שירת גברים

הוי ארץ

הוֹי אֶרֶץ
זִכְרוֹנוֹת טָמַנְתִּי בָּךְ.

עֲפָרֵךְ כִּסָּה נַפְשִׁי
הִצִּיב מַצֵּבוֹת בִּשְׂדוֹתַי.

אַל תְּגַרְשִׁי אוֹתִי 
אֲנִי רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר 

בִּזְכוּת הַחַיִּים

בִּזְכוּת הָאַהֲבָה.

גיורא פישר נולד בשנת 1951 במושב אביגדור, ושם הוא מתגורר גם היום עם אשתו דורית. לאחר שירות בחטיבת גולני למד מקרא והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. פישר חינך ולימד תנ"ך בתיכון האזורי באר טוביה והחזיק ברפת חולבות גדולה. בשנת 2002 נפל בנו מרום פישר, חייל גולני, בעת פעילות צה"ל בג'נין במבצע חומת מגן.

ספרו הראשון אחרי זה עוסק בשבר העמוק שחווה כְּאָב שַׁכּוּל ויצא לאור בשנת 2010 בהוצאת עם עובד. בשנת 2014 יצא לאור ספרו השני צירי חיים בהוצאת קשב לשירה, בשנת 2017 יצא לאור ספרו השלישי מָה לָמַדְתָּ מֵהַסִּיפּוּר בהוצאת עם עובד, ובשנת 2022 יצא לאור ספרו בתחתית הימים, גם הוא בהוצאת עם עובד. פישר זכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת 2011 ובפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2022 .

אַתְּ עוֹלָה מִדּוֹרוֹתַיִךְ
זֵהָה וְשׁוֹנָה 
מְקֻטֶּרֶת 
מִתְרַפֶּקֶת.
אַהֲבָתִי מִתְפָּרֶקֶת
חֶלְקָהּ לוּט בַּעֲרָפֶל
אַחֵר בַּר כְּחַמָּה
קַרְנַיִם מִשְׁתַּבְּרוֹת לְצִבְעֵי צְבָעִים.
נְקֻדִּים נְקֻדִּים
אֲנִי אֲנִי 
בְּרָכוֹת שׁוֹפְעוֹת 
מֻבְרָכוֹת
מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם.
מֶרְכָּבָה
אַרְמוֹן 
כִּסֵּא
עַד יָם כָּחֹל יָרֹק מַשְׁחִיר 
וְשֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה בָּאָה בּוֹ.

צמחתי בשני עולמות, עולמה של תורה, ועולם היצירה, השירה הספרות וההגות. אני כותב בשלוש סוגות – הגות, פרוזה ושירה. עבורי ההגות היא התרגום לעולם ההלכה -  במיוחד למסורת הבריסקאית המושגית אליה אני מחובר. הפרוזה - לעולם האגדה, והשירה - לעולם הסוד. כך גם ספר שיריי זה, הוא ספר של סוד.

הד סערה הוא מסע פיוטי דרך נופי נפש וזיכרון. במרכזו עומדת ירושלים, עיר של חומות וקדושה, המשמשת רקע לשירי אהבה עזים ולהתמודדות עם שאלות של זהות ושייכות. הספר נע בין געגוע לנחמה, בין אובדן למציאה, בין קודש לחול. שירי האהבה בו מהדהדים את שיר השירים לצד מציאות עכשווית, והשפה משלבת מסורת עם חידוש. זהו ספר על כוחן המרפא של האהבה והשירה בתוך סערות החיים.

בשירים וברשימות שבספר אני מזמין אתכם, הקוראים, לראות את הדברים דרך עיניי שלי. ניסיתי לגעת בבדידות של אנשים, בהישרדות חומרית ונפשית שלי ושל אחרים. לפעמים הרגשתי שאני הולך על הקצה, אבל אני מאמין שיש גם תקווה בספר, ואני מקווה שהקוראים והקוראות ימצאו בו נחמה ומזור לנפש.

ארבעה זרעים, ספר הביכורים של ערן אופיר טורנר, נע בין חוויות אישיות, זיכרונות ילדות וזהות להט״בית לבין אמירות חברתיות נוקבות ועדינות כאחד. המילים נולדות מתוך מפגש עם נופי המדבר, מבנים נטושים וחפצים שאיבדו משמעות, והופכות לשירה המבקשת לגעת במה שקפא — ולהניע תנועה של ריפוי עצמי.

ערן אופיר טורנר נולד ב־1968 בנהריה וגדל בסיני. למד באקדמיה לאמנות "בצלאל" ובתוכנית אמנים לשינוי חברתי ב״מוסררה״. ארבעה זרעים וספרו השני נסחף עוסקים בקשרים מורכבים בין דמויות, בסיטואציות חברתיות, ובשאלות של חשיפה, שייכות וזהות. בעריכת שוקי גוטמן, הוצאת אשכולות פואטיקה.

"המשורר הלאומי של האשכנזים / חיים נחמן ביאליק שנא אותנו / את השחורים, את הספרדים, את המזרחיים, / ובכבוד והדר הוּרד הרגיש הזה לַקבר. / מה לעשות, ואני אוהב את שיריו, / לבי נשרף למִלותיו, ולא סולח. / הכניסֵני תחת כנפךָ, בן־שרמוטה!" – כותב איתן נחמיאס גלס, מפיו של סימון נחמיאס. 

סימון נחמיאס – דמות שבאה מהבלקן הספרדי של העיר יפו, מהמאגרב הצפון־אפריקאי של אשדוד, מתנור השמש השרופה הארץ־ישראלית, אך גם מרח' בן־יהודה ומנמל יפו – הוא המצאה: אין אדם אדם כזה, הוא צָמַח על הנייר, אבל הוא קול שירי ממשי מאוד. 

ב-1990 פרץ סימון נחמיאס בסערה אל תודעת קהל הקוראים, כשפורסמו תחת שמו 22 שירים ראשונים, שעוררו התרגשות. היה ברור שמצוי כאן קול חזק ומקורי, שונה ממה שנכתב בשירה העברית שלפניו, אך גם מנהל עימה דיאלוג, לפעמים משועשע ולפעמים קורא תיגר. בבת־אחת הוכנסו כאן לשירה העברית חומרים שלא ידעה קודם. 

