יש ימים בלי שם. ימים שאינם דומים לשום דבר, שאי־אפשר למדוד. רק בחלוף הזמן קל יותר לחשוב עליהם ואולי גם לדבר. אך הזמן לא ימחה לעולם את החוויות הכואבות שנגזרו עלי.
תמרה, בתם הפעוטה של חיה וישראל דוֹרֶמבּוּס, וסבתה שרה אלבאום נלכדו בימי הגירוש הגדול מגטו ורשה בקיץ 1942 . שוטר יהודי שהכירו בני הזוג הציע להם אפשרות לחלץ את תמרה, אבל הם לא מצאו בליבם להיענות לדרישתו שיסגירו יהודי אחר תחתיה – ותמרה ושרה שולחו לטרבלינקה. בו ביום הצליחה חיה לצאת מן הגטו וזמן קצר לאחר מכן הצטרף אליה ישראל. לעזרתם נחלצו ידידם הפולני סטאך קוּכַרסקי, אשתו פרַניה, אחיו פרָנֶק, אחותם זוֹשקה ובני ביתם. בזכות נחישותה של חיה נחלצו גם אביו ואחותו של ישראל מן הגטו.
חיה וישראל פתחו בחיים בזהות בדויה בצד הארי של ורשה, ואהבתם זה לזה העניקה להם כוחות לשרוד ולדבוק בחיים. בזכות תושייתה ואומץ ליבה המפעימים נחלצה חיה ממצבים מסוכנים, והאיום התמידי על חייה לא מנע ממנה להושיט עזרה לבת דודתה אסתר וליהודים אחרים שפגשה בדרכה. בני הזוג אף סייעו בהפצת עלונים מחתרתיים. מן הצד הארי הייתה חיה עדה באפריל 1943 למרד גטו ורשה, ובלב נשבר כתבה עליו בזיכרונותיה. באותו הזמן כבר נבטו חיים חדשים בתוכה. ביולי 1943 ילדה חיה את בתם מַלגוֹשה, ובאפריל 1944 מתה מַלגוֹשה בנסיבות טרגיות.
על־אף אבלם הכבד השתתפו חיה וישראל במרד הפולני בוורשה באוגוסט 1944. עם כישלון המרד בגזרתם נלכדו והופרדו זה מזה. חיה הצליחה להימלט, אבל לא הצליחה לעלות על עקבותיו של ישראל ונאלצה להתמודד לבדה עם אימת החיים בזהות בדויה בסביבה עוינת ליהודים. לאחר שחרור ורשה סירבה חיה להאמין לעדות שישראל נהרג והמשיכה לייחל לשובו אליה. ואכן, לאחר שבועות ארוכים הופיע ישראל על מפתן ביתה. ב-1946 נולדה בתם רות.
בספר ימים בלי שם, המבוסס על רשימות שנכתבו עוד בימי השואה, פותחת חיה ביד אמן צוהר אל קורותיה המרתקים וקורעי הלב של אישה, רעיה ואם יהודייה שחייתה בזהות בדויה בוורשה הארית ומוראות חייה לא הכניעו את רוחה.
יש ימים בלי שם. ימים שאינם דומים לשום דבר, שאי־אפשר למדוד. רק בחלוף הזמן קל יותר לחשוב עליהם ואולי גם לדבר. אך הזמן לא ימחה לעולם את החוויות הכואבות שנגזרו עלי.
תמרה, בתם הפעוטה של חיה וישראל דוֹרֶמבּוּס, וסבתה שרה אלבאום נלכדו בימי הגירוש הגדול מגטו ורשה בקיץ 1942 . שוטר יהודי שהכירו בני הזוג הציע להם אפשרות לחלץ את תמרה, אבל הם לא מצאו בליבם להיענות לדרישתו שיסגירו יהודי אחר תחתיה – ותמרה ושרה שולחו לטרבלינקה. בו ביום הצליחה חיה לצאת מן הגטו וזמן קצר לאחר מכן הצטרף אליה ישראל. לעזרתם נחלצו ידידם הפולני סטאך קוּכַרסקי, אשתו פרַניה, אחיו פרָנֶק, אחותם זוֹשקה ובני ביתם. בזכות נחישותה של חיה נחלצו גם אביו ואחותו של ישראל מן הגטו.
חיה וישראל פתחו בחיים בזהות בדויה בצד הארי של ורשה, ואהבתם זה לזה העניקה להם כוחות לשרוד ולדבוק בחיים. בזכות תושייתה ואומץ ליבה המפעימים נחלצה חיה ממצבים מסוכנים, והאיום התמידי על חייה לא מנע ממנה להושיט עזרה לבת דודתה אסתר וליהודים אחרים שפגשה בדרכה. בני הזוג אף סייעו בהפצת עלונים מחתרתיים. מן הצד הארי הייתה חיה עדה באפריל 1943 למרד גטו ורשה, ובלב נשבר כתבה עליו בזיכרונותיה. באותו הזמן כבר נבטו חיים חדשים בתוכה. ביולי 1943 ילדה חיה את בתם מַלגוֹשה, ובאפריל 1944 מתה מַלגוֹשה בנסיבות טרגיות.
על־אף אבלם הכבד השתתפו חיה וישראל במרד הפולני בוורשה באוגוסט 1944. עם כישלון המרד בגזרתם נלכדו והופרדו זה מזה. חיה הצליחה להימלט, אבל לא הצליחה לעלות על עקבותיו של ישראל ונאלצה להתמודד לבדה עם אימת החיים בזהות בדויה בסביבה עוינת ליהודים. לאחר שחרור ורשה סירבה חיה להאמין לעדות שישראל נהרג והמשיכה לייחל לשובו אליה. ואכן, לאחר שבועות ארוכים הופיע ישראל על מפתן ביתה. ב-1946 נולדה בתם רות.
בספר ימים בלי שם, המבוסס על רשימות שנכתבו עוד בימי השואה, פותחת חיה ביד אמן צוהר אל קורותיה המרתקים וקורעי הלב של אישה, רעיה ואם יהודייה שחייתה בזהות בדויה בוורשה הארית ומוראות חייה לא הכניעו את רוחה.
פניה פישר לבית צייקינסקי נולדה ב-1901 לערך בעיירה איגנָלינָה, על גבול ליטא וביילורוסיה דאז. בבגרותה התגוררה לא הרחק משם בעיירה סְוויר עם המשפחה שהקימה — בעלה יהודה (יוּדל) פישר, בתם זלָטֶה ובנם משה. פניה הייתה אישה משכילה ומורה במקצועה. עם הכיבוש הנאצי ב-1941 זוהתה עם השלטון הסובייטי הקודם בגלל משלח ידה, ועל כן נאלצה לברוח פן תסכן נוכחותה את בני משפחתה.
לאחר ימים קשים של נדודים, של חיים בזהות רוסית בדויה ושל עבודת פרך הצליחה פניה לבסוף לברוח ליערות מערב ביילורוסיה ולהצטרף לפרטיזנים, לפלוגת ייצור שנועדה לספק מזון, בגדים ומוצרים אחרים לפרטיזנים הלוחמים. בזמן ששהתה ביער עם הפרטיזנים הגיעה אליה הבשורה המרה כי בני משפחתה נרצחו בגיא ההריגה פּוֹנאר שמדרום לווילנה באפריל 1943. מהרגע שהדבר נודע לה עד יום מותה לא חדלה פניה להתאבל על קהילתה שנספתה, ובייחוד על בתה ועל בנה.
