראל והשניים היו לידידים. "באחת הפעולות עם וינגייט, נכנס יוסי לכפר בתוך לבנון, הכוח הותקף ויוסי חיסל יחידה שלמה ברימוני־יד. וינגייט כינה אותו מאז 'The Bomber' והציע להעניק לו אות הצטיינות" (עמוד 47). עם מפקדים־מורים כמו שדה וינגייט אין פלא שהראל הפך למפקד מוערך ומוכשר. בימי מלחמת העולם השנייה הצטרף לפלי"ם, המחלקה הימית של הפלמ"ח, בין היתר לקח חלק בפעולות החוליה לחבלה ימית כנגד ספינות המשמר הבריטיות. בתקופת ההעפלה פיקד על ארבע אוניות מעפילים: "כנסת ישראל", שתי אוניות ה"פאנים": "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", וגולת הכותרת: "אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז"). ארבע אוניות אלה הובילו לארץ ישראל כ־25,000 מעפילים, כשליש מן המעפילים שעלו לארץ בתקופת ההעפלה. גם לאחר קום המדינה פעל הראל כמפקד ואיש מבצעים באמ"ן ובמוסד. הוא פיקד "על יחידות מודיעין ושיקם יחידה שהיתה מן החשובות ביותר, ועסק בעניינים שונים ומשונים ופוצץ אוניות וחיבל במתקני אויב תוך שימוש באמצעים מתוחכמים, ואף נקרא 'הקצין הגבר' משום שחשף תרמית ששינתה את ההיסטוריה הישראלית" (עמוד 169). סיפורו של הראל שזור בסיפור המאבק על הקמת המדינה, וקניוק מספרו ביד אומן, תוך שימוש בשפתו המיוחדת. העלילה כתובה כספר מתח, וזהו, אולי ספרו הטוב ביותר של קניוק. קריאת חובה.

"שיגעון, הייסטינגס, הוא דבר נורא... אני חושש... אני חושש מאוד..." (הרקול פוארו מזהיר מפני טירופו של רוצח סדרתי, עמוד 67). "רציחות האלפבית" (הוצאת עם עובד, 2020) מאת הסופרת הבריטית אגתה כריסטי עוסק בחקירה שמנהל הבלש הרקול פוארו, אולי הדמות המפורסמת והמוצלחת ביותר של כריסטי, בכדי ללכוד רוצח סדרתי. בראשית הספר מגיע קפטן ארתור הייסטינגס, קצין חי"ר לשעבר בצבא הבריטי שלחם במלחמת העולם הראשונה ופרש לגמלאות, לבקר את חברו הטוב, הבלש הפרטי הבלגי המפורסם הרקול פוארו, החי בלונדון. הבלש הגוץ שירת שנים ארוכות כשוטר. הכוכב לשעבר של משטרת בלגיה לקח חלק בחקירות סבוכות ובאירועים מורכבים. לאחר קריירה ארוכה במשטרה פרש פוארו, עקר ללונדון, והפך לבלש פרטי. כבלש פרטי מצא עצמו פוארו מנהל חקירות ברחבי העולם, ובין היתר סייע לממשלות שונות בחקירות סבוכות במיוחד. גם הפעם, אמר פוארו לחברו, "ברגע שנודע לי שאתה בדרך אמרתי בליבי: משהו יצוץ. כמו בימים עברו נצא שנינו יחדיו לציד. אבל אם כן, לא תהיה זו פרשה נדושה" (עמוד 10). ואכן רוצח סדרתי הבוחר את קורבנותיו לפי סדר האלפבית: אל"ף – גברת אליס אשר באנדובר, בי"ת – בטי ברנרד בבקסהיל, וגימ"ל – סר ג׳פרי גלדסטון בגמפטון-און-סי, התגרה בפוארו ושלח לו מכתב בטרם כל רצח. פוארו והייסטינגס אכן יוצאים שוב לציד. הפעם כנגד יריב מתוחכם במיוחד. לכאורה, אמר פוארו לשותפו הייסטינגס, "לא ידוע לנו עליו דבר – מבחינה אחרת כבר ידוע לנו די הרבה. אני רואה את דמותו הולכת ולובשת צורה מעורפלת – אדם שמדפיס באותיות ברורות ויפות – שקונה נייר משובח – שיש לו צורך גדול לתת ביטוי לאישיותו. אני רואה אותו כילד שאולי התעלמו ממנו ופסחו עליו – אני רואה אותו מתבגר בתחושה סמויה של נחיתות – מרגיש שנעשה לו עוול.... אני רואה את הדחף הפנימי הזה – להתבלט – למשוך אל עצמו תשומת לב – הולך ומתגבר, ואילו האירועים, הנסיבות – מדכאים את הדחף – אולי מוסיפים השפלה על השפלה. ובנפש פנימה הגפרור מצית את פתיל ההשהיה..." (עמוד 60). בגב הספר נכתב כי זהו אחד המותחנים הראשונים שנכתבו על רוצח סדרתי, וכמו תמיד אלופת המתח לא מאכזבת. את הספר תרגמה היטב באופן נהיר וקולח מיכל אלפון. מומלץ בחום רב, כבר לא כותבים מתח ברמה הזו, וגם ספרות יפה.

https://wp.me/p4kTCp-5tb ספר חדש מאת המלך הבלתי מעורער של ספרי הריגול, ג'ון לה־קארה, הוא תמיד סיבה לשמחה גדולה. לה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, תיאר בספריו, אולי טוב מכולם, את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה. ספריו אודות קצין המודיעין הבריטי ג'ורג' סמיילי, שהיווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד – נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול – הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד. "הספן השב הביתה מן הים" (עמ' 25), מברך דומיניק טרנץ' ראש תחנת לונדון, את נט, גיבור הספרו, במשפט שמהדהד את כותרת ספרו הטוב והמפורסם ביותר של לה־קארה, "המרגל שחזר מן הכפור". בלילת הספר החדש "איש שטח" (כנרת זמורה־דביר, 2020), שנכתב בגוף ראשון, מגולל נט, איש השירות החשאי הבריטי, העומד לפני פרישה, את פרשיית הריגול האחרונה שבה היה מעורב. יותר מעשרים שנה, מספר נט לקוראים, "שֵירַתי את מלכתי במסווה דיפלומטי או קונסולרי במוסקבה, בפראג, בבוקרשט, בבודפשט, בטביליסי, בטריאסטה, בהלסינקי, וממש לאחרונה בטאלין, מגייס ומפעיל סוכנים חשאיים מכל גוני הקשת" (עמ' 21). למעט אשתו, פרודנס המכונה "פְּרוּ", איש מחבריו או מכריו לא ידע במה עסק כל אותם שנים. הוא היה רוצה, למשל, להסביר לבתו, סטפני שלא הצליח לטלפן ולברך אותה ביום