מיינדפאק 1

רגע לפני שהמיינדפXק מתחיל...

אהבה היא דבר שמחמם את הלב, אבל המציאות לא תמיד מלאה בלבבות. כך גם כאן: אומנם זהו ספר שיש בו המון אהבה ורומנטיקה, אבל יש בו גם תכנים קשים, ביניהם תיאורי אלימות ואונס מפורטים. הפעילו שיקול דעת בקריאת הספר הזה, ואנו ממליצות על קריאתו מגיל 18 ומעלה.

פרק 1

אני אוהב את האנושות, אך מתעב אנשים.

- אלברט איינשטיין

לאנה

"את נראית כאילו הבריזו לך," מישהו אומר, ואני מרימה את הראש מהטלפון וממהרת לנעול את המסך כדי שלא יוכל לראות במה צפיתי.

אני זוקרת גבה ובוחנת אותו. חתיך, באמצע שנות העשרים, חיוך יהיר, עמידה סמכותית... והוא לגמרי לא בכיוון.

"האמת היא שאני נהנית לאכול לבד," אני עונה בחיוך מתוק שאומר 'לך תזדיין'.

הוא כנראה לא מבין את הרמז, כי עיניו מצטמצמות בנחישות. זכרי אלפא אוהבים שמאתגרים אותם. הייתי צריכה לדעת.

"אני קרייג. ואת..." הוא מאריך את המילה האחרונה וסורק אותי מבטו, אבל אני לא אומרת כלום וממשיכה לשתות את הקפה. "אם לא תגידי לי איך קוראים לך, פשוט אקרא לך יפהפייה."

מקורי מאוד.

הוא מפלרטט איתי, אבל ניסיונות החנופה שלו מגושמים בעליל ובוסריים לחלוטין. ניכר שהוא רגיל להשיג את מבוקשו בלי מאמץ, מה שמעיד על כך שמרגע שצד את טרפו — הוא גם לא טורח להשקיע בו. זה לא מפתיע אותי, בהתחשב בחליפה היקרה שהוא לובש ובמראהו הכובש.

נשים רבות היו מתעלמות מהיהירות שלו, מייחסות אותה לביטחון עצמי מופרז או אפילו מוקסמות ממנה.

אבל לא אני.

"אולי תקרא לי 'לא מעוניינת'? כי זה התיאור המדויק שלי כרגע," אני נשענת לאחור בכיסא — רגועה ובשליטה מלאה.

"נראה לי שלא הסתכלת מקרוב," הוא נשען לאחור בפוזה שמוכיחה לי שעומד מולי חמוֹר שחצן.

"ראיתי מספיק. עדיין לא מעוניינת."

מבטו מזדעף והוא נסוג צעד לאחור.

"בסדר. לכי תזדייני. אני גם ככה לא צריך כוויות קור על הזין," הוא מסתובב וניגש לשולחן שלו, שם יושב בחור נוסף.

היום לא יום שמשי במיוחד. בהתחשב בעננים, נראה שעומד לרדת גשם, לכן אנחנו בין הבודדים שבחרו לשבת במרפסת ולא בתוך בית הקפה. הם יושבים במרחק שולחנות ספורים, אבל אני עדיין יכולה לראות את החבר שלו צוחק ומניד בראשו כשהוד יהירותו צונח בחזרה בכיסאו, זועף ומובס.

אני ממשיכה לצפות בסרטון בטלפון, עד שאני מרגישה שמישהו מסתכל עליי. החבר של הוד יהירותו לא מסיט את מבטו כשאני מרימה את הראש ותופסת אותו בוחן אותי. הוא לא נועץ בי עיניים ואפילו לא נראה מעוניין במיוחד. הייתי אומרת שהוא מנסה לקרוא אותי, כמו שאני עושה לאחרים.

הוא גם נראה טוב, אבל החליפה שלו לא יקרה כמו של החבר שלו. אני מנחשת שהם חברים לעבודה, אבל אם הם עובדים יחד, למה אחד מתלבש טוב יותר מהאחר? הוא לא נראה כפוף לו או כנוע, כפי שהיה אמור להיראות אם הוא היה עובד עבור הוד יהירותו. אני מסיקה מזה שהם כנראה באותו דרג, אבל אולי הם לא מקבלים את אותו שכר? אולי להוד יהירותו יש משפחה עשירה ולחבר שלו אין?

