שירה

בספר חורים מפנה המשוררת רונה טאוזינגר את מבטה אל קיומנו כאן, במרחב המסוכסך, רב־השכבות, החיוני להפליא ולמוּד הכאב של המזרח התיכון. על פניו היא מנסה לפענח את החיים הרוחשים בו מתוך התנגשותן של תרבויות אחיות; אלא שאין זו ההיסטוריה המיידית שמעסיקה אותה, כי אם הפוטנציאל המשחרר של שפת המקום, המתגלה ברבדיה העמוקים של לשון מיסטית־ארוטית. "לִקְרֹא בַּתּוֹרָה בַּסַּפְסָל הָאֲחוֹרִי חֲשׂוּפֵי אֲחוֹרִים, / בְּעֶזְרַת נָשִׁים לְהַשְׁתִּין בְּלֵיל מַיִם קְפוּאִים", היא כותבת, "לִלְבֹּש צוּרַת גֶּבֶר כְּדֵי לְהִתְפַּשֵּׁט / וְלִטְבֹּל יַחַד בְּמִקְוֵה הָאֲרִ"י". ובמקום אחר: "רַחְפָן דּוֹרְסָנִי מֵפֵר אֶת שַׁלְוַת עֵין־רָשַׁאשׁ / לְפַזֵּר אֶת עֶדְרֵי הָרוֹעִים. / אַף עֵין אַהֲבָתֵנוּ לֹא תִּרְאֵהוּ לְעוֹלָם / עַיִט".

ה"חור" ביצירתה של טאוזינגר הוא דפוס יסודי של חירות, של עונג ושל בריאה מאַין. מתוך המתח שבין היומיומי למטאפיזי, שבין הפוליטי לאינטימי, שבין הגופני לרוחני, מתהווה שירתה, והיא וירטואוזית, מפתיעה תמיד, חושנית, רחבת מנעד וחסרת פשרות, ובעלת כוח פיוטי מיוחד: שיריה לוכדים את תשומת הלב באחת, אך מתפענחים לאט לאט, ובתום רגע של השתהות והשתאות נחשף יופי יוצא דופן. 

ד"ר רונה טאוזינגר היא משוררת, חוקרת ספרות, יהדות ותרבות. עורכת באנציקלופדיה של הסיפור היהודי, אוניברסיטת בר־אילן. ספר המחקר שלה, תמר אשת ער, ראה אור ב־2020 (הוצאת אוניברסיטת בר־אילן). חורים הוא ספר שיריה השלישי. קדמו לו: כל העולם מְפנה לה (פרדס, 2022); התפוח והעֵינם (ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 2022).

כאן גרים בכיף 

כָּאן גָּרִים בְּכֵּיף אִמָּא אַבָּא יְלָדוֹת כֶּלֶב זְהוֹב שֵׂעָר הַשַּׁעַר נִפְתַּח וְנִסְגָּר. כָּאן קוֹרְאִים בְּכֵּיף אִמָּא קוֹרְאִים לַיַּלְדָּה בִּשְׁמָהּ קוֹרְאִים כְּמוֹ סֵפֶר פָּצוּעַ. כָּאן כּוֹאֲבִים בְּכֵּיף אֶתְמוֹל שֶׁאֵין לוֹ מָחָר תַּחְתִּית שֶׁבְּתַּחְתִּית הַיָּגוֹן. כָּאן מוֹחִים בְּכֵּיף עַל הַמְּשִׁיחָה לַשּׁוּלַיִם עַל הַיָּד הַקַּלָּה עַל הַהֶדֶף עַל הַמִּזְעוּר שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר. כָּאן אוֹמְדִים בְּכֵּיף מִי נִשְׁאַר לְצִדְּךָ מִי נִשְׁאַר לְצִדִּי מִי מְרַצֵּד. כָּאן כּוֹרְתִים בְּכֵּיף בְּרִיתוֹת כּוֹרִים בּוֹרוֹת כּוֹרִים אֹזֶן. כָּאן נִרְדָּמִים בְּכֵּיף בַּשְּׁקִיעָה נִרְדָּמִים בַּשְּׁמִירָה נִרְדָּמִים בִּפְלִיאָה. כָּאן חוֹבְקִים בְּכֵּיף זְרוֹעוֹת חוֹבְקִים עַל יַד חוֹבְקִים בֵּינְתַיִם

לעברית הקישו אחת הוא ספר שירה שנקרא כספרייה. המשוררת ניזונה ממסורת לשונית עשירה ומבעד לה מניחה פיסות חיים ספוגות כאב ואהבה. מן הדיאלוג המרהיב שלה עם השפה מתקבלת תיבת תהודה מרגשת ונבונה, שמזמינה את הקורא/ת למפגש שיש בו טלטלה, עדינות ויופי. 

טלי אשר היא כותבת וחוקרת ספרות, חברת סגל בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, בעלת הפודקאסט מי רוצה נס ומנחה סדנאות כתיבה. ספריה הקודמים: דרושה סבתא (צלטנר, 2018) והחיים שלנו סוף (פרדס, 2022). 

פְּנִינָה הִיא כְּאֵב עֲטוּף דֶּמַע
שֶׁמַּפְרִישָׁה רִקְמָה דַּקָּה
רַכָּה וַעֲדִינָה, בְּתוֹעָפוֹת,
לְהָגֵן עַל עַצְמָהּ מִשְּׂרִיטוֹת נוֹסָפוֹת
שֶׁל גּוּף זָר.
לֹא כָּל דָּבָר שֶׁפּוֹלֵשׁ אֶפְשָׁר לְסַלֵּק.
אָז לְפָחוֹת, לִלְמֹד לִחְיוֹת 
אִתּוֹ לָכוּד וּמְכֻדְרָר בִּבְכִי מְאֻבָּן. מְשֻׁמָּר.
כַּמָּה יָפֶה הוּא לִפְעָמִים - הַתּוֹצָר
שֶׁל כְּאֵב עֲטוּף דֶּמַע.

