מיינדפאק 2

אזהרת טריגר, רגע לפני שהמיינדפאק מתחיל:

אהבה היא דבר שמחמם את הלב, אבל המציאות לא תמיד מלאה בלבבות ופרחים.

גם כאן: אומנם זהו ספר שיש בו המון אהבה ורומנטיקה, אבל יש בו גם תכנים קשים, ביניהם תיאורי אלימות ואונס מפורטים. הפעילו שיקול דעת בקריאת הספר. אנו ממליצות על קריאתו מגיל 18 ומעלה.

פרק 1

מהחיים מגיעה לנו התחשבות, מהמתים מגיעה לנו רק האמת.

— וולטר

לוגן

"מרקוס אוונס... הילד הזה דרש תשומת לב גם כשהיה קטן, אבל הוא היה כזה מתוק. ואילו ויקטוריה... תמיד הייתה הצל שלו. היא הלכה אחרי מרקוס וג'ייקוב לכל מקום. והם נתנו לה. היא הייתה צעירה מהבנים רק בשנה. ורוברט, טוב, הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי לוודא שהילדים האלה אהובים. ג'ייקוב בילה יותר זמן בבית שלהם מאשר בבית שלו, כי לאיש הזה היו חוזק וחמלה מהסוג שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר."

דיאנה ברנס מכחכחת בגרונה וקמה להביא כוס מים.

"אתם רוצים משהו לשתות?"

"לא, גברתי," שנינו עונים פה אחד.

עורה בצבע השוקולד עומד בניגוד בולט לשמלה בגון השנהב שצונחת עד ברכיה. היא אישה אצילית, מסוג הנשים שיופיין אינו תלוי זמן, ועיניה רדופות. עיניים רדופות כמו של לאנה שלי.

בניגוד ללאנה, בעיניה יש גם אשמה מסוימת. ניכרת נוקשות למודת סבל בתנועותיה, כאילו היא מכריחה את עצמה לצלוח כל יום מחדש.

"יש לכם ילדים?" היא חוזרת ומתיישבת עם המים שלה, מותחת את הציפייה שלנו.

"לא, גברתי," שנינו אומרים שוב.

"אני בטוחה ששניכם נהנים להיות רווקים וחושבים שהזמן לעולם לא ישיג אתכם."

דוני זז בכיסא באי־נוחות, אבל אני רק מחייך.

"אני לא נשוי, אבל לא רווק."

היא בוחנת אותי מקרוב לרגע. "ויקטוריה הייתה מחבבת אותך. רוב הילדוּת היא גדלה עם אבא שלה, כי אימא שלה מתה כשהייתה בת עשר. היא גרה בבית עם שני גברים, אז היא הרגישה בנוח יותר עם בנים מאשר עם בנות. היא הייתה בררנית מאוד לגבי החברים שלה יותר מאשר לגבי בני הזוג. למרות שלא היה אפשר לדעת."

אני רוכן מעט קדימה. "לדעת מה?"

"לא, לא. אני מקדימה את המאוחר. אתם צריכים לדעת קודם שרוברט מת במעצר בלילה שבו הרשיעו אותו בפשעים שהוא לא יכול היה לבצע. הם ירו את כל החיצים שלהם ואחר כך זרקו עליו גם את הקשת רק כדי שהוא יוכרז בתור הרוצח, כאילו זה איכשהו יגרום לרציחות להיעלם וכולם יוכלו לחזור לחיות את החיים שלהם."

היא לוגמת מהמים שוב, ואני מתאמץ שלא לדרוש ממנה להגיע לשורה התחתונה.

"רוברט היה עם הילדים שלו כל לילה. חלק גדול מהלילות גם הבן שלי היה שם. גם ג'ייקוב, כמובן, היה שם רוב הלילות. האיש היה נשמה טובה ותחזק בית נעים וטוב, אנשים פשוט לא יכלו להתרחק ממנו. האבא של הבן שלי עזב כשהוא היה קטנצ'יק. רוברט תמיד דיבר עם הבן שלי כאילו הוא שלו, ובתור אימא חד־הורית שעבדה, הערכתי את כל העזרה שיכולתי לקבל. החזרתי טובה כשיכולתי."