בשנת 1947, בעת שהותה במחנה עקורים בברלין, החלה פניה להעלות את זיכרונותיה על הכתב. ספרה, שנכתב ביידיש, הודפס במכונת כתיבה והופץ בישראל בעותקים מעטים לחוג המשפחה וליוצאי מולדתה. המחברת הקדישה את מילות הכאב שלה להנצחת הנרצחים. אובדנה, ייסוריה וגעגועיה ניכרים בכתיבתה — הכוללת פרוזה ושירי עדוּת — וניכרת בה גם חשיבות ההנצחה.
מיידיש: נאוה ליטבק; תרגום שירי העדות מיידיש: רחל שליטא
פניה פישר לבית צייקינסקי נולדה ב-1901 לערך בעיירה איגנָלינָה, על גבול ליטא וביילורוסיה דאז. בבגרותה התגוררה לא הרחק משם בעיירה סְוויר עם המשפחה שהקימה — בעלה יהודה (יוּדל) פישר, בתם זלָטֶה ובנם משה. פניה הייתה אישה משכילה ומורה במקצועה. עם הכיבוש הנאצי ב-1941 זוהתה עם השלטון הסובייטי הקודם בגלל משלח ידה, ועל כן נאלצה לברוח פן תסכן נוכחותה את בני משפחתה.
לאחר ימים קשים של נדודים, של חיים בזהות רוסית בדויה ושל עבודת פרך הצליחה פניה לבסוף לברוח ליערות מערב ביילורוסיה ולהצטרף לפרטיזנים, לפלוגת ייצור שנועדה לספק מזון, בגדים ומוצרים אחרים לפרטיזנים הלוחמים. בזמן ששהתה ביער עם הפרטיזנים הגיעה אליה הבשורה המרה כי בני משפחתה נרצחו בגיא ההריגה פּוֹנאר שמדרום לווילנה באפריל 1943. מהרגע שהדבר נודע לה עד יום מותה לא חדלה פניה להתאבל על קהילתה שנספתה, ובייחוד על בתה ועל בנה.
בשנת 1947, בעת שהותה במחנה עקורים בברלין, החלה פניה להעלות את זיכרונותיה על הכתב. ספרה, שנכתב ביידיש, הודפס במכונת כתיבה והופץ בישראל בעותקים מעטים לחוג המשפחה וליוצאי מולדתה. המחברת הקדישה את מילות הכאב שלה להנצחת הנרצחים. אובדנה, ייסוריה וגעגועיה ניכרים בכתיבתה — הכוללת פרוזה ושירי עדוּת — וניכרת בה גם חשיבות ההנצחה.
מיידיש: נאוה ליטבק; תרגום שירי העדות מיידיש: רחל שליטא
לאחר שנים של בריחה וחיים של פחד וחרדה יכולתי סוף־סוף לפרוק מעלי את מה שהעיק על ליבי ועל דעתי. הרווחה והתשישות שחשתי היו שקולות בעוצמתן רק להתרוממות הרוח ולשמחה שהרגשתי כשבאתי לקיבוץ מעוז חיים. החלום להגיע בשלום אל ארץ־ישראל היה לי תמיד כמגדלור של תקווה, ומתח הבריחה המתמדת של השנים האחרונות הוקל מעט בזכות הצורך הדוחק להשיג את המטרה הזאת. כשנכנסתי בפעם הראשונה אל חדר האוכל של הקיבוץ, כאילו התגשמו כל חלומותי.
דוד י' עזריאלי נולד ב־1922 במאקוֹב מזובייצקי שבפולין. סיפור הישרדותו המרתק בזמן מלחמת העולם השנייה, כפי שהעלתה על הכתב בתו דנה, מתחקה אחר מסעותיו יוצאי הדופן שבהם תמיד הקדים את הסכנה בצעד אחד. במנוסתו עבר דרך חלקה של פולין שהיה נתון תחת הכיבוש הסובייטי, אוקראינה, טשקנט ובוכרה. לאחר מכן התגייס לצבא אנדרס ומשם עשה את דרכו מבגדד אל גבול ארץ־ישראל שתחת המנדט הבריטי.
צעד אחד לפנים מתעד את הגעתו של דוד י' עזריאלי ארצה, את לימודיו בטכניון בחיפה, את חוויותיו בתור חייל במלחמת העצמאות ואת ההבנה הפתאומית והקשה מנשוא שרוב בני משפחתו הקרובים נספו בשואה. ב־1954 השתקע עזריאלי בקנדה. שם נשא לאישה את סטפני ויחד הביאו לעולם ארבעה ילדים - רפי, שרון, נעמי ודנה. סיפור הישרדותו של עזריאלי מרשים אף יותר לאור הישגיו בהמשך דרכו בתור יזם מצליח בתחום הנדל"ן ונדבן פעיל, מענקי הכלכלה של העולם היהודי. יוזמותיו הרבות שינו את פני המסחר בישראל והן הוכחה חיה לאומץ ולעוצמה של הנער שהיטלר לא היה יכול לנצח. גולת הכותרת של פעילותו היא הקמת קרנות עזריאלי בישראל ובקנדה, המתמקדות בשיפור חייהם של הדור הזה ושל הדורות הבאים באמצעות חינוך, מחקר, רפואה, תרבות ואמנות.
לאחר שנים של בריחה וחיים של פחד וחרדה יכולתי סוף־סוף לפרוק מעלי את מה שהעיק על ליבי ועל דעתי. הרווחה והתשישות שחשתי היו שקולות בעוצמתן רק להתרוממות הרוח ולשמחה שהרגשתי כשבאתי לקיבוץ מעוז חיים. החלום להגיע בשלום אל ארץ־ישראל היה לי תמיד כמגדלור של תקווה, ומתח הבריחה המתמדת של השנים האחרונות הוקל מעט בזכות הצורך הדוחק להשיג את המטרה הזאת. כשנכנסתי בפעם הראשונה אל חדר האוכל של הקיבוץ, כאילו התגשמו כל חלומותי.
דוד י' עזריאלי נולד ב־1922 במאקוֹב מזובייצקי שבפולין. סיפור הישרדותו המרתק בזמן מלחמת העולם השנייה, כפי שהעלתה על הכתב בתו דנה, מתחקה אחר מסעותיו יוצאי הדופן שבהם תמיד הקדים את הסכנה בצעד אחד. במנוסתו עבר דרך חלקה של פולין שהיה נתון תחת הכיבוש הסובייטי, אוקראינה, טשקנט ובוכרה. לאחר מכן התגייס לצבא אנדרס ומשם עשה את דרכו מבגדד אל גבול ארץ־ישראל שתחת המנדט הבריטי.