הבדידוּת תמיד נוכחת בספרה של סוּף בטיסט, אבל הפריצוֹת לתוכה, או ההפרעות, כפי שמכנה אותן סוּף בטיסט, מצליחות להבקיע לתוכה, להפריע את מצבה הטבעי. השירים בשעריו השונים של הספר מוקדשים למסע האישי של הדוברת מחוץ ואל תוך הבדידות הזאת. חווית האבל על מות האב, שהיה בעצמו אב יחידני לבתו היחידה; מסעהּ אל האימהות היחידנית וההורות; אהבוֹת הבאות ומתגעשות כדי להפר את הבדידות הראשונית שאליה תמיד חוזרים, כך נדמה.

השירים בקובץ הזה מתבוננים באומץ וברגישות, הן בבדידות והן בהפרעותיה, חושפים את הטלטלות שהחיים על מורכבותם מעבירים את הדוברת, ומשרטטים קו נוסף לצד הבדידות, קו של אהבה עזה העובר כחוט השני בין שירי ושערי הספר.

סוּף בטיסט היא יוצרת ומשוררת שגדלה בתפר שבין בית אביה בקיבוץ החילוני לבית אמה הדתי. היא ירושלמית, חילונית ואם יחידנית מבחירה. מעצבת בוגרת תארים במדעי הקוגניציה ולימודי עיצוב שעיצוביה זכו בפרסים. עוסקת במחקר, ביזמות ובהתנדבות בתחום התמיכה הרגשית. הפרעות זמניות בבדידות הוא ספר שיריה הראשון.

*
הַפַּחַד הַגָּדוֹל
שֶׁהַבְּחִירָה לָלֶכֶת הִיא שִׁגָּעוֹן מֻחְלָט
אוֹחֵז בֵּין אֶצְבַּע וַאֲגוּדָל
אֶת הַפַּחַד
שֶׁהַחַיִּים הֵם רַק מָה שֶׁרוֹאִים עַכְשָׁו.

אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב גַּם הָפוּךְ:

הַפַּחַד הַגָּדוֹל
שֶׁהַחַיִּים הֵם רַק מָה שֶׁרוֹאִים עַכְשָׁו
אוֹחֵז בֵּין אֶצְבַּע וַאֲגוּדָל
אֶת הַפַּחַד
שֶׁהַבְּחִירָה לָלֶכֶת הִיא שִׁגָּעוֹן מֻחְלָט.

סִימַן שְׁאֵלָה נָעוּץ בַּדֶּלֶת.
אֲנִי מְסוֹבֶבֶת אוֹתוֹ עַל צִדּוֹ,
עוֹשָׂה מִמֶּנּוּ יָדִית.

שׂרף, ספר שיריה הראשון של שירי פסל נוגע באפשרות של הליכה פנימה והלאה. השירים בספר עוסקים בפרידה, במגע עם טראומה וביופי שעשוי להתגלות גם מבעדן. לאט ובהדרגתיות הולכות ונחשפות שכבות הנפש והקשרים הסבוכים בין היכולת לכאוב והיכולת לחיות. אלו שירים בהם מצוי שבר אך לצדו מופיעות גם חמלה, החלמה ואהבה

שירי פסל, ילידת 1986. פסיכולוגית קלינית ומשוררת. אם לשלושה, מתגוררת בישוב אשחר. שיריה התפרסמו בכתבי עת שונים, ביניהם המוסך, הליקון ומשיב הרוח. שׂרף הוא ספרה הראשון.

הוי ארץ

הוֹי אֶרֶץ
זִכְרוֹנוֹת טָמַנְתִּי בָּךְ.

עֲפָרֵךְ כִּסָּה נַפְשִׁי
הִצִּיב מַצֵּבוֹת בִּשְׂדוֹתַי.

אַל תְּגַרְשִׁי אוֹתִי 
אֲנִי רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר 

בִּזְכוּת הַחַיִּים

בִּזְכוּת הָאַהֲבָה.

גיורא פישר נולד בשנת 1951 במושב אביגדור, ושם הוא מתגורר גם היום עם אשתו דורית. לאחר שירות בחטיבת גולני למד מקרא והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. פישר חינך ולימד תנ"ך בתיכון האזורי באר טוביה והחזיק ברפת חולבות גדולה. בשנת 2002 נפל בנו מרום פישר, חייל גולני, בעת פעילות צה"ל בג'נין במבצע חומת מגן.

ספרו הראשון אחרי זה עוסק בשבר העמוק שחווה כְּאָב שַׁכּוּל ויצא לאור בשנת 2010 בהוצאת עם עובד. בשנת 2014 יצא לאור ספרו השני צירי חיים בהוצאת קשב לשירה, בשנת 2017 יצא לאור ספרו השלישי מָה לָמַדְתָּ מֵהַסִּיפּוּר בהוצאת עם עובד, ובשנת 2022 יצא לאור ספרו בתחתית הימים, גם הוא בהוצאת עם עובד. פישר זכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת 2011 ובפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2022 .

״בספר ביכוריה גילת עירון־בהר מביאה לידי ביטוי את אהבתה העמוקה לשפה העברית בכתיבה שופעת משחקי מילים, חריזה והֶלחמים. שיריה נוגעים באזורי חיים ונפש המעסיקים אישה, בת־זוג, אימא ויוצרת. היא מתבוננת בעבר – בילדותה, בסיפור חייה ובדמויות העשירות המככבות בו; בהווה האישי והכללי – המתערבבים בתקופת חיים מורכבת ומאתגרת, ובעתיד – הלא־ודאי אך מציע אופק של יצירה והשראה. שיריה נכתבים ממגוון נקודות מבט – סקרנות ופליאה ילדית; חשש מהפְּנים ומהחוץ לצד השלמה עם הדברים – היוצרות יחד קשת של גוונים פואטיים, מילוליים ועשירים מאוד״. - חמוטל שדות, עורכת הספר.

גילת עירון־בהר, נשואה ואם לתאומים, תושבת פרדס חנה, עורכת לשון, מנקדת ומורה פרטית. אוהבת תנועה וריקוד, ציור ויצירה, נגינה ושירה. אוֹתִיּוֹת אֶהֱבִי הוא ספרה הראשון.