היא משתתקת ובולעת רגשות שלא שמעתי בקולה. המבט בעיניה מתעמעם.

"הוא לא היה יכול לאנוס ולרצוח את הנשים האלו. הוא אפילו לא היה מסוגל להרים יד על הילדים שלו. הבן שלי ראה אותו. ג'ייקוב ראה אותו. בחלק מהלילות האלה הוא היה בבית עם הילדים שלו ושניים נוספים. זה לא שינה דבר. הם לא נתנו לעדי הראייה לדבר ולא הכירו בהם כאליבי בבית המשפט."

"מה? למה?" דוני שואל בבלבול.

"כי אז הם לא היו יכולים להרשיע אותו ברצח שהוא לא ביצע," היא אומרת כאילו זה מובן מאליו, וטיפשי מצידו לשאול.

דוני נשען לאחור בעצבנות. לא עליה, אלא על כל המצב הזה. הוא מכיר את ג'ונסון. אם הוא מחליט להדביק משהו למישהו, הוא יעגל את כל הפינות רק כדי להכניס לכלא ספציפית את החשוד שלו.

"ובית המשפט אישר את זה?"

"בית המשפט. השריף. כולם. הם החזיקו אותו במעצר לחקירה במשך חמישה ימים רצוף. כלאו אותו בתא האטום ההוא בלי שום זכויות. לא נתנו לעורך דין שלו להיכנס. ואז הם שיקרו ואמרו שהוא מעולם לא ביקש עורך דין. זה היה ציד מכשפות מהרגע הראשון. הכי קל היה להלביש את זה על שרת בית הספר, שלא הייתה לו משפחה בעיירה מלבד שני הילדים שלו. ג'ונסון סימן אותו, ומאותו רגע כולם גרמו לזה להיות האמת. השריף עמד לצידו לכל אורך הדרך."

הפרופיל המקורי היה של סדיסט מיני. בדרך כלל אין לאנשים כאלה ילדים, ואם כן הם מרוחקים מהם מאוד. הם לא הורים מטפחים ואוהבים. הוא אפיין את הפרופיל של החשוד כמתבודד, אבל הוא לא יכול היה להיות כזה.

העובדה שלא היו סימני פריצה בבתי הקורבנות העידה שהוא היה מקסים ונגיש, והקורבנות כנראה בטחו בו. מכאן הגיע הטיעון שמי שעשה זאת היה מקומי, מהעיירה. היכולת שלו להפליל מישהו אחר מלמדת שהוא כנראה נרקיסיסט, והעיירה הזאת שיחקה לידיו והעניקה לו את הכוח שבאמת סיפק אותו.

הסיפוק האולטימטיבי מבחינתו היה לרמות את כל העולם.

"מישהו נטר טינה לאוונס לפני הלילה ההוא?"

"לא," היא צוחקת לעצמה. "האיש היה קדוש. אם לאיזה ילד הייתה תאונה קטנה בבית הספר, הוא היה מנקה את זה ואומר לו ללכת משם לפני שמישהו יראה. הוא לא רצה שהילדים יהיו נבוכים, כי הוא ידע שילדים יכולים להיות אכזריים. הילדים שלו סבלו עלבונות ובריונות בלי סוף רק כי היו הילדים של השרת."

אני נשען לאחור ומנסה להבין מה, לעזאזל, גרם לג'ונסון להתעקש להצמיד את התיק לבחור הזה. אפילו לו היה לב.

"מה בנוגע לשריף? היו לו בעיות איתו?"