הולדתה התשע־עשרה, משום "שישבתי אז בצד האסטוני של הגבול הרוסי בשלג סמיך והתפללתי לאלוהים שהסוכן שלי יצליח לחצות את הקווים מתחת לערימה של קורות עץ מנוסרות" (עמ' 38). או לספר לה על אחד המבצעים החשובים שניהלו הוא וראש מחלקת העיקוב בשירות, פרסי פּרַייס, "שוטר לשעבר כחוש ושתקן בשנות החמישים לחייו. לפני עשר שנים, בסיוע אחת החוליות שלו וסוכן שהפעלתי, גנבנו אבטיפוס של טיל מונחה מביתן התצוגה הרוסי בתערוכת נשק בינלאומית" (עמ' 47). אך אינו יכול. מקצוע המרגל, הסביר לנו לה־קארה, הוא מקצוע מסוכן שבו, כפי שכתב באחד מספריו, התגובות שלך חייבות להיות מהירות כשל שחקן טניס מקצועי. אבל הוא בעיקר משלח יד בודד מאוד. נט, כאמור, שב הביתה משנים של ניהול מבצעים בנכר, בכפור, ומוטל עליו לנהל את "המקלט", תחנת־משנה זנוחה שכפופה לתחנת לונדון שמנהל טרנץ', ואשר אחראית על כלל פעילות השירות החשאי בלונדון. קוראיו הוותיקים של לה־קארה ימצאו בוודאי דמיון בין החקירה שמנהל נט למצוד הבלשי שניהל סמיילי, עקב בצד אגודל, אחר הבוגד בספר "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975). למד את העובדות, הסביר סמיילי לעוזרו בספר, ואז "מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמ' 242). וזה בדיוק מה שעושה נט. כמו רבים מגיבורי הספרים שכתב לה־קארה לאחר תום המלחמה הקרה, גם נט יגלה בספר שהמדינה שאותה הוא משרת פועלת בהתאם לאינטרסים קרים ואכזריים כמעט כמו אלו שמניעים את יריבותיה, שאחריהן ריגל כל השנים. בשירותה פועלים גם אנשים מושחתים, שמחפשים רווח אישי וטובת המדינה אינה עומדת לנגד עיניהם. אף שבספר הזה חזר לה־קארה לאזור הנוחות שלו וכתב על המודיעין הבריטי שבו שירת, בעבר כבר כתב גם על המודיעין הישראלי והסכסוך הישראלי־פלסטיני. בספרו "המתופפת הקטנה" (הוצאת זמורה ביתן, 1984), שנכתב על רקע מבצע "זעם האל" לחיסול המחבלים שביצעו את טבח הספורטאים במינכן, תיאר כיצד איש המוסד מרטין קורץ מגייס את גדי, איש מבצעים של המוסד שפרש, כדי להפעיל את צ'ארלי, שחקנית תיאטרון בריטית, שתסתנן לתא טרור פלסטיני רצחני. הרקורד המבצעי של גדי נפרס "מפשיטות הלילה הרבות שלו מעבר לירדן" (עמ' 49), בימיו בצנחנים, ועד להפעלת סוכנים בלוב ומעבר לתעלת סואץ, אך למרות קשיחותו אינו יכול שלא להתאהב בצ'ארלי. בכל פעם שיוצא ספר חדש ללה־קארה, ובמיוחד כשמדובר בספר מוצלח כמו הנוכחי, מתברר שאפשר לכתוב ספרות יפה באמת. כזו שמציגה דמויות ודילמות מורכבות, גם כשהעלילה מתרחשת בעולמם של מרגלים ואנשי מודיעין. ואולי, הסיבה שהספרים שלו מוצלחים כל־כך היא שאנחנו יודעים שהחיים עצמם מורכבים, ויש בהם הרבה יותר גוני אפור מאשר שחור ולבן. ועוד דבר ביקש לה־קארה לספר לנו, שאפשר להניח שציער אותו מאוד להכיר בו. המלחמה הקרה לא נעלמה עם נפילת הגוש הסובייטי. בספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983) הסביר הגיבור אלק לימאס כי המלחמה הקרה היא "מלחמה לא־נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצומצם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני־אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמ' 185). מקריאת ספרו החדש נראה כי דבר לא השתנה.

דייוויד מאמט, שהיה מועמד לאוסקר על התסריט של "הבלתי משוחדים" וכתב את תסריט הסרט (שגם ביים) "ספרטן", על רב-סמל בסיירת חיל הנחתים לשעבר הנדרש לחקור את פרשת חטיפתה של בתו של הנשיא האמריקני, הוא יוצר שאני אוהב מאוד. מעטים יודעים ליצור דמויות של קשוחים-רגישים כמותו. ב"שיקגו" (ידיעות ספרים, 2019) רומן ראשון מזה עשרים שנה שבו מאמט שב לעיר הולדתו, בשנות ה-20 של המאה הקודמת. פוליטיקאים מושחתים, גנגסטרים , פרוצות, מבריחי אלכוהול, מוסיקאי ג'אז ונוכלים מאכלסים כולם את רחובותיה של שיקאגו ואת דפי הספר. גיבור הספר הוא כתב הפלילים של השיקאגו טירביון מייק הודג', ששירת כטייס קרב בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. אהובתו, אנני וולש, בתו של בעל חנות פרחים אירי, נרצחה באכזריות למול עיניו. "הוא החליט לגלות מי הרוצחים ולהרוג אותם. הוא כבר הרג בצרפת בקרבות אוויר, וזה לא הפריע לו כלל; והוא הרג בצליפות על כוחות הקרקע, דבר שהעציב אותו. והוא הרג תצפיתן של מטוס דוֹרניר שהתרסק מעט מעבר לקווי בעלות הברית, כשנחת כדי לבזוז מזכרות מהמטוס הגרמני. הוא נחת במרחק כחמישים מטר מאחורי המטוס המרוסק והתקרב מאחור, אקדח בידו. הוא ראה שהטייס נזרק מהמטוס ושכב בתנוחת בובת־הסמרטוטים שאנשים חיים לא נמצאים בה לעולם. הוא המשיך להתקדם, הרהר מיד בטבעם החולף של הדברים ולגלג על עצמו, כמה הוא מזויף, כשהבחין בתנועה בזווית עינו. זה היה התצפיתן של המטוס, זרוק למחצה מחוץ לתאו. הוא סובב את מכונת הירייה כדי לכוון אליו. בעודו צופה בו הוא חשב שמשונה שלא שמע את המקלע נע על מסילתו. הוא ראה איך חזהו של המקלען מתפוצץ והופתע כשהבין כי הוא זה שירה בו" (עמוד 154). הספר הוא מותחן מאלף ורומן עם עומק, בדומה לאבות הז'אנר, האמט וצ'אנדלר ולכותבים היותר מודרניים כמו אלרוי. ספר נפלא.