צעד אחד לפנים מתעד את הגעתו של דוד י' עזריאלי ארצה, את לימודיו בטכניון בחיפה, את חוויותיו בתור חייל במלחמת העצמאות ואת ההבנה הפתאומית והקשה מנשוא שרוב בני משפחתו הקרובים נספו בשואה. ב־1954 השתקע עזריאלי בקנדה. שם נשא לאישה את סטפני ויחד הביאו לעולם ארבעה ילדים - רפי, שרון, נעמי ודנה. סיפור הישרדותו של עזריאלי מרשים אף יותר לאור הישגיו בהמשך דרכו בתור יזם מצליח בתחום הנדל"ן ונדבן פעיל, מענקי הכלכלה של העולם היהודי. יוזמותיו הרבות שינו את פני המסחר בישראל והן הוכחה חיה לאומץ ולעוצמה של הנער שהיטלר לא היה יכול לנצח. גולת הכותרת של פעילותו היא הקמת קרנות עזריאלי בישראל ובקנדה, המתמקדות בשיפור חייהם של הדור הזה ושל הדורות הבאים באמצעות חינוך, מחקר, רפואה, תרבות ואמנות.
כמעט מכל נקודה בגטו היה אפשר לראות את הדרך המתעקלת במעלה הגבעה אל הפורט התשיעי ואת התהלוכה האין-סופית של הנידונים המתקדמת עליה לאיטה. לא הפסקתי לרעוד. [...] תושבי הגטו שניצלו התרוצצו כהמון מטורף בחיפוש אחר קרובי משפחה וחברים וניסו לאטום את אוזניהם מפני הקולות הנוראים של מכונות הירייה שבקעו מן הפורט התשיעי. הירי היה פעם חלש יותר ופעם חזק יותר אך נמשך בלי הפסקה שעה-שעה, יומם וליל. ניסינו לאטום את אוזנינו נגד הצליל הנורא, אבל לשווא.
סולי גנור נולד בליטא ב-18 במאי בשם סולי גנקניד, ילד שלישי למשפחה יהודית מבוססת. מלחמת העולם השנייה קטעה באבחה חדה את ילדותו המאושרת. הוא ומשפחתו נכלאו בגטו קובנה. הנער חווה על בשרו את מוראות הגטו ושמע מעד ראייה על רצח ההמונים בפורט התשיעי. סולי ובני משפחתו גילו תושייה רבה בהברחת אוכל לגטו ואף עלה בידיו ובידי חבריו להסתיר ספרים, לקרוא וללמוד בעת של רעב, עבודת כפייה, אקציות אכזריות ומעשי טבח. לאחר חיסול הגטו נשלח לעבודות כפייה במחנה שטוטהוף ובלאגר 10, מחנה משנה של דכאו. כדי לשרוד גייס סולי את מלוא תושייתו ואומץ ליבו. אביו של סולי חיים גנקינד נודע בלאגר 10 כאחד ממספרי הסיפורים המוכשרים ביותר. אלה עברו בין הצריפים לאחר כיבוי האורות ובתמורה לסיפוריהם זכו בתוספת מזון צנועה. לבסוף אולצו הנער ואביו לצאת לצעדת המוות ורק בקושי שרדו.
כחמישים שנה צפן סולי את זיכרונותיו עמוק בליבו. רק בעקבות מפגש מרגש עם משחרריו, חיילים אמריקנים ממוצא יפני, כמעט חצי מאה אחרי סוף המלחמה. הרשה לעצמו סוף-סוף להסתכל לאחור, להיזכר בחוויותיו הקשות מנשוא ולהתייפח כמו ילד. ספר זה הוא הפרי שצמח מפריצת הדרך הרגשית שלו באותו המפגש. סולי ירש בלי ספק את כישרון הסיפור מאביו, והסיפור שהוא מגולל כאן בחיות רבה, השזור תיאורים קשים, נקרא בנשימה עצורה ובלב נשבר.
כמעט מכל נקודה בגטו היה אפשר לראות את הדרך המתעקלת במעלה הגבעה אל הפורט התשיעי ואת התהלוכה האין-סופית של הנידונים המתקדמת עליה לאיטה. לא הפסקתי לרעוד. [...] תושבי הגטו שניצלו התרוצצו כהמון מטורף בחיפוש אחר קרובי משפחה וחברים וניסו לאטום את אוזניהם מפני הקולות הנוראים של מכונות הירייה שבקעו מן הפורט התשיעי. הירי היה פעם חלש יותר ופעם חזק יותר אך נמשך בלי הפסקה שעה-שעה, יומם וליל. ניסינו לאטום את אוזנינו נגד הצליל הנורא, אבל לשווא.
סולי גנור נולד בליטא ב-18 במאי בשם סולי גנקניד, ילד שלישי למשפחה יהודית מבוססת. מלחמת העולם השנייה קטעה באבחה חדה את ילדותו המאושרת. הוא ומשפחתו נכלאו בגטו קובנה. הנער חווה על בשרו את מוראות הגטו ושמע מעד ראייה על רצח ההמונים בפורט התשיעי. סולי ובני משפחתו גילו תושייה רבה בהברחת אוכל לגטו ואף עלה בידיו ובידי חבריו להסתיר ספרים, לקרוא וללמוד בעת של רעב, עבודת כפייה, אקציות אכזריות ומעשי טבח. לאחר חיסול הגטו נשלח לעבודות כפייה במחנה שטוטהוף ובלאגר 10, מחנה משנה של דכאו. כדי לשרוד גייס סולי את מלוא תושייתו ואומץ ליבו. אביו של סולי חיים גנקינד נודע בלאגר 10 כאחד ממספרי הסיפורים המוכשרים ביותר. אלה עברו בין הצריפים לאחר כיבוי האורות ובתמורה לסיפוריהם זכו בתוספת מזון צנועה. לבסוף אולצו הנער ואביו לצאת לצעדת המוות ורק בקושי שרדו.
כחמישים שנה צפן סולי את זיכרונותיו עמוק בליבו. רק בעקבות מפגש מרגש עם משחרריו, חיילים אמריקנים ממוצא יפני, כמעט חצי מאה אחרי סוף המלחמה. הרשה לעצמו סוף-סוף להסתכל לאחור, להיזכר בחוויותיו הקשות מנשוא ולהתייפח כמו ילד. ספר זה הוא הפרי שצמח מפריצת הדרך הרגשית שלו באותו המפגש. סולי ירש בלי ספק את כישרון הסיפור מאביו, והסיפור שהוא מגולל כאן בחיות רבה, השזור תיאורים קשים, נקרא בנשימה עצורה ובלב נשבר.
מחקר זה מתמקד בדמותו של ד"ר זלמן גרינברג, הראשון שנבחר לעמוד בראש הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים בבוואריה, אשר כיהן בתפקיד מיולי 1945 ועד יוני 1946.
העיון בדמותו מבקש להעניק לו את המקום ההיסטורי הראוי ותורם להבנתנו בדבר כוחם של יחידים להיות למנהיגים בשעת משבר.
מחקר זה מתמקד בדמותו של ד"ר זלמן גרינברג, הראשון שנבחר לעמוד בראש הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים בבוואריה, אשר כיהן בתפקיד מיולי 1945 ועד יוני 1946.
העיון בדמותו מבקש להעניק לו את המקום ההיסטורי הראוי ותורם להבנתנו בדבר כוחם של יחידים להיות למנהיגים בשעת משבר.