עיניי חוזרות להביט בטלפון, ואני מעמידה פנים שאיני מבחינה במבטיו הנוקבים. אני מסיימת את הקפה, עוברת על השלבים של יום הדין ומבקשת מהמלצרית חשבון.

"הוא כבר שולם," היא אומרת בחיוך ובעיניים בורקות. "ואפילו השארת טיפ," היא מוסיפה וקורצת. "נדיב למדי."

אני זוקרת גבות, והיא מחווה בראשה לכיוון השולחן של הוד יהירותו וחברו, שבדיוק עזבו את המרפסת. הוד יהירותו לא נראה באופק.

"הוא ביקש להודות לך על הבידור," היא ממשיכה בעודה מנפנפת על עצמה בידה כמו במניפה ומסתכלת עליו ניגש לג'יפ שחור.

"תודה," אני קמה ופונה אל היציאה.

האיש לא פלרטט, לא נעץ מבטים עורגים ולא חיכה לראות אם אגש אליו אחרי שאגלה שהוא שילם על האוכל שלי. אני לא אוהבת כשאנשים נחמדים אליי בלי סיבה. והעובדה ששעשעתי אותו, היא לא סיבה טובה מספיק.

אני מסתכלת על הבחור השקט, שמתעכב ליד הרכב ומדבר בטלפון בקול חלש מכדי שאוכל לשמוע את דבריו מהמרחק הזה. אני רואה גם את הוד יהירותו, שמפלרטט עם בחורה יפה בכניסה לחנות השכנה. היא נראית מעוניינת יותר ממני.

אני מחליטה להשביע את סקרנותי וניגשת לבחור השקט, בדיוק כשהוא מנתק. עיניו מתרוממות, ומבטינו מצטלבים. הוא זוקר גבות כשאני שולפת שטר של עשרים דולר.

"אימא שלי לימדה אותי לא לתת לגברים זרים לשלם עליי," אני מושיטה לו את השטר, כדי שייקח אותו.

שפתיו המלאות מתעקלות בחיוך איטי, ופרצופו משתנה מקצה לקצה. שערו הבהיר פרוע במידה הנכונה כדי להיראות סקסי, אבל לא כאילו הוא קם עכשיו משינה. הלסת החזקה והמסותתת שלו עומדת בניגוד בולט לעיניו העדינות והכחולות. הוא נראה מרשים ועדין בו־זמנית, וזה רק מבלבל אותי יותר. אני באמת לא מצליחה להבין אותו.

"לא יכולתי לזכות בהצגה מבדרת יותר, ועוד במחיר כזה. תאמיני לי, זה היה שווה את החשבון הקטן שלך," הוא מושך בכתפיו, ותוחב את ידיו ואת הטלפון לכיסים, ומראה לי ללא מילים שהוא לא מתכוון לקחת את הכסף שלי.

אבל אני עקשנית ומנופפת מולו בשטר. "החוקים שלי עדיין תקפים. תודה, אבל לא תודה."

חיוכו רק מתרחב. "את תמיד תוקפנית כל כך?" הוא שואל. ״מודאגת כל הזמן בנוגע לכוונות האמיתיות של אנשים? או שאת סתם פמיניסטית קיצונית שנלחצת מבחור שבסך הכול עשה משהו די בינוני כמו לשלם על קפה ומאפה בשבילך?"

הוא קורא אותי. ידעתי.

פתאום הכול ברור. מאיפה הגיעו החליפה הזולה והג'יפ עם החלונות הכהים. "אתה מהאף־בי־איי," אני אומרת ונזכרת שהאקדמיה של הבולשת הפדרלית בקוונטיקו נמצאת ממש לא רחוק.

חיוכו קורן. "איך הגעת למסקנה הזאת?"

"בתור התחלה, אתה בונה לי פרופיל, אז אתה כנראה בתחום, בייחוד בהתחשב ברכב ובבגדים שלך. חבר שלך לובש חליפה יקרה יותר משלך, אבל הוא כנראה עושה את זה רק כדי להרשים אחרים. היציבה שלך בחברתו והשיח הנינוח שלכם גורמים לי לחשוב שאתם שווים בתפקיד, למרות הפער הכלכלי ביניכם. אני מניחה שהוא נולד למשפחה עם כסף, ואתה הרווחת בעצמך כל מה שיש לך. הג'יפ לא סטנדרטי, החלונות כהים מדי, כהים ברמה שהיום כבר לא חוקית, אבל אני יודעת שהאף־בי־איי עדיין מקבלים אישורים לגוון כזה בגלל כל מיני סיכונים ביטחוניים. אני צודקת?"