"בתום הצגת תמונת המודיעין בנושאים אלה, שאל אותי רוה"מ 'אז מה אתה ממליץ לעשות?' כנראה שמבע פני לא הצליח להסתיר את הפתעתי מהשאלה" (עמוד 42), סיפר האלוף (מיל.) אהרן זאבי־פרקש, ראש אמ"ן לשעבר, באסופת השיחות שקיים עם ד"ר תא"ל (מיל.) דב תמרי, שכונסה לספר "ואיך נדע?" (הוצאת ידיעות ספרים, 2011). השניים קיימו שיח מעמיק אודות עבודת המודיעין מול הדרג הצבאי והמדיני ומגבלותיה, מבצעים מיוחדים, שיתוף פעולה בין גופי המודיעין של ישראל (כמה בכלל היא צריכה?) ועם גורמי מודיעין זרים, תפיסת ההפעלה של צה"ל ותפיסת הביטחון של מדינת ישראל. כל זאת תוך הצגת מקרי בוחן, אנקדוטות מניסיונם האישי ועוד. הפרשן הצבאי של הארץ, זאב שיף המנוח, כתב בשעתו כי "צרכני המודיעין הם, כידוע, ביקורתיים מאוד בדרך כלל ונוטים לטעון שלא היה בידיהם די מידע או שהוא הגיע מאוחר מדי, לאחר שהאויב שינה את מיקומו". אבל תמרי ביקש לציין כי הלקוחות העיקריים של עבודת המודיעין הם הקברניטים הפוליטיים, הלוקים בחיסרון תמידי שכן, אין להם זמן ללימוד מקדים. מנגד, "בשעת משבר אין זמן, ולחצי השעה פוגעים בלמידה ובהבנה" (עמוד 36). בדיוק בגלל זה סיפר זאבי־פרקש, שכראש אמ"ן הוא פיתח את שיטת "קמ"ח" לתדרוך בכירי הדרג מדיני והצבאי: "ק – קהל –דע את הקהל בפניו אתה מציג את דבריך והצג לו את הדברים מהיכרותך אותו, את תכונותיו ואת אופיו" (עמוד 43). "מ – מציג – דע את עצמך, את יכולותיך ואת העוצמות שלך. ונצל את כישוריך הרלוונטיים להצגה אפקטיבית בפני ה"קהל" שלך" (עמוד 43). "ח – חומר – בחר בקפידה את תוכן הדברים שתביא לעדכון ואת פרטיו, על העזרים הנדרשים, על מצת לשפר את אפקטיביות ההצגה" (עמוד 44). עוד דן זאבי בספר בסוגיות הלחימה בטרור בעידן המודרני, בדגש על תובנות שגיבש לאור האינתיפאדה השנייה. "כשבשאר אסד הבין, אחרי התקיפה בעין סאחב (תקיפת מחנה אימונים ולוגיסטיקה של החמאס צפונית לדמשק באוקטובר 2003), שהלחץ עליו הוא בלתי נסבל מבחינתו ועלול לערער את שלטונו, הוא קרא לחאלד משעל והורה לו להיערך לעזוב את סוריה! זאת אומרת, כשיש סכנה ליציבות השלטון, והשלטון פונקציונלי, גם הטרור מורתע" (עמוד 125). באנתיפאדה השנייה העיד מפקד אוגדת יהודה ושומרון דאז, גדי איזנקוט, "היה לצה"ל מודיעין מעולה כפי שלא היה לאף צבא אחר בהתמודדות מול טרור. לא מצאתי צבא אחר שהיתה לו איכות כזאת של מודיעין במלחמה מסוג זה". שבח זה ודאי שמגיע גם לאמ"ן בראשות זאבי־פרקש. אך לצד המודיעין האיכותי שסיפק אמ"ן באותה עת לדרגי השטח הרי שהוא עצמו, כראש אמ"ן, ספג ביקורת חריפה על כך שנמנע מלהביע עמדה עצמאית. כך למשל, כאשר שכב ערפאת על ערש דווי בצרפת, העיד זאבי־פרקש בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי על־פי המודיעין שבידיו הראיס "חולה מאוד. ייתכן שהוא ימות ויתכן שהוא ישרוד." חברי הוועדה השתוממו, בשביל סקירה שכזו לא צריך להיות ראש אמ"ן ואפילו לא איש מודיעין. בסוגיות המודיעיניות ניכר שזאבי־פרקש מוביל. מנגד, בכל האמור בהפעלת הכוח ובלחימה הרי שתמרי, שעשה את "רוב שנות שירותו בצה"ל בתפקידי פיקוד בשדה, בצנחנים, ביחידות מיוחדות ובשריון" (עמוד 11), הוא בר הסמכה. בספר דנו השניים באתגרי הלחימה של השנים האחרונות ובכלל זה כנגר הטרור באינתיפאדה השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה". זאבי הצביע על השינוי הגדול שחל באגף המודיעין, בין היתר כלקח ממלחמת לבנון השנייה, ועיקרו הנגשת המודיעין ואמצעי התצפית לדרג הלוחם. תפיסה זו, שכונתה "לחימה מועשרת מודיעין" (לוחמ"ם), הבשילה מספר שנים לאחר פרסום הספר, בהובלת ראש אמ"ן דאז, אביב כוכבי, ובמסגרתה . תמרי דחה בספר את הביקורת על מפקדי הפלזמות במלחמת לבנון השנייה. לדבריו, "לא הפלזמה היתה אשמה בלבנון, אלא תפיסת ההפעלה הטקטית" (עמוד 322). הקדמה הטכנולוגית, אמר הופכת את המידע לזמין ונגיש יותר "גם למפקד הפלוגה שבראש לוחמיו. ראינו את זה עכשיו, ב"עופרת יצוקה", בכלֵי הלחימה של מפקדי הגדודים" (עמוד 322). במבצע "עופרת יצוקה", אמר, באה לידי ביטוי העליונות המודיעינית באופן מיטבי. אך למעשה, הזכיר, "זה התחיל לפני כשלוש או ארבע שנים ודווקא ברצועת עזה, בתקופה שמשה יעלון היה רמטכ"ל ושמואל זכאי היה מפקד האוגדה ברצועה" (עמוד 322). אבל במלחמה הבאה, טען תמרי, התמרון הקרקעי הזה לא יספיק. "התמרון הטורי – הבקעה, חדירה לעומק, התקדמות ורדיפה – לא יספיק. לחימה בו־זמנית בחזית, בעומק, בצדדים, באמצעות כוחות שונים יכולה לשבש את היגיון המגננה של היריב" (עמוד 183). התוצאה, אם כן, היא ספר שיחות מרתק בו ניתחו סוגיות שונות בתחומי הצבא והביטחון. מה גם שדעותיהם של השניים הן לא תמיד בזרם המרכזי, והם אינם נמנעים מביקורת על צה"ל, על הדרג הצבאי והמדיני הבכיר ועל תפיסות הפעלת הכוח.

http://bit.ly/2iMKb1K לאחרונה יצא לאור "אנחנו על השחור" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2016), מאת אבירם ברקאי, שחיבר בין היתר את הספר "על בלימה" אודות לחימת חטיבה 188 בקרבות הבלימה ברמת הגולן. הפעם בחר המחבר לעסוק בספר דווקא במלחמת לבנון הראשונה, 1982, באמצעות סיפורה של חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. ברקאי ערך במשך שלוש שנים מחקר מעמיק אותו גיבש, לצד דו"חות, מאמרים וספרים לרוב לכדי סיפור מרתק שלא ניתן להניח מן היד. שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הידועה גם בשם מבצע שלום הגליל, מונה למפקד חטיבה 500 אל"מ דורון רובין, לאחר שהתעקש כי בטרם יקודם לתא"ל עליו לצבור ניסיון פיקודי בשריון. רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, נחשב למפקד נערץ ולמקצוען אמיתי. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד הצנחנים 202 בקרב המפורסם בוואדי מבעוק, במהלכו השמיד הגדוד, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל האוויר וכוחות שריון חטיבת טנקים מצרית. בהמשך "היה מפקד בית הספר לקצינים ומפקדה של חטיבת הצנחנים הסדירה. בתקופתו בוצעו ככל הנראה הכי הרבה פעולות ופשיטות מבצעיות מאז יציקת אבן הפינה לחטיבה האדומה" (עמוד 52). בהתאם לתכנית האופרטיבית אמורה היתה אוגדת השריון 162, עליה פיקד תא"ל מנחם עינן, לנוע "בגב שדרת הרי השוף כשממזרח וממערב ינועו כוחות שכנים בכיוון הבקאע וציר החוף. ב'ש' + 48 יגיעו כוחות האוגדה לכביש ביירות-דמשק" (עמוד 65). מטרתה – ניתוק ביירות מכוחות הצבא הסורי. החוד של האוגדה היה חטיבה 500 בפיקוד רובין. החטיבה בפיקודו היתה למעשה צוות קרב חטיבתי שכלל שלושה גדודי שריון סדירים, גדוד ההנדסה 601, גדוד הנח"ל 932 וכן שני גדודי צנחנים (מחטיבות מילואים שונות). אף שהספר אינו מתייחס לכך, האופן שבו פעלה אז החטיבה, כשמצוותים לה גדודי מילואים בכשירות גבוהה, תואם את תפיסת הפעלת כוחות המילואים החדשה של צה"ל, על-פיה שולבו כוחות מילואים, גדודים ופלוגות, בתוך עוצבות