טיילת הארט 1 - הדבר האמיתי היחיד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טיילת הארט 1 - הדבר האמיתי היחיד
מכר
אלפי
עותקים
טיילת הארט 1 - הדבר האמיתי היחיד
מכר
אלפי
עותקים

טיילת הארט 1 - הדבר האמיתי היחיד

4.2 כוכבים (114 דירוגים)
ספר דיגיטלי
3242מקורי
ספר קולי
2742מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/04/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

סמנתה יאנג

סמנתה יאנג נולדה ב-26 במרץ 1986 בסקוטלנד. היא בוגרת אוניברסיטת אדינבורו ומרבה למקם את יצירותיה הרבות  בנוף ילדותה המוכר והאהוב. 

היא אחראית לכתיבתם של למעלה מ-60 ספרים אשר יצאו לאור ביותר מ-30 מדינות, ביניהן ישראל, וכבשו את לבבות הקוראים.  בין ספריה ניתן למצוא את סדרת אהבה רחוב דבלין על שם הספר הראשון בסדרה וכן את סדרת טיילת הארט.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
ברוכות הבאות להארטוול, המקום שבו מוצאים אהבת אמת.
ג'סיקה האנטינגטון היא רופאה כישרונית שעובדת בכלא לנשים. עבודתה היא חייה. היא נמנעת ממערכות יחסים עמוקות — כי כבר בנעוריה קיבלה שיעור מצער באובדן ובבגידה, והיא נושאת עמה, מאז, סוד שאינה מגלה לאיש. אבל כשהיא נתקלת במקרה במכתבי אהבה שכתבה אסירה לשעבר, היא מחליטה להביא אותם לאיש להם נועדו. כך מגיעה ג'סיקה להארטוול, עיירת חוף מקסימה שאי־אפשר שלא להתאהב בה, ופוגשת שם בבעליו המסוקס של פאב שגם בפניו היא לא מצליחה לעמוד.
מאז נפרד מאשתו הבוגדנית, קופר לוסון מתמקד במה שחשוב: משפחתו והפאב שבבעלותה בטיילת הארט. אלא שכבר בפגישה הראשונה שלו עם ג'סיקה, הוא יודע שבשביל להיות איתה הוא מוכן לסכן הכול. המשיכה בין השניים הולכת ומתעצמת, אבל כשגם התשוקה ביניהם אינה סודקת את חומות ההגנה של ג'סיקה, קופר מבין שלא יהיה פשוט לשכנע את ג'סיקה שיש רק דבר אחד בחיים ששווה להיאבק למענו.