סימון נחמיאס דובר בשירים בכמה קולות, ואיתן גלס (יליד 1968; בן לאב מברלין ואם מסקופיה) מציץ מאחוריו, אולי גם אחראי להיותו שנון ומשעשע, ולפעמים תופס את מקומו. קצת אחר בכל שיר, באי־עקביות מכוּונת, מופיע סימון יותר כקובץ של קרעים שלא תמיד אפשר לחברם יחד, כמין 'אני' קלידוסקופי. סימון נחמיאס הוא, למעשה, צומת שדרכה חולפים הלוך־ושוב קולות, "ציטטות", מַבָּעים והדים של מציאות ישראלית אחרת, מעין קיבוץ־גלויות לשוני וחווייתי, יחד עם קריצות לשירה העברית, במצב מתמיד של תערבוֹבת וקֶצֶר; יש לו לדינו (קצת מקולקלת), אבל גם יפנית ויידיש (שבה הוא כותב דווקא על ילד אתיופי, עם קֵייסים שמחזיקים מטריות אנגליות ומספרים מעשיות של געגועים לציון); חומרים שיריים "רומנטיים" וקיטשיים־במכוּון מוכנסים לסביבה חדשה, זרה; עגנון, ברנר וביאליק נמצאים היכן שלא נמצאו מעולם; במחלה הסגורה של 'גֵהה' הופך השיגעון למטפורה שירית; וגיבורי במדבר ב' נושקים ל"אדמה מהאספלט" בתחנה המרכזית בבאר־שבע. 

כמעט כל שיר של גלס הוא אפיזודה עם עוקץ, עם פואנטה קומית. החדווה של שירה ב"סְתַלְבֶּט", שמולידה צחוקים, גם היא חלק מן ההנאות של הקובץ הזה.

מ.פ.

אלוהים הוא האקס המיתולוגי שלי. הקשר הרגשי שלי אליו חרג הרבה מעבר לגבולות מימוש הצו הדתי – הוא היה ההתאהבות המשמעותית ביותר שחוויתי או שאני מסוגל לדמיין. אלוהים היה בעבורי אב רחום, בוס נוקשה, מאהב, פסיכולוג ואפילו אל של ממש.

לכן אובדן האלוהים היה בשבילי הרבה מעבר לשינוי של אורח החיים החרדי או הדתי. הוא היה משבר קיומי -
מוות פתאומי של כל הדמויות שעיצבו את הנפש שלי.

הספר הזה הוא ניסיון להתמודד עם תהום פנימית באמצעים פואטיים. הוא משלב יחד תשוקה וזעם, משבר ותקווה, שיח ואטימות, ריק ומשמעות. נמצא בו את האדם שמת בי והוליד מתוכו אדם אחר. 

עוז (34), נולד להורים חוזרים בתשובה, גדל בקהילה החרדית – בישיבת "יקירי ירושלים" ובישיבה הגבוהה "יד אהרון". במהלך שירותו האזרחי חנך נוער בסיכון. בעל תואר ראשון במדעי הרוח וספרות בהצטיינות מטעם האוניברסיטה הפתוחה, תעודת הוראה וכן תואר שני בספרות עברית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. 

לימד ספרות וניהל פדגוגית בישיבות תיכוניות חרדיות. היה מרצה לכתיבה במרכז החרדי להכשרה מקצועית ובמכללת אורט ירושלים. כיום יועץ עסקי ואסטרטגי, עוסק בחיבור בין עולם הספרות לעולם העסקי דרך סטוריטלינג. זהו ספרו הראשון.  נשוי לשרה ואבא של מיכל, רחל ועילאי. 

חרציות היא יצירה פיוטית ומטלטלת המטיילת בין נופי הארץ ובין נבכי הנפש. השירים נעים בין "העיר הרמה שאדמתה האדומה שרויה במשרת גשמי ברכה" ולבין "העיר שקברה את האביב", וביניהם שדה החרציות – סמל לכמיהה ולחיים, כשהם יוצרים מרחב מטאפורי עשיר של חיבור ופרידה, אור וצל.

הספר, אשר נכתב ברובו טרם ה־7 באוקטובר, מקבל משמעות חדשה ומטלטלת במציאות של ימינו. עבור המשורר, הפרסום עצמו הוא אקט של חיים, של יצירה גם אל מול כאב ואבדן, ברוח דבריה של לאה גולדברג על כתיבת שירת חולין בזמן מלחמה.

הספר שוזר דימויים מעולמות הטבע והאדם, ונשמרת בו עדינות שאינה נמוגה גם לנוכח אכזריות המציאות. כמו החרצית הנעה אל האור כששורשיה נטועים באדמה, כך גם האדם – נמשך אל החיים, אך נושא עימו את משקל העבר.

רמי פוגץ׳, יליד 1977, מתגורר בתל־אביב. ד"ר לפיזיקה ממכון ויצמן, לשעבר עמית במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון ובמרכז לפיזיקה תיאורטית באיטליה. כיום סטודנט לפסיכולוגיה. כתיבתו משלבת שירה, מדע ופסיכואנליזה, וחוקרת את היכולת של המילים לתת צורה לחסר ולריק ולמלאו מחדש בתקווה.

גַּם אִם תְּפַדְּרִי פָּנַיִךְ
לְהַסְתִּיר הַחַבּוּרָה
תָּלִינִי עַל הֶעָוֶל הַנּוֹרָא
לָעַד תִּהְיִי מֻכָּה
(מתוך ארצי מולדתי)

ספר השירים הקיר הרביעי נוגע בנושאים רבים, בהם אהבה וארוטיקה, אמונה ודת, פוליטיקה ואקטואליה. שירה ישירה, לא מתחכמת, פוגעת ונוקבת.

הקיר הרביעי הוא מושג מתחום התאטרון המתייחס אל הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה. לעתים הדמות בהצגה עשויה לשבור את הקיר הרביעי בינה ובין הקהל, 'לצאת' מההצגה ומהדמות ולפנות ישירות אל הקהל. הרעיון הטמון בקיר הרביעי עובר כחוט השני ברוב שירי הספר, ואלה עוסקים ביחסים השונים של הכותב עם סביבתו: אלוהים, חברות, משפחה, זוגיות וחברה.

"קָרְנָה לִבָּתִי בְּיָפְיֹו
שֶׁל הַקַּיָּם מֵאָז,
מֵעֹולָם,
שֶׁל הַמֻּפְלָא".
- שיר אל המופלא, עמ' 17

ספר זה הינו פרי־ביכורים לשירים שכתבתי ב־30 השנה האחרונות. השירים משקפים חוויות שעברתי בשלבים שונים של חיי, ומספרים מעט על המסע שלי אל המופלא.