סדירות. יומיים לאחר פרוץ המלחמה, ב-8 ביוני, נתקלים כוחות החטיבה המצויים בתנועה לעבר הכפר עין זחלתא, בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי הערוכים היטב בנקודות שולטות על הציר. מספר טנקים של החטיבה נפגעים ואחד מהם אף מתדרדר אל התהום בצד הדרך. עד מהרה נוצר פקק והחטיבה אינה מצליחה להתקדם. חילוץ הנפגעים נעשה תחת אש והכוחות התקשו לזהות את מיקום הסורים. לצד השבחים, לגבורת הלוחמים והמפקדים, ברקאי אינו חוסך שבטו מן החטיבה, בדגש על מפקדה. לתפיסתו, "גם בלי ידיעות מבוססות על אויב ראוי היה שמח"ט 500 יפעל אחרת, שיתייחס לגזרת עין זחלתא כאל אזור מסוכן במיוחד" (עמוד 266). מנגד, קובע המחבר, כי בכוח אישיותו, מנהיגותו ורמתו המקצועית הגבוהה, הצליח רובין להוביל את אנשיו, ממצב קשה לכדי ניצחון ועמידה במשימה. ב-10 ביוני הוביל רובין את החטיבה להתקפה משולבת, בסיוע ארטילרי ואווירי. הצנחנים תקפו את המערך הסורי מעורפו, ואילו השריון תקף את הסורים מחזיתם. ההתקפה הצליחה, מרחב עין זחלתא נכבש וגופות הנעדרים נמצאו. לאחר הקרב המשיכה החטיבה קדימה עד שב-24 ביוני, שמונה-עשר יום לאחר תחילת המלחמה, השלימה חטיבה 500 את המשימה המקורית שהוטלה עליה והתייצבה על כביש ביירות-דמשק. "אנחנו על השחור" (עמוד 410), דיווח המח"ט למפקד האוגדה, תא"ל מנחם עינן, ושמע ממנו כי כלל הפיקוד הצה"לי משבח את החטיבה על הישגה, שלדעת רובין (לימים אלוף במיל'), תרם תרומה משמעותית למנוף הלחצים שהביא את המחבלים להיכנע ולהתפנות מלבנון לתוניס. במובן מסוים עשה לעצמו המחבר "חיים קלים", שכן הוא ניתח את המלחמה עד לשנת 1983, למרות שניתן לטעון שנמשכה לפחות עוד שנתיים אם לא למעלה מזה, עד נסיגת צה"ל בשנת 2000. ועדיין השאלות שהוא מציב מטרידות. חלק מיעדי המלחמה, בוודאי בנוגע לחיסול תשתית אש"ף בלבנון וגירושו מתחומה, הושגו. גם הפגיעה בצבא הסורי היתה מרשימה. מדוע אם כן, נחשבה המלחמה לכישלון כה צורב? כשקוראים את הספר אודות חטיבה 500 בשל"ג, עולה בזיכרון ספר אחר אודות חטיבה באותה מלחמה, "אתי מלבנון" שכתב האלוף במיל' יורם יאיר. גם הוא תיאר, בכישרון רב, את לחימת חטיבת הצנחנים הסדירה שעליה פיקד (הוא החליף בתפקיד את רובין שעבר, כאמור, לשריון) למן הנחיתה מן הים ועד לביירות. אז נגמר הספר. צה"ל לעומת זאת, נשאר בלבנון עוד 18 שנים. אולי זו הסיבה.

בטרם נפטר הספיק אלוף (מיל.) דורון רובין לכתוב ספר קטן, תמציתי וחכם ובו פרס את משנתו הצבאית ואת תובנותיו על פיקוד מנהיגות בלחימה. את הספר, "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018), כתב למפקדי השדה של צה"ל בסדיר ובמילואים, לאלו "שעל כתפיהם המלחמה תקום ותיפול" (עמוד 15). למרות כל השינויים בצה"ל ובחברה הישראלית, כתב להם, "השירות בצבא הוא עדיין שליחות. בעסקי חיים ומוות רצוי שיעסקו הטובים, השקולים, והאחראים שבינינו. בלי שום קשר להשתייכותם למוקדי כוח כאלה ואחרים" (עמוד 162). ראוי שאמירה זו תהדהד. "התגייסתי לצנחנים ב־1963. עשיתי מסלול של 14 חודשים, נשלחתי לקורס קצינים, וסיימתי אותו כחניך מצטיין פלוגתי" (עמוד 17), כתב רובין. הוא היה מ"פ בגדוד 890 במלחמת ששת הימים, סמג"ד במלחמת ההתשה, ומפקד קורס המ"כים של החטיבה בפשיטות בלבנון. שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים מונה לפקד על גדוד 202 בחטיבה, וניצל את הזמן כדי להטמיע בגדוד את גישתו לפיה "גדוד 202 צריך להיות מסוגל לעשות הכול ולעשות זאת לבד" (עמוד 32). לאנשיו חזר והדגיש: "אתם לבדכם בשטח, אתם עצמאים, ואתם יודעים לעשות הכול. אתם מוכנים לכל סיטואציה שתיווצר, אי אפשר להפתיע אתכם. גדוד 202 הוא גדוד אוטונומי, הוא אינו תלוי באימא חטיבה" (עמוד 32). בהקדמה לספר תיאר האלוף (מיל.) דורון אלמוג, שהיה מ"פ בגדוד (ולימים מג"ד בצנחנים כשרובין המח"ט), כיצד הוביל אותם רובין "מתחושה של מבוכה והפתעה לאחד הניצחונות הגדולים שהיו במלחמת יום הכיפורים" (עמוד 7), קרב ואדי מבעוק. אלמוג העיד כי לאורך הקרב שמע אותו "ברשת הקשר פוקד בקור רוח על חבורת המפקדים. מנסה להוציא מכל אחד מהם את המקסימום" (עמוד 8). רובין האמין שתרגילים מתוסרטים שמתנהלים על־פי התכנית ואינם מכניסים ממד של אי־ודאות, שהיא, כמאמר קלאוזוביץ, המאפיין הבולט ביותר של שדה הקרב, לא ידמו את המלחמה כנדרש ולכוחות לא יהיו לקחים של ממש לקחת מהם. כמפקד בה"ד 1 קבע שתרגיל שנכשל "הוא תרגיל שהצליח!", שכן לשיטתו רק מכישלון – שאינו נובע מרשלנות או מבורות מקצועית – ומתחקור נוקב שלו אפשר באמת ללמוד. "דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני" (עמוד 18), כתב. כך נראו התרגילים שאותם עברו הצוערים בפיקודו, וכך גם נראו תרגילי חטיבת הצנחנים שעליה פיקד לאחר מכן. בצנחנים הוא נחשב למח"ט אגדי, שידו בכל ויד כל בו. אין מפקד או לוחם שלא הכיר, אין תרגיל שבו לא נכח, אין פשיטה שלא הוביל. בראשית כהונתו הוטל על החטיבה לבצע את מבצע "איש דמים", פשיטה על יעדים של ארגון חזית השחרור הערבית בעומק לבנון. היתה זו פעולת תגמול בעקבות פיגוע המיקוח שביצע הארגון בבית הילדים במשגב העם, שהתרחשה כחודש קודם לכן. רובין בנה את כוח המשימה על טהרת המפקדים, נבחרת מג"דים, מ"פים, מ"מים. לתפיסתו: "זה המבצע הראשון שלי כמח"ט, אני מוביל אותו. אני מניח כאן מודל: אראה למפקדים איך מכינים מבצע לפנֵי, איך יוצאים אליו, איך מבצעים אותו, ואיך חוזרים ממנו" (עמוד 80). בליל ה־29 ביוני 1980 הוטסו הצנחנים בפיקודו ללבנון. "תוך כדי תנועה אל היעד, נתקל כוח החוד בחוליית מחבלים, הסתער, ולא פגע במחבלים שנמלטו" (עמוד 78). למרות ההיתקלות "הכוח המשיך את דרכו לעבר יעדיו. עד עלות השחר חוסלו שמונה מחבלים. כל המבנים שסומנו פוצצו. לא היו נפגעים לכוחותינו" (עמוד 79), כתב בלקוניות. כשנחתו לפנות בוקר בשטח ישראל חיכו לכוחות הקצח"ר, תא"ל מתן וילנאי, ואלוף פיקוד הצפון, יאנוש בן גל. השניים טפחו על שכמו ואמרו לו: "מהבוקר יש לך חטיבה אחרת" (עמוד 82). רובין, ששימש כראש מה"ד וכמפקד המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הראשון), סלד מפוליטיקה. הוא נהג לומר את האמת שלו בבוטות גם כשרצו וגם כשלא. נכונותו לקחת אחריות ולהודות בטעויות ובכשלים זכתה להערכה רבה מצד הרמטכ"לים רפאל איתן ודן שומרון (שגם פיקדו עליו קודם בצנחנים). המוטו העיקרי בספר, והמסר החשוב שיש לקחת ממנו, הוא: "מתאמנים כמו שנלחמים. לנקודה ארכימדית זו, הממנפת את הלקחים כולם, הטפתי בקנאות לאורך כל שירותי הצבאי, בכל תפקיד שמילאתי: חייבת להיות הלימה מלאה בין שדה הקרב לזירת האימונים. את הדוֹגמה האחרת חייבים לעקור מן השורש" (עמוד 18). למרות התובנות החכמות, ישנם בספר גם אמירות מיותרות שמקטינות מדמות המחבר, לא תומכות אותן ואפשר היה בלעדיהן. אך גם כך התוצאה היא ספר חשוב, כתוב היטב, שראוי שיהיה בגדר קריאת חובה לדרג הפיקוד הטקטי בצה"ל.