פרק ראשון

פרק 1
 
ג'סיקה
 
אחת מהתחושות האהובות עלי בעולם היא אותו הרגע שבו אני נכנסת למקלחת, חמה אחרי שגשם קר ומצליף תפס אותי בחוץ. המעבר מהאומללות של ביגוד־ספוּג־עד־לעור אל החמימות המרגיעה, לא דומה לשום דבר אחר. אני אוהבת את עור הברווז שנוצר בעקבותיו, ואת האופן שבו כל גופי נרגע מתחת לזרם המים החמים. ברגע הטהור והפשוט הזה כל הדאגות המצטברות פשוט נשטפות מעלי עם הגשם.
הרגע שבו פגשתי את קוּפֶּר לוֹסוֹן עורר בי בדיוק את אותה ההרגשה של מקלחת חמה אחרי סערה ארוכה וקרה מאוד.
היום ההוא לא התחיל עם שמש זורחת וציוץ ציפורים. היה מעט אפור בחוץ ועננים נראו בשמים, ובכל זאת לא הייתי מוכנה לגשם הפתאומי השוטף שניתך מהשמים בזמן שהלכתי על טיילת החוף בעיר הארטוול, השוכנת על שפת הים.
עיני ריצדו בחיפוש אחר המחסה הקרוב ביותר, ומשאיתרתי אותו רצתי לעברו — פאב סגור שהיה מצויד במרקיזה. בתוך שניות הייתי ספוגה במים, סומאתי על ידי הגשם ועוצבנתי על ידי ההרגשה הדוחה של הבגדים הנצמדים לגופי, כך שלא ממש שמתי לב לשום דבר מלבד למרקיזה. זאת היתה הסיבה שרצתי ישירות לתוך גוף קשה ושרירי.
אילו זרועותיו של האיש לא היו נשלחות לתפוס אותי, הייתי עפה אחורה על התחת.
סילקתי את שערי הספוג מעיני והרמתי מבט מתנצל אל האיש שבו התנגשתי באופן כל כך לא מנומס.
עיניים כחולות חמימות הביטו לתוך עיני. עיניים כחולות־כחולות. כמו הים האגאי שמקיף את סנטוריני. נפשתי באי לפני כמה שנים, והמים שם היו הכי כחולים שראיתי אי־פעם.
אחרי שהצלחתי לנתק את מבטי מהצבע המפתיע של העיניים ההן, בחנתי את הפנים שבתוכן היו קבועות. מחוספסות, גבריות.
עיני שוטטו על כתפיו הרחבות, וראשי נטה לאחור כדי להיטיב לראות את פניו, מפני שהבחור היה הרבה יותר ממטר שמונים. הידיים, שעדיין אחזו בזרועותי וייצבו אותי, היו גדולות, עם אצבעות ארוכות שמגען על עורי החשוף היה מחוספס.
למרות הקור הרגשתי גל חום של מודעות מציף את גופי, וניתקתי מאחיזתו של הזר.
"סליחה," אמרתי, החלקתי את שערי הרטוב לאחור וחייכתי בהתנצלות. "הגשם הגיע משום מקום."
הוא הינהן קצרות בזמן שהסיט את שערו הכהה הרטוב ממצחו. חולצת הפלנל הכחולה שלבש מעל טריקו לבנה היתה ספוגה גם היא, ולפתע מצאתי את עצמי בוהה באופן שבו הטריקו נצמדה לגופו.
לא היה עליו ולו גרם שומן מיותר.
חשבתי ששמעתי צחוק חנוק, ועיני ניתרו אל פניו בבהלה — הייתי מבועתת מהמחשבה שתפס אותי לוטשת עיניים. אלא שעל שפתיו לא היו חיוך או גיחוך, למרות שבעיניו המופלאות בהחלט ניכר שעשוע. מבלי לומר מילה הוא שלח את ידו אל דלת הבניין הנושן ודחף אותה. הדלת נפתחה והוא נכנס לתוך מה שהיה פאב ריק וסגור בהחלט.
הו.
כמה מאיתנו מסודרים, חשבתי והבטתי בעגמומיות אל הגשם שניתך על הטיילת והפך את לוחות העץ רטובים וחלקלקים. שאלתי את עצמי כמה זמן אהיה תקועה שם.
"את יכולה לחכות בחוץ אם את רוצה. או לא."
הקול העמוק גרם לראשי להסתובב בחזרה. הבחור כחול העיניים, המחוספס, עם חולצת הפלנל, הביט בי.
הסתכלתי אל מעבר לו בפאב הריק, לא בטוחה אם מותר לו להיות שם. "אתה בטוח שזה בסדר?"
הוא רק הינהן, מבלי לספק לי את ההסבר שרציתי לקבל, למה זה בסדר.
הבטתי אחורה אל הגשם, ואז בחזרה אל הפאב היבש.
תישארי פה לרעוד בגשם, או שתיכנסי לפאב ריק עם גבר זר?
הזר הבחין בחוסר ההחלטיות שלי, ואיכשהו הצליח לצחוק עלי מבלי להזיז את שפתיו.
העיניים הצוחקות היו מה ששיכנע אותי.
הינהנתי וחלפתי על פניו. מים נטפו על רצפת העץ, אבל מאחר שכבר הצטברו שלוליות סביב רגליו של הבחור כחול העיניים המחוספס בחולצת הפלנל, לא נתתי לזה להטריד אותי יותר מדי.
מגפיו חרקו והשמיעו צליל רטוב כשחלף על פני; התלקחות החום הרגעית, שבקעה ממנו כשכמעט נגע בי, גרמה לאדוות רעד מענג לחלוף בגבי.
"תה? קפה? שוקו חם?" קרא מבלי להביט לאחור.
הוא עמד להיעלם דרך הדלת שהיה כתוב עליה הכניסה לעובדים בלבד, ולא השאיר לי הרבה זמן להחליט. "שוקו חם," פלטתי.