"כך, במפתיע, פורצת ועולה שירה חדשה. לא מתגנדרת, לא מתפשרת, לא חוששת להיחשף ולא נחשפת כדי לסקרן. מה שנאמר הוא מה שנחוץ לומר ולא יותר, ללא קישוט – ברכות, בכאב, בפגיעות. החוויה מועברת באמצעות דימויים מדויקים, חושניות ועושר לשוני של השפה החיה. שירים אלו מספרים על יופי וכאב, על גן עדן של ילדות בטבע ועל שבר גדול, על קריעה גדולה ותיקון; על הניתוק מהגוף, על חילול הגוף ועל קדושת האהבה." - חיים פסח

שמחת החתול השקוף זהו ספר השירה הראשון של צפריר יעקבסון פלד, ששיריה התפרסמו עד כה בכתבי עת ספרותיים, באנתולוגיות ובעיתונות. צפריר סופרת, משוררת ועיתונאית והוציאה לאור שלושה ספרי פרוזה, ובהם הרומן עלים אדומים של שלכת והנובלה לחיות אהבה הקובץ האסור.

רַק כָּכָה הוּא יָכוֹל לִחְיוֹת, בְּהֵד נְשִׁימָתָם,
בְּלַחַשׁ לַחֲשֵׁי יְעָרוֹת וּנְהָרוֹת, בְּמַה שֶּׁעוֹלֶה מֵהַמַּיִם,
מֵהָאֲדָמָה. כָּכָה הוּא חַי בְּכָל זֹאת,
חַי בַּצִּפֳּרִים שֶׁלֹּא יוֹדְעוֹת מַדּוּעַ הֵן עָפוֹת זְמַן כֹּה רַב,
חַי בַּנּוֹלָדִים הַנִּדְחָפִים הַחוּצָה אֶל הָעוֹלָם,
חַי בִּפְעִימוֹת לִבְּךָ,
חַי בִּפְעִימוֹת לִבֵּנוּ,
בָּזֶה שֶׁמְּסָרְבוֹת לִדֹּם,
בָּזֶה שֶׁהַדָּבָר קָצוּב מְאֹד,
שֶׁנָּמוּת לְבַסּוֹף,
חַי אֶת סוֹפֵנוּ.

גַ'סְטִיס והוֹפּ הוא ספר השירה השלישי של תהל פְרוֹש. קדמו לו בֶּצַע (מוסד ביאליק, 2014) ויחסי בעלוּת (אפיק, 2019). כמו כן פִרסמה את ספר המסות סיבות להישאר (הקיבוץ המאוחד, 2024). פְרוֹש היא כלת פרס ראש הממשלה לשנת תשפ"ג.

זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם,
מַבְלִיחָה מַחְשָׁבָה בְּהִירָה וְטוֹבָה,

מִתְעַרְבֶּלֶת וְעוֹלָה
כְּאֵדֵי מַיִם מַהְבִּילִים
מִתְפַּשֶּׁטֶת בֶּחָלָל,

חִיּוּךְ קוֹרֵן 
נִלְכָּד בִּכְנָפָיו שֶׁל מַלְאָךְ.

זעיר שם – ספר שיריה השלישי של זהבה הרגיל פורש בפני הקוראים עולם רב שכבתי, בעל עומקי צלילה שירית מופלאים. הספר ערוך במספר מקבצי שיר המופיעים תחת השערים השונים. בכולם מצויה תנועה מעגלית המוליכה את הקורא בהם מן הנשגב אל הפיוטי, מן הקדושה אל החולין על כל מכאוביו וייסוריו. ספר שירה זה הינו שלב חדש במסעה של המשוררת אל עבר עולמות הנסתר הפנימיים שבה, וחיבורם אל המציאות הישראלית המסוימת בה אנו חיים כיום. מלחמה ואש לצד חמלה ואור.

שירתה של זהבה הרגיל משובחת ביותר הן כיוצרת העוסקת בראליזם השירי ומבעיו והן כאישה, אם ורעיה הנעה בשבילי הקיים ומביטה בכול במבט ייחודי חודר ומפסל מציאויות. ספר שירה משובח זה ממתין לאוהבי השירה, ייחודי בעוצמתו, באיפוק ובתחכום המסוים בו נמסרים הדברים בו. ספר המותיר את הקורא בו עם חוויה מרגשת במיוחד. 

אַתְּ עוֹלָה מִדּוֹרוֹתַיִךְ
זֵהָה וְשׁוֹנָה 
מְקֻטֶּרֶת 
מִתְרַפֶּקֶת.
אַהֲבָתִי מִתְפָּרֶקֶת
חֶלְקָהּ לוּט בַּעֲרָפֶל
אַחֵר בַּר כְּחַמָּה
קַרְנַיִם מִשְׁתַּבְּרוֹת לְצִבְעֵי צְבָעִים.
נְקֻדִּים נְקֻדִּים
אֲנִי אֲנִי 
בְּרָכוֹת שׁוֹפְעוֹת 
מֻבְרָכוֹת
מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם.
מֶרְכָּבָה
אַרְמוֹן 
כִּסֵּא
עַד יָם כָּחֹל יָרֹק מַשְׁחִיר 
וְשֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה בָּאָה בּוֹ.

צמחתי בשני עולמות, עולמה של תורה, ועולם היצירה, השירה הספרות וההגות. אני כותב בשלוש סוגות – הגות, פרוזה ושירה. עבורי ההגות היא התרגום לעולם ההלכה -  במיוחד למסורת הבריסקאית המושגית אליה אני מחובר. הפרוזה - לעולם האגדה, והשירה - לעולם הסוד. כך גם ספר שיריי זה, הוא ספר של סוד.

הד סערה הוא מסע פיוטי דרך נופי נפש וזיכרון. במרכזו עומדת ירושלים, עיר של חומות וקדושה, המשמשת רקע לשירי אהבה עזים ולהתמודדות עם שאלות של זהות ושייכות. הספר נע בין געגוע לנחמה, בין אובדן למציאה, בין קודש לחול. שירי האהבה בו מהדהדים את שיר השירים לצד מציאות עכשווית, והשפה משלבת מסורת עם חידוש. זהו ספר על כוחן המרפא של האהבה והשירה בתוך סערות החיים.

ארבעה זרעים, ספר הביכורים של ערן אופיר טורנר, נע בין חוויות אישיות, זיכרונות ילדות וזהות להט״בית לבין אמירות חברתיות נוקבות ועדינות כאחד. המילים נולדות מתוך מפגש עם נופי המדבר, מבנים נטושים וחפצים שאיבדו משמעות, והופכות לשירה המבקשת לגעת במה שקפא — ולהניע תנועה של ריפוי עצמי.