"אנשים נהרגו. התחלתי לסיים את ההופעה שלנו בשיר חדש. הפזמון היה: אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב חזור אליי" (עמוד 102). בספרו "מי באש" (הוצאת כנרת זמורה־דביר,2021) תיאר מתי פרידמן את מסע ההופעות של הזמר היהודי־קנדי לאונרד כהן בפני חיילי צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1973, כתב פרידמן, היה לאונרד כהן היה בן 39 ואב טרי לילד. הוא חי ביוון עם זוגתו וחש שהוא נתון במשבר. ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא פשוט ארז מזוודה חומה מרופטת, בא ומצא עצמו מופיע בפני חיילים בסיני. פרידמן התחקה אחר מסע ההופעות, חיפש את זכרונותיו של כהן ממנו בעזבונו וראיין רבים מהחיילים שישבו או עמדו בקהל במהלכן. כך למשל, ראיין פרידמן את איציק שוקל מקיבוץ עברון. המלחמה תפסה את איציק בטוקיו, שם מכר תמונות שמן. "לאיציק היה חבר מסיירת שקד, שלומי גרונר, שהיה בקצה השני של העולם, בלונדון, ועבד כאיש ביטחון באל על" (עמוד 130). השניים שבו ארצה ויצאו, כמו כהן, לחפש את המלחמה. מפקדם של שוקל וגרונר בסיירת היה קצין, יוצא הצנחנים, שעבר בהמשך שירותו לשקד ונחשב לאחד "ממפקדי השדה הצעירים הטובים בצבא. אף אחד לא השתמש בשמו האמיתי, אמציה חן. כולם קראו לו פצי. הוא בא מחולדה, הקיבוץ שעמוס עוז גדל בו, והוא ועוז היו חברים בתיכון: שני תוצרים מושלמים של הדור הישראלי ההוא, הכותב הרגיש והלוחם מלידה, הומרוס ואכילס. יש סיפורים רבים על אודותיו של פצי. פעם, כמה שנים לפני המלחמה, חיילי שקד היו בפשיטה בעומקה של ירדן ולחמו את דרכם חזרה אל גבול ישראל, בקושי, וכבר עמדו לחצות את הגבול בבטחה כאשר פצי עצר את הכוח בעודו על אדמת אויב. הוא הזכיר לכולם שהיום פורים והכריח את כולם לשיר שירי חג לפני שהוביל אותם הביתה" (עמוד 130). בדרך לא דרך תפס גרונר טרמפ למאהל הלאה בסיני. "מישהו אמר שאריק נמצא שם עם מפקדת האוגדה שלו, ושלומי ידע שאם אריאל שרון שם, גם פצי יהיה. נכון לאותו רגע, שלומי כבר היה בדרכים מלונדון יומיים ברציפות. הוא היה עדיין בג'ינס. הוא הלך בין המבנים הטרומיים בבסיס החדש הזה במדבר וראה שלושה חיילים כורעים סביב מדורה קטנה, מבשלים קפה בפחית של פירות משומרים. דני וולף, ומאיר דגן היו קצינים לשעבר בשקד, כמוהו, והשלישי היה פצי, שקיבל אותו בחיוך מאוזן לאוזן מתחת לתלתליו הבלונדיניים" (עמוד 137).  החיילים והקצינים הנאספו סביב פצי גובשו למה שכונה כוח פצי ("כוח רומאי" בקשר), שרדף והשמיד כוחות קומנדו מצריים בסיני. באחד הימים הוזעק הכוח למרדף אחר כוח קומנדו מצרי שהונחת במסוקים סמוך לצומת "יוקון". גרונר נהג בג'יפ ופצי היה על המקלע. "זה היה קרוב כמו קרבות בימי קדם – יכולת לגעת באויב, והוא היה יכול לגעת בך. המצרים פתחו באש ברגע ששלומי נסע פנימה" (עמוד 138). התפתח קרב קשה ורקטת אר.פי.ג'י פגעה בנגמ"ש של הכוח, ממנה נהרגו שני קצינים ונפצעו ארבעה. וכל אותה עת, סיפר פצי, "אנחנו מסתובבים ומסתובבים והורגים והורגים" (עמוד 139). לאחר הקרב, סיפר גרונר למחבר כיצד יצא לנסיעה לילית במדבר בחיפוש אחר אספקה. אתה הולך במדבר, אמר, ״ואלוהים יורד אליך, ומתחיל לדבר איתך. ואני כמן משה ששומע את הקול והולך אחריו. והקול הזה מוכר לי, אבל לא מתחבר לי. אני אצייר לך תמונה: כובע פלדה על על החול. ועל כובע הפלדה חושב בחור עם גיטרה ושר את 'Lover Lover Lover'" (עמוד 152). גרונר סיפר שבניגוד להרבה אמנים, שלרוב הופיעו בשדות תעופה ושבו עוד באותו לילה לתל אביב, "לאונרד היה שם, הוא אכל אתנו מנת קרב, לידנו. פתחנו לו שימורים" (עמוד 156). ברגע שהונצח בתצלום המפורסם עמדו מפקד האוגדה אריאל "אריק" שרון ולאונרד כהן יחד ומסביבם חיילי האוגדה שהאזינו לכהן סמוך לאיסמעיליה. "שני ארכיטיפים אנושיים, "איש שלום ואיש מלחמה", כפי שכותב כהן ב"סיפורו של יצחק". הזמר שקרא לעצמו בצחוק "מפקד שדה כהן" – וללהקה שלו "הצבא", שהמלחמה הייתה בשבילו מטפורה, או פוזה אירונית; ומפקד השדה האמיתי, שבשבילו הייתה המלחמה אימת מוות ממשית וגוויות של חברים ואויבים מוטלות בחול בסמוך. המשורר, המבין דבר או שניים ביופי ובמוסר; והגבר שנוקט אלימות כדי ליצור את הבועה הבטוחה שבה משוררים יכולים לשכוח את המעשים האלה ואפילו לגנות את האנשים שמבצעים אותם" (עמוד 162). בין החיילים בקהל היה פצי, שסיפר כי למרות שמעולם לא התחבר לסגנון המוזיקלי של כהן שם במלחמה הוא ריגש אותו מאוד. "אותו יהודי שמחזיק גיטרה, שפוף, יושב בשקט ומנגן. שאלתי, ומישהו סיפר לי שזה בחור מקנדה, או השד יודע מאיפה, יהודי שבא לרומם את רוח הלוחמים. זה היה לאונרד כהן. ומאז יש לו פינה אצלי בלב" (עמד 164). פרידמן הוא מספר בחסד וספרו קולח ונוגע בקורא, כמו היה אחד החיילים בקהל באחת מהופעותיו של כהן במלחמה.

