נדמה כי מדינת ישראל החלה כפרויקט סוציאליסטי הנישא על ידי קואליציה של מפלגות שמאל ששורשיהן בעבר היישובי, בראשות מפא"י ובהנהגתו של דוד בן גוריון. למעשה, החל כמעט מיומה הראשון, מדינת ישראל הייתה פרויקט ציוני-לאומי שהקואליציה הזו יותר מכול בנתה וטיפחה, בעוד שהסוציאליזם נדחק יותר ויותר לשוליים עד שאופסן. כמו בכל מעשה היסטורי, האנשים הם שעושים היסטוריה בתנאים שמצרים את חופש הפעולה שלהם, אבל יש בידיהם ברירה מסוימת. בזמן ההוא עמדה בפני האליטה השלטת הבחירה בין מודל קפיטליסטי שכבר נטע שורשים חזקים במערב, לבין המודל הסוציאליסטי שדמותו המעוותת נשקפה בברית המועצות ובגרורותיה במזרח. בין לבין, היה מודל נוסף, המודל הסוציאל דמוקרטי שגם לו היו כבר מהלכים במדינות הדמוקרטיות. לכאורה, נבחר המודל האחרון; למעשה, כבר בראשית ימיה של מדינת ישראל הציונים־הסוציאליסטים החלו דווקא בטיפוח תנאי קיום למודל הקפיטליסטי כשהם מתרצים זאת בכורח הנסיבות שהעדיפו את תהליך בינוי העם והמדינה. למעשה, הם עשו היסטוריה כאשר הם עצמם אחראים גם ליצירת התנאים שהכתיבו את חופש הפעולה שלהם. מאוחר יותר, כאשר ההנהגה עברה מידי השמאל לידי הימין, לא היה לאחרון צורך בתירוצים כי נאו־ליברליזם היה מאז ומעולם בן בית אצלו. הוא גם לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה כי קודמיו מן "השמאל" כבר הכשירו את הדרך להפיכתה של ישראל לקפיטליסטית. מן האדום הדומיננטי נותר דגל אחד או שניים ביציעי הפועל תל אביב.
מדינת ישראל של היום היא קפיטליסטית על כל מה שמשתמע מכך בחלוקת העבודה המעמדית, אי־השוויון הכלכלי, ההתמסחרות המואצת של התרבות ועוד. יש מי שהם שבעי רצון מכך ויש מי שדעתם אינה נוחה מזה בלשון המעטה. אבל כרגע זה מה שיש, והעתיד למרבה השמחה או הצער, נראה כמו ההווה.
אמיר בן פורת, לשעבר מרצה במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון לציון.
נדמה כי מדינת ישראל החלה כפרויקט סוציאליסטי הנישא על ידי קואליציה של מפלגות שמאל ששורשיהן בעבר היישובי, בראשות מפא"י ובהנהגתו של דוד בן גוריון. למעשה, החל כמעט מיומה הראשון, מדינת ישראל הייתה פרויקט ציוני-לאומי שהקואליציה הזו יותר מכול בנתה וטיפחה, בעוד שהסוציאליזם נדחק יותר ויותר לשוליים עד שאופסן. כמו בכל מעשה היסטורי, האנשים הם שעושים היסטוריה בתנאים שמצרים את חופש הפעולה שלהם, אבל יש בידיהם ברירה מסוימת. בזמן ההוא עמדה בפני האליטה השלטת הבחירה בין מודל קפיטליסטי שכבר נטע שורשים חזקים במערב, לבין המודל הסוציאליסטי שדמותו המעוותת נשקפה בברית המועצות ובגרורותיה במזרח. בין לבין, היה מודל נוסף, המודל הסוציאל דמוקרטי שגם לו היו כבר מהלכים במדינות הדמוקרטיות. לכאורה, נבחר המודל האחרון; למעשה, כבר בראשית ימיה של מדינת ישראל הציונים־הסוציאליסטים החלו דווקא בטיפוח תנאי קיום למודל הקפיטליסטי כשהם מתרצים זאת בכורח הנסיבות שהעדיפו את תהליך בינוי העם והמדינה. למעשה, הם עשו היסטוריה כאשר הם עצמם אחראים גם ליצירת התנאים שהכתיבו את חופש הפעולה שלהם. מאוחר יותר, כאשר ההנהגה עברה מידי השמאל לידי הימין, לא היה לאחרון צורך בתירוצים כי נאו־ליברליזם היה מאז ומעולם בן בית אצלו. הוא גם לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה כי קודמיו מן "השמאל" כבר הכשירו את הדרך להפיכתה של ישראל לקפיטליסטית. מן האדום הדומיננטי נותר דגל אחד או שניים ביציעי הפועל תל אביב.