ספר ביכוריו של נועם נוי הוא אוסף שירים וסיפורים קצרים שבקולם המובחן מניעים את הקורא במעגלים של הרס עצמי, טראומה, התמכרות ובדידות. על רקע הנופים העירוניים של ירושלים ותל אביב, בהן גדל והתעצב, נבנה מארג סבוך ואפל של עלילות וגיבורים, שעל אף העדר קשר עלילתי ישיר ביניהם, מייצרים יחד תמונת נוף של עולם פנימי ייחודי, בו מתערבלים הזיכרון, הדמיון, הייאוש והחיפוש התמידי אחר נחמה. 

בתנופה עלילתית משוכללת, הסיפורים בספר מטפסים מהיומיומי אל המקורי והנשגב, עם צורה מלוטשת לצד כנות טבעית. 

פפוקה הוא ההפך הגמור מספרות ממוסחרת ומתאמצת, הוא דוגמת מופת לספרות צעירה, מעזה ומרעננת. 

נועם נוי – סופר, משורר ואיש קריאייטיב בפרסום ובהייטק – יודע שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם לפעמים הדרך היחידה לשרוד. הוא גדל בבית רווי במילים – אביו משורר, אימו עיתונאית, וסבו זכה בפרס ישראל לספרות – אבל לצד הכישרון והאהבה לשפה, הוא ירש גם שושלת של התמכרויות והתמודדויות נפשיות.

כמי שמתמודד בעצמו עם דיכאון, חרדה והתמכרות, הספר החדש שלו, על אף היותי בדיוני, הוא גם מסע אישי אל תוך השורשים העמוקים של הכאב הזה – חוויות ילדות שהותירו צלקות, הרס עצמי, דפוסים חוזרים, ושאלת הגורל הבלתי נמנע של התמכרות.

נוי לא כותב על ההתמכרות והתמודדות הנפש כאירועים קיצוניים שקורים בשולי החברה או כמושגים קליניים רחוקים, אלא כחלק בלתי נפרד מהחוויה העירונית ומהחיים שלו ושל רבים מאיתנו – חוויה אנושית שמחלחלת אל היומיום, אל הברים, המסעדות, הדירות הקטנות והרחובות הריקים של שעות הלילה המאוחרות. הוא מביא את הסיפורים מתוך הרחובות המלוכלכים בשעות הקטנות של הלילה, מהמועדונים, הברים והמטבחים הדחוסים של חיי הלילה. אחרי שנים שעבד בענף ההסעדה והאירוח, הוא מכיר היטב את העולם הזה ואת המחירים האמיתיים של הלילות הארוכים.

האם ההתמכרות היא גורל אכזר או מבחן שמאפשר גאולה? בכתיבה ייחודית, חדה וחסרת פחד, נוי חושף את הגבולות המטושטשים בין הנאה לאבדון, בין מציאות להזיה, בין תקווה לייאוש. זהו סיפור שלא רק מתאר את ההתמכרות, אלא מפענח את השורשים שלה – ומציע לקוראים מבט מפוכח ונוגע ללב על החיים כמאבק.

הקדמה לשיר אהבה

וּבַדּוּ־חַי הַזֶּה, בַּהִתְקַפְּלוּת הַהֲדָדִית אֶל הַנּוֹשֵׁם הָאֶחָד, בִּשְׁעַת הַמְעַט
שֶׁנִּתְּקָה מֵהַשָּׁעוֹן, הֵם יָקוּמוּ עֵירֻמִּים וְיַעַמְדוּ אֵצֶל הַחַלּוֹן. הִיא תְּנַסֶּה
לְהִזָּכֵר עַל מָה חָלְמָה, וְהוּא יֹאמַר כִּי בְּכָל הַנּוֹגֵעַ אֵלָיו, זוֹ הִיא, וְאֵין
אַחֶרֶת, עַד קְצֵה הַנְּשִׁימָה אוֹ אַחֲרוֹנַת הַנְּשִׁימוֹת וְשֶׁהוּא נִשְׁבָּע. הִיא
תִּצְחַק. הַשִּׁיר אֵינוֹ אָרֹךְ. יֵשׁ בּוֹ בַּיִת אֶחָד, אוּלַי אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִזֶּה.

פותח רגע סוגריים הוא ספרו הרביעי של המשורר נמרוד שיין. ספריו הקודמים: עור התוך (הקיבוץ המאוחד, 2017), אהבה, הסדרי ראייה (פרדס, 2019), נכון לכתיבת שורות אלו (הקיבוץ המאוחד, 2022). שיין הוא איש תקשורת, שדרן רדיו, עורך תוכן, מנחה סדנאות כתיבה ומורה לספרות.

שוב אני מפליג
הַמֶּרְחָבִים פְּתוּחִים בְּפָנַי
הגלים דוחפים אותי 
הרוח מלטפת 
האנרגיה המוכרת זורמת בי
מנוחה באי בודד
בדרך להציל את הנסיכה 

פסימיות אופטימית הוא אוסף חשוף שנולד מתוך כאבי הנפש והלב, הוא מתאר את הדרך בה אני צועד ואת הניסיונות להתמודד עם החיים. שילבתי בתוכו גם טקסטים על החברה שלנו ועל תפיסת העולם שלי. לפעמים אני כותב בשפה פשוטה ולפעמים א.ב יהושע, תמיד אחפש את המילה הנכונה שתתאר את האמת. 
עכשיו כשהספר שלם אזלו לי המילים.
בינתיים.

לפתע הרגישה הנשמה שבקרבי צורך להודות לגורל הערמומי הזה שתקע אותי בדיוק כאן בדיוק עכשיו, והופ, נדמה שברגע הזה משהו שהיה תקוע עמוק עמוק השתחרר. כמו עצם של דג שהתרגלת לחיות איתה בגרון וברגע לא מכוון היא נפלטת החוצה ואתה נזכר שהמצב שהתרגלת אליו הוא בכלל לא המצב הנורמלי. אתה בעצם יכול לדבר ולנשום אחרת, הרבה יותר קליל עכשיו. ובו ברגע הרגשתי איך הרוח משנה עוצמה וכיוון, והבנתי שדברים הולכים להשתנות.