אני שונאת את העובדה שהוא ממשיך לחייך, כאילו הוא דווקא סקרן ולא מתחרפן מלחץ. ממש רציתי לחרפן אותו.

"את לא פְּרוֹפילַאית במקצועך, את לא עובדת באף־בי־איי ואת לא מסופחת לשום יחידה צבאית," הוא אומר ומבלבל אותי. "הבגדים שלך הם של בחורה בוהמית פשוטה, אז את מודאגת פחות מהמראה שלך וחשובה לך יותר הנוחות. את יושבת לבד מבחירה ומתעלמת מכל תשומת לב שמופנית אלייך. במבט ראשון, נראה שאת פמיניסטית קיצונית. במבט שני, מבינים שקשה להתקרב אלייך כי את לא נותנת אמון בקלות. זה מגן עלייך מפני פגיעה, אבל באותה מידה מונע ממך לחלוק את חייך עם אדם אחר. רק בלילה, כשאת עוצמת עיניים ומאפשרת לעצמך להיות פגיעה... את מעיזה לתהות איך זה יהיה להיות עם מישהו."

אני בולעת את הגוש שנתקע בגרוני. הוא מדויק מדי. אני לא אמורה להיות שקופה כל כך. התאמנתי שנים כדי לא להיות שקופה כל כך.

"את לא מחזיקה חיות מחמד, כי אין עלייך שאריות פרווה, אלא אם כן יש לך חיה שלא מנשירה. אבל למען האמת, אני לא חושב שתרשי לעצמך להיקשר לחיה כלשהי, כי את יודעת שוודאי תחיי יותר ממנה ותצטרכי להתמודד עם שיברון לב כשהיא תמות. את מנתקת את עצמך מתוך כורח, כנראה בגלל אירוע כואב בעבר שלך, שגרם לך ללכת בכיוון הזה. אולי זה היה אובדן של מישהו — אולי יותר מאדם אחד — אולי החיים הדפו אותך למסלול של בדידות, ואת החלטת להמשיך בו מבחירה?"

ליבי פועם בפראות בחזה, ואני נסוגה ברעד לאחור. הוא רואה את זה, ומבטו מתרכך אפילו יותר.

"סליחה. הגזמתי. אני באמת מצטער," הוא אומר לי בדיוק כשהוד יהירותו חוזר.

"לא איבדתי את הקסם האישי. הבחורה ההיא פשוט הייתה —"

דבריו נחתכים כשהוא רואה אותי לכודה בקרב מבטים עם הפרופילאי. אני חשופה, פגיעה וממש לא בשליטה. אני לא רגילה לזה. עבדתי קשה כדי להיות מבצר בלתי ניתן לפענוח.

משיכה אחת בחוט הנכון, והוא פרם את כל הביטחון העצמי שלי.

"לך תביא בקבוקי מים. יש לנו נסיעה ארוכה," הוא אומר להוד יהירותו, בלי להוריד את העיניים ממני.

אני לא יודעת אם הבחור היהיר הולך או לא, כי אני בוהה בעיניים העדינות הכחולות, שבאמת נראות מלאות חרָטה.

"החיים קשים," הוא אומר פתאום. "ואז מתים. עדיף לחיות כל עוד את בחיים," הוא מוסיף, והתובנות האלה נשמעות פחות עמוקות מאלה שהיו לו קודם.

די בזה כדי לסדוק את ההלם שלי, ועל פניי מבצבץ חיוך לא צפוי. הוא קורץ לי ורוכן לעברי. "אם אי פעם תרצי לחיות קצת, תתקשרי אליי. גם לי לא יזיק לחיות יותר."

כשהוא מתרחק, משהו מונח בכף ידי, אף שלא הרגשתי שהוא הניח אותו שם. הוא מקיף את הג'יפ אל דלת הנהג, ותשומת ליבי ממוקדת בו בזמן שהוא נכנס פנימה.

כשהוד יהירותו חוזר ונכנס למושב הנוסע, אני בוחנת את הכרטיס שלו.

לוגן בנט...

מספר טלפון מופיע ליד שמו, וכן, הוא באמת עובד באף־בי־איי. כשמבטי מתרומם שוב, אני רואה אותו נשען על ההגה ומסתכל עליי. הוד יהירותו פותח את החלון בצד שלו ונראה ממש עצבני.