ערן אופיר טורנר נולד ב־1968 בנהריה וגדל בסיני. למד באקדמיה לאמנות "בצלאל" ובתוכנית אמנים לשינוי חברתי ב״מוסררה״. ארבעה זרעים וספרו השני נסחף עוסקים בקשרים מורכבים בין דמויות, בסיטואציות חברתיות, ובשאלות של חשיפה, שייכות וזהות. בעריכת שוקי גוטמן, הוצאת אשכולות פואטיקה.

בשירים וברשימות שבספר אני מזמין אתכם, הקוראים, לראות את הדברים דרך עיניי שלי. ניסיתי לגעת בבדידות של אנשים, בהישרדות חומרית ונפשית שלי ושל אחרים. לפעמים הרגשתי שאני הולך על הקצה, אבל אני מאמין שיש גם תקווה בספר, ואני מקווה שהקוראים והקוראות ימצאו בו נחמה ומזור לנפש.

שְׁתֵּי נָשִׁים בִּמְכוֹנִית
קְלִפַּת אֱגוֹז
(אוּלַי תֵּבָה)
הָאַחַת נוֹהֶגֶת
הַשְּׁנִיָּה בִּתָּהּ
גּוּפָהּ שָׁם 
אַךְ רֹאשָׁהּ?
חָמוּשׁ בְּאָזְנִיּוֹת
וְנַפְשָׁהּ 
מִי יוֹדֵעַ הֵיכָן?

בספר בִּתִּי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, מספקת דנה אריאלי, באומץ ועדנה, הצצה אל תוך אחד המסעות המטלטלים של חייה, שבליבו ניצבת מערכת היחסים עם בתה היחידה. בלשון פיוטית, צלולה ומדודה, ימצאו עצמם הקוראים והקוראות, לצידה של אריאלי, על רכבת הרים רגשית אשר נעה בין תקווה לייאוש, בין עצב לשמחה, בין געגוע לאשמה, בין כעס לסימני שאלה. 

השירים לאורך הספר כמו כתבו את עצמם מתוך הדחף של המשוררת למצוא תשובה, רגע של נחמה או פורקן, כשהגרעין הוא תמיד ניסיונה של האם מצד אחד לספק תמיכה ומצד שני לקבל תשובות על מצבה של הבת, הנמצאת על רכבת הרים משלה. לאורך הקריאה אותו ניסיון שולח זרועות ונוגע בנושאים נוספים – משפחה, חברים, אִמהוּת, קצבת ביטוח לאומי וחיות מחמד – שכולם מקבלים מקום דרך השירים, אך בעיקר דרך שפתה הייחודית של אריאלי, שמצליחה על אף מורכבותו של הנושא להותיר את הקוראים והקוראות עם תחושה נעימה של תקווה.

דנה אריאלי, בת קיבוץ גבעת חיים מאוחד, מתגוררת כיום בחריש. למדה הוראת אומנות באורנים ועיצוב קרמי בבצלאל, עובדת כמפתחת תוכנה ובמקביל חיה ונושמת אומנות ושירה. זהו ספר שיריה השלישי. קדמו לו בין הים והחוף ו⁻עשרים עשרים, שראו אור בשנת 2023.

לעולם לא נוציא הגה כשאחרים יסבירו מה הוא שיר

כָּל מִלָּה מְעִזּהָ לְהָעִיד עַל אַהֲבָה
אַף שֶׁאֵין לָהּ מֻשָּׂג אַהֲבָה מַה הִיא
מְאִיצָה אֶת צְלִילֵי הַגְּבוּל שֶׁל עַצְמָהּ
כְּאִלּוּ הָיְתָה גְּבִיעַ בְּדֹלַח
מִבֵּית אִמֵּךְ שֶׁקָּנִית בְּשׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים
מַיִם וְרוּחַ מִצְטַלְצְלִים בּוֹ
כְּמוֹ זִכָּרוֹן וְאָבְדַן חוּשִׁים
וְאֶצְבַּע לַחָה סוֹבֶבֶת
אֶת שְׂפָתוֹ
יוֹצֶרֶת לַחַן נוּגֶה
"שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ שֶׁל אַף אֶחָד"
שֶׁלִּילָךְ בְּגָוֶן שָׁקֵט
שׁוֹלֶלֶת לְדִבְרֵי הַלֵּילוֹת
וְלִשְׁתִיקוֹת הַזְּרִיחָה

"זו שירה שלא מתארת ולא מפרשת את המציאות, אלא יוצרת אותה ברגע שהמילים נאמרות ולכן היא מקורית ויוצאת דופן. בדרך כלל, השירה שבה אנחנו נתקלים נכתבת כהמשך של השירה המסורתית, כחיקוי שלה, שירה שמעמידה עצמה מול שפה כתופעה לירית. מקור השירה של גלי-דנה אחר לחלוטין, הייתי קוראת לו "המילים שאחרי המילים". כמבטאת את זמננו היא לא מתמכרת לרגשות בלבד, אלא מוסיפה להם צד אירוני ונבוני ומתבוננת בו זמנית בעולם הפנימי ובעולם החיצוני. אולי זה קשור בהיותה של המשוררת גם צלמת, אמנית ויזואלית, או בכך שהיא מתבוננת מבחוץ באחר לא מוכר, ובמבטה יש משהו מילדותה בארץ אחרת. השירה הזאת היא מה ששירה צריכה להיות – התבוננות שמתבוננת בעצמה תוך כדי כתיבת השירה. 

קוראיה של גלי־דנה זינגר זוכים להכיר פן שונה לגמרי מהשירה המורגלת פה. כמובן, להכיר שירה אחרת זה אומר לפגוש תודעה נוספת, חדשה. לגלות ארץ חדשה, "טרה נובה". זאת המתנה שהמשוררת מביאה לקוראיה." - נורית זרחי

גלי־דנה זינגר נולדה בלנינגרד (לשעבר), ברית המועצות (לשעבר) ומשנת 1988 מתגוררת בירושלים. עד כה יצאו שמונה ספרים שלה ברוסית וארבעה בעברית: לחשוב: נהר (2000), שירים עוורים (סידרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 2002), צורף מקרים (2006) ו-שקופים למחצה (אבן חושן, 2017). כלת פרס טבע 2000 בפסטיבל מטולה ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2004. 