שפתיה מתהדקות. "השריף היה מושקע רגשית בלמצוא מישהו — כל אחד — שישלם את המחיר. הבת שלו הייתה אחד הקורבנות הראשונים. האיש החולני והאכזר שבאמת הרג אותה... הוא העמיד אותה באמצע הרחוב, ככה שכולם ראו אותה למחרת בבוקר. היא הייתה עירומה ונאנסה באלימות. עורה היה חתוך וקרוע, והיא דיממה למוות כל הלילה."

דוני בולע רוק בקול, ואני עוצם לרגע עיניים ותוהה איך המידע הזה מעולם לא הגיע לדוחות בתיק. השריף היה נדרש להתרחק מהחקירה. זה גם הופך אותו לחשוד לא סביר, שזה היה הכיוון שנטיתי אליו.

"היא הייתה בת שמונה־עשרה," דיאנה מחניקה יבבה. "השריף לא חזר לעצמו אחרי שראה את זה. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר שתושבי העיירה התמודדו איתם עד אותו יום. ומאותו רגע והלאה, הכול רק הידרדר. גופה אחת אפילו הופיעה על מדרגות הכנסייה בבוקר יום ראשון, לפני שהתפילה התחילה. הייתה אחת בכניסה לבית הספר, ככה שכל הילדים יכלו לראות אותה. זאת הייתה איילין דרוויס. היא הייתה גננת. רק בת עשרים ושלוש."

היא עוצרת כדי לקנח את האף, והדמעות זולגות מעיניה בחופשיות עכשיו.

"בכל מקרה, בלילה שרוברט הורשע הם היו אמורים להעביר אותו לכלא. המלווים כבר היו כאן והכול. מצאו אותו תלוי בתא שלו בבוקר למחרת, אחרי שהם עיכבו את ההעברה. רק טיפש יאמין שהאיש הזה תלה את עצמו, כי הוא היה נואש להגיש ערעור. הוא תכנן לבקש צדק אמיתי, לא לגמור ככה. מעולם לא הצלחתי לברר מה באמת קרה. אני מקווה שאתם תצליחו."

דוני קופץ אגרופים. תמיד קשה לשמוע שחייו של האיש הלא נכון מתנפצים לרסיסים בגלל אגו של מישהו אחר. ג'ונסון ניפץ את חייהם של רבים.

"כמה ימים אחר כך, התינוקות האלה הלכו הביתה ברגל, וויקטוריה קפצה לביקור אצלי. הייתי לידה כשהטלפון שלה צלצל. קייל התקשר אליה ואמר שהוא יכול להכניס אותה לראות את הגופה של אבא שלה, כי הם טענו שאסור לשחרר אותה. השריף אמר שהם עדיין לא בני שמונה־עשרה, וכיוון שלא היה אף אדם בגיר שיכול לדרוש את הגופה, לעירייה הייתה הסמכות להיפטר ממנה. טיפלתי בעניין הזה אחר כך — אבל זה כבר היה מאוחר מדי."

היא נושפת ברעד פתאום, כאילו היא מכינה את עצמה להמשך.

"ויקטוריה יצאה עם קייל תקופה, ונתנה לבחור הזה מעצמה יותר מכפי שהייתה צריכה. הוא לא היה מרוצה במיוחד כשהם נפרדו, אבל הוא לא הראה את השדים שלו מייד בהתחלה. הוא היה מניפולטיבי ומחושב. היא יצאה איתו רק כמה חודשים, הוא היה אחד מבני הזוג הבודדים שהיו לה. אבא שלה שכנע אותה לעזוב אותו אחרי שהוא שמע איך קייל מדבר אליה. היא מעולם לא סיפרה למה נפרדה מקייל, אבל קייל גם מעולם לא נתן לה סיבה שלא לסמוך עליו. עד אותו הלילה."

הטלפון של דוני מצפצף, והוא מתעלם ממנו. כשהטלפון שלי מתחיל לצלצל, אני משתיק אותו. אף אחד מאיתנו לא זז מכאן עד שנקבל את התשובות שאנחנו מחפשים. זה רק ג'ונסון, שמנסה להבין מה אנחנו עושים.