"תתקשרי אליי," לוגן אומר דרך החלון, מחייך ונוסע.

המציאות היא אשליה בלבד, אך היא אשליה תמידית. אלברט איינשטיין אמר את זה. אבא שלי תמיד ציטט את איינשטיין כדי לנסות להסביר את החיים, בתקופות שהיה לנו קשה להבין אותם. אני זוכרת שהוא ציטט את המשפט הזה בתקופה שבה חיינו התמוטטו סביבנו. הוא היה הנפגע העיקרי, אבל עדיין עשה ככל יכולתו להרגיע אותי.

אבל איינשטיין לא עוזר לי להבין איך קראו אותי בכזאת קלות עכשיו או כמה פגיעה וחשופה אני מרגישה ברגע זה.

הטלפון רוטט בידי, ואני מסתכלת עליו ובודקת איזו התראה מאלו שהגדרתי הופעלה.

אני צריכה להיות קרה. אני חייבת להיות קרה. כל דבר אחר יסדוק את המעטפת שלי, את השריון החיצוני שבניתי כדי שאוכל להוציא לפועל את התוכנית שעבדתי עליה קשה כל כך ובמשך זמן רב כל כך.

אני אוטמת מחדש את הסדקים בשריון, פולטת נשיפה חדה וניגשת למכונית. הבית שאני מחפשת נמצא במרחק עשרים קילומטר. אני חולפת על פניו וחונה באסם נטוש. אני עוטה את הכפפות, לובשת את החליפה, נועלת את מגפי הגברים הכבדים ומניחה על כתפיי את התרמילים המלאים באבנים... אחד על הגב והאחר מלפנים.

אני מתגנבת בחשאי אל הבית, פותחת את הדלת לכדי חריץ, מורידה בדממה את התרמילים ומניחה אותם בזהירות על כיסא.

כל מה שאני צריכה נמצא בתיק הקטן שנשאר איתי. אחרי זה, אני חולצת את הנעליים הכבדות ומניחה אותן בשקט מעל התרמילים.

תנועה בקומה מעל מושכת את תשומת ליבי. אני מתקדמת באיטיות אל גרם המדרגות ומקפידה לשמור על צעדיי קלים ושקטים. בחנתי את הרצפה הזאת מקרוב במשך חודש ומיפיתי כל נקודה שחורקת בה.

אני מכירה את השגרה שלו טוב יותר מהשגרה שלי, ולכן אני יודעת שבעוד חמש שניות המים יתחילו לזרום.

ובאמת, הצינורות הישנים של הבית משמיעים קולות מתכתיים כשהמים זורמים דרכם, וזה הרגע שבו אני עולה במדרגות ומרשה לעצמי להתעלם מהחריקות שלהן, כי הוא לא שומע כלום במקלחת הרועשת שלו.

כשאני מגיעה לחדרו, עיניי מזנקות אל המיטה. הוא רווק, אבל תמיד קיים חשש להיתקל באישה לא צפויה. צפיתי במצלמות דרך הטלפון שלי וראיתי שלא הייתה כאן אף אחת, ואף על פי כן המחשבה תמיד רודפת אותי עד הרגע האחרון.

אני נושפת בהקלה כי אין שום רמז לאורחת לילית. זה רק בן והבית המבולגן הרגיל שלו.

כשרעש המים הזורמים נפסק, אני כבר ממוקמת בעמדה, מוכנה ומזומנה. החיים שלי היו פשוטים יותר אילו יכולתי להשתמש בטֵייזר או בחומרי הרדמה. ממש.

הוא נכנס לחדר עם מגבת כרוכה סביב המותניים, והסכין שלי חותך את גיד אכילס שלו. צרחותיו מפלחות את אוזניי, ואני מגלה שהחולשה הרגעית עם הפרופילאי קודם לכן, לא גרעה כהוא זה מיופיין של הצרחות.

הרווחתי את הרגע הזה במאמץ רב, בעבודה קשה ובסבלנות אין קץ. הייתי צריכה לדעת שגבר אחד לא יוכל להקהות את הלהב שלי.

בן נופל על הרצפה, מייבב בכאב ואוחז ברגלו. המגבת נפתחת וחושפת בפניי כל סנטימטר מגופו העירום.