נֵעוֹרָה אִשָּׁה וִיקוּם בְּעֵינֶיהָ, לוֹחֶשֶׁת סוֹדוֹת אֲדָמָה וְשָׁמַיִם
וּפָרְשָׂה בְּשָׂרָהּ בְּתוֹכִי כְּמוֹ קֶרַע, וַתְּכַס עַל כָּל רִיק כְּמוֹ שַׁעַר.
כֹּה שָׁכְבָה פְּעוּרָה, צוֹפִיָּה וְסוֹפֶגֶת, וְאֹפֶל פָּנֶיהָ אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת
שֶׁכֻּלָּהּ רַק צָפוֹן וְאֵין לָהּ הוֹפְכִין.
נֵעוֹרָה אִשָּׁה וּתְהוֹם כָּל שִׁירֶיהָ, וּשְׂפָתֶיהָ צְמֵאוֹת כָּל צָמָא;
מְעַרְבֹּלֶת סוּפָה פְּעוּרָה וְסוֹחֶפֶת, אֵלֶיהָ כָּל שַׁחַק קָרַס לְאֵין קֵץ,
וּכְדִמְדּוּמִים אֶל פִּי לַיִל נִבְלְעוּ עוֹלָמוֹת בָּהּ בְּתֹהוּ הַהֵד הַגָּדוֹל.
וְרַק חֹשֶךְ הָיָה עַל פִּי הַתְּהוֹם, וְרוּחַ עַל פְּנֵי הָאַיִן,
וְאַיִן הָיְתָה הָאִשָּׁה, וְהָרוּחַ הָיְתָה הֵרָיוֹן.

צמא, ספר השירה ה-14 של אמיר אור, מדבר ברובו מפי פרסונות נשיות וחוקר פנים שונות של הנשי. זהו משל קיומי המגולל את סיפור הנשמה; לאחר שניתקה ממקורה, מושא ערגתה, היא עושה את דרכה בחזרה אליו בגן השבילים המתפצלים של החיים. בזו אחר זו מתגלות הדמויות שבשירים כגלגולי חייה של הנשמה הצמאה, המבקשת לשוב ולהתאחד עם אהובה, באינספור דרכים של תעייה וריחוק, געגוע, תשוקה והתמסרות.

אמיר אור, יליד תל אביב 1956, פרסם עד כה 13 ספרי שירה ושני רומנים. שיריו פורסמו ביותר מ-50 שפות וזיכו אותו בפרסים בינלאומיים יוקרתיים רבים, ובהם פרס זר הזהב 2020, מדליית הומרוס האירופית לשירה ואמנות, פרס אטלס השירה האירופי, פרס שאבְּדה־גוּצְ'הה, פרס אֶוּנוֹמי ופרס ויניציוּס. 

קורנל לוסטיג, משורר, מרצה וחוקר מדע בעל קריירה אקדמית מרשימה הכוללת תואר דוקטור במדעי המחשב ומתמטיקה שימושית, מפרסם את ספרו השני, ״כל מה שנוגע בי עף״. הספר ממשיך את המסע הייחודי של לוסטיג שהחל עם ספרו הראשון ״להזיז את הווילון״ (2021), גם הוא בהוצאת קתרזיס.

כל מה שנוגע בי עף מתמקד בשאלות קיומיות החוצות זמן ומקום: יחסים בין אישיים, האדם מול גורלו, חייו ויחסיו עם המדינה, הדת והסביבה. בסגנון המשלב התבוננות מדעית עם רגש עמוק והומור עצמי, לוסטיג בוחן את החיים הנורמטיביים והשגרה היומיומית מנקודת מבט חדשנית ומרעננת.

מבין השורות ניצת קולו הייחודי של לוסטיג, משורר ללא שפת אם מוגדרת, היוצר מתוך נקודת מפגש בין מדעי המוח, שירה, מתמטיקה וחקר תרבויות שונות. התוצאה היא יצירה המזמינה את הקוראים לעצור רגע מהמרדף היומיומי ולהתבונן פנימה, תוך שאיפה לעורר מחשבה ואף להקל על סבל אישי מיותר בעולם.

קורנל לוסטיג נולד ברומניה בשנת 1957 ועלה לישראל בגיל 15. הרקע המדעי והספרותי שלו שזור לאורך הספר, וכתיבתו מתמקדת במעברים ושילובים – בין מדע לרגש, בין תבניות לחשיבה חופשית. מאז 2018 הוא מתרכז בשירה ולוקח חלק בכיתת האומן של המשורר רוני סומק.

לוסטיג מבקש להעביר לקוראים מסר עמוק על החיים מתוך שירה רגשית ואישית, במטרה לאפשר להם למצוא נקודת מבט חדשה ולבחון את דרכם, תוך שהם מקבלים השראה מהרגישות ומהכנות שבמילותיו.

קורנל לוסטיג הוא משורר, מרצה ומלווה בתהליכים של התפתחות. בעל תואר דוקטור ממכון ויצמן. פרסם מעל עשרים מאמרים מדעיים בתחום חקר המוח והתפיסה (perception). ספרו הראשון ״להזיז את הווילון״ ראה אור בשנת 2021. ״כל מה שנוגע בי עף״ הוא ספרו השני.

בשישית קולות, בשביעית מלחמות הוא ספר שירה מעמיק ומרתק המורכב מתצרף של זהויות, היסטוריה אישית וקולקטיבית, ודיון בשאלות של זהות יהודית־חילונית.

לארי וייסמן, אדריכל ומשורר תושב רמת־גן, עורך בשיריו קידוח עומק באדמת הזהות הלאומית, קרקע שבה שואה ושברי תנ"ך, חרדה וכיסופי גאולה מונחים זה על גבי זה במאזן שברירי. ספרו החדש מצייר עולם שבו רשמי הילדות מקבלים צביון מיתולוגי, נביאים ונוכלים מן העבר שבים להשמיע את קולם, מתי השואה תובעים צדק מלמטה, וענן אפוקליפטי תמידי מרחף מעל חיי היומיום. כתיבתו הפוליפונית והדרמטית, המלווה בהבזקי הומור קודר, מציפה אל פני השטח את זרמי המעמקים שמהדהדים תחת רגלינו ומאיימים דרך קבע להתפרץ.

בשישית קולות, בשביעית מלחמות הוא ספרו השני של וייסמן. קדם לו "אלים על מדפים" שיצא בשנת 2001 בהוצאת שופרא. אנו מזמינים אתכם לקרוא את הספר, לבחון את הרבדים הרגשיים והאינטלקטואליים שבו, ולתת לו את הבמה הראויה.