"המשורר הלאומי של האשכנזים / חיים נחמן ביאליק שנא אותנו / את השחורים, את הספרדים, את המזרחיים, / ובכבוד והדר הוּרד הרגיש הזה לַקבר. / מה לעשות, ואני אוהב את שיריו, / לבי נשרף למִלותיו, ולא סולח. / הכניסֵני תחת כנפךָ, בן־שרמוטה!" – כותב איתן נחמיאס גלס, מפיו של סימון נחמיאס. 

סימון נחמיאס – דמות שבאה מהבלקן הספרדי של העיר יפו, מהמאגרב הצפון־אפריקאי של אשדוד, מתנור השמש השרופה הארץ־ישראלית, אך גם מרח' בן־יהודה ומנמל יפו – הוא המצאה: אין אדם אדם כזה, הוא צָמַח על הנייר, אבל הוא קול שירי ממשי מאוד. 

ב-1990 פרץ סימון נחמיאס בסערה אל תודעת קהל הקוראים, כשפורסמו תחת שמו 22 שירים ראשונים, שעוררו התרגשות. היה ברור שמצוי כאן קול חזק ומקורי, שונה ממה שנכתב בשירה העברית שלפניו, אך גם מנהל עימה דיאלוג, לפעמים משועשע ולפעמים קורא תיגר. בבת־אחת הוכנסו כאן לשירה העברית חומרים שלא ידעה קודם. 

סימון נחמיאס דובר בשירים בכמה קולות, ואיתן גלס (יליד 1968; בן לאב מברלין ואם מסקופיה) מציץ מאחוריו, אולי גם אחראי להיותו שנון ומשעשע, ולפעמים תופס את מקומו. קצת אחר בכל שיר, באי־עקביות מכוּונת, מופיע סימון יותר כקובץ של קרעים שלא תמיד אפשר לחברם יחד, כמין 'אני' קלידוסקופי. סימון נחמיאס הוא, למעשה, צומת שדרכה חולפים הלוך־ושוב קולות, "ציטטות", מַבָּעים והדים של מציאות ישראלית אחרת, מעין קיבוץ־גלויות לשוני וחווייתי, יחד עם קריצות לשירה העברית, במצב מתמיד של תערבוֹבת וקֶצֶר; יש לו לדינו (קצת מקולקלת), אבל גם יפנית ויידיש (שבה הוא כותב דווקא על ילד אתיופי, עם קֵייסים שמחזיקים מטריות אנגליות ומספרים מעשיות של געגועים לציון); חומרים שיריים "רומנטיים" וקיטשיים־במכוּון מוכנסים לסביבה חדשה, זרה; עגנון, ברנר וביאליק נמצאים היכן שלא נמצאו מעולם; במחלה הסגורה של 'גֵהה' הופך השיגעון למטפורה שירית; וגיבורי במדבר ב' נושקים ל"אדמה מהאספלט" בתחנה המרכזית בבאר־שבע. 

כמעט כל שיר של גלס הוא אפיזודה עם עוקץ, עם פואנטה קומית. החדווה של שירה ב"סְתַלְבֶּט", שמולידה צחוקים, גם היא חלק מן ההנאות של הקובץ הזה.

מ.פ.

"אִמִּי תָּמִיד רָצְתָה שֶׁאֶהְיֶה מְשׁוֹרֶרֶת,/ אֲבָל מְשׁוֹרְרוֹת הָיוּ בְּעֵינַי/ בְּנוֹת טוֹבִים,/ רָפוֹת,/ רְצִינִיּוֹת,/ מְיַחֲסוֹת חֲשִׁיבוּת לְמָה שֶׁהֵן מַרְגִּישׁוֹת", כותבת עלמה זהר באחד משירי הספר היפה הזה, ובשיר אחר היא אף כותבת "אַתָּה כּוֹתֵב כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר./ וְאַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי שׂוֹנֵאת מְשׁוֹרְרִים".

זהר מבקשת בכתיבתה להתנער מהשירה ולהיצמד אל השפה הישירה והעזה של הרוקנרול, שפה ההולמת בלב כמו תופים וחותכת את האוויר כמו מיתרי הגיטרה החשמלית. ועם זאת, הספר הזה הוא גם ספר שירה עדין ורך, שלצד העוצמה אינו חושש להביע חולשה והיסוס.

ביד אומן וברגישות פורשת המשוררת בספר את עולמה הפנימי והעמוק, שבו שזורים יחד סיפור חייה, מערכות היחסים המשפחתיות, האהבות והחיפוש האינסופי אחר משמעות. זהר מביאה לספרה קול ייחודי הנע בין קשיחות לפגיעות, ויוצרת מפגש מרתק בין מילים לצלילים, בין רוך לעוצמה.

אלי אליהו, עורך הספר

מָה 
לֹא עָשִׂינוּ

צַוָּאר נִמְתָּח לָצֵאת מִן הַמָּקוֹם 
הָלַכְנוּ בָּ           אִישׁוֹן
חִפַּשְׂנוּ             מְנוּחָה
הָיוּ לָנוּ שָׁלוֹשׁ        
        שְׁלוֹשָׁה     , 
        וְאַרְבָּעָה

"וינגייט הוא רצף שירים המתאר את קורותיהם של ילדות והוריהן בעיצומו של אימון לחיים. הילדות משננות חוק וסדר, הן נופלות וקמות, הן נמתחות ומתקפלות ורותמות את גופן לקריאה הלא מתפשרת של המוות. בספרה השלישי מעמידה מירב גבעוני הרושובסקי את העברית על קורה, על ״חמור״, על חישוק, ומבצעת קפיצות מרהיבות בין שורות ובין טורים, בין ראש העמוד ותחתיתו. בשירה מהודקת המבקשת לקרוא רווחים ואותיות לפני מילים ולשמוע את סימני הפיסוק – חינוך הגוף ואימונו אל הצורה הם גם אימון השפה וגילוי האנטומיה שלה." - שרון אס

מירב גבעוני הרושובסקי היא משוררת, עורכת ומעצבת גרפית. וינגייט הוא ספרה השלישי. קדמו לו פֶּבְּפֶ (אפיק 2020) והסופ (אבן חושן 2017).