הקיבה שלי מתהפכת בתגובה.

אבל האימה בעיניו? היא מטיסה אותי לעננים.

"מה, לעזאזל? קחי מה שאת פאקינג רוצה!" הוא צועק, אך מייבב כשאני מתקרבת, ומסתכל עליי בעיניים מבועתות.

אני משתכרת מהאימה שלו. אני רוצה שהוא יבכה לפרק זמן ארוך.

"מה שאני רוצה זה שתדע את השם שלי," אני לוחשת בשקט, בטון מפחיד.

עיניו מתרחבות יותר, ופניו מחווירות כשאני מרימה את הסכין המכוסה בדם ומעבירה את אצבעי על צידו הקהה של הלהב.

"בבקשה אל תעשי את זה," הוא מתחנן, מנסה לקום ונכשל.

אם תהיה לו הזדמנות, הוא יכה אותי. אני לא טיפשה מספיק כדי להתקרב אליו, לפחות לא בשלב זה.

אני שולפת את החוט מהכיס האחורי ומסתכלת עליו בשעה שהוא מסתכל עליי.

"אתה לא מזהה אותי, בן?" אני שואלת בלעג ומטה את ראשי. לפני עשרה ניתוחים הוא בטח היה מזהה אותי מייד.

"לא, לא," הוא קורא. "אני לא מכיר אותך. טעית בכתובת, אני לא האדם שאת מחפשת!"

אני מכופפת ברכיים וכורעת מולו, והמבט בעיניו משתנה. הוא מתכונן לתקוף אותי עכשיו, כשאני בתנוחה הזאת. הוא זיהה את הטעות שעשיתי והפכה אותי לפגיעה.

אילו הוא רק היה יודע...

"הייתי ילדה בת שש־עשרה בפעם האחרונה שראית אותי," אני אומרת בחיוך קודר. "עכשיו אני כבר ילדה גדולה. רוצה לשחק?"

שתי המילים האחרונות נועדו לעורר את זיכרונו. אישוניו מתרחבים, נחיריו רוטטים, וההבנה שוטפת את פניו בגלים.

"אַת," הוא לוחש. "לא, לא. את בכלל לא נראית כמוה. היא מתה," הוא מוסיף בלחישה.

"שרדתי," אני עונה ורואה את הפחד שלו מתפוגג לאיטו, כפי שידעתי שיקרה.

עכשיו הוא נזכר כמה חלשה הייתה הנערה הצעירה המפוחדת, המבועתת והמתייפחת ההיא. הוא נזכר באיזו קלות הוא גבר עליי. מחשבותיו מתעתעות בו וגורמות לו לחשוב שהוא עדיין בשליטה, למרות המצב המסוכן והקטלני שבו הוא נמצא.

"ניצלת את התור שלך שלוש פעמים," אני ממשיכה לדבר, ואומנם אני דרוכה ומוכנה, אבל כלפי חוץ אני מציגה חולשה מזויפת, כדי שמוחו יירגע מספיק ויאפשר לו להיזכר בלילה ההוא, לפני עשר שנים. "זה אומר שאקח ממך ליטרת בשר אחת כל יום, במהלך שלושת הימים הקרובים," אני ממשיכה.

אני רואה את זה מגיע. הוא מזנק עליי, בניסיון להפיל אותי לרצפה, וצורח בכאב. הסכין שלי ננעץ בכתפו. צרחה מקפיאת דם נוספת חותכת את האוויר כשאני מסתובבת על ברכיי ומחליקה מאחוריו, בדיוק כשפרצופו מתרסק על הרצפה.

הסכין עדיין אחוז בידי, שמושכת אותו מגופו כהרף עין. כמעט באותו זמן, אני כורכת את החוט סביב צווארו ומהדקת. אני מתענגת על קולות הכאב שלו כשהוא נחנק, עד שגופו נרפה והוא מאבד את הכרתו, מתנודד על התפר בין החיים למוות. הוא חלש מכדי להילחם בחזרה, לאחר שאיבד דם רב. אפשר להרוג אותו בקלות עכשיו.

אבל לא מגיע לו למות מהר כל כך.

אין בי רחמים.

אוציא ממנו את שלוש ליטרות הבשר שלי כשהוא ער.

הוא יתחנן ויתעלף.

אבל הוא ירגיש הכול.

כמו שאנחנו הרגשנו.