תפסתי כיסא ליד שולחן סמוך ועיוויתי פנים בתגובה על הצליל המימי שבגדי השמיעו כשהתיישבתי. בטוח שאשאיר שלולית בצורת טוסיק כשאקום.
הדלת מאחורי נפתחה בטריקה, והסתובבתי לראות את כמ"פ (כחול עיניים מחוספס עם פלנל) מתקרב אלי עם מגבת לבנה בידו. הוא הושיט לי אותה מבלי לומר מילה.
"תודה," אמרתי בתמיהה, כשהוא רק הינהן ושוב עבר דרך הכניסה לעובדים בלבד. "גבר הממעט בדיבור," מילמלתי.
למען האמת, הטבע החד־הברתי שלו היה די מרענן. הכרתי הרבה גברים שמתו על צליל הקול של עצמם.
ליפפתי את המגבת סביב קצות שערי הבלונדיני וסחטתי ממנו את המים. אחרי שייבשתי את השיער ככל הניתן, העברתי את המגבת על הלחיים, רק כדי להשתנק באימה למראה הכתמים השחורים שנשארו עליה.
גיששתי בתיק שלי בחיפוש אחר המראה הקטנה והסמקתי במבוכה כשראיתי את השתקפותי. היו לי עיניים מפחידות מוכתמות בשחור ופסי מסקרה במורד הלחיים.
אין פלא שכמ"פ צחק עלי.
השתמשתי במגבת למחות את המסקרה, ואז, מבועתת לחלוטין, סגרתי בחופזה את המראה הקטנה שלי. עכשיו הייתי נטולת איפור, סמוקה ואדמומית כמו נערה, והשיער שלי היה שטוח ורטוב.
הבחור של הפאב לא היה בדיוק הטיפוס שלי. ועם זאת, הוא בהחלט היה מושך בדרכו הקשוחה, ובכל מקרה, אף פעם לא נעים להרגיש כמו קציצה מרושלת כשאת ניצבת מול גבר עם עיניים חודרות כאלה.
הדלת מאחורי שוב נפתחה בטריקה, וכמ"פ נכנס כשבידיו שני ספלים מהבילים.
ברגע שהניח את אחד מהספלים בידי, זרועי התכסתה עור ברווז בתגובה על מגע החום המענג כנגד עורי הצונן. "תודה."
הוא הינהן והחליק לתוך הכיסא מולי. בחנתי אותו בזמן שהניח קרסול על ברך ולגם מהקפה שלו. הוא היה אגבי, נינוח לחלוטין, למרות העובדה שבגדיו היו רטובים. וכמוני, גם הוא לבש ג'ינס. ג'ינס רטובים על עור חשוף זאת הרגשה ממש לא נעימה — מפלצת שפשפת מעשה ידי אדם.
"אתה עובד פה?" שאלתי אחרי כמה דקות ממש ארוכות של דממה ששררה בינינו.
לא נראה שהדממה הפריעה לו. למעשה, נראה שנוח לו לחלוטין בחברת אישה זרה.
הוא הינהן.
"ברמן?"
"אני הבעלים של המקום."
הבטתי סביב על הבר. העיצוב היה מסורתי, עם עץ אגוז כהה בכל מקום — הבר הארוך, השולחנות והכיסאות, אפילו הרצפה. אורן של שלוש נברשות נחושת גדולות הבקיע את החשכה, ואילו מנורות ספרייה ירוקות שנתלו לאורך הקיר האחורי השרו אווירה חמימה, כמעט רומנטית, בתאים שהיו שם. ליד דלת הכניסה היתה במה קטנה, ומול התאים היו שלוש מדרגות שהובילו למשטח מוגבה, שעליו עמדו שני שולחנות ביליארד. שני מסכי טלוויזיה שטוחים ענקיים, אחד מעל הבר ואחד מעל שולחנות הביליארד, גרמו לי לחשוב שזה סוג של פאב ספורט.
ליד הבמה ניצבה תיבת נגינה גדולה, שברגע ההוא דממה.
"מקום נחמד."
כמ"פ הינהן.
"מה השם שלו?"
"קופר."
"אתה קופר?"
עיניו חייכו. "את בלשית?"
"רופאה, למעשה."
הייתי די בטוחה שהבחנתי בניצוץ של עניין. "באמת?"
"באמת."
"גברת חכמה."
"אני מקווה." חייכתי.
צחוק ריקד בעיניו כשהרים את הספל ללגימה נוספת.
באופן משונה מצאתי את עצמי שוקעת איתו בשתיקה נוחה. לגמנו מהמשקאות החמים שלנו, וקלילות נעימה השתררה בינינו. לא הצלחתי לזכור את הפעם האחרונה שהרגשתי שלווה מסוג זה עם מישהו, על אחת כמה וכמה עם מישהו זר.
פיסה של שלווה.
בסוף, כשסיימתי את השוקו שלי, כמ"פ שייתכן ששמו קופר דיבר. "את לא מהארטוול."
"לא, אני לא מפה."
"מה מביא אותך לטיילת הארט, דוקטור?"
ברגע ההוא הבנתי עד כמה אני אוהבת את צליל קולו. הוא היה עמוק עם מעט צרידות.
חשבתי על השאלה שלו לפני שעניתי. מה שהביא אותי לשם היה מסובך.
"נכון לרגע זה, הגשם הביא אותי לפה," התחמקתי. "אני די שמחה שזה קרה."
הוא הניח את הספל שלו על השולחן והביט בי לרגע ארוך. השבתי לו מבט בוחן, ולחיי התחממו תחת להט מבטו. לפתע הוא הושיט את ידו ללחיצה. "קופר לוסון."
חייכתי והנחתי את ידי הקטנה בידו. "ג'סיקה הנטינגטון."
"נעים להכיר, דוקטור."