"ויקטוריה הלכה לפגוש אותו, ומרקוס הדביק אותה ורצה גם לראות את אבא שלהם. הם רצו למצוא תשובות. הוא לא השאיר פתק. הוא לא נפרד מאיש. הוא פשוט מת, וטענו שזאת הייתה התאבדות. ג'ייקוב לא היה איתם, לשם שינוי, ולמרבה המזל גם הבן שלי לא היה שם."

היא מפסיקה לדבר ופורצת בבכי תמרורים. "אני לא צריכה להודות על זה כשאני יודעת מה התינוקות האלה עברו, אבל אני שמחה שהם לא תפסו גם את הבן שלי."

כמעט אי אפשר להבין אותה עכשיו. הדמעות זולגות מהר מדי, והיבבות מטלטלות את גופה. דוני מסתכל עליי עם חרדה בעיניים.

אנחנו יודעים שהייתה תקיפה. אנחנו יודעים שהיא הייתה מינית.

אבל אני מתחיל לחבר את כל הרציחות עכשיו.

בדרך נס כלשהי, דיאנה נרגעת ומשהקת קצת אחרי שבכתה.

"וקייל... אוי, הילד הזה היה פשוט רשע טהור," היא אומרת בקול שנעשה כועס פתאום. "הם פגשו אותו בקצה רחוב בֶּלְקֶר, והוא לא היה לבד. הוא הביא איתו כמה מתנדבים שיעזרו לו 'להעניש' את הרוצח דרך הילדים שלו."

רחוב בלקר הוא הרחוב שבו נכתבה ההודעה על המלאכים, ונוסחה כמו נבואה על העתיד לבוא.

"הם זינקו עליהם, הפילו אותם לקרקע והפשיטו אותם באמצע הרחוב. אחרי זה הם אנסו אותם בתורות, את שניהם."

נראה שהיא נאבקת בדחף להקיא כשהיא משתתקת, מניחה יד על הפה ומפנה את ראשה.

דוני חיוור כמו סיד, מהדק את אגרופיו עוד יותר. אני כבר מאובן כמו סלע.

"כמה?" דוני שואל בשקט.

"שלושה־עשר סך הכול," היא עדיין בוכה. "רק... דֶב לא... הוא לא היה מסוגל לעשות את זה. אבל הוא עמד שם וסיפר לי מה קרה אחר כך. הילד היה כל כך דפוק בראש אחרי זה ששלחו אותו ליותר משנה של טיפול. אחרי שחזר הוא הצטרף לקבוצת מטיפים של הכנסייה שמסתובבת במדינה ומפיצה את בשורת האל. דרכו אני יודעת מה קרה."

"אז שנים־עשר מהם אנסו אותם בתורות," דוני אומר, והטון הרגוע מסגיר את הזעם המבעבע שלו, שזהה לזעמי.

"שוב. ושוב. ושוב," היא נוהמת, והדמעות זולגות מעיניה בכעס. "הם לא עצרו. התינוקות האלה שכבו ברחוב במשך שעות, מדממים וצורחים לעזרה. ואיש לא בא. אבל זה אפילו לא החלק הגרוע."

אני לא יודע כמה גרוע יותר זה יכול להיות.

"לורנס, מורגן וקייל היו הכי גרועים. הם היו הנשמות האפלות ביותר בסביבה. אחרי שנמאס להם לאנוס אותם, קייל נכנס לבית של מישהו ולקח משם מראת גוף גדולה. משפחת וויטמייר פשוט נתנה לו מראה, כאילו הם לא ידעו מה קורה מול הבית שלהם. קייל חזר ונתן את המראה למורגן, ולורנס העמיד את מרקוס על הרגליים שלו."

הטלפון שלי מצלצל שוב, ואני משתיק אותו ואפילו לא מסתכל על המסך.