התגלות

נִשְׂרָךְ אַחַר כּוֹכָבִים נוֹפְלִים  
שֹׁבֶל אוֹר דַּק 
וְלֹא נִסִּיתִי לְחַפֵּשׂ מִסְתּוֹר
וְלֹא נַסְתִּי עַל חַיַּי 
כְּשֶׁהַמַּלְאָךְ הוֹפִיעַ
לָחַשְׁתִּי הַכֹּל רוּחַ
קָרָאִתי אֲנִי חֶלֶץ מִמָּתְנֶיךָ
צָעַקְתִּי כְּשֶׁהִתְרוֹמַמְנוּ 
מְמוֹלֵל אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַפְּנִינִים 
שֶׁיָּרַשְׁתִּי מֵאִמָּא

מועדון בית הרוחות מעניק נקודת מבט מקורית ויצירתית על החיים בשוליים החברתיים, תוך התחקות אחר מערכות יחסים אינטימיות במשפחה. במרכזו עומד מחזור שירים מרגש במיוחד המתאר במבע עשיר, חד ומלא חמלה מפגשים שחווה כילד עם אמו בבית החולים לחולי רוח. המחזור מתאר את חוסר האונים שבפגישות עמה כמו גם את העוצמה הטמונה בהן. אותם קצוות מגולמים גם בשפה שהוא בוחר לתאר בה את הפגישות - שפה שעולה על גדותיה או חרוטה בכאב חסכני על הדף. הספר חושף באומץ חוויות שוליים נפשיות, מגדריות ומיניות באופן מיוחד. הוא מציג פואטיקה עדינה ומדויקת בתוכן ובצורה, כשבחירות לשוניות ודימויים לא-צפויים מטלטלים ומעוררים רגש ומחשבה בקורא.

טל שמור, יליד 1980. נולד וגדל בחדרה וכיום מתגורר ויוצר בתל אביב. משורר ודוקטור לאנתרופולוגיה, מרצה מן המניין בתוכנית למגדר באוניברסיטת תל אביב. ספר עיון פרי עטו תקווה ומלנכוליה בשולי העיר – אתניות מרחב ומגדר בשכונת התקווה בתל אביב ראה אור באוניברסיטת חיפה והוצאת פרדס בשנת 2020. פרסם שני ספרי שירה: אם לא אומר זאת בקול (פרדס, 2018) ורמי כוכב עליון (עיתון 77, סדרת אש קטנה, 2021). מועדון בית הרוחות הוא ספר שיריו השלישי.

בראשית תיגע
אַתָּה נָזִיר
אֲבָל הָאֵין סוֹף שֶׁאַתָּה מְחַפֵּשׂ נִמְצָא
כָּאן
וְכָאן
וְכָאן.

לִמַּדְתָּ אוֹתִי:
כָּל עוֹד חֲלוֹמוֹתֵינוּ שׁוֹמְרִים נְגִיעָה
לֹא נִמְצָא אֶת הַמָּחָר.

שירי הספר שביל החלב פינת כל בשר נעים לאורכו בין תמימות לידיעה, בין העולם ובין העצמי. בלב השירים נמצא געגוע כמַהוּת, כישות העומדת בפני עצמה. שביל החלב שופע מן האם האוהבת לשפתי הבת, אדיפוס וקפקא זוכים להורות אחרת, הקדוש מתגלה בגולמיות אנושיותו, האחדות נחשפת בפניה הרבים ופנים רבים מתכנסים אל האחד.

בספרו השלישי יורי סלע בוחן את מקומו של האדם בין אמונה להעדרה; בחדרי־הטיפול, בבתי־העלמין, דרך שפות הנוף והגוף. אולם בעוד החיפוש וחוסר הוודאות הם נצחיים, אמונה אחת ברורה נובעת מתוך השירים – האמונה שיש באפשרותן של מילים, של השירה, לתקן תיקון בעולם ולקשר בין העבר להווה ולעתיד. 

ד"ר יורי סלע, יליד 1961. בן־זוג, אב, מטפל ומורה. בעברו טיפל ברפואה סינית וכיום הוא פסיכולוג קליני־אינטגרטיבי ופסיכואנליטיקאי. מלמד באוניברסיטת תל אביב ובמכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. ספר השירה הראשון שלו ראה אור ב־1990 ומאז פרסם ספרי עיון, שירה ופרוזה. שביל החלב פינת כל בשר הוא ספר השירה השלישי פרי עטו. 

ד"ר אילאור פורת מציע עיון מקיף ראשון בשירתו של אחד המשוררים המרתקים והמאתגרים בשירה העברית של מפנה המאה ה־21: חזי לסקלי.  

פורת מזמין את הקוראים לנסות ולהתעמק בשירתו של משורר שנדמה שהדבר האחרון שהוא רוצה הוא שיתעמקו בו. מה הקשר בין גברת פריזל מהסדרה ""אוטובוס הקסמים"" למשורר חזי לסקלי? האם השפה היא בעצם רובוט ענקי? ומהי טעותם הגורלית של הרוצח ושל הבלש הרודף אחריו? לסקלי מציג חידות איגיון, תעלולי שפה וחיבורים בין סוגי אומנות שונים, שמטרתם להכשיל את הקורא. אבל מבעד למערך ההסוואות המתוחכם, נדמה שהדרך לפיצוח אתגרי שירתו של לסקלי היא למעשה פשוטה מדי, פשוטה עד להביך... 

ד"ר אילאור פורת הוא עורך, מתרגם ומבקר ספרות. זהו ספר העיון הראשון שלו.    

הגשמת העצמיות האמיתית, חיבור אל המרכז האמיתי אשר מעבר לרעשי הרקע המנטליים, מדיטציה וענווה ככלים לטיהור הסובייקטיביות, אחדות אמת אוניברסלית אחת – בבחינה רטרוספקטיבית, תהפוכות הגורל היו אלה שהביאו את המחבר אל מסע מבורך זה, כלומר יותר מאשר בחירתו החופשית, בחר המסע בו. 

אורן, במקור איש מחשבים, אך החיים, לדבריו, העניקו לו מתנת ראייה פנימית בעודו בהדרגה מאבד את זו החיצונית.
בספר זה, ספרו הרוחני השני של אורן משה דקל, הוא מספר על עצמו ומתמצת חמש אבני דרך אל העצמיות המבורכת. כמו כן מצורפים עשרה שירים שאותם כתב לאורך המסע.