בעיניים דומעות הסבירה לי דודתי פּוֹלֶט כי באה לבקרני כדי להביא לי את האופניים שאבי נתן לי במתנה לפני שנשלח לדרנסי. היא ניסתה להסביר לי שאמי מסתתרת עם אחותי בצריף בלב יער, שהיא לא נטשה אותי, שאין לה אפשרות לעמוד איתי קשר אבל שהיא אוהבת אותי בכל מאודה, כמו תמיד. היא הוסיפה שעלי להמשיך להישמע לבני משפחת רישאר, וברגע שתיגמר המלחמה תבוא אמי לקחת אותי. בעוד דודתי ממשיכה לדבר, הרגשתי שפניהם של אבי, אמי, אחותי התעמעמו כבתוך ענן שהקשה עלי להבחין בקווים ובתווים שאפיינו כל אחד ואחת מהם. אישיותם היא שנחרטה עמוק בזיכרוני.
ביולי 1942 הצליחו שארל זיידה בן השמונה, אחותו אנט בת החודשיים ואמם להימלט ברגע האחרון ממצוד אצטדיון החורף בפריז. באמצעות רשת אנשי מחתרת נשלח שארל לפּאסֶה לָה קוֹנסֶפּסיוֹן, כפר קטן בנורמנדי. שם הוא נאסף לבית משפחת רישאר, איכרים מלאי שמחת חיים שהסתירו עוד ילדים יהודים. בני משפחת רישאר, זוג הורים ובתם מדלן, גידלו את הילדים בחיק המשפחה במשך כשנתיים, והם אף למדו בבית הספר המקומי בזכות שיתוף הפעולה הראוי לציון של כלל תושבי הכפר. שארל חי באווירה פסטורלית, גילה את הנאות הטבע ושכח את החרדה הקשורה להיעדר חדשות מבני משפחתו. רק עם שובו לפריז בספטמבר 1944 נודע לשארל על השואה דרך קורותיהם של שני דודיו: האחד היה שבוי בגרמניה והאחר ניצל ממחנות ההשמדה. כעבור זמן גילה שאביו נספה באושוויץ.
שארל משתף את הקוראים בחוויותיו המטלטלות בתור קורבן למלחמה שאת מהותה לא הבין, ונגד כל הסיכויים, הילד הקטן והשברירי היה למדען וליזם מצליח. מציליו, בני משפחת רישאר, הוכרו כחסידי אומות העולם ביד ושם, וב-2007 קיבלו אות הוקרה רשמי מהאומה הצרפתית בפנתיאון של פריז. דרך סיפורה של משפחת רישאר המופתית משתקפת גבורתם של חסידי אומות העולם בשעתה האפלה של האנושות.
בעיניים דומעות הסבירה לי דודתי פּוֹלֶט כי באה לבקרני כדי להביא לי את האופניים שאבי נתן לי במתנה לפני שנשלח לדרנסי. היא ניסתה להסביר לי שאמי מסתתרת עם אחותי בצריף בלב יער, שהיא לא נטשה אותי, שאין לה אפשרות לעמוד איתי קשר אבל שהיא אוהבת אותי בכל מאודה, כמו תמיד. היא הוסיפה שעלי להמשיך להישמע לבני משפחת רישאר, וברגע שתיגמר המלחמה תבוא אמי לקחת אותי. בעוד דודתי ממשיכה לדבר, הרגשתי שפניהם של אבי, אמי, אחותי התעמעמו כבתוך ענן שהקשה עלי להבחין בקווים ובתווים שאפיינו כל אחד ואחת מהם. אישיותם היא שנחרטה עמוק בזיכרוני.
ביולי 1942 הצליחו שארל זיידה בן השמונה, אחותו אנט בת החודשיים ואמם להימלט ברגע האחרון ממצוד אצטדיון החורף בפריז. באמצעות רשת אנשי מחתרת נשלח שארל לפּאסֶה לָה קוֹנסֶפּסיוֹן, כפר קטן בנורמנדי. שם הוא נאסף לבית משפחת רישאר, איכרים מלאי שמחת חיים שהסתירו עוד ילדים יהודים. בני משפחת רישאר, זוג הורים ובתם מדלן, גידלו את הילדים בחיק המשפחה במשך כשנתיים, והם אף למדו בבית הספר המקומי בזכות שיתוף הפעולה הראוי לציון של כלל תושבי הכפר. שארל חי באווירה פסטורלית, גילה את הנאות הטבע ושכח את החרדה הקשורה להיעדר חדשות מבני משפחתו. רק עם שובו לפריז בספטמבר 1944 נודע לשארל על השואה דרך קורותיהם של שני דודיו: האחד היה שבוי בגרמניה והאחר ניצל ממחנות ההשמדה. כעבור זמן גילה שאביו נספה באושוויץ.
שארל משתף את הקוראים בחוויותיו המטלטלות בתור קורבן למלחמה שאת מהותה לא הבין, ונגד כל הסיכויים, הילד הקטן והשברירי היה למדען וליזם מצליח. מציליו, בני משפחת רישאר, הוכרו כחסידי אומות העולם ביד ושם, וב-2007 קיבלו אות הוקרה רשמי מהאומה הצרפתית בפנתיאון של פריז. דרך סיפורה של משפחת רישאר המופתית משתקפת גבורתם של חסידי אומות העולם בשעתה האפלה של האנושות.
מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים הוא סיפור מרתק ונוגע ללב על גבורתם של ילדים יהודים, שנותרו יתומים ללא קורת גג לראשם, ושרדו בלב ורשה הכבושה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מאבקם של בני החבורה, שנרדפו מכל עבר ברחובות המסוכנים, היה רצוף גילויי תושייה, אומץ לב, עזרה הדדית ומסירות מעוררת השראה.
לקוראים ולקוראות מוגשת עתה מהדורה מחודשת ומעודכנת של הספר, שראה אור לראשונה בשנת 1962 וכאז כן היום, נקרא בנשימה עצורה.
יוסף ז'מיאן נולד בוורשה שבפולין. בזמן המלחמה היה חבר המחתרת היהודית בגטו ורשה. לאחר חיסול הגטו חי בצד הארי והיה חבר "הוועד היהודי הלאומי". ברחובות העיר פגש את "מוכרי הסיגריות" ותמך בהם עד סוף המלחמה. בתום המלחמה הנציח את סיפורם המיוחד.
מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים הוא סיפור מרתק ונוגע ללב על גבורתם של ילדים יהודים, שנותרו יתומים ללא קורת גג לראשם, ושרדו בלב ורשה הכבושה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מאבקם של בני החבורה, שנרדפו מכל עבר ברחובות המסוכנים, היה רצוף גילויי תושייה, אומץ לב, עזרה הדדית ומסירות מעוררת השראה.
לקוראים ולקוראות מוגשת עתה מהדורה מחודשת ומעודכנת של הספר, שראה אור לראשונה בשנת 1962 וכאז כן היום, נקרא בנשימה עצורה.