סמנתה יאנג

סמנתה יאנג נולדה ב-26 במרץ 1986 בסקוטלנד. היא בוגרת אוניברסיטת אדינבורו ומרבה למקם את יצירותיה הרבות  בנוף ילדותה המוכר והאהוב. 

היא אחראית לכתיבתם של למעלה מ-60 ספרים אשר יצאו לאור ביותר מ-30 מדינות, ביניהן ישראל, וכבשו את לבבות הקוראים.  בין ספריה ניתן למצוא את סדרת אהבה רחוב דבלין על שם הספר הראשון בסדרה וכן את סדרת טיילת הארט.

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
114 דירוגים
58 דירוגים
33 דירוגים
13 דירוגים
5 דירוגים
5 דירוגים
16/6/2024

ספר שקשה להפסיק לקרוא אותו, מעורר מחשבות על העבר ועל איך הוא מעצב את ההווה שלנו

26/5/2024

מדהים!! סוחף מרתק. מלא בצבע עונג צרוף.

5/3/2024

ספר מקסים ממליצה בחום

29/10/2023

מרגש, מצוין, נוגע

23/8/2023

אני אוהבת את כל הספרים של סמנתה יאנג. תמיד מרתק,אי אפשר לעצור. מומלץ!

4/7/2023

נהנתי מהספר. מומלץ מאוד. סוף סוף דמויות בוגרות..

27/4/2023

מדובר בסדרת ספרים מופלאה! בשברירי שניות נשבתי בסיפורים, עד כי לא הייתי כלל מודעת לסביבתי. בכל ספר התאהבתי ונשבתי יותר בעיירה הקסומה, לדעתי כל ספר טוב מקודמו. נראה היה שיד הגורל התערבה שם לא מעט, לאור צירופי המקרים שצצו חדשות לבקרים, זו הייתה דרמה שהתפרשה על לא מעט שנים, עם דמויות בוגרות שעברו לא מעט שהיו צריכות הזדמנות שנייה ולהתחיל הכול מההתחלה. זה היה מתובל בסודות לא פשוטים וגילויים הרסניים, עם לא מעט רגשות אשם וחרטות למכביר. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורות ובגוף שלישי מפי הגיבורים. נותרתי סקרנית במיוחד לגבי שאר דמויות המשנה, בהחלט מקווה שיכתבו עליהם ספרים, הרי לפעמים סיפור הוא רק חלק מסיפור יותר גדול. תזכרו לתפוס כל פיסת אושר בשתי הידיים, כל עוד יש לנו הזדמנות. אני נהניתי במיוחד, מזמינה גם אתכם יפעת ארניה

15/4/2023

נחמד מאוד

11/4/2023

קליל מקסים היא כותבת יפה ממליצה

2/4/2023

מקסים ונוגע ללב

1/4/2023

מקסים

4/5/2022

פשוט הסופרת הכי טובה בזאנר!! כל פעם שבא לי ספר רומנטי, קליל וחמוד אני חוזרת לספרים שלה

10/4/2022

סוחף ואף מותח בחלקים מסויימים

19/2/2022

רומן רומנטי קולח וקריא. מצוין לסופ״ש חורפי.

