כשאני יושבת מול החדשות (אחת למילניום..), אני נושמת לרווחה ביחד עם כל המדינה כשמספרים שעוד אירוע חבלני סוקל, שעוד מחבל נתפס בדרך לאזור מרכזי, שעוד אנשים נצלו כי יש לנו מי שמציל – מי שעובד מאחורי הקלעים כדי שדברים כאלה לא יטרידו אותנו כשאנחנו ישנים בשלווה במיטה שלנו בלילה.
אנחנו לא חושבים מי הם אותם אנשים שמצילים אותנו על בסיס יומיומי. אנחנו לא יודעים מאין באו, מה המטרה שלהם, מה הם עשו כדי לגרום לזה לקרות ומה עובר עליהם בחייהם שלהם... למה לנו לחשוב על זה בכלל... זו העבודה שלהם, לא?
"נולדתי בשם זוהייר עדילי ב 21.11.78, בכפר קטן בשומרון, עוצרין, ליד אריאל. תינוק נולד למשפחה הקטנה, אבא, אמא, ואחותי התינוקת. קשה לי לדמיין ששמחו על בואי לעולם..."
ככה הספר הזה מתחיל. ככה מתחיל הסיפר על חייו של לוחם בשירות השב"כ ואני נשבתי כליל תחת כתיבה קולחת, עניינית ולא מתפשרת.
עוני ואלימות קשה גרמו לזוהייר לברוח ממשפחתו. חוסר חום ומשפחתיות הם כל מה שחווה, אהבה היא מילה גסה בעולם שלו.
מה עושה ילד בן 11 שכל עולם האמונות שלו קורס? כשהוא מבין שהוא במקום הלא נכון? התעוזה של אותו ילד עדיין מפעימה אותי...
זוהייר גדל, חייו עברו בהעמדות פנים, במשחק נסתר ובהחלפת דמויות. הוא היה למטה, הוא היה למעלה. הוא היה עני מרוד שישן בגני שעשועים וחי בדירות טובות ונוחות.. במהלך הספר הבנתי עד כמה אי אפשר להכיר ככה אדם, אי אפשר לראות לפי הפנים שלו מה עובר לו בנפש, עד כמה הוא שבור.
Inside my heart is breaking, my makeup maybe flaking, but my smile still stays on…
השיר הזה התנגן לי בראש במהלך כל הקריאה... הוא פשוט מהות הספר הזה. לחייך, להראות שהכל בסדר, לחנוק את הכאב מבפנים עד שהוא מתפרץ כמו הר געש של חוסר אונים...
אני יכולה לכתוב כל כך הרבה על מה עבר עליי בזמן הקריאה, אני יכולה לכתוב דפים שלמים של תובנות וכעס ואמפטיה, אני יכולה לספר את כל הסיפור על איך זוהייר, הילד הפלסטיני הפך לאודי אילון התל אביבי.. אבל אני לא.
אני לא, כי אתם צריכים לקרוא את זה לבד. אתם צריכים להרגיש את קשת הרגשות שעברו עליי כשקראתי את הספר הזה כדי להבין למה אני לא יכולה לספר לכם...
אני יודעת שמעכשיו, כשאראה חדשות (בעוד מילניום...) ואשמע שעוד פיגוע נמנע אחשוב על ה"זוהיירים" שעשו את זה, על הילדים "מהצד השני" שגדלו לתוכנו מבלי שנדע והם מצילים אותנו.. כל יום, כל הזמן.
לא הכרתי את אודי אילון לפני הספר הזה (כאילו... באמת, זה הפייסבוק.. עד כמה ניתן להכיר ככה אדם) ובוודאי שבוודאי לא הכרתי את זוהייר הילד הפלסטיני שגדל בצל העוני. אני יכולה להגיד עכשיו, כשאשב איתו לקפה מתישהו בחיים האלה, אדע להסתכל לו בעיניים ולהוקיר תודה.
אודי – כתבת ספר נפלא. אני מודה לך מעומק הלב שבחרת לספר אותו וגאה להיות אחת מהקוראות שלך.