יוסף ז'מיאן נולד בוורשה שבפולין. בזמן המלחמה היה חבר המחתרת היהודית בגטו ורשה. לאחר חיסול הגטו חי בצד הארי והיה חבר "הוועד היהודי הלאומי". ברחובות העיר פגש את "מוכרי הסיגריות" ותמך בהם עד סוף המלחמה. בתום המלחמה הנציח את סיפורם המיוחד.
הספר מציע קריאה חדשה בהיסטוריה של האנטישמיות הפולנית. הוא בוחן את הדעות הקדומות בחברה הפולנית והשפעתן על התרבות הפולנית בשנים 2000-1880 ,מראה כיצד התעצבות הדימוי החברתי והתרבותי של היהודי כזר עוין סייע בהנמקה ובהצדקה של שימוש באלימות נגד היהודים ומתאר את התהליכים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים שהתחוללו בפולין משנת 2006 .
הספר מציע קריאה חדשה בהיסטוריה של האנטישמיות הפולנית. הוא בוחן את הדעות הקדומות בחברה הפולנית והשפעתן על התרבות הפולנית בשנים 2000-1880 ,מראה כיצד התעצבות הדימוי החברתי והתרבותי של היהודי כזר עוין סייע בהנמקה ובהצדקה של שימוש באלימות נגד היהודים ומתאר את התהליכים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים שהתחוללו בפולין משנת 2006 .
הספר דן בדרכי הפעולה של ארגוני המחתרת שהרכיבו את תנועת הרזיסטנס בצרפת, ומתמקד ביחסה המורכב ליהודים בזמן השואה לנוכח הרדיפות והרצח. המחקר מסתמך על קורפוס מרשים של עיתוני המחתרת מכל גוני הקשת ושל שידורי ה-BBC בצרפתית, ומנתח את "מלחמת המילים" שהתחוללה על במת התקשורת בת הזמן. בחינה של הפרסומים מציירת תמונה קשה של דימוי היהודי, אשר נתפס כשונה, כ"אחר", בחברה הצרפתית בכלל ובקרב האליטות שהתנגדו לכיבוש הנאצי בפרט.
הספר דן בדרכי הפעולה של ארגוני המחתרת שהרכיבו את תנועת הרזיסטנס בצרפת, ומתמקד ביחסה המורכב ליהודים בזמן השואה לנוכח הרדיפות והרצח. המחקר מסתמך על קורפוס מרשים של עיתוני המחתרת מכל גוני הקשת ושל שידורי ה-BBC בצרפתית, ומנתח את "מלחמת המילים" שהתחוללה על במת התקשורת בת הזמן. בחינה של הפרסומים מציירת תמונה קשה של דימוי היהודי, אשר נתפס כשונה, כ"אחר", בחברה הצרפתית בכלל ובקרב האליטות שהתנגדו לכיבוש הנאצי בפרט.
בקיץ 1941, בתמורה להשתתפות רומניה במבצע ברברוסה, העניק היטלר לאנטונסקו את טרנסניסטריה. כ 80% מהיהודים שישבו באזור נרצחו בחודשים הראשונים לכיבוש, ועשרות אלפים נוספים נרצחו בבסרביה ובצפון בוקובינה בקיץ ובסתיו 1941. אלה ששרדו מגלי ההרג, לרבות היהודים מדרום בוקובינה וממחוז דורוהוי, גורשו לטרנסניסטריה. הספר מגולל את קורותיהם של המגורשים ופותח צוהר לחיי היום־יום של היהודים שהתקבצו בגטאות מוגילבֶ, שַרגוֹרוֹד, דז'וּרין, מּורפָָה וּברֶשָד עד לשחרור במרס 1944.
בקיץ 1941, בתמורה להשתתפות רומניה במבצע ברברוסה, העניק היטלר לאנטונסקו את טרנסניסטריה. כ 80% מהיהודים שישבו באזור נרצחו בחודשים הראשונים לכיבוש, ועשרות אלפים נוספים נרצחו בבסרביה ובצפון בוקובינה בקיץ ובסתיו 1941. אלה ששרדו מגלי ההרג, לרבות היהודים מדרום בוקובינה וממחוז דורוהוי, גורשו לטרנסניסטריה. הספר מגולל את קורותיהם של המגורשים ופותח צוהר לחיי היום־יום של היהודים שהתקבצו בגטאות מוגילבֶ, שַרגוֹרוֹד, דז'וּרין, מּורפָָה וּברֶשָד עד לשחרור במרס 1944.
ליפמן קּונשטאד גורש עם בני משפחתו מעירו רדַַאּוץ לטרנסניסטריה, ולאחר גלגולים שונים הגיע לדז'וּרין. הוא החל לרשום ביומנו ב־11 באפריל 1942 ולא הניח את קולמוסו עד 13 באפריל 1945 , עם שובו לרדַַאּוץ לאחר השחרור. קּונשטאד נתמנה למזכיר הוועד, מועצת היהודים, בדז'וּרין ונחשף למידע רב על הנהגת הגטו, וביומנו הוא אינו חוסך מהם את שבטו. לצד תיאורים של גירושים, מחלות ומוות, היומן משופע בהגיגים בדבר מקומו של האל, תהיות על צדק, שכר ועונש ובהבלחות פיוטיות של תיאורי טבע גם בגיהינום של טרנסניסטריה.
ליפמן קּונשטאד גורש עם בני משפחתו מעירו רדַַאּוץ לטרנסניסטריה, ולאחר גלגולים שונים הגיע לדז'וּרין. הוא החל לרשום ביומנו ב־11 באפריל 1942 ולא הניח את קולמוסו עד 13 באפריל 1945 , עם שובו לרדַַאּוץ לאחר השחרור. קּונשטאד נתמנה למזכיר הוועד, מועצת היהודים, בדז'וּרין ונחשף למידע רב על הנהגת הגטו, וביומנו הוא אינו חוסך מהם את שבטו. לצד תיאורים של גירושים, מחלות ומוות, היומן משופע בהגיגים בדבר מקומו של האל, תהיות על צדק, שכר ועונש ובהבלחות פיוטיות של תיאורי טבע גם בגיהינום של טרנסניסטריה.
הספר מתאר את המפגש המרגש בין רופאים ניצולי שואה ובין היישוב והחברה הישראלית לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנותיה הראשונות של המדינה. בתחילת הדרך התקשה הממסד הרפואי בארץ לקלוט את הרופאים הניצולים. ואולם באמצעות המפגש בין הרופאים למטופליהם הפכו הרופאים מנקלטים לקולטים, סייעו למטופליהם העולים להחלים ולהשתקם, ובהליך זה הם שיקמו את עצמם. המחקר עוקב אחר היקלטותם של הרופאים במערכת הבריאות ובאמצעותה בחברה הישראלית, ומבחין בין מאפיינים שונים של קליטתם על־פי זמן עלייתם ואתגרי כל תקופה.