מדינת ישראל של היום היא קפיטליסטית על כל מה שמשתמע מכך בחלוקת העבודה המעמדית, אי־השוויון הכלכלי, ההתמסחרות המואצת של התרבות ועוד. יש מי שהם שבעי רצון מכך ויש מי שדעתם אינה נוחה מזה בלשון המעטה. אבל כרגע זה מה שיש, והעתיד למרבה השמחה או הצער, נראה כמו ההווה.
אמיר בן פורת, לשעבר מרצה במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון לציון.
מדי שבוע בשבוע, במשך עונת המשחקים, הם מתייצבים כחיילים נאמנים ונלהבים במגרשים על פני כדור הארץ כולו. אנשים רבים מאוד: גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, שחורים, לבנים, צהובים, אדומים, מבני כל הדתות והלאומים. הם ממלאים את היציעים בצהלה, בגעש ובצער המתחלפים תדיר בהתאם לתוצאות: ניצחון או כישלון. האנשים האלה הם אוהדי המשחק הנפוץ ביותר בעולם כיום: משחק הכדורגל. מן הרגע שבו עוצב המשחק הזה במתכונתו המודרנית, היו האוהדים לחלק בלתי נפרד ממנו: "לא ראיתי משחק נעזב" במקום הנידח ביותר על פני הגלובוס שבו מתקיים משחק זה, ניתן למצוא קומץ אוהדים יושבים או עומדים על הקווים, ויש להם מה לומר. כי ייחודו של משחק הכדורגל הוא בזה שאוהדיו הם גם יוצריו. מועדון, שחקנים ואוהדים הוא שילוש שבו, חסרונו של האחרון מבטל גם את השניים האחרים. המשחק הזה אינו יכול להתקיים בלעדיהם, והם אינם יכולים בלעדיו. סדר היום של האוהדים סובב סביב הכדורגל ־ יחסיהם עם אחרים, כולל עם בני משפחה הקרובים ביותר, סובבים סביבו. ואם ישאלו אותם, הם יאמרו כי המשחק הזה הוא שלהם והם חייבים לו. בעלי המועדונים באים והולכים, שחקנים באים והולכים, והאוהדים הם שם מאז ומעולם, כמעט מן העריסה ועד למנוחה נכונה, ואין זו קלישאה.
הם שם כדי לעודד-להגן-להתחלק בפירות הניצחון ולהחלים מן הכישלון. כל סוף שבוע הוא “מלחמה”, ואין כמו המלחמה הזו "ללא כדורים", כדי להעניק להם עונג בלתי נדלה.
אמיר בן-פורת מלמד בחוג למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי המכללה למנהל, ראשון לציון.
מדי שבוע בשבוע, במשך עונת המשחקים, הם מתייצבים כחיילים נאמנים ונלהבים במגרשים על פני כדור הארץ כולו. אנשים רבים מאוד: גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, שחורים, לבנים, צהובים, אדומים, מבני כל הדתות והלאומים. הם ממלאים את היציעים בצהלה, בגעש ובצער המתחלפים תדיר בהתאם לתוצאות: ניצחון או כישלון. האנשים האלה הם אוהדי המשחק הנפוץ ביותר בעולם כיום: משחק הכדורגל. מן הרגע שבו עוצב המשחק הזה במתכונתו המודרנית, היו האוהדים לחלק בלתי נפרד ממנו: "לא ראיתי משחק נעזב" במקום הנידח ביותר על פני הגלובוס שבו מתקיים משחק זה, ניתן למצוא קומץ אוהדים יושבים או עומדים על הקווים, ויש להם מה לומר. כי ייחודו של משחק הכדורגל הוא בזה שאוהדיו הם גם יוצריו. מועדון, שחקנים ואוהדים הוא שילוש שבו, חסרונו של האחרון מבטל גם את השניים האחרים. המשחק הזה אינו יכול להתקיים בלעדיהם, והם אינם יכולים בלעדיו. סדר היום של האוהדים סובב סביב הכדורגל ־ יחסיהם עם אחרים, כולל עם בני משפחה הקרובים ביותר, סובבים סביבו. ואם ישאלו אותם, הם יאמרו כי המשחק הזה הוא שלהם והם חייבים לו. בעלי המועדונים באים והולכים, שחקנים באים והולכים, והאוהדים הם שם מאז ומעולם, כמעט מן העריסה ועד למנוחה נכונה, ואין זו קלישאה.
הם שם כדי לעודד-להגן-להתחלק בפירות הניצחון ולהחלים מן הכישלון. כל סוף שבוע הוא “מלחמה”, ואין כמו המלחמה הזו "ללא כדורים", כדי להעניק להם עונג בלתי נדלה.
אמיר בן-פורת מלמד בחוג למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי המכללה למנהל, ראשון לציון.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