אלוהים הוא האקס המיתולוגי שלי. הקשר הרגשי שלי אליו חרג הרבה מעבר לגבולות מימוש הצו הדתי – הוא היה ההתאהבות המשמעותית ביותר שחוויתי או שאני מסוגל לדמיין. אלוהים היה בעבורי אב רחום, בוס נוקשה, מאהב, פסיכולוג ואפילו אל של ממש.

לכן אובדן האלוהים היה בשבילי הרבה מעבר לשינוי של אורח החיים החרדי או הדתי. הוא היה משבר קיומי -
מוות פתאומי של כל הדמויות שעיצבו את הנפש שלי.

הספר הזה הוא ניסיון להתמודד עם תהום פנימית באמצעים פואטיים. הוא משלב יחד תשוקה וזעם, משבר ותקווה, שיח ואטימות, ריק ומשמעות. נמצא בו את האדם שמת בי והוליד מתוכו אדם אחר. 

עוז (34), נולד להורים חוזרים בתשובה, גדל בקהילה החרדית – בישיבת "יקירי ירושלים" ובישיבה הגבוהה "יד אהרון". במהלך שירותו האזרחי חנך נוער בסיכון. בעל תואר ראשון במדעי הרוח וספרות בהצטיינות מטעם האוניברסיטה הפתוחה, תעודת הוראה וכן תואר שני בספרות עברית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. 

לימד ספרות וניהל פדגוגית בישיבות תיכוניות חרדיות. היה מרצה לכתיבה במרכז החרדי להכשרה מקצועית ובמכללת אורט ירושלים. כיום יועץ עסקי ואסטרטגי, עוסק בחיבור בין עולם הספרות לעולם העסקי דרך סטוריטלינג. זהו ספרו הראשון.  נשוי לשרה ואבא של מיכל, רחל ועילאי. 

"שיריה של סוזן אפטרמן הם עזי מבע, כתובים ברגש, בלשון צלולה, בעברית פשוטה ממחלצות. בספר רחלות היא שוזרת את חייה דרך רגעים ומראות שנחרתו בה ונחשפים בשירים בעוצמה. שירתה אישית, קרובה לגוף, לזיכרון הגוף, וליחס האכזרי, לעתים, בין הגוף לנפש. יש הרבה יופי בתיאוריהָ המדויקים את הנוף הרחוק ואת הנוף הקרוב, הביתי, שעל רקעם מצטיירות הדמויות בחייה, מילדותה באוסטרליה ועד לגליל. כוחם של השירים במרחק הפואטי ממנו נאמרים גם הדברים הקשים, תהפוכות חיים ומוות, בשר ודם, מקומות ואנשים שהיו ואינם. כל אלה מצטברים משיר לשיר ויוצרים עולם מלא, נוקב, ששואב אליו את הקורא." 

זלי גורביץ'

דוגמה

אֵלֶּה בְּהֶחְלֵט לֹא הָיוּ חַיִּים לְדֻגְמָה,
יוֹתֵר תַּחְבֹּשֶׁת עַל פֶּצַע.
כְּכָל שֶׁאַתָּה חוֹבֵשׁ
יוֹתֵר אַתָּה פָּצוּעַ.
הַחֵלֶק הָאֶחָד אוֹרֵב לָאַחֵר.
כְּכָל שֶׁאַתָּה נוֹלָד, יוֹתֵר
אַתָּה בּוֹלֵעַ אֶת זֶרַע הַמָּוֶת,
דַּרְכּוֹ אַתָּה מְדַבֵּר עִם הַקָּצֶה.
אֲבָל הַוֶּרֶד מִתְקוֹמֵם בְּפָנָס אָדֹם,
גַּם הַשָּׁמַיִם מַבְהִירִים מַהוּ תָּכֹל,
מַצִּיעִים תֹּאַם מֻחְלָט בֵּין נְסִיגָה לְנִצָּחוֹן.
שְׁנֵיהֶם נִשְׁטָפִים בַּמִּקְלַחַת הַקָּרָה שֶׁל הַזְּמַן,
שָׁם תִּמְצָא אוֹתִי, לְבוּשָׁה בְּךָ
כְּמוֹ אֶשְׁכּוֹל בְּאַדֶּרֶת הַגֶּפֶן.

"בקובץ הזה רוחש צער ללא תחתית, ואנחנו העדים. לְמול הנוף המקומי, מראות העולם ותחלואיו, לנוכח זיכרון החול שהיה פעם מולדת, יושבת משוררת ומזהירה את החיים, שנדמה שאינם מבינים מהי מידת הדַּי. זרחי מציעה שירה נוכחת, מתעכבת על חיפוש הפשר, שואלת שאלות על אודות הכרה עצמית, בבואת השפה, המצאתה של המציאות, ההצצה אל המעבר ומה שנגלה שם. שישה עשורים כותבת זרחי שירה מלאה על אודות חוסר, שירה שמחליפה ערפל בערפל." - נוית בראל

נורית זרחי נולדה בירושלים, גדלה בקיבוץ גבע ומבלה את חייה בשפלת החוף. אם לשתי ילדות. סבתא לנכדים. כתבה ספרים רבים.

חרציות היא יצירה פיוטית ומטלטלת המטיילת בין נופי הארץ ובין נבכי הנפש. השירים נעים בין "העיר הרמה שאדמתה האדומה שרויה במשרת גשמי ברכה" ולבין "העיר שקברה את האביב", וביניהם שדה החרציות – סמל לכמיהה ולחיים, כשהם יוצרים מרחב מטאפורי עשיר של חיבור ופרידה, אור וצל.

הספר, אשר נכתב ברובו טרם ה־7 באוקטובר, מקבל משמעות חדשה ומטלטלת במציאות של ימינו. עבור המשורר, הפרסום עצמו הוא אקט של חיים, של יצירה גם אל מול כאב ואבדן, ברוח דבריה של לאה גולדברג על כתיבת שירת חולין בזמן מלחמה.