תוכן עניינים
שלמי תודה
מבוא
סקירת ספרות
התקופה שנחקרה
המקורות למחקר
חלק ראשון בשערי העלייה — רופאים ניצולי שואה בישראל, 1952-1945
פרק ראשון אפיונים קבוצתיים, רישוי ומומחיות ברפואה
מספר הרופאים היהודים באירופה ערב השואה ובתום המלחמה
גלי העלייה ואפיונים דמוגרפיים
רישוי ומומחיות ברפואה
פרק שני המפגש הראשון — היישוב בארץ־ישראל והרופאים משארית הפליטה
ההיערכות לעליית הרופאים
המפגש הראשון מנקודת המבט של הממסד הרפואי ביישוב: רופאים ניצולי שואה פרטיזנים, לוחמים ו"פליטים"
הוועדה הבין־מוסדית לקליטת רופאים ניצולים והתוכנית לקליטת מאה רופאים
הרופאים הניצולים וסוגיית הטיפול הרפואי בעולים
מערכת הבריאות בתקופת היישוב
העלייה והיישוב היהודי בארץ בעיני הרופאים הניצולים שעלו לפני קום המדינה
ערב קום המדינה: רופאים ניצולים ממתינים לעלייה במחנות העקורים ובקפריסין
חלק שני מערכת הבריאות במדינת ישראל קולטת עלייה, 1952-1948
פרק שלישי מערכת הבריאות בתקופת העלייה הגדולה — הממסד הרפואי, התחלואה הקשה וכוח האדם הרפואי
מערכת הבריאות עם קום המדינה
הממסד הרפואי — מסגרות של שירות רפואי
מערכת הבריאות: מוסדות ותיקים וחדשים קולטים רופאים עולים
חולי ונכות בתקופת העלייה הגדולה
רופאים ניצולים בשירות הרפואי והטיפול במחלות הקשות של העולים
פרק רביעי השירות הרפואי לעולה (השר"ל) במחנות העולים — רופאים ניצולים במסגרת תעסוקה ארעית
הקמת השר"ל
השר"ל מִקום המדינה ועד לתום פעילותו במחנות העולים בשנת 1952
השר"ל במבט לאחור
פרק חמישי רופאים ניצולים בשירותי הבריאות באזורי ההתיישבות החדשים, 1950-1948
רקע היסטורי: התיישבות העולים ביישובים הנטושים
פריסת שירותי הבריאות ביישובים הנטושים ובהתיישבות החדשה
"אבא — נוסע היה מיישוב־עולים ליישוב־עולים בתור רופא [...] מישרה קבועה לא ניתנה לו"698
המחסור ברופאים בנקודות יישוב מרוחקות
פרק שישי פתיחת בית הספר לרפואה בירושלים
רקע היסטורי
הסטודנטים הראשונים: "בבתי הספר לרפואה לומדים תורה בלי קמח"739
"הרופאים הצעירים"
חלק שלישי "מי יעשה עבודה רבה זו? מאין יבואו הרופאים?"774
פרק שביעי מעודף רופאים למחסור ברופאים
מִקום המדינה עד סוף 1949 — עודף או מחסור, הוויכוח על העובדות
קשיים בקליטת הרופאים הניצולים
מחסור חמור ברופאים שפקד את מערכת הבריאות בשנת 1950
קשיי הממסד הרפואי בקליטתם מנקודת מבטם של הרופאים העולים
פרק שמיני המחסור ברופאים והמאבק לגיוסם לשירות רפואי באזורי המצוקה
הוועדה לתכנון כוח אדם רפואי במינוי משרד הבריאות
פרופ' שיבא: המערכת זקוקה גם לרופאים שהם "לאו דווקא עולים חדשים"910
גיוס הרופאים העולים והרופאים הצעירים לצבא ולכפר, 1952-1953
התניית הקבלה להתמחות בשירות בכפר, 1956-1954
"גיוס חו"ל" של קופת חולים כללית
פרק תשיעי השירות הרפואי במעברות ובכפר
מערך המרפאות במעבר ממחנות העולים למעברות
רקע היסטורי: מעברות וכפרי עבודה
החולי במעברות
קורותיהם של שירותי הרפואה במעברות
חיל הרפואה במעברות — הושטת יד לאחים העולים
הטיפול הרפואי בילדי המעברות
המשתתפים ב"מלחמת הבריאות" מבקרים זה את זה
רופאים עולים בשירות הרפואי במעברות ובכפר מנקודת מבטה של החברה, 1952-1956
העבודה במעברה ובכפר מנקודת מבטם של הרופאים
חלק רביעי מעמדות פתיחה להשתלבות מקצועית, 1957-1945
פרק עשירי מניעי העלייה, מסגרות הקליטה, ההשתלבות והקידום
עמדות הפתיחה כלפי העלייה: המעמד בארץ המוצא והמניע לעלייה
מסגרות הקליטה
הסתגלות וקידום מקצועי
פרק אחד־עשר רופאים ניצולים בעלייה המחודשת ממזרח אירופה
רקע היסטורי
מערכת הבריאות ערב עליית 1957
הרופאים בעליית 1957 — הרקע לעלייתם ומאפיינים דמוגרפיים
המערכת הקולטת
הקליטה מנקודת מבטם של רופאי עליית 1957
רופאים עולים, רופאים ניצולי שואה
חלק חמישי רופאים ניצולי שואה ועיצוב זיכרון השואה
פרק שנים־עשר מארגוני רופאים עולים לאגודת הרופאים שרידי השואה
ארגון הרופאים במחנות העקורים
איגודי רופאים עולים, 1949-1946
מאיגודי רופאים לאגודת רופאים ניצולי השואה, 1963-1950
אגודת הרופאים שרידי השואה
פרק שלושה־עשר רופאים ניצולים בשיח רופאי ישראל
השואה ואתיקה רפואית בשיח הרופאים
שאלת היחסים עם גרמניה ועם הרופאים הגרמנים
רופאי ישראל וזיכרון הרפואה היהודית בשואה
סיכום
נספחים
רשימת מקורות
מפתח
הערות
הספר מתאר את המפגש המרגש בין רופאים ניצולי שואה ובין היישוב והחברה הישראלית לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנותיה הראשונות של המדינה. בתחילת הדרך התקשה הממסד הרפואי בארץ לקלוט את הרופאים הניצולים. ואולם באמצעות המפגש בין הרופאים למטופליהם הפכו הרופאים מנקלטים לקולטים, סייעו למטופליהם העולים להחלים ולהשתקם, ובהליך זה הם שיקמו את עצמם. המחקר עוקב אחר היקלטותם של הרופאים במערכת הבריאות ובאמצעותה בחברה הישראלית, ומבחין בין מאפיינים שונים של קליטתם על־פי זמן עלייתם ואתגרי כל תקופה.