https://wp.me/p4kTCp-6oi ספר המופת "אנשי פאנפילוב" מאת אלכסנדר בק (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), אודות לחימת באטאליון (גדוד) רגלים בצבא האדום במלחמת העולם השנייה בקרבות להגנת מוסקבה, הוא אחד מספרי הצבא החשובים והמשפיעים ביותר שקראתי. לאורך הספר חנך מפקד הדיביזיה, הגנרל איוואן פאנפילוב, את המג"ד, באורג'ן מומיש־אולי, ושינן לו "תפקידו העיקרי של המפקד – לחשוב, לחשוב ולחשוב" (עמוד 108). שכן, ציין, "במלחמה קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (עמוד 136). במלחמה חנך מפקד האוגדה, גנרל פאנפילוב, את המג"ד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב" (עמוד 87), שב הגנרל ושינן לפקודו, שכן ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות, ולא רק של מעשי גבורה ואלתור. מה גם, אמר פאנפילוב, שבמלחמה "יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר" (עמוד 125). ועוד בר, ציין מפקד הדיביזיה, חיוני לפיקוד על הגדוד, והוא "אכזרי מאוד… אכזרי מאוד: משמעת" (עמוד 64). לכן, תבע המג"ד רבות מאנשיו וקבע כי במהלך האימונים "לחוס – משמע לא לחוס" (עמוד 135). הספר רווי בסיפורים ודוגמאות הנוגעים לערכים חשובים בלחימה ובהם: ערך הרעות ואחוות לוחמים, חשיבות דמות המפקד ועוד. חובה על המפקד לדעת, קבע המג"ד, מומיש־אולי, "שניהול קרב איננו ניהול האש בלבד, או ניהול תנועת הלוחמים, אלא גם ניהול התודעה" (עמוד 203). אחד האירועים המכוננים בספר התרחש כשגילה פאנפילוב כי המג"ד נמנע מלתכנן, לצד ההגנה על הקו והצירים פעילות התקפית. "רע הדבר, חבר מומיש־אולי!" (עמוד 89), נזף אז מפקד הדיביזיה במפקד הגדוד. "התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמ' 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמ' 94). ואכן, כוח מהגדוד פשט על עמדות הגרמנים ושב עם תחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד במערכה כולה. כאמור, המלחמה היא בית ספרו של המג"ד לא פחות מן השיעורים שלימד אותו פאנפילוב. כך למשל, כלקח מפעילות מבצעית מוצלחת, סיפר, עלו במחשבתו "פתאום המלים, שהמחשבה תרה אחריהן מזמן. מהלומה על גבי התודעה! אותו רגע, כיניתי סוף־סוף בשם – ביני לבין עצמי – את סודו של הקרב, סודו של הנצחון בקרב" (עמוד 164). שכן, לאחר "שלקתה התודעה, שנשברה הרוח, שוב אפשר לרדוף, להשיג, להרוג" (עמוד 164). ועוד למד מומיש־אולי כי "את חיל הרגלים צריך לנצור, באש ובתמרון, כשאתה מפלס וסולל לו נתיב ע"י אש, אש ואש!" (עמוד 282). שהרי, בסיכומו של דבר, "זהו כל עיקרה של אמנות הקרב, אמנות הטאקטיקה, – להמום במפתיע את האויב ולנצור את כוחותיך שלך מהפתעה כזאת" (עמוד 164). הספר כתוב היטב, והוא השפיע על מפקדים בפלמ"ח ובצה"ל ולקחיו (בניכוי וניפוי התעמולה) נותרו רלוונטיים. הספר ניתן בצה"ל כשי לבוגרי קורסי פיקוד בחיל השריון וחיל הרגלים, ובהם קורס קצינים וקורס מפקדי כיתות, וללוחמי ומפקדי יחידות מובחרות. וכך ראוי שייעשה גם בעתיד. באופן אישי קראתי את הספר כמה פעמים. ראשית, בטרם גיוסי לצה"ל, בהמשך, בשירות בצנחנים, וגם לאחר מכן. תמיד מצאתי בו תובנות על שדה הקרב, הפיקוד, הלוחם הכשרתו ותפקידו, טבע המלחמה ועוד. כשאחי הצעיר התגייס, נתתי לו במתנה את הספר. גם הוא נהנה ולמד ממנו, שכן זהו אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על מלחמת העולם השנייה ועל האדם בקרב, אם לא הטוב שבהם.

הקריירה הפוליטית של רא"ל (מיל.) והשר לשעבר שאול מופז, כפי שהעיד בעצמו, היתה לא מוצלחת במיוחד. הוא, כך טען, התקשה להבין את רזי העולם הפוליטי ולכן נכשל לא פעם. יתכן, אבל הקריירה הצבאית שלו היא סיפור הצלחה מרשים שראוי לספרו ומפקדי צה"ל יכולים ללמוד ממנו תובנות רבות. ספרו, "המסע הישראלי שלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2022), הוא אוטוביוגרפיה מרתקת, כתובה היטב, שנוגעת בקורא ומחברת אותו לאירועים ולכותב. הספר בנוי באופן כרונולוגי מראשית חייו ועד לפרישתו מן הזירה הפוליטית, דרך התחנות המרכזיות של חייו. לאורכו הקפיד על נימה עניינית ביחס לרבים מהאישים שעמם היו לו חיכוכים במעלה הדרך. לא פעם, באופן שנדיר במקומותינו, אף הכה על חטא והודה שטעה בהתנהלותו מול אדם כזה או אחר. מופז, שנולד בשנת 1948 בטהרן, עלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן תשע. המשפחה השתקעה באילת וחוותה את קשיי הקליטה, המחסור והעוני. הוא נשלח הרחק מהבית לבית הספר החקלאי בנהלל, כדי לקבל את החינוך הטוב ביותר. תיאור עזיבתו את הבית הוא אולי הקטע המרגש ביותר בספר. עם גיוסו לצה"ל בשנת 1966 התנדב מופז לצנחנים. "לפני כל ארוחה עשינו שכיבות סמיכה, טיפסנו על חבל ומשכנו בחבל. בלטתי ביכולת שלי לטפס על חבל בגובה ארבעה מטרים בעזרת ידי בלבד. כשהרס"פ שאל אותי מאיפה אני, לא ידעתי מה להשיב לו: מטהרן? מאילת? מנהלל? בסופו של דבר עניתי "מנהלל", כי קישרתי את השאלה ליכולותי בידיים. אז נקבע לי השם "נהללי", שהסב לי גאווה כאילו זכיתי בפרס נובל. היש תואר מכובד מ"נהללי?" נהללי הוא הגשמת שני חלומות: להיות בן נהלל – ולהיות ישראלי" (עמוד 30), כתב. במלחמת ששת הימים היה לוחם בגדוד 890 ולחם בכפר שאן כנגד הצבא המצרי. במלחמת ההתשה, בשנת 1969, פיקד כמ"כ בצנחנים על מארב בארץ המרדפים ששינה את מסלול חייו. באותה עת כבר נכשל בניסיונו השלישי להתקבל לקורס הקצינים, אך לא התייאש. "עשיתי לעצמי, במוחי, שיחת מוטיבציה אישית ברוח זו: אני לא אוותר; אני עוד אחזור לכאן; אני לא פחות טוב מאף אחד אחר; אני לא פחות טוב מהקצינים בפלוגה; אני אהיה קצין כמו החבר'ה מנהלל" (עמוד 40), סיפר. באותו לילה נתקל המארב בחוליה בת שישה מחבלים. בניגוד לתו"ל, כתב, "בהחלטה של רגע, שנועדה לעצור את המחבלים ולא לאפשר להם לברוח, פיצלתי את המארב" (עמוד 41). הכוח בפיקודו הרג את מרבית המחבלים ומפקדיו המליצו לקבלו לקורס קצינים. השאר היסטוריה. הוא היה מ"מ ומ"פ בגדוד 890 במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום הכיפורים כבר פיקד על סיירת צנחנים בפשיטה בעומק סוריה. הכוח ארב לשיירה מחיל המשלוח העיראקי ומלכד גשר. "המארב פגע במשאיות, הגשר התרומם, הטנק נדלק והמוביל נפגע. החיילים העיראקים נפגעו ונהרגו" (עמוד 59). לימים התברר כי חיל האוויר לא תקף את השיירה לאחר מכן. עצם שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימת תקיפה אוחרת שתשמיד את השיירה שנעצרה, מעיד על נתק של החיל מצרכי