פרק 2

הבינה ניתנה לאדם רק כדי שיוכל לתפוס עד כמה בינתו דלה מול פני המציאות.

— אלברט איינשטיין

לוגן

אני מסיים את הקרואסון ומביט בתמונות המזעזעות מזירת הפשע.

דם מרוח על הקירות במברשת, בדיוק כמו בארבעת המקרים האחרים שהצלחנו לקשר. זה אחד הדברים הבודדים שנותר עקבי בכל המקרים. החשוד תמיד צובע קיר שלם בדמו של הקורבן.

"איך אתה יכול לאכול בזמן שאתה מסתכל על זה?" אליס מעקמת את אפה ונשענת על קצה השולחן שלי.

אני מתעלם מהשאלה. "מה הם גילו בנוגע לבן האריס?"

"הפתולוג מעריך שעינו אותו לפחות שלושה ימים. חתכו חלקים ממנו, כמו אצל האחרים. כולל הפין," היא נאנחת.

אני מצטמרר לנוכח התיאור, כמו כל גבר. אחת מהתמונות האלה אמורה להיות פין כרות?

"חתכו לו את כל האצבעות," היא ממשיכה ומצביעה על אחת התמונות שמראה עשר אצבעות כרותות מונחות על הרצפה. "החזה שלו קולף ממנו לאט, חתיכה אחר חתיכה. החשוד עצר בכל פעם את הדימום באיזו שיטה ברברית לצריבה של הפצע. הוא רצה שהקורבן יחיה כל שלושת הימים האלה. נראה שהפין היה הדבר האחרון שהוא הוריד. גם כאן מצאנו סימני קשירה, ושלשלאות היו תלויות מהקורות בתקרת המרתף. אנחנו חושבים שהחשוד המשיך בשיטה הרגילה שלו והשאיר את הקורבן תלוי בביתו. עד עכשיו, כל הגברים שנרצחו גרו בבתים מבודדים מספיק כך שהשכנים לא שמעו או ראו כלום."

לא נראה גם שהוא עושה טעויות. התקיפות שלו מבוקרות, מתוכננות בקפידה ומדויקות לפרטי פרטים — גם אם אנחנו עדיין לא מבינים את המשמעות של הפרטים האלה.

"בהתחשב בעובדה שהמפשעה הושחתה בכל אחת מהרציחות, זאת אישה," קרייג מצטמרר כשהוא מצטרף לשיחה. "רק אישה תחתוך חבילה של גבר ככה."

"סטטיסטית, רוצחות סדרתיות לא נוטות לעינויים. למעשה, זאת בדיוק הסיבה שהן יעילות יותר וקשות לאיתור," אליס אומרת בביטול.

"טוב, אז הוא אימפוטנט. ממילא רוב הרוצחים הסדרתיים הם כאלה," אלן מצטרף לשיחה.

זאת הסיבה שהוא וקרייג לא פרופילאים.

"אני חושבת שהנטייה שלו היא לסדיזם מיני," אליס מסבירה. "יש פה כנראה עניין עם אימפוטנציה, אבל אתה לא יכול לקרוא להם 'אימפוטנטים' ולהגיד שבנית פרופיל."

"אז זה סדיסט מיני אימפוטנט?" קרייג שואל ונשמע מבולבל.

"לעיתים קרובות סדיסטים מיניים הם גם אימפוטנטים, ומחפשים פורקן מיני דרך עינויים. לא מצאנו סימן לאונס, אבל סביר להניח שהחשוד לא בשל לזה עדיין ולא פיתח את הביטחון הדרוש כדי לאנוס גברים."

"אז סדיסט מיני הומו?" קרייג מנסה שוב, עדיין אבוד.

"כן," היא מהנהנת.

"כל הקורבנות היו גברים סטרייטים, על פי העדויות. אם הם היו הומוסקסואלים, היה קצת יותר היגיון בתיאוריה הזאת," אני מוסיף. "אומנם חמשת הגברים היו במקור מאותה עיירה, אבל איש לא מצליח לחשוב על אדם אחד שיהיה מעוניין להרוג את כל החמישה. למרות זאת, אני בטוח שאנחנו מפספסים משהו."

"באדמה לפני הכניסה לבית נמצאו עקבות של מגפי גברים במידה ארבעים ושתיים. הטביעה ברורה, מהעקב עד הבהונות. מז"פ אומרים שהחשוד שוקל בין מאה למאה ועשרה קילו," אליס מכריזה.