תוכן עניינים
שלמי תודה
מבוא
סקירת ספרות
התקופה שנחקרה
המקורות למחקר
חלק ראשון בשערי העלייה — רופאים ניצולי שואה בישראל, 1952-1945
פרק ראשון אפיונים קבוצתיים, רישוי ומומחיות ברפואה
מספר הרופאים היהודים באירופה ערב השואה ובתום המלחמה
גלי העלייה ואפיונים דמוגרפיים
רישוי ומומחיות ברפואה
פרק שני המפגש הראשון — היישוב בארץ־ישראל והרופאים משארית הפליטה
ההיערכות לעליית הרופאים
המפגש הראשון מנקודת המבט של הממסד הרפואי ביישוב: רופאים ניצולי שואה פרטיזנים, לוחמים ו"פליטים"
הוועדה הבין־מוסדית לקליטת רופאים ניצולים והתוכנית לקליטת מאה רופאים
הרופאים הניצולים וסוגיית הטיפול הרפואי בעולים
מערכת הבריאות בתקופת היישוב
העלייה והיישוב היהודי בארץ בעיני הרופאים הניצולים שעלו לפני קום המדינה
ערב קום המדינה: רופאים ניצולים ממתינים לעלייה במחנות העקורים ובקפריסין
חלק שני מערכת הבריאות במדינת ישראל קולטת עלייה, 1952-1948
פרק שלישי מערכת הבריאות בתקופת העלייה הגדולה — הממסד הרפואי, התחלואה הקשה וכוח האדם הרפואי
מערכת הבריאות עם קום המדינה
הממסד הרפואי — מסגרות של שירות רפואי
מערכת הבריאות: מוסדות ותיקים וחדשים קולטים רופאים עולים
חולי ונכות בתקופת העלייה הגדולה
רופאים ניצולים בשירות הרפואי והטיפול במחלות הקשות של העולים
פרק רביעי השירות הרפואי לעולה (השר"ל) במחנות העולים — רופאים ניצולים במסגרת תעסוקה ארעית
הקמת השר"ל
השר"ל מִקום המדינה ועד לתום פעילותו במחנות העולים בשנת 1952
השר"ל במבט לאחור
פרק חמישי רופאים ניצולים בשירותי הבריאות באזורי ההתיישבות החדשים, 1950-1948
רקע היסטורי: התיישבות העולים ביישובים הנטושים
פריסת שירותי הבריאות ביישובים הנטושים ובהתיישבות החדשה
"אבא — נוסע היה מיישוב־עולים ליישוב־עולים בתור רופא [...] מישרה קבועה לא ניתנה לו"698
המחסור ברופאים בנקודות יישוב מרוחקות
פרק שישי פתיחת בית הספר לרפואה בירושלים
רקע היסטורי
הסטודנטים הראשונים: "בבתי הספר לרפואה לומדים תורה בלי קמח"739
"הרופאים הצעירים"
חלק שלישי "מי יעשה עבודה רבה זו? מאין יבואו הרופאים?"774
פרק שביעי מעודף רופאים למחסור ברופאים
מִקום המדינה עד סוף 1949 — עודף או מחסור, הוויכוח על העובדות
קשיים בקליטת הרופאים הניצולים
מחסור חמור ברופאים שפקד את מערכת הבריאות בשנת 1950
קשיי הממסד הרפואי בקליטתם מנקודת מבטם של הרופאים העולים
פרק שמיני המחסור ברופאים והמאבק לגיוסם לשירות רפואי באזורי המצוקה
הוועדה לתכנון כוח אדם רפואי במינוי משרד הבריאות
פרופ' שיבא: המערכת זקוקה גם לרופאים שהם "לאו דווקא עולים חדשים"910
גיוס הרופאים העולים והרופאים הצעירים לצבא ולכפר, 1952-1953
התניית הקבלה להתמחות בשירות בכפר, 1956-1954
"גיוס חו"ל" של קופת חולים כללית
פרק תשיעי השירות הרפואי במעברות ובכפר
מערך המרפאות במעבר ממחנות העולים למעברות
רקע היסטורי: מעברות וכפרי עבודה
החולי במעברות
קורותיהם של שירותי הרפואה במעברות
חיל הרפואה במעברות — הושטת יד לאחים העולים
הטיפול הרפואי בילדי המעברות
המשתתפים ב"מלחמת הבריאות" מבקרים זה את זה
רופאים עולים בשירות הרפואי במעברות ובכפר מנקודת מבטה של החברה, 1952-1956
העבודה במעברה ובכפר מנקודת מבטם של הרופאים
חלק רביעי מעמדות פתיחה להשתלבות מקצועית, 1957-1945
פרק עשירי מניעי העלייה, מסגרות הקליטה, ההשתלבות והקידום
עמדות הפתיחה כלפי העלייה: המעמד בארץ המוצא והמניע לעלייה
מסגרות הקליטה
הסתגלות וקידום מקצועי
פרק אחד־עשר רופאים ניצולים בעלייה המחודשת ממזרח אירופה
רקע היסטורי
מערכת הבריאות ערב עליית 1957
הרופאים בעליית 1957 — הרקע לעלייתם ומאפיינים דמוגרפיים
המערכת הקולטת
הקליטה מנקודת מבטם של רופאי עליית 1957
רופאים עולים, רופאים ניצולי שואה
חלק חמישי רופאים ניצולי שואה ועיצוב זיכרון השואה
פרק שנים־עשר מארגוני רופאים עולים לאגודת הרופאים שרידי השואה
ארגון הרופאים במחנות העקורים
איגודי רופאים עולים, 1949-1946
מאיגודי רופאים לאגודת רופאים ניצולי השואה, 1963-1950
אגודת הרופאים שרידי השואה
פרק שלושה־עשר רופאים ניצולים בשיח רופאי ישראל
השואה ואתיקה רפואית בשיח הרופאים
שאלת היחסים עם גרמניה ועם הרופאים הגרמנים
רופאי ישראל וזיכרון הרפואה היהודית בשואה
סיכום
נספחים
רשימת מקורות
מפתח
הערות
מאביב 1942 ועד קיץ 1944 גויסו כ־45,000 גברים יהודים וסופחו אל כוחות הצבא ההונגרי שלחמו לצד גרמניה הנאצית בחזית הסובייטית. כ־80 אחוזים מהם לא שבו לבתיהם. הם סבלו רעב, חולי ועבודה שוחקת ורבים נפלו בקרבות, ועל כל אלו נוספו יחס אכזרי ורצח בידי החיילים ההונגרים. רבים מסרו את עצמם לידי הסובייטים, אבל מצבם לא שפר עליהם בשל התנאים הנוראים ששררו במחנות השבויים. המחבר מתאר את חוויותיהם הקשות של עובדי הכפייה הללו שמבליחים בהן הבזקים של טוּב לב ונחמה.
מאביב 1942 ועד קיץ 1944 גויסו כ־45,000 גברים יהודים וסופחו אל כוחות הצבא ההונגרי שלחמו לצד גרמניה הנאצית בחזית הסובייטית. כ־80 אחוזים מהם לא שבו לבתיהם. הם סבלו רעב, חולי ועבודה שוחקת ורבים נפלו בקרבות, ועל כל אלו נוספו יחס אכזרי ורצח בידי החיילים ההונגרים. רבים מסרו את עצמם לידי הסובייטים, אבל מצבם לא שפר עליהם בשל התנאים הנוראים ששררו במחנות השבויים. המחבר מתאר את חוויותיהם הקשות של עובדי הכפייה הללו שמבליחים בהן הבזקים של טוּב לב ונחמה.
לא סבלתי נפשית כי ברוחי לא הייתי נוכח במחנה. חיזקתי את רוחי בזיכרונות מן השנים הטובות ומן השעות שביליתי עם הקרובים לליבי. [...] הו! רגעים כה נפלאים, נפלאים! כמזור גואל ומרגיע את פצעי הגוף והנשמה. נזכרתי שהייתי, ואני עדיין, בן אדם. [...] אולי, אולי, אפגוש שוב בשתי הנפשות היקרות לי ביותר.