"קייל שלף סכין והכריח את מורגן להחזיק את המראה מאחורי ויקטוריה. הוא רצה שמרקוס יוכל לראות מה עומד לקרות. ואז קייל אמר למרקוס 'לזיין' אותה. לאנוס את אחותו, אחרת הוא יחתוך לו את הזין כדי שלא יוכל להשתמש בו שוב."

הקיבה שלי מתהפכת, ודוני מנסה לחסום את קולות ההשתנקות שעולים מגרונו.

"מרקוס סירב, אמר להם להישרף בגיהינום ולקחת מה שהם רוצים. קייל העביר את הסכין על המותניים של מרקוס, חתך אותו ואמר לו שזאת ההזדמנות האחרונה שלו. שאם הוא סוטה מספיק כדי לקבל בתחת, אז הוא סוטה מספיק כדי לזיין את אחותו. מרקוס ירק לו בפרצוף, וקייל מימש את האיום שלו וסירס אותו שם, באמצע הרחוב."

אני מחזיק את עצמי בכל הכוח כדי שלא לקום וללכת. אני לא רוצה לשמוע יותר. לעזאזל, אני לא בטוח שאוכל להסתכל על מישהו בעיירה הזאת בלי לשנוא אותם על זה שעזרו להסתיר את הדבר הזה.

למה דיאנה לא סיפרה על זה קודם?

כשדיאנה מתאוששת, היא ממשיכה. "המראה נפלה והתנפצה. ויקטוריה כבר ספגה כל כך הרבה מכות שהעצמות שלה היו מרוסקות, ולא היה אפשר לזהות את הפנים שלה. הם הטיחו את הפרצוף שלה במדרכה, חבטו בה באגרופים ועשו הרבה דברים אחרים. כשהמראה התנפצה הם גררו אותה מעל השברים, וקייל שיסף אותה במותן עם הסכין. אחרי זה הוא לקח שבר מהמראה, הראה לה איך היא נראית, ונעץ בה את השבר. מילות הפרידה שלו ממנה היו שהיא מתה כמו מפלצת וזונה. הם השאירו את שניהם לדמם למוות ברחוב."

"וזאת הסיבה שמרקוס הסיע אותם מחוץ למחוז, כדי שיהיה להם סיכוי לשרוד," אני אומר בנשיפה שקטה. "כי השריף מחזיק בכל דבר שנמצא במחוז דילייני."

היא מהנהנת לאט ואחר כך מנידה בראשה לשלילה. "מרקוס מעולם לא חשב שהוא ישרוד. הוא רק רצה להציל את חייה של אחותו. אף אחד מהם לא יצא מבית החולים ההוא. והעיירה הזאת איבדה את הנשמה שלה. כולנו הפכנו לקליפות חלולות של מי שהיינו, כי הפחד שלט בנו."

"למה לא סיפרת על זה לאיש קודם?" דוני שואל ומנסה לא להישמע מאשים.

היא מסתכלת עלינו במבט עצוב וקודר. "אלה שניסו לדבר נעלמו או נמצאו מתים. לינדי מיי ווילר ניסתה לעצור אותם בלילה ההוא. היא רצה אליהם, אבל דֶב תפס אותה, זרק אותה לתוך מכונית ונעל אותה שם עד שהם סיימו. היא הייתה נשואה. פתאום אחרי זה, קייל סיפר לבעלה שהוא שכב עם אשתו... שהיא פיתתה אותו. אנטוניו עזב אותה, ואיש לא האמין לה כשהיא סיפרה שקייל אנס אותה שוב ושוב. אבא שלה הבריח אותה מהעיירה, כי הוא פחד שיהרגו אותה."

הדם קופא בעורקיי, ומבטו של דוני פוגש את מבטי. לינדי מיי ווילר. האישה שהחשוד שלנו בחר בה כדי שתטפל בילדה השבורה שהוא טרח להציל ממפלצת אמיתית.