שירי הספר מקום אחר אין לי נכתבו במהלך שלוש שנות מגפת הקורונה והמחאה בבלפור ובקפלן, נגד ההפיכה המשטרית. חלק ניכר מהם נכתב מתוך חלומות ובתוך תנועה של התפרקות פנימית, שכנראה בישרה מה שאנו עומדים בו כעת. שמו של הספר מבטא את היראה, את הכמיהה להיחלץ מן הגוף ומן הארץ, והידיעה שדבר זה אינו אפשרי.

זהו ספר-שיריו השישה עשר של אילן שיינפלד, וספרו השלושים במספר.

אילן שיינפלד הוא סופר ומשורר, זוכה פרס ברנר לספרות (2021), פרס ראש הממשלה לסופרים ופרסים רבים נוספים, עורך ומוציא לאור, מראשי מחאת הסופרות/ים והמשוררות/ים, מראשוני היוצאים מן הארון בישראל ואב יחידני לתאומי בני אחת-עשרה, עמם הוא מתגורר בתובל שבגליל המערבי.

ספר-שיריו החדש של אילן שיינפלד, אדום הוא, מכיל ברובו שירים מן השנה הקשה שעברה על ישראל מאז 7.10. יש בו שירים המתייחסים להפיכה המשטרית ולמלחמה, ועמם גם שירי אהבה לאהוב חודש ושירי נוף וטבע.

הספר מתחיל בשיר "המבצר," המהדהד את פסק דין ה 0:11, ובמחזור שירים שכתב במהלך טיול תחקיר בטורקיה ובמונטנגרו אחר חייו ומותו של שבתי צבי, גיבור הרומן הבא שלו, להביא משיח. השפעת האירועים ניכרת גם בהתבוננותו בנוף ובסיפור האהבה שחווה במהלך המלחמה.

זהו ספר-שיריו השבעה-עשר של אילן שיינפלד, וספרו השלושים ושלושה במספר. אילן שיינפלד (1960) הוא משורר וסופר, מורה לכתיבה, עורך ספרותי ומוציא לאור, אב גאה יחידני לתאומים בני 13, המתגוררים יחד בתובל שבמרכז הגליל. אילן הוא מחברם של רבי המכר מעשה בטבעת, כשהמתים חזרו, אשת הפיראט היהודי, הנזיר היהודי, זוכה פרס ברנר 2021, פרס ראש הממשלה לסופרים (1990, 2015) ועוד.

"אֶת זֹאת אֲנִי יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ,
שֶׁמִּן הַסִּיבוּבִים הַנִּצְחִיִּים,
מִקִּיּוּמִי הַשַּׁבְרִירִי,
אֵיזוֹ טוֹבָה אוֹ אשֶׁר
יְהֵא אוּלַי לַאֲחֵרִים; לִי הַחַיִּים רָעִים."
(לאופרדי, שיר לילה, ש' 104-100)

דומה שרק איזה כוכב באין־סוף יכול להפגיש את יסודות חייו של גדול משוררי איטליה בעת החדשה, ג'קומו לאופרדי, ולהביאם לידי השלמה: מכאן חייו נעדרי האושר, שלא חסכו ממנו מכאובים, מחלה וכמיהה הנרמסת תדיר לאהבה, ומכאן כיסופיו, שמתוך החֶסֶר העצום ביקשו כי יוּתר לוֹ לטעום מעט ממתיקות העולם, אותה כמעט לא ידע מימיו.

כיסופים אלו הנכזבים תמיד גילו את אנושיותו המיוסרת הגדולה, ועִמם, באמצעות כשרון גאוני ומחשבה מעמיקה, הניבו את פירות יצירתו האלמותית. שירת לאופרדי היא התבוננות לא מתפשרת במצב האדם ביקום. לעיתים תתייצב על סף הקינה והתוכחה. היא עושה את דרכה באומץ, בלי להרכין ראש, ללא אלוהים, בעיניים נכוחות, דוחה עשיית כל שקר בנפשו, זיוף ונחמות שווא. בכל זאת, לעולם היא תבוא לחזק את האדם בערגתו לכוכבים בתוך חיי ארץ שברירים הנעים בין שני מועדים גורליים – לידה ומוות.                                                                                                                           

לוּ יכול אדם להתממש בפרח כי אז התממש לאופרדי בפרח הרותם משירו, זה המתמיד לשלח את ניחוחו על פני מדבר הלבה הצחיח במורדות הר "ווזוב המכלה". כאן ובכל שירתו נעשה לאופרדי הבלתי מנוחם למקור נחמה.

לְוַאי וְלִפְעָמִים
עֲבוּר תְּשׁוּבָה
הָאַלְמָוֶת פּוֹקֵחַ עֵינָיו
כְּמוֹ יָרֵחַ
וּמַזִּיל דִּמְעוֹתַי
עֲבוּרִי

את ארוחות, ספר שיריו החדש של ענן קניג, קשה להניח מהיד. לא רק בגלל אורכו, אלא בשל בשלותו. זהו ספר רווי שפה, חוכמה, דינמיקה שירית; ספר מטלטל, אשר נוגע בלב המתח שבין האני ("אֲנִי לֹא אָכַלְתִּי / אֶת מָה שֶׁבִּשַּׁלְתִּי") לבין העדרו ("יִתָּכֵן שֶׁתַּמּוּ חַיַּי / יִתָּכֵן שֶׁבְּדִיחָה") – ספר אשר ארוג בתוך מסגרת של חושניות עזה ("הֶעֱלֵיתִי גֵּרָה / מִמַּאַכְלֵי יַלְדוּתִי"), חלימה פנטסטית ("סָעַדְתִּי חֲלוֹם. / עֲנָנוֹת שָׁם הָיִינוּ בְּכָל הַצְּבָעִים, / שָׁתִינוּ אֲגַמִּים בְּקַשִּׁים, / צַפְנוּ בֵּין דּוּכְנֵי חַיִּים מְתוּקִים, / וּכְשֶׁהִבַּטְנוּ עֲנָנָה לְבַנְבַּנָּה בְּעֵינֵי עֲנָנָה כְּתַמְתַּמָּה"), ריאליזם חד ("הַיּוֹם הַזֶּה, / הַשְּׁבִיעִי לְמֶרֶץ / עֶשְׂרִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, / אוּקְרָאִינָה מְכֻתֶּרֶת כְּמוֹ חֲצִי אִי"), הגות פילוסופית ("בַּעֲצִימַת עֵינֶיךָ / אֶל מוּל הָאֵינְסוֹף / אַתָּה נְקֻדָּה / מְאֻפֶּסֶת / בִּפְקִיחָתָן") והרבה הרבה ספרות טובה: אזכורים ליוצרים/ות, מחוות ספרותיות, ספירלות, הימנונים, חזיונות, צורות פתוחות, סגורות, פרגמנטים, טרצינות, משקלים, חריזה, מוזיקה מעגלית, לשון מכושפת, עטורת מצלולים – כל זאת בשפע של מעוף לשוני מסחרר... היש קורא שיישאר רעב?