בלא פחות משבעה מחנות ריכוז והשמדה נכלא היהודי הפולני נח (נתן) זֵ'לֵכוֹבֶר בשנות מלחמת העולם השנייה. עם פלישת צבא גרמניה לפולין וכיבוש עיר הבירה חווה נח, איש ורשה, את מדיניות ההדרה והנישול הגרמנית כלפי היהודים. בנובמבר 1940 נכלא עם אשתו בַּלבּינה ובִתו סטֵלה וקרוב ל־500,000 יהודים בתחום גטו ורשה – הגטו הגדול באירופה. האישה והבת אבדו בימי הגירוש הגדול של יהודי ורשה בקיץ 1942, והוא נותר לבדו להתמודד עם איום ההשמדה והרדיפה הנאצית. עם פרוץ מרד גטו ורשה באפריל 1943 הועבר נח ללוּבּלין ונכלא במחנה שדה התעופה הישן ובמחנה הריכוז וההשמדה מיידנק, ובו שהה ארבעה חודשים רוויי ייסורים וסבל. באוגוסט 1943 שולח למחנה אושוויץ I ומשם למחנה הלוויין יאווישוביץ, ובמשך יותר מ־16 חודשים הועבד בחפירות וביציקת יסודות למבנים, בהנחת פסי רכבת ובכריית פחם. בינואר 1945, עם התקרבות כוחות הצבא האדום, פונו אסירי מחנות אושוויץ בצעדת מוות לתחום הרייך הישן. נח ועימו עוד אלפי מפונים הגיעו למחנה הריכוז בוכנוולד העמוס עד אפס מקום אסירים שפונו מן המחנות במזרח. בחודשים האחרונים של המלחמה הועסק בעבודת פרך בתנאי מזג אוויר בלתי אפשריים במחצבות האבן של מחנה הריכוז מיטֶלבּאוּ־דוֹרה. בשלהי מרס 1945 שולח בַשֵנית לבוכנוולד, ובמקום הזה זכה לרגע השחרור בידי כוחות צבא ארצות־הברית באפריל 1945. בעזרת חוסן רב ותעצומות נפש הצליח נח לעמוד בתלאות עולם המחנות, עבודת הכפייה וצעדות המוות ולשרוד. את חיבורו מלא העוצמה והחיוּת על ייסוריו וייסורי אחיו לגורל בשנות המלחמה כתב עוד בשנת 1946, חודשים מספר אחרי ששב לוורשה החרֵבה ונודע לו בוודאות כי משפחתו אבדה. בספר המחנה השביעי שלי, בצד תיאורים מפורטים של ידיעת רעב והמצאת דרכי עינויים ששוביו עינו בהם אותו ואת חבריו, הִרבה נח לכתוב על מערכת היחסים של האסירים בינם לבין עצמם והדגיש את אובדן התקווה. לצד גילויים של אהדה ועזרה הוא תיאר בעוצמה את הייאוש, את הסבל ואת הכאב שהִקהו את רגשותיהם של האנשים. אחרי המלחמה נשא נח לאישה את פּאוּלינה, שורדת שואה אף היא, וב־1947 נולדה בִתם היחידה חנה (אָני). זיכרונותיו רואים אור ביוזמתה של חנה ובתרגומה המשותף לה ולבעלה סטפן ציטרון.
לא סבלתי נפשית כי ברוחי לא הייתי נוכח במחנה. חיזקתי את רוחי בזיכרונות מן השנים הטובות ומן השעות שביליתי עם הקרובים לליבי. [...] הו! רגעים כה נפלאים, נפלאים! כמזור גואל ומרגיע את פצעי הגוף והנשמה. נזכרתי שהייתי, ואני עדיין, בן אדם. [...] אולי, אולי, אפגוש שוב בשתי הנפשות היקרות לי ביותר.
בלא פחות משבעה מחנות ריכוז והשמדה נכלא היהודי הפולני נח (נתן) זֵ'לֵכוֹבֶר בשנות מלחמת העולם השנייה. עם פלישת צבא גרמניה לפולין וכיבוש עיר הבירה חווה נח, איש ורשה, את מדיניות ההדרה והנישול הגרמנית כלפי היהודים. בנובמבר 1940 נכלא עם אשתו בַּלבּינה ובִתו סטֵלה וקרוב ל־500,000 יהודים בתחום גטו ורשה – הגטו הגדול באירופה. האישה והבת אבדו בימי הגירוש הגדול של יהודי ורשה בקיץ 1942, והוא נותר לבדו להתמודד עם איום ההשמדה והרדיפה הנאצית. עם פרוץ מרד גטו ורשה באפריל 1943 הועבר נח ללוּבּלין ונכלא במחנה שדה התעופה הישן ובמחנה הריכוז וההשמדה מיידנק, ובו שהה ארבעה חודשים רוויי ייסורים וסבל. באוגוסט 1943 שולח למחנה אושוויץ I ומשם למחנה הלוויין יאווישוביץ, ובמשך יותר מ־16 חודשים הועבד בחפירות וביציקת יסודות למבנים, בהנחת פסי רכבת ובכריית פחם. בינואר 1945, עם התקרבות כוחות הצבא האדום, פונו אסירי מחנות אושוויץ בצעדת מוות לתחום הרייך הישן. נח ועימו עוד אלפי מפונים הגיעו למחנה הריכוז בוכנוולד העמוס עד אפס מקום אסירים שפונו מן המחנות במזרח. בחודשים האחרונים של המלחמה הועסק בעבודת פרך בתנאי מזג אוויר בלתי אפשריים במחצבות האבן של מחנה הריכוז מיטֶלבּאוּ־דוֹרה. בשלהי מרס 1945 שולח בַשֵנית לבוכנוולד, ובמקום הזה זכה לרגע השחרור בידי כוחות צבא ארצות־הברית באפריל 1945. בעזרת חוסן רב ותעצומות נפש הצליח נח לעמוד בתלאות עולם המחנות, עבודת הכפייה וצעדות המוות ולשרוד. את חיבורו מלא העוצמה והחיוּת על ייסוריו וייסורי אחיו לגורל בשנות המלחמה כתב עוד בשנת 1946, חודשים מספר אחרי ששב לוורשה החרֵבה ונודע לו בוודאות כי משפחתו אבדה. בספר המחנה השביעי שלי, בצד תיאורים מפורטים של ידיעת רעב והמצאת דרכי עינויים ששוביו עינו בהם אותו ואת חבריו, הִרבה נח לכתוב על מערכת היחסים של האסירים בינם לבין עצמם והדגיש את אובדן התקווה. לצד גילויים של אהדה ועזרה הוא תיאר בעוצמה את הייאוש, את הסבל ואת הכאב שהִקהו את רגשותיהם של האנשים. אחרי המלחמה נשא נח לאישה את פּאוּלינה, שורדת שואה אף היא, וב־1947 נולדה בִתם היחידה חנה (אָני). זיכרונותיו רואים אור ביוזמתה של חנה ובתרגומה המשותף לה ולבעלה סטפן ציטרון.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