הספר שוזר דימויים מעולמות הטבע והאדם, ונשמרת בו עדינות שאינה נמוגה גם לנוכח אכזריות המציאות. כמו החרצית הנעה אל האור כששורשיה נטועים באדמה, כך גם האדם – נמשך אל החיים, אך נושא עימו את משקל העבר.

רמי פוגץ׳, יליד 1977, מתגורר בתל־אביב. ד"ר לפיזיקה ממכון ויצמן, לשעבר עמית במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון ובמרכז לפיזיקה תיאורטית באיטליה. כיום סטודנט לפסיכולוגיה. כתיבתו משלבת שירה, מדע ופסיכואנליזה, וחוקרת את היכולת של המילים לתת צורה לחסר ולריק ולמלאו מחדש בתקווה.

ספר שירת ישראל מכיל בתוכו מגוון רחב של זמירות ופיטים, לצד שירים, קלאסיקות ולהיטים עדכניים מכל צבעי הקשת שמספרם הכולל מונה מעל 750 שירים!

• זמירות לשבת       
• שירים חסידיים      
• פיוטים
• שירי בסלב
• שירים למועדים
• שירים כלליים

ונוסף עליהם גם סדר הסעודות ובניהם: קידוש, הבדלה וברכת המזון בנוסח ספרד וע"מ.

"קָרְנָה לִבָּתִי בְּיָפְיֹו
שֶׁל הַקַּיָּם מֵאָז,
מֵעֹולָם,
שֶׁל הַמֻּפְלָא".
- שיר אל המופלא, עמ' 17

ספר זה הינו פרי־ביכורים לשירים שכתבתי ב־30 השנה האחרונות. השירים משקפים חוויות שעברתי בשלבים שונים של חיי, ומספרים מעט על המסע שלי אל המופלא.

הָעוֹנָה הַחֲמִישִׁית הִיא עוֹנָה הַתְחָלָתִית 
הִיא עוֹנָה שֶׁמֵּעֵבֶר לְאַרְבַּע הָעוֹנוֹת
הִיא עוֹנַת יְצִירָה
הִיא עוֹנַת אַהֲבָה 
עוֹנַת הַתְחָלָה שֶׁל כָּל הַהַתְחָלוֹת
וְהַרְבֵּה אַהֲבָה

נילי אמיר־סגל היא ילידת העיר תל אביב. גרה ויוצרת בה כיום, בוגרת אוניברסיטת בר אילן: ספרות עברית וספרות השוואתית. עסקה בחינוך. ספרה הראשון בעקבות האור, 2007, העונה החמישית ספר שיריה השני.

ספר ביכוריו של נועם נוי הוא אוסף שירים וסיפורים קצרים שבקולם המובחן מניעים את הקורא במעגלים של הרס עצמי, טראומה, התמכרות ובדידות. על רקע הנופים העירוניים של ירושלים ותל אביב, בהן גדל והתעצב, נבנה מארג סבוך ואפל של עלילות וגיבורים, שעל אף העדר קשר עלילתי ישיר ביניהם, מייצרים יחד תמונת נוף של עולם פנימי ייחודי, בו מתערבלים הזיכרון, הדמיון, הייאוש והחיפוש התמידי אחר נחמה. 

בתנופה עלילתית משוכללת, הסיפורים בספר מטפסים מהיומיומי אל המקורי והנשגב, עם צורה מלוטשת לצד כנות טבעית. 

פפוקה הוא ההפך הגמור מספרות ממוסחרת ומתאמצת, הוא דוגמת מופת לספרות צעירה, מעזה ומרעננת. 

נועם נוי – סופר, משורר ואיש קריאייטיב בפרסום ובהייטק – יודע שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם לפעמים הדרך היחידה לשרוד. הוא גדל בבית רווי במילים – אביו משורר, אימו עיתונאית, וסבו זכה בפרס ישראל לספרות – אבל לצד הכישרון והאהבה לשפה, הוא ירש גם שושלת של התמכרויות והתמודדויות נפשיות.

כמי שמתמודד בעצמו עם דיכאון, חרדה והתמכרות, הספר החדש שלו, על אף היותי בדיוני, הוא גם מסע אישי אל תוך השורשים העמוקים של הכאב הזה – חוויות ילדות שהותירו צלקות, הרס עצמי, דפוסים חוזרים, ושאלת הגורל הבלתי נמנע של התמכרות.

נוי לא כותב על ההתמכרות והתמודדות הנפש כאירועים קיצוניים שקורים בשולי החברה או כמושגים קליניים רחוקים, אלא כחלק בלתי נפרד מהחוויה העירונית ומהחיים שלו ושל רבים מאיתנו – חוויה אנושית שמחלחלת אל היומיום, אל הברים, המסעדות, הדירות הקטנות והרחובות הריקים של שעות הלילה המאוחרות. הוא מביא את הסיפורים מתוך הרחובות המלוכלכים בשעות הקטנות של הלילה, מהמועדונים, הברים והמטבחים הדחוסים של חיי הלילה. אחרי שנים שעבד בענף ההסעדה והאירוח, הוא מכיר היטב את העולם הזה ואת המחירים האמיתיים של הלילות הארוכים.

האם ההתמכרות היא גורל אכזר או מבחן שמאפשר גאולה? בכתיבה ייחודית, חדה וחסרת פחד, נוי חושף את הגבולות המטושטשים בין הנאה לאבדון, בין מציאות להזיה, בין תקווה לייאוש. זהו סיפור שלא רק מתאר את ההתמכרות, אלא מפענח את השורשים שלה – ומציע לקוראים מבט מפוכח ונוגע ללב על החיים כמאבק.

שלום קוראים וקוראות,
שמי אודם אשור וזה הוא ספרי השלישי, מלווה באיורים מופלאים של המאיירת פביולה ורגס בוגרת בצלאל. אני מעניקה לכם אותו מתוך ליבי, בתקווה כי תשאבו ממנו כוחות של תקווה, יופי וצחוק בימים קשים אלה.