"הוא חייב להיות בכושר כדי להשתלט על הגברים האלה. הוא בטח גם מאוד שרירי. החשוד מכניע אותם בכוח הזרוע בלבד. בהתחלה הוא הרג רק זכרי אלפא, ולכן הפרופיל שבנינו היה של רוצח אלפא סדרתי. אבל בן... הוא אומנם חזק ובכושר, אבל כנוע מאוד בעבודה שלו. זאת הסיבה שהוא זכה להצלחה בתחום, כי הוא העדיף להיות מאחורי הקלעים ולא לנהל ולהוביל."

"סדיזם מיני נשמע סביר יותר, לאור הקורבן האחרון. יכול להיות שהטריגר הוא תסכול מיני כלשהו, ואולי זה יעזור לצמצם את החיפוש. צריך לראות איך מעדכנים את הפרופיל לפי זה. מה עוד אנחנו יודעים על הקורבנות?"

"הם היו תלמידים מצטיינים בקולג', אבל טווח הגילים שלהם רחב — מעשרים ושלוש עד עשרים ושמונה. ברמת הוויקטימולוגיה, כל מה שמקשר ביניהם הוא העיירה שממנה הם באו והבתים המבודדים שלהם. הם לא נשארו בקשר זה עם זה, אף שכולם היו חברים כשעדיין גרו בעיירה. אולי החשוד שונא את כל העיירה פשוט, אבל אם כן, למה? אולי זה מסע נקמה?"

"יכול להיות," אני אומר, בעיקר לעצמי.

רצח אחד התרחש בבוסטון. אחד בדנוור. אחד בלונג איילנד. אחד במיין. ועכשיו הרצח החמישי, ממש בחצר האחורית שלנו, פה בווירג'יניה. הבחור הזה עובר על כל היבשת ומצפצף על כל העקרונות שעומדים מאחורי תבנית ציד נורמלית.

זה היה נראה אקראי לגמרי, אלמלא העיירה המשותפת. אבל הם לא למדו באותו בית ספר. שלושה מהם למדו בבית ספר פרטי, במרחק שתי עיירות משם. לכן, זה לא מסע נקמה על משהו שאירע בתקופת בית הספר, בהתחשב בהפרש הגילים בין הקורבנות הם הרי גם למדו בשכבות שונות.

"לא דווחו רציחות בעיירה עצמה," אני נאנח. "אם היו רק שני קורבנות, הייתי אומר שזה צירוף מקרים. אבל מדובר בחמישה אנשים מאותה עיירה, בלי שום מוות ביישוב עצמו. מה אנחנו יודעים על המקום הזה?"

"קטן. קטן מאוד. אוכלוסייה של חמש מאות איש. בשלוש השנים האחרונות לא קרה שם שום דבר מעניין שעלה לכותרות, חוץ מזה שזאב תקף אדם באחו שבו רועות הפרות שלו. מקום דתי מאוד."

"עיירות קטנות ודתיות ידועות לשמצה בזה שהן מקשות על חייהם של גברים הומוסקסואלים. בייחוד עיירות קטנות וחקלאיות. את ולאונרד תיסעו לשם ותראו מה תוכלו לגלות. תשאלו על גבר שרירי בגובה מטר שמונים או יותר, בן עשרים עד שלושים וחמש, שהיה אולי הומוסקסואל או הראה עניין בגברים. אני בספק שהוא יצא מהארון, לאור האווירה הדתית סביבו. תשאלו אם היה מישהו שנראה כאילו הוא נאבק עם עצמו, או אולי הייתה לו עווית עצבנית אחרי שבא במגע עם גברים מושכים. כל הגברים שנרצחו עד עכשיו היו בכושר, רווקים, מושכים ופופולריים בקרב נשים. אולי לחשוד היו רגשות כלפיהם בשלב כזה או אחר והוא החליט לנקום בהם על זה שהם לא נענו לחיזוריו."

אני מכווץ את השפתיים ותוהה מה אנחנו מפספסים. הפרופיל נראה ברור, וכל הראיות תומכות בו, אבל משהו לא מסתדר. היינו צריכים להבין את הקשר מוקדם יותר, אבל כיוון שזירות הרצח התפרסו על פני מספר מדינות, המידע הובא לידיעתנו רק לפני שבועיים — שבועיים אחרי הקורבן הרביעי.