"שִׁירָה הִיא סֻלַּם הַחֲבָלִים הַמִּסְתַּלְסֵל מֵהָאַלְמָוֶת" כותב ענן, ומזמין אותנו לסעודה מופתית, בת שישה חלקים – מעין 'שולחן ערוך' של שירה וקדושה. ארוחות הינו ספר שירה מקורי, עשיר ומרווה – מן הגדולים והמרגשים בשירה העברית החדשה.  - יקיר בן-משה

ענן קניג נולד ב-1976 בירושלים, גדל בקיבוץ יטבתה והתבגר בתל-אביב, חי ברחובות ויוצר איפה שאפשר. עד כה הוציא 4 ספרי שירה: ואין גם שמיים (פרדס, 2017), סקילה, קוצים וגעגוע (פרדס, 2018), בחילה (הוצאה עצמית הוצאה לאור, 2020) ודומה כאן לאושר (הוצאת כרמל / ידיעות ספרים, 2024). כיום משמש כ-CTO ב-'מוביט'.

שֶׁאֲנַחְנוּ –
אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ וּפַחַד
זוֹקְפִים קוֹמָתָם וְעוֹלִים 
כַּחַרְצִיּוֹת הַמְּשֻׁגָּעוֹת
וּלְשׁוֹנוֹת הַפָּר הַתְּכֵלֶת
בְּאַדְמָתֵנוּ
פַּחַד אֱלֹהִים

ספרו החדש של אבישר הר-שפי הוא מעין יומן מסע. מסע באמצע החיים – ולא רק במרכזו של ציר הזמן, אלא גם במרחב הנפרש בין היומיומי לנשגב, היש והאין, מה שמומש ומה שלא. מנקודת מבט זו נבחנים גם הזוגיות והקשר לאלוהים, קשר הנע בין מרחק וקרבה, התרסה ודבקות.

"יש לנו רגעים אנחנו", כותב הר-שפי באחד משירי הספר. ובשיר אחר: "וּמָה אִם חַיֵּינוּ חוֹמְקִים מִיָּדֵינוּ / הֲלֹא כָּךְ הֵם חַיִּים?". אולם לצד ההכרה בהיותם של החיים בני חלוף, שירי הספר מוסיפים לתאר בקשה ותפילה להאחז בנקודות זמן חמקמקות, על הצדדים הרוחניים והאישיים שבהן. זאת במיוחד ברגעי מפגש עם הנשמה והשכינה, בצלילים ומראות שנגלים בין ערות לשינה, אך גם מתוך רצון לראות ברכה בשגרת החיים וברגעים הפשוטים ביותר שבה: "קְצָת צֵל / וְלוּ קִיקָיוֹן".

"למרבה השמחה, הר-שפי אכן מצליח לתפוס רגעים רבים כאלה בשיריו. זאת בתיאורי טבע משכרים, בשפה שיונקת משורשי המיסטיקה היהודית ובשירה שאינה נדרשת להרעים בקולה כדי להישמע." - יוני דוד

ד"ר אבישר הר-שפי מלמד קבלה, חסידות וכתיבה באוניברסיטת בר-אילן ובישיבת 'שיח יצחק'. ממקימי בית המדרש 'זוהר חי' ללימוד ספרות הזוהר. עורך ביחד עם רעייתו סיון הר-שפי את כתב העת 'עתר'. זהו ספר שיריו הרביעי. 

עידן זילברשטין, מחזאי, מוזיקאי ובמאי, מפרסם את ספרו הראשון מתכון לחיי נצח. הספר בוחן בעומק את הדקויות שבחיי האדם, תוך שילוב של חמלה, פרספקטיבה, תקווה, וגם, לאור הקונפליקטים, קורטוב של הומור.

מתכון לחיי נצח הוא סיפור על אומנות וחיים ללא גבולות. זילברשטין משתדל לכתוב בכנות, תוך דחיפה מעבר לגבולות המקובלים. כתיבתו, לדבריו, נועדה לגעת בקוראים ולהדהד אצלם רגשות עמוקים ואמיתיים. במרכז הספר עומד מפגש עם דמויות ודילמות המציירות תמונה מורכבת של אנושיות ונצחיות.

עידן זילברשטין נולד בשנת 1966 בחיפה. את דרכו האומנותית החל בשירותו הצבאי בלהקת הנח"ל, ומאז פיתח קריירה עשירה בתיאטרון, מוזיקה וחינוך אומנותי. בין הישגיו הבולטים: הלחנת מוזיקה להצגות זוכות פרסים בתיאטראות מובילים, ייסוד מרכזים לאומנויות הבמה ושיתוף פעולה עם קהילות מגוונות ברחבי הארץ.

ספרו הראשון, ספר מחזות, יצא לאור בעבר וכלל שני מחזות שכתב. מתכון לחיי נצח הוא ספר שיריו החדש והראשון, והוא מציג טקסטים שחיים ונושמים כנות, אותנטיות ורעיונות מקוריים. הוא משקף את גישתו הייחודית והכנה של זילברשטין, המבקשת לגעת בלב הקוראים ולעורר בהם מחשבה ורגש.

"אֱמֶת לַאֲמִתָּה 
עֻבְדָּה פְּשׁוּטָה 
נִקְלְטָה בְּחוּשַׁי  
וְאֵינָהּ אַשְׁלָיָה 
אֶצְלִי בַּמְּגֵרָה  
לִתְקוּפַת כַּמָּה"

בספר שבידיכם אסופים מקבץ שירים על אהבה, תשוקה, חברות וזיכרון שכתובים באופן מעודן, נוגע, רומנטי ואלגנטי, לעיתים ריאליסטי ומפוכח, ולעיתים פילוסופי. שירים שנוגעים בכל אחד מאיתנו.