הנה שיר אחד מתוך הספר: 
תִּהְיֶה אַמִּיץ כְּמוֹ עֵץ הַחַיִּים –
שֶׁשּׁוֹלֵחַ עֲנָפִים לְחַפֵּשׂ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בַּשָּׁמַיִם,
וְזֶה בְּסֵדֶר לְשׁוֹטֵט קְצָת בְּלִי לָדַעַת הֵיכָן אַתָּה – 
כְּמוֹ שֶׁמֹּשֶׁה צָעַד לוֹ בַּמִּדְבָּר וְגִלָּה.
תִּלְמַד לִחְיוֹת בִּגְאוֹת הָרֶגֶשׁ –
לָתֵת לְעַצְמְךָ לִזְרֹם כְּפִי שֶׁהַלֵּב רוֹצֶה,
וְגַם לָתֵת לִפְעָמִים לַשֶּׁקֶט לְהַבִּיט בָּעוֹלָם. כָּךְ זֶה הַיָּם, וְאֵיזֶה נִפְלָא הַמַּחֲזֶה!
צְעַד בָּעוֹלָם כְּשֶׁפָּנֶיךָ פּוֹנִים קָדִימָה –
וְתִרְאֶה כִּי בְּכָל צַעַד הַשֶּׁמֶשׁ תָּאִיר פְּנִימָה וְאַתָּה תִּצְמַח וּתְחַיֵּךְ
בְּדִיּוּק כְּמוֹ פֶּרַח. 
וַאֲנִי כָּאן. מַאֲמִינָה עִם יָד וְחִיּוּךְ.

בספר נכללים שירים שכתבתי בשנים האחרונות, שבכולם הבאתי משהו מעולמי הפנימי הדוגל באומץ ואדיבות, 
ואהבתי לטבע ובני האדם. 

הספר יוצא בתקופה מורכבת של מלחמה וכאב רב סביבנו אך הוא נכתב כולו לכבוד תאריך ה־15 שנים לניתוח בגב שעברתי בגיל 12 – שממנו למדתי להיות חזקה ולשמור על אמונה עצמית וצחוק בלב, והכי חשוב – אהבה לעצמי ולסביבה.  מקווה שתיהנו מספר זה, שנאגד בזכות עזרתן של נשים כישרוניות ותמיכתם של המשפחה והחברים. 

"Remember you're the one who can fill the world with sunshine" - שלגייה

ערבה בוכיה, ערבה בוכיה,
הערב יורד, החול לבן, המעבורת מוכנה.
מחרטום הסירה אין סוף למי הנהר.
הסוחר נשא אישה צעירה וליבה נשבר.
נשבר ליבה, נשבר ליבה,
החוגלה שעפה בלילה איבדה את בן זוגה.

ווַאנג גְ׳יֵאן (בערך 831-766)

הו! 28:
אסופה משירת העולם
מיטב השירה העולמית, מסין הקדומה ועד המאה ה-21.

סודות עתיקים שבים ומתגלים בילדי האדמה, ספר השירה השביעי של הדסה טל. בלבו עומד הפצע הנורא מכולם – אובדנה של בת לאם – אולם אובדן זה מתגלה אף הוא ככוח חיים. את הילדה המקופלת בזרועות המוות אין להחזיר, ואת האין הזה מלטשות המילים כמו מַרְאָה, עד שהוא נעתר, פורש את המראות שבתוכו, ואלה אינם אלא פניו הגלויות של הקיום. 

שיריה של הדסה טל הם קולאז' של פרגמנטים, המבקשים להעניק  קול לדברים אילמים ולצקת גוף בדברים משוללי גוף. הם משרטטים בקו קליגרפי דק את אותו תוהו ובוהו הקרוי חיים, הקרוי מוות, הקרוי עולם. 

הדסה טל, כלת פרס לאה גולדברג לשירה, פרסמה את ספריה בעברית, בצרפתית ובאנגלית. 

על שירתה נכתב, בין השאר: 

"שירה גדולה. מאוד מודרנית אך גם קלאסית. נוגעת בנצח ובעכשיו". - חיים באר 

"יצירת מופת הראויה ליותר מפרס אחד. גדולתה של הדסה טל כמשוררת קשורה קשר הדוק לעובדה שהיא אינה, ומעולם לא הייתה, חלק מזרם או מחבורה בשירה המקומית, אלא ז'אנר לעצמו, משוררת לעצמה." - בני ציפר 

עפרה שלו היא אמנית רב תחומית, והדבר ניכר במבטה השירי, המחפש סימני חיים בין "קפלי הבטון", הקשוב לתדרים הדקים ביותר. שירתה של שלו היא פעמים רבות שירה ויזואלית וציורית, המתרגמת תמונה לשפה. יש בה איכות סינסתזית שמבטאת תמונה בעודה מציירת שיר ומתרגמת צליל, "אורבת לתדר שיפייס בין התבונה לקימוט הנפש.

השירים בספר מתארים הוויה ישראלית עירונית חונקת הן על ידי ארכיטקטורה צפופה שלא משאירה מרחב נשימה פרטי, והן במרקם אנושי בתוך הבית עצמו. אלו הם שירי דיוקן של דמויות שמהן בנוי המארג החברתי. 

הספר מנסח ראייה פואטית ייחודית של היומיום, ניואנסים לנפש, לטבע, לבית, והחללים שהם מאכלסים בתוכם.

הספר ציפורנים שחורות הוא פלטפורמה חדשנית של יצירה שנולדה מתוך שיתוף פעולה בין שתי אמניות: עפרה שלו - משוררת, ואפרת בלוססקי - צלמת. זהו דואט. שתי מדיות המתקיימות זו לצד זו במקביל ובנפרד ועוסקות בנושאים דומים מזוויות שונות. שתיהן עוסקות בנושאים המתרחשים בסביבתן הטבעית - המידית: בית, משפחה, חברה - דברים המתרחשים מבעד לחלון. בו בזמן עוסקת כל אחת מהן בתיאור ופירוק של בית גם במובן הסימבולי - נפשי, ומשרטטת את גבולותיו. 

"הספר ציפורניים שחורות הוא מפגש מרתק בין שתי אמניות שיש להן עין לחושך, למציאוּת בתת-חשיפה, לעולמות שבהם 'שלמות' ו'בהירות' הן מלים של שקר. הצילומים של בלוססקי והשירים של שלו משוחחים זה עם זה: שיחה בין זנב חתול לליטוף אב, בין הנחת האובייקט לחפירתו מן האדמה, בין התפעמות לאכזבה." - ענת ויסמן