דיאנה לא מבחינה במבט שאנחנו חולקים.

"הם איימו על הבן שלי. הוא היה אמור להתחיל ללמוד בקולג' פחות משנה אחר כך. הם אמרו לי שהוא בחיים לא יסיים את התיכון אם אעשה בעיות. האמנתי להם. אני עדיין מאמינה להם. זאת הסיבה ששלחתי אותו לבית של החברה שלו. הבחורה הזאת מרוויחה הרבה כסף, ויש לה את האבטחה הכי טובה בניו יורק."

"רוב האנשים שלקחו חלק פעיל בלילה ההוא עזבו את העיירה," דוני אומר לה.

"הם היו חייבים," דיאנה עונה. "רק ככה השריף יכול היה לדאוג שהתושבים יישארו מפוחדים, אבל עדיין בעיירה. הוא סילק את כולם מלבד הבן שלו. הבן שלו היה הכי גרוע מכולם, אבל לא גורש מכאן. אבל אל תדאגו, הוא פיצה את הבחורים האלה בסכומים יפים."

"קייל דבנפורט הוא הבן של השריף. אין פלא שהוא טייח את זה," דוני אומר בכאב.

"טייח את זה?" היא שואלת בחוסר אמון. "הוא זה שתכנן והוציא לפועל את כל הסיפור. הוא דרש מהסגנים שלו לעבור מבית לבית ולהגיד לאנשים שאם הם שומעים משהו ברחוב באותו לילה, שיישארו בבית. סגני השריף אמרו לתושבים שאם לא יעשו זאת, יהיו לזה השלכות. הוא אפילו העלה שידור חירום מיוחד בטלוויזיות שלנו ואמר שיש עוצר מיידי בעיירה — ואסור לאיש לצאת אחרי השקיעה עד להודעה חדשה. הוא עזר לבן שלו לתכנן הכול, ואחר כך נתן לו לעשות את מה שהוא לא היה מסוגל לעולל בעצמו."

"למה?" דוני שואל.

אבל אני הבנתי למה בלי לשמוע את התשובה.

"הבת שלו נאנסה, עונתה, הושחתה והושפלה, גם לאחר מותה. מבחינת השריף, רוברט אוונס היה האיש שעשה את זה. הוא לא הסתפק בלהרוג אותו. הוא היה חייב גם לשבור את הילדים שלו לפני שימותו. הוא אמר שצריך לטהר את העולם מהשדים שהתהלכו בו. אבל הוא מעולם לא ראה את השדים בעיניים של הבן שלו. אפילו האימא של הילד הזה ידעה שהוא אסון."

הטלפון שלי מצלצל שוב, אבל לא סיימתי כאן, לכן אני מתעלם ממנו שוב.

"קייל היה מפלצת שרק חיכתה להשתחרר. אחרי שהרוע כזה יוצא מהקופסה, הוא לא חוזר אליה שוב."

אני מסכים איתה בלב שלם. הוא אנס לפחות שלושה אנשים שידוע לנו עליהם, ואחד מהם היה גבר בכלל.

"מי זה דֶב?"

"דֶבין תומס. הוא הבן של השופט," היא אומרת בטון חלול.

אני נעמד, מסתכל עליה ומציין את השמות שאנחנו מכירים — שניים מהם לא ודאיים. "טים הובֶר. צ'אק קוסבי. ניית'ן מאלון. ג'רמי הויט. בן האריס. טיילר שיין. לורנס מרטין. אנתוני סמית. קווין טיילור. מורגן ג'ונס. קייל דבנפורט."

היא מביטה בעיניי. "ג'ייסון מרטין. הוא בן הדוד של לורנס. עכשיו הוא גר בדרום קרוליינה. עובד כמפתח נדל"ן שם. הוא השנים־עשר שלכם."

"תודה שחלקת את זה."

"רק תגיד לי שתעשו יותר מאשר לשמוע את זה."