"בצעירותי כתבתי למגירה, להרגיע איזו בעירה פנימית, אך לא שמרתי...
עתה, ממרום גילי, אני כותב את הגיגי ליבי, בשפה שלי, להבעיר את שהתרווח לו ממעמקי ניסיוני.
אם לא עתה – אימתי?
מרגיש ומקווה שלא שרפתי ולא נכוויתי. 
זה רק אני. ריאליסט מפוכח שאוהב גם לחלום וגם להקיץ.
אנליטיקאי בחשיבה, פילוסוף בפוטנציה ומשפטן בפנסיה."

יאיר חרובי, ירושלמי לשעבר וכיום תל אביבי ומשפטן בפנסיה.

בַּחֲלוֹף 
לְיַד שְׂדוֹת חַמָּנִיּוֹת בִּשְׁפֵלַת הַחוֹף,
חוֹלֵם אֶת תְּמוּנַת וָאן גוֹך.
עַל צִיּוּרִים שֶׁלֹּא אוּכַל לְצַיֵּר לְעוֹלָם
גַּם בְּטוֹבֵי הַמִּכְחוֹלִים וְהָעֶפְרוֹנוֹת.
כִּי דַּרְכִּי לְהַמְשִׁיך לָתוּר וּלְחַפֵּשׂ
חָלָל פָּנוּי
מְחֻפָּשׂ 
בִּשְׁבִילִי 
בִּשְׁבִיל חָפְשִׁי
לְבָאֵר אוֹתִיּוֹת
וּמִלִּים לְשִׁיר.

דרך הבשמים הוא ספרו השני של שאול וידר, ספרו עושים לזמן מקום יצא אף הוא בהוצאת כרמל (2009).

שיריו של משה אוחיון הם קול חם, קשוב, רגיש, שבא מהנגב. הוא כותב בעברית עשירה, בהירה, חגיגית ומוזיקלית ושירתו צומחת מן היום־יומי. באחד ממרכזי שירתו עומדת דמותו של המשורר־המורה, המלמד תלמידי בית ספר לכתוב ולקרוא, פורט על גיטרה בשיעורים, רוקם את עבודת השירה במקום שהיא הכי נחוצה.

אלו שירים שבמרכז רבים מהם הזולת: התלמידים וכתיבתם. כמה יוצא דופן הוא משורר שמתעניין במשוררים ובשירים של זולתו לא פחות משהוא מתעניין בכתיבתו שלו ובמצבו שלו. אוחיון לא רק כותב על שירי תלמידיו אלא ערך עשרות פרסומי שירה של תלמידים אלה. כתיבתם מזינה את כתיבתו, נהיית הנושא של שירתו, מעוררת בו השראה.

לצד שירי בית הספר, השירים מציירים נופי מדבר, מדימונה לאגם ירוחם. המשורר־המורה נהיה מולם תלמיד של הנגב, קשוב למרחב ולאור.

משה אוחיון נולד ב־1969 בדימונה, ובה הוא מתגורר גם היום. הוא מלמד כתיבה יוצרת בבתי ספר בדרום הארץ ומקליט משיריו – ומלווה את עצמו בגיטרה. זהו ספר שיריו הרביעי.

פַּעַם בְּחוֹף הַיָּם,/ בֵּין חָמֵשׁ לְשֵׁשׁ,/ הַחַמָּה כַּדּוּר שֶׁל אֵשׁ,/ 
טוֹבֶלֶת בְּמֵימֵי הַיָּם/ רֶגֶל אַחַר רֶגֶל,/ גְּבִירָה עֲגַלְגַּלָּה,/ בּוֹחֶנֶת
חֻמָּם שֶׁל הַמַּיִם/ בְּשִׂמְלַת מַלְמָלָה,/ כְּכַלָּה בְּלֵיל כְּלוּלוֹתֶיהָ/
נשִֵּׂאת בַּפַּעַם הַמִּי יוֹדֵעַ,/ מִסְתַּתֶּרֶת מֵאֲחוֹרֵי אֶלֶף פָּנֶיהָ,/
וּבְכָל זֹאת גְּלוּיָה כָּל כָּךְ,/ וּסְבִיבָהּ שְׁבִיבֵי עַרְפִלִּים/ בְּמַגָּעָהּ
הַלּוֹהֵט עִם הַמַּיִם,/ כְּהִנּוּמָה יִקְרַת עֵרֶךְ/ סוֹכֶכֶת עַל הָעֵיניִַם,/
וְעַנְנֵי עֶרֶב, לְבוּשִׁים חֲלִיפוֹת כֵּהוֹת,/ סוֹבְבִים סְבִיבָהּ כְּמִנְהַג
הַקָּפוֹת,/ טַבַּעַת שֶׁל אֵשׁ עֲנוּדָה סְבִיבָהּ/ כְּסֵמֶל לְקֶשֶׁר אַמִּיץ,/
לְעוֹלָם לֹא תֵּעָלֵם,/ כָּךְ הִיא מַבְטִיחָה,/ נְמַסָּה לְאִטָּהּ בֵּינוֹת
לַגַּלִּים,/ מוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ קֶצֶף לָבָן שֹׁבֶל שִׂמְלָתָה./ חֶזיְוֹן
תַּעְתּוּעִים,/ זקֵָן אֶחָד אוֹמֵר,/ חֶזיְוֹן תַּעְתּוּעִים.

חזיון תעתועים הוא אסופה של שירים שנכתבו לאורך שנים ארוכות כמראה המשקפת ומהדהדת תקופות של שמחה ועצב, הולדת ומוות, תקווה ואכזבה. וגם אם לרגע נדמה כי הרגשות הללו לא ישובו עוד לנבוע, הרי שבמשנהו הם שוב מפעמים ומפכים בעוז, או בקול ענות חלושה, כמעיין בלתי נדלה. זהו חזיון תעתועים, כי בעצם כל מה שאתה רואה  ומרגיש מתעתע בך לחשוב שהוא אמת נצחית אך סופו שישתנה ‑ העצב ייהפך לשמחה, השמחה תפנה את מקומה לעצב, האהבה תדעך ואז תשוב לפרוח, הנאמנות זמנית היא וההתרגשות פגת תוקף.

אלדד תירוש, יליד ישראל ( 1958) נשוי ואב לשתי בנות. זהו ספרו הראשון.