הצבא ומשימותיו, בעומק ובתחום הפעולות המיוחדות (בר־יוסף, 2021, עמ' 213). זהו כשל מערכתי של צה"ל ששב וחזר גם במערכות נוספות. בפשיטה הבאה התגלה הכוח בידי הסורים וחולץ בזכות עוז רוחו של טייס המסוק, יובל אפרת. לאחר המלחמה, במלחמת ההתשה במובלעת הסורית, נכשלה יחידה מובחרת בפשיטה על מוצב סורי. המשימה הוטלה על סיירת הצנחנים בפיקודו. "הצלחנו להתגנב למוצב הסורי תחת ירי ארטילרי שגרתי, הסתערנו על העמדות, הרגנו כארבעה סורים ופגענו גם בתגבורת שהגיעה, פוצצנו את המוצב וחזרנו על עקבותינו. עמדנו במשימה" (עמוד 66), כתב. ממלחמת יום הכיפורים למד כי "תוצאות מלחמה אי־אפשר לשנות. צריך לעשות הכול כדי להיות מוכנים וערוכים אליה. במלחמה הרי אין מועד ב'" (עמוד 69). לימים, גם כרמטכ"ל, קבע כי "בכל עימות צריך לנצח – כך בלבנון, שהפכה לארץ המבצעים, וכך באיו"ש" (עמוד 181). במבצע אנטבה שימש כאחד מסגניו של סא"ל יוני נתניהו בסיירת מטכ"ל. לתפיסתו, "החלטת הממשלה לשלוח לוחמים לחלץ בני ערובה במרחק כ־4,000 ק"מ מגבולות ישראל, למבצע שכל כך הרבה סימני שאלה ריחפו מעליו, היא שדרשה אומץ לב" (עמוד 77). מהמבצע למד מהם "אומץ לב מדיני ונועזות צבאית – ומה כוחו של השילוב ביניהם" (עמוד 79). בדומה לספריהם של קצינים בכירים רבים, גם הוא בחר להמעיט בתיאור אירועים פחות מוצלחים, וחבל. גם אי־דיוקים קלים שמהם סובל הספר פוגמים באיכותו. ועדיין, מהאירועים המרכזיים, גם מאלו שבהם נמתחה עליו ביקורת, הוא לא ברח והודה בשגיאות. הלקח המרכזי העולה מן הספר הוא שבמלחמה, כמאמר מופז, אין אפשרות למועד ב'. יש להשקיע באנשים, לטפח מפקדים ולקדם את הטובים ביותר. לצד זאת, הדגיש את חשיבותם של האימונים, שעליהם להיות קשים, יעילים, מבוססי תו"ל ומדמי מציאות ומחוברים למתארים ולתכניות האופרטיביות ככל שניתן.

"המקרה היה עקום לגמרי, וממילא לא היה המקרה שלי. בדרך כלל, לבלש פרטי יש לקוחות שרוצים יותר מדי מידע תמורת מעט מדי כסף. אתה מקבל את זה או לא, בהתאם לנסיבות. וכך גם עם התשלום. אבל פעם בכמה זמן אתה מקבל את המידע ויותר מדי מכל היתר, כולל סיפור על גופה במרפסת שלא היתה שם כשיצאת להסתכל. השכל הישר אומר ללכת הביתה ולשכוח מכל העניין. שום כסף לא ייצא מזה. השכל הישר תמיד מדבר באיחור. השכל הישר הוא הבחור שאומר לך שהיית צריך לטפל בבלמים בשבוע שעבר. לפני שדפקת את הפרונט השבוע. השכל הישר הוא הקוורטרבק שמסביר בבוקר יום שני שהוא דווקא היה יכול להביא את הניצחון אם רק היה על המגרש. והוא אף פעם לא שם. הוא למעלה, ביציע, עם בקבוק שטוח בכיס. השכל הישר הוא הגבר הקטן בחליפה האפורה שאף פעם לא טועה כשהוא שוקד על ספרי החשבונות. אבל הכסף שהוא עמל עליו הוא תמיד של מישהו אחר" (עמודים 98-99). כשנודע לי ש"פלייבק" מאת ריימונד צ'נדלר יצא לאור אזי, "האוויר נמלא מוזיקה" (עמוד 202). ממש כך ומי שיקרא את הספר הקצר והמצוין הזה עד תומו יבין את כוונתי. הספר הוא עוד אחד מהספרים אודות הבלש הפרטי פיליפ מרלו (גיבורו הקבוע של צ'נדלר). מרלו מתואר בספר כגבר ציני ושנון, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, פועל בסביבה העירונית המאוכלסת ונע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. מרלו הינו רווק כבן שלושים ושלוש ובעברו שימש כחייל, כבלש משטרה וכחוקר במשרד התובע המחוזי של לוס אנג'לס, "היא שלפה אוטומטי קטן מצד גופה. הסתכלתי עליו. "אוי, אקדחים," אמרתי. "אל תפחידי אותי עם אקדחים. אני חי אתם כל החיים שלי. במקום מוצץ היה לי דרינג'ר ישן, קליע יחיד, מהסוג שמהמרים בספינות קיטור השתמשו בו. כשהתבגרתי עברתי לרובה ציד קל, אחר כך לרובה צלפים בקליבר 303. וכן הלאה. פעם קלעתי בול מתשע מאות מטר, עם כוונות פתוחות. רק שתדעי, ממרחק תשע מאות מטר כל מטרה היא בגודל של בול" (עמוד 36). באף אחד מן הספרים שכתב צ'נדלר לא מצוין אירוע או מקרה בעברו של מרלו אשר הפכוהו למריר ולפסימי מחד, וללוחם נחוש למען הצודק החלש והנדכא. גובהו כמטר ושמונים והוא שוקל כשמונים וחמישה קילוגרם. הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון ובלבד שיהא ויסקי (בעיקר בורבון) או ברנדי. אף כי הוא שותה כמויות גדולות של אלכוהול הוא כמעט אף פעם אינו משתכר עד אבדן שליטה מלא או חלקי. למעשה, האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו, "הנחתי את המשקה על שולחן צד בלי לגעת בו. אלכוהול לא ירפא את זה. שום דבר לא ירפא את זה, רק הלב העמוק והקשה שלא ביקש דבר מאיש" (עמוד 199). את שאר הפרטים אודות פיליפ מרלו משאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא אולם ברור כי הוא הוא מן הקשוחים, אלו שיודעים לקלוע באקדח אל חוט השערה ולהם זוג אגרופי פלדה, "פגעתי במיטשל בצד הצוואר. אנקה התמלטה מפיו. הוא הכה אותי איפשהו אבל זה לא שינה כלום. האגרוף שלי היה מוצלח משלו" (עמוד 42). נוסף על כך הוא מצויד בניסיון רב, רגישות והבנה לנפש האדם, "אם לא הייתי קשה לא הייתי חי. אם לא הייתי מסוגל להיות עדין, לא הייתי ראוי לחיים" (עמוד 186). בספר זה קלייד אומני, עורך דין מכובד שוכר את מרלו בכדי לעקוב אחרי בטי מייפילד, יפהפייה מסתורית הנמלטת ממשהו לתחנת רכבת. אומני מייצג לקוח המתעקש להישאר אנונימי ומסרב לחשוף את הסיבה לחקירה, מה שמעורר מיד את חשדו של הבלש. שני גברים נוספים עוקבים אחר אותה אישה, וגם הם לא מוצאים חן בעיניו. מרלו נגרר אחר היפייפיה המסתורית לעיירת הנופש "אזמרלדה", ולמשחק של שקרים וזהויות מתחלפות. מרלו נדרש לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספריו של צ'אנדלר ובז'אנר הבלש - Hard boiled) ולהתמודד עם נבלים מסוגים שונים ובכלל זה שוטרים מושחתים, שיכורים, סחטנים ואנשי החברה הגבוהה של העיירה "אזמרלדה", המנסים למנוע את גילוי סודותיהם הכמוסים, אולם מרלו מתגלה ככלב פיטבול הנועץ את שיניו בחקירה ולא מרפה, כפי שהוא מבהיר למפקד תחנת המשטרה בעיירה,"כשאדע למה, אם אצליח לגלות, או שאספר לך או שלא. ואם לא אספר, תצטרך לעשות לי עניינים. זאת לא תהיה הפעם שדבר כזה קורה לי. אני לא מחליף צדדים – גם לא בשביל שוטרים טובים" (עמוד 165). אסף שור שהיה אמון על תרגום הספר לעברית עשה הפעם עבודה מצוינת. זהו ספר מומלץ מאוד, ואם זהו הצ'נדלר הראשון שנזדמן לכם לקרוא עד מהרה תקראו גם את האחרים ותגמעו אותם בנשימה עצורה. לציניות שלו, למרירות, לחכמה ולכך שלמרות כל אלו לא התייאש מן האמון בבני האדם אין מתחרים. וכמובן גם להומור השנון והמיוחד של צ'נדלר.