"זה מה שאני מתכוון לעשות," אני אומר לה בכנות.

דוני צועד בעקבותיי לדלת, ואני מסתובב כדי לפנות אליה פעם אחת אחרונה. "איך אימא של ויקטוריה ומרקוס מתה?"

"תאונת דרכים," היא נאנחת. "זוג עשירים, מספר עיירות מכאן, נכנסו בה אחרי שהם השתכרו במסיבה. שם המשפחה שלהם היה קרלייל, אני חושבת. הם השאירו את הבת שלהם יתומה אחרי התאונה הזאת והרגו אישה טובה שרק ניסתה להגיע הביתה לילדים שלה אחרי יום ארוך בבית החולים."

המשפחה הזאת פשוט הפסידה בכל החזיתות.

"היא הייתה אחות?" אין לי מושג למה אני שואל.

"לא. למעשה היא הייתה הפתולוגית של בית החולים שבו הילדים מתו. הנחתי שזאת הסיבה שהם בחרו בו. אימא שלהם הייתה אישה אהובה, והיו לה הרבה חברים שם."

אני מהנהן בהבנה, ואנחנו פונים ללכת.

"הם התנהלו בתודעת להקה בלילה ההוא," דוני לוחש כשאנחנו יוצאים וסוגרים את הדלת מאחורינו.

"וקייל היה האלפא הכי דומיננטי. זה דומה יותר לתודעת להקה בכלא, כולם מצטרפים כדי לא להיות החריג שמתבלט."

"חלקם היו רק בני חמש־עשרה," דוני נוהם.

"קל יותר לתמרן מתבגרים ולשלוט בהם. הם נשאו עיניים אל שלושת המובילים — לורנס, מורגן וקייל. אבל סביר להניח שקייל היה זה שהחליט מה קורה. מישהו בלילה ההוא היה צריך לתת את הטון, לאור העובדה שהיו שם כל כך הרבה זכרי אלפא."

"לא שנוכל לדעת. מורגן ולורנס כבר מתים."

"דבין. אנחנו צריכים למצוא אותו."

"הוא עזב באמצע כדי לנעול את לינדי מיי באוטו. אולי הוא חזר וצפה? אחרת איך דיאנה שמעה את שאר הסיפור?"

אני מהדק שפתיים. גם אני שמתי לב לזה, אבל דיאנה לא הסבירה.

"הצלחנו לראיין את מי שהיה תורן בבית החולים בלילה שבו הילדים הגיעו?" אני שואל את דוני.

"לא. זה היה לפני עשר שנים. היה לנו מזל שקיבלנו מהם את מה שנתנו לנו."

"למה הם לא סיפרו לאף אחד שם שהם נפגעו?" אני שואל אותו.

הוא מושך בכתפיו, וכל האנרגיה מתנדפת מגופו פתאום. גם אני מרגיש כאילו נשאבתי אל תוך אותה ריקנות רגשית מוחלטת.

"אני לא יודע, אבל אני כן יודע שג'ונסון ידע מזה. קייל הועבר למעצר הגנתי."

"אנחנו צריכים יותר מעדות של אישה אחת לְמה שקרה. היא אפילו לא עדת ראייה. אנחנו צריכים עדויות מוחשיות. בינתיים, אנחנו צריכים לברר מי המטרות האחרות ומה באמת הרג את רוברט אוונס."

"מעולם, לאורך כל הקריירה שלי, לא תהיתי אם אני בצד הנכון של החוק. עד היום," הוא אומר בשקט.

רוצחים שמונָעים מנקמה תמיד גורמים לנו להטיל ספק בעמדה שלנו. "הוא לא יגביל את עצמו רק לאלה שהרגו את הילדים האלה," אני מזכיר לו.

"הוא פתח דלתות, אבל לא נגע באף אחד. הוא גנב כמה מראות, שם קצת דיו במים ושיחק עם צבע. הוא היה יכול להרוג כמה וכמה אנשים. אבל לא עשה את זה."

