ציפור האושר

נעורים

אבוד

בכל שלוש השנים בבית ספר "מולדת" שבמבשרת ציון, בתחילת שנות השמונים, הרגשתי צורך להיבדל מילדים אחרים. היו שם 30 ילדים, ובהם רק שלושה אשכנזים. נלחמתי על האשכנזיות שלי. ניסיתי לא להיות מעורב חברתית. הייתה לי שם ירידה מתמשכת בלימודים, התדרדרתי בלימודים להקבצה ב. היו שם בבית הספר "מולדת" דברים נוראים. לדוגמה, המורה לאנגלית הורה לאחד התלמידים לשים כיסא על השולחן, לשבת עליו, ואז שם בריסטול על ראשו של הילד. היו עוד הרבה דברים מהסוג הזה. ברור איזו משמעות הייתה למעבר שלי משם לבית הספר "הניסויי".

אחרי הצבא שכרתי דירת חדר במושבה היוונית. חודש אחריי הגיע לדירה בחור שהיה איתי בבית הספר "מולדת". הוא הציק לי. החלטתי לעזוב את הדירה. ברוך השם, מאז לא ראיתי אף אחד מהילדים של "מולדת". בעצם, זה לא מדויק. ראיתי את יובל. יובל הוא עילוי. כיום הוא פרופסור לספרות. הוא הוריד את הכיפה, יצא מהארון, וגר עכשיו עם בן זוגו בתל אביב. הוא אמר שהם לא רוצים ילדים. הייתה איזו תקופה בצבא שמיכל אחותו של יובל ואני היינו באותו בסיס שריון מרוחק. נוצר בינינו "קשר סודי". זה היה קשר חסר סיכוי. שנינו היינו בודדים, והרגשנו כמו נשמות אבודות.

ישבתי בבית קפה תל אביבי עם יובל שעה ארוכה. קצת פתחנו פצעים ונפרדנו.

״מולדת״

יש שנה בחיים שלי שנמחקה לי מהזיכרון. השנה של כיתה ג. עברנו אז לגור במבשרת הישנה. היינו משפחה חדשה, אחת המשפחות האשכנזיות הספורות שהגיעו ליישוב. מבשרת הייתה מקום נחשל של עולי צפון אפריקה וכורדיסטן, ולבית הספר "מולדת" הגיעו גם ילדי הקסטל הכורדי. אני יודע שזה נשמע מתנשא, אבל בשביל ילד אשכנזי כמעט יחידי בכיתה המפגש הזה לא היה קל. אז לא הבנתי מושגים כמו "פריפריה" ו"הזנחה". אינני זוכר אף אחד מהכיתה, למעט שכן אחד. בכיתה ד עברתי לכיתה המקבילה, והייתי שם שנתיים. אחד הדברים הקשים ב"מולדת" היה האלימות. המון קטטות ואלימות מילולית. לא מצאתי את מקומי בחברה הזאת והרביתי להסתגר בבית. הרגשתי כמו "וילה בג'ונגל".

בכיתה ז עברתי לבית הספר "הניסויי", ושם למדתי עד סוף כיתה י"ב. בשבילי זה היה גן עדן. אני יודע להעריך את בית הספר "הניסויי" למרות הביקורת שיש לי עליו.

הגימנסיה

אני מנסה לחשוב מה היה קורה לו היינו ממשיכים לגור במוצא עילית. זה היה גן עדן לילדים. ולא רק לילדים. האוכלוסייה שם הומוגנית וממעמד סוציו־אקונומי בינוני-גבוה. מילא שעזבנו את מוצא, אבל המרת מקום נפלא שכזה במבשרת של פברואר אלף תשע מאות ושמונים?! עמוס עוז אמר פעם: "סופר צריך פצע וסבתא". אז יש לי הרבה, לפחות בכל מה שקשור ל"פצע". בבית היינו משפחה 'יקית', ובחוץ היו מרוקאים וכורדים — זאת חלוקה חדה, אבל ככה זה היה. היום, כמבוגר, כשאני חושב על התקופה בבית הספר במבשרת, נראה לי שבאיזה שהוא מקום בתוכי האמנתי אז שאני שם על זמן שאול. שמשהו יקרה ואלוהים יוציא אותי משם. ואכן, בכיתה ז, בערב חנוכה, נודע לי שהתקבלתי לבית הספר "הניסויי" בירושלים. המעבר היה הלם תרבותי. גן עדן. פתאום פגשתי ילדים שבאו מבתים כמו שלי. כמעט לא היו גילויי אלימות בבית הספר.

ב"ניסויי" לומדים מגן טרום־חובה ועד כיתה י"ב, בסך הכול 14 שנות לימוד. המבנה הזה אינו טוב בעיניי, ואני מתנגד לו: בשיטה הזאת אין לילדים אפשרות לשנות את מקומם בחברה ואת תדמיתם בעיני ילדים אחרים. המצב האידיאלי הוא המסלול שאני עשיתי: להחליף חברת ילדים בכיתה ז ולהמשיך עם החברים החדשים עד י"ב.