"אני אומר שבכל פעם שג'קסון לאמב מודאג שמבצע בסגנון מוסקבה־של־פעם מתנהל בחצר האחורית שלנו, הייתי מקדיש לזה תשומת לב" (עמוד 74). כשנפטר לה־קארה, הערכתי כי לא במהרה יקום לו יורש, שיוכל כמותו לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל. התברר שטעיתי. הספר "אריות מתים" (הוצאת אריה ניר ומודן, 2022) שכתב הסופר הבריטי מיק הרון (איך לא? כדי שזה יהיה מותחן ריגול חכם באמת, כנראה שהמחבר צריך להיות בריטי) הוא השני ומוצלחת בסדרה שזכתה בפרסים רבים, והפכה לתוכנית טלוויזיה באפל טי־וי, בכיכובם של גארי אולדמן וקריסטין סקוט־תומאס. כפי שתואר בספר הקודם, בית סלאו הוא בית בלונדון שמשמש כבסיסה של יחידה שאליה נשלחים סוכנים כושלים של שירותי הביון הבריטיים, שירות הביטחון (MI5) ושירות הביון החשאי (SIS), אשר פישלו בצורה מחפירה עד כדי כך שמצד אחד אינם יכולים עוד לפעול בתחום המבצעי, ומנגד מוטב לא לפטר אותם. סוג של גולאג או מושבת עונשין למרגלים. הסוכנים שהוגלו לבית סלאו מכונים סוסים, ובגלל שסלאו נשמע כמו שיבוש של המילה איטי באנגלית (Slow) הם מכונים "הסוסים האיטיים". בין סוכני היחידה, שכל כולה טיפוסים מוזרים ישנם מומחה מחשבים וטכנולוגיה שנשמר לעצמו, סוכן השטח ה"מורעל" שנכשל דווקא בבחינת הסיום של קורס ההכשרה (והוא נכדו של המ"ז – המנוול הזקן – רב־מרגלים אגדי), העוזרת של מנהל שירות הביטחון שהתאבד בנסיבות מחשידות ועוד. בספר הזה ישנם שני מצטרפים חדשים. לאחד מהם, מרקוס לונגרידג', היתה עד לאחרונה קריירה מבטיחה, "כשהיה במבצעים: הוא השתתף בפשיטות, חשף תא טרור פעיל לפני שנה בערך" (עמוד 45). אבל כמו לכל חבריו לבית סלאו, גם הוא פישל מתישהו, גם אן לא ברור כיצד ומתי. לכולם יש מכנה משותף אחד – הם רוצים לחזור לשטח ולפעילות. רובם יעשו הכול בשביל זה. על כל אלה מפקד ג'קסון לאמב, איש גס רוח, שמן ומגודל, שנראה שנהנה לבוז לאנשיו על כך שהוגלו ליחידה בפיקודו. איש אינו יודע מדוע הוא מונה למפקד היחידה, ואיזה פשלה בעברו הביאה אותו לשם. במבט ראשון קל לחשוב שלאמב הוא לא יוצלח כמו פקודיו, אך "לאמב עבד גם בשטח וגם מאחורי שולחן" (עמוד 128), ופעל במסווה בברלין בשלהי המלחמה הקרה. הוא ידע היטב באיזה מבין השניים מתעוררים בלי אוויר "לשמע כל כל רחש בחשיכה. אבל טרם יצא לו לפגוש חליפה שלא חשב שהוא סמוראי" (עמוד 129). מאחורי חזות הבטלן שטיפח לאמב בקפידה הסתיר את היותו איש מבצעים מן המעלה הראשונה. "לאמב היה מסוגל להתיש אותך בעצם זה שעמד מולך, ולא היית קולט שמדובר באיום עד שהיה הולך משם, ואז היית תוהה מי כיבה את האורות" (עמוד 31). שגרת יומם האפורה והמשמימה של "הסוסים האיטיים" הופרה הפעם כאשר דיקי בואו, פעם סוכן זוטר של השירות החשאי בברלין, וכיום שתיין שאיבד את דרכו נמצא מת באוטובוס. בפלאפון הסלולרי שלו מופיעה הודעה שלא נשלחה ובה המילה "ציקדות". לאמב, שביקש להתחקות אחר נסיבות מותו משום שפעל בשעתו בברלין עם בואו, ידע מה פירוש המילה. "ציקדות" היה כינויה של רשת סוכנים רדומים שהפעיל בשעתו רב־המרגלים הסובייטי האגדי אלכסנדר פופוב. כה אגדי היה פופוב שאיש, כמעט, מעולם לא ראה אותו ושירותי הביון הבריטים היו בטוחים שלמעשה המודיעין הסובייטי המציא אותו. אבל אם פופוב מעולם לא היה קיים, כיצד הוא צץ עתה בלונדון ומדוע? כמו בספר הקודם גם הפעם נדרש לאמב לנווט את עצמו ואת אנשיו במבוך של אינטריגות ואינטרסים, בכדי להצליח להוציא את בית סלאו מנצח, ובעיקר למנוע מגורמים בעלי כוח לנצל אותו כשעיר לעזאזל. קל לזהות במהלך הקריאה כי המחבר שאב השראה מלה־קארה. הדבר בא לידי ביטוי, קודם כל, בהסתכלות מציאותית, אכזרית וצינית של מקצוע הריגול. גם בסגנון ביקש הרון להידמות ללה־קארה. בספריו של האחרון כונו אנשי יחידת המבצעים של השירות "ציירי המדרכות" ואנשי יחידת המתנקשים כונו "ציידי הגולגולות". ב"סוסים איטיים" בחר המחבר לכנות אתו אנשי יחידת המעקבים בשם "הכלבים", ואת אנשי המבצעים המיוחדים "משיגנים". יתרה מכך, כמה מהדמויות הם פשוט "גזור הדבק" מעלילותיו של ג'ורג' סמיילי (קארלה וקוני זקס מישהו?). ועדיין הסיפור מותח וטוב. גם בספרו השני והמוצלח (שלא נפל לבור המוכר של המשך שאינו טוב כמו המקור) נראה שיתכן ונמצא יורש ללה־קארה. יורש היא אולי מילה חזקה מדי, אבל לפחות סופר שבספרי הריגול שלו נוכל להתנחם בהיעדרו של הגדול מכולם.