"הוא משליט טרור. זאת שיטת נקמה שפועלת נגד כל העיירה. הוא יודע איך הראש שלהם עובד. הם טבעו באשמה במשך עשור, כי הם ידעו הכול ולא עשו דבר. הם באמת משוכנעים שמשהו על־טבעי קורה כאן עכשיו."

"למה יש לי הרגשה שהוא רק התחיל?" דוני שואל כשאנחנו נכנסים לג'יפ.

"למה לקייל דבנפורט אין את אותו שם משפחה כמו לאבא שלו?" אני שואל.

הוא שולף את האייפד וקורא משהו ממנו. "כתוב פה שג'יין דבנפורט הייתה האימא. השריף אפילו לא ידע שקייל קיים עד שג'יין הופיעה בעיירה יום אחד עם קייל והעבירה לו את המשמורת על הילד."

אני זוקר גבות. "מה?"

הוא מניד בראשו ושורק בשקט. "האדלי מצאה את כל המידע הזה. קייל הוא חתיכת מזדיין חולני שהתחיל לענות ולהרוג חיות כבר מגיל חמש. בגיל שבע, אימא שלו החליטה שהיא לא יכולה להתמודד איתו אחרי שבמהלך אחת מהתקפות הזעם שלו הוא חתך אותה עם סכין. היא לקחה אותו לשריף, שלא ממש שמח לקבל ממנה את המשמורת המלאה, נשארה בעיירה וצפתה בילד שלה גדל ממרחק בטוח. אני מנחש שהחיים שלה היו גיהינום."

"איפה היא עכשיו?"

הוא מכווץ את גבותיו. "מתה. היא מתה לפני עשר שנים, קצת אחרי שהמשפט של רוברט אוונס התחיל."

"למה יש לי תחושה שזה לא צירוף מקרים?" אני נאנח.

"כי הכול בעיירה המזדיינת הזאת קשור לסיוט הזה איכשהו."

אחרי שהרכב מונע, הבזק אדום מושך את עיניי. אני יוצא במהירות מהמכונית, נעמד על מכסה המנוע וסורק את גגות הבניינים שבאופק. אני יכול לראות מכאן את בית העירייה.

באותיות אדומות על דופן גג המבנה מופיע מסר — קשה לשחרר את השוטים מהכבלים שהם מקדשים.

דוני נעמד על מכסה המנוע לידי ושואף לאט מבין שיניו. "קודם הוא מצטט את הברית החדשה ועכשיו את וולטר? מה המטרה שלו?"

"אין לי מושג," אני עונה ויורד למטה. "אבל המסר של כל הודעה די ברור." אני מפנה את הראש אל רמקול שתלוי על עמוד, כי הוא מתחיל להשמיע מוזיקה. "הרדמי, ילדה קטנטונת, שם רומז כוכב. אימא לך תרקום כותונת תכלת עם זהב. אקח לי תכלת משמיים, פז מן החמה. לילדתי יפת העיניים כותונת רקומה."

"זה לא מטריד בכלל," דוני מצטמרר כששיר הילדים נשמע בקולה של אישה.

כל האנשים ברחוב עומדים ובוהים ברמקול הקרוב אליהם, וכולם מחווירים.

"אתה חושב שהוא עומד לטהר את העיירה?"

שפתיי מתהדקות. "הוא מפגין הרבה איפוק. אני לא חושב שהוא רוצה לטהר, אבל אני חושב שהוא רוצה שהם יתוודו. הוא כאן כי אנחנו כאן. אחרת, הוא כבר היה הורג את האחרון ברשימה שלא נמצא בעיירה. הוא הגיע הנה כשאנחנו באנו."

"אבל למה?"

"אגיד לך כשאגלה," אני אומר ומתרחק מהבית שהפיל עלינו פצצה שלא ראיתי מגיעה.