"יש עוד משהו שאני צריכה להכניס לפרופיל לפני שנשלח אותו למשטרת העיירה המקומית?"

"כן," אני מזדקף ומסתכל בתמונות. "החשוד הצליח להיכנס לכל בית בלי להשאיר סימני פריצה. אולי הקורבנות הכירו את החשוד ובטחו בו מספיק כדי להכניס אותו, ואולי הם פשוט לא נעלו את הדלתות. תגידי לשוטרים שלחשוד היה כנראה קשר חברי עם הקורבנות בעבר, וכך הוא יצר איתם מערכת יחסים כזאת עכשיו. חוץ מזה, גילינו כבר מה הוא לוקח בתור מזכרת? החשוד קשור מאוד לגברים האלה, והוא מממש פנטזיה סדיסטית בכל פעם שהוא הורג, גם אם נראה שאונס הוא עדיין לא חלק מהפנטזיה הזאת. ניכר שבינתיים הוא נהנה מהעינויים, אבל בהתחשב בפרק הזמן הארוך שעובר בין רצח לרצח, אני מאמין שהוא צריך לשמור משהו שיספק אותו בין לבין. אני בטוח שהוא לוקח מזכרת."

חודש ימים בין קורבן לקורבן. מסגרת הזמן לא משתנה, ולא נראה שהחשוד עומד לשנות אותה בזמן הקרוב, אם בכלל. קיוויתי שבינתיים הוא אולי יאיץ את הקצב, מה שעשוי להוביל לרשלנות ולגרום לו לעשות טעויות.

"בדקנו את הגופות שוב ושוב. כל חלקי הגוף שנכרתו נותרו מאחור, והשיער נותר שלם. כמו כן, נראה שלאף אחד מהגברים לא חסרו תכשיטים או פריטים אישיים כלשהם, אבל אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות כי הם גרו לבד ואיש לא ידע לתת פרטים מדויקים על הרכוש שלהם."

אנחנו מפספסים משהו, לעזאזל. זה משגע אותי.

"לך הביתה ותנסה לנוח. היית פה כל הלילה," אליס ממשיכה ומניחה יד על כתפי. "המוח שלך יעבוד טוב יותר אחרי כמה שעות שינה."

"צריך לחפור עמוק יותר בעבר של העיירה הזאת. משהו קרה שם שאנחנו לא יודעים עליו, ו—״

"לך לישון," היא קוטעת אותי. "אני יודעת לעשות את העבודה שלי. אתה לא עוזר לי אם אתה לא ישֵן."

אני קם, מקלל ואורז את המסמכים בתיקייה בזמן שאליס יוצאת עם לאונרד מהמשרד. הם נוסעים צפונה, אל דילֵייני גְּרוֹב. זה שם מוזר לעיירה. אצטרך ללכת לשם בעצמי אם אני רוצה למצוא תשובות אמיתיות לשאלות שלי.

קרייג מצטרף אליי כשאני מגיע לדלת.

"תגיד, הפריג'ידית התקשרה אליך בסוף?" הוא שואל בטון אדיש, אבל אני יודע שהיא עצבנה אותו ממש כשנפנפה אותו ורדפה אחריי החוצה. הוא הסתכל על העובדות במנותק מהקשרן, וסירב להבין את השתלשלות האירועים האמיתית.

ושוב, זאת הסיבה שהוא לא פרופילאי, אלא מתמחה ביחסי ציבור — שזה התפקיד שלו בצוות שלנו.

אני עומד להגיד לא, בידיעה שזה יגרום לו לשביעות רצון ולתחושה שהוא ניצח אותי בכל זאת, כשהטלפון שלי מצלצל. אני מכווץ גבות ומסתכל על המספר הלא מזוהה שמופיע על הצג, ועונה.

"בנט," אני אומר.

"אתה עונה לטלפון ודבר ראשון מציין את שם המשפחה שלך, כאילו האדם בצד השני לא יודע למי הוא התקשר. זה מענה מאוד לא אישי שגורם לי לתהות אם אתה מתמודד עם בעיות של ניתוק, הסוכן בנט," אומר קול אישה מוכר.

אני מחייך ומייד קורץ לקרייג שמסתכל עליי וממתין שאגאל אותו מייסוריו החטטניים.

"באמת חיכית שלושה ימים כמו שמקובל, בשביל להתקשר אליי?"

"טכנית, חיכיתי ארבעה ימים, בניגוד למקובל."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*