7/12/2021

וואו זה ספר מהמם, מרגש, סוחף ומומלץ מאוד סיימתי אותו בפחות מיומיים

19/7/2021

ספר יפה אבל לא הייתי קוראת שוב. רק באמצע התחיל להיות מעניין.... דילגתי על מלאאאא קטעים משעממים, תיאורים מיותרים.

20/6/2021

נחמד

22/5/2021

אחלה ספר

3/4/2021

סיפור מתוק

25/7/2020

סמנתה יאנג במיטבה. סיפור מקסים, רומנטיקה מענגת, אחלה סקס. שווה!

28/6/2020

מדהים

23/1/2020

ספר יפה וקריא

1/1/2020

ספר סוחף, מרגש חובה לקרוא!

21/10/2019

ספר קליל ומקסים

25/6/2019

כרגיל הסופרת לא מאכזבת ספר מקסים

5/10/2018

כתוב נפלא, סיפור לא חדש אבל האווירה נהדרת והמסרים הגלויים והסמויים עוברים...

16/3/2018

אוהבת רומנים סוחפים שגורמים לך להתרגש ביחד עם הדמויות. מומלץ!

13/2/2018

האהבה, ידידות ומה שביניהם העיקר ללמוד לאהוב לביטוח בבן הזוג שיואהב אוהב בכל מקרה ומצב. תכינו את הממחטות.

15/11/2024

מעולה לסוגו

8/8/2023

כייף לקרוא אותו

11/2/2023

קליל כנוצה ,

7/2/2023

ספר חמוד. יש לסמנתה טובים יותר

9/1/2023

חמוד מאוד. לא סוחף במיוחד ולא מפתיע. קצת מזכיר לי את הסדרה וירג׳ין ריבר. חמוד רגוע צפוי. לפרקים היה קצת משעמם ואפילו שקלתי לפרוש. בסוף איכשהו סיימתי וחייבת להגיד שהיה חמוד בסוף, ואפילו קצת בא לי לקרוא את ספר ההמשך על ביילי ווהאן, אבל אני מתלבטת כי ברור שזה לא יהיה מאותם הספרים הסוחפים, אלא רק חמוד. חמוד וצפוי לעייפה. עם דגש על עייפה (;

29/10/2022

חמוד מאד

2/12/2021

ספר כייפי לחלוטין. לא מביא עימו בשורה או ייחודיות אבל זורם, רומנטי סקסי… כיאה לרומן רומנטי. שורה תחתונה: לחובבי הז׳אנר.

17/9/2021

נחמד משהו היה חסר בתאורים

26/7/2021

קריא ונחמד

6/5/2021

ספר מצוין, גורם לך לבכות עם הדמויות, הכתיבה כרגיל (סמנתה יאנג) מדהימה לגמרי ממליצה למרות שיש מצב שהיו כמה בעיות בעריכה...

6/3/2021

נחמד מאוד

10/10/2020

נחמד, ציפיתי ליותר

2/10/2020

נחמד וטו לא...

13/8/2020

אהבתי את הדמויות והעלילה. אבל חייהת לציין שלא מבינה את הספרים בהם נקודת מבט אחת היא גוף ראשון ונקודת מבט שנייה מבופרת בגוף שלישי. למה לא שגם הבחור יהיה בגוף ראשון כמו ספרים אחרים בז'אנר? זה סתם מעצבן. או הכל בגוף ראשון (עדיף) או הכל בגוף שלישי.

20/5/2019

ספר מקסים! כמו כל הספרים של סמנתה יאנג.

4/12/2018

ספר ראשון בסידרה מהממת כתוב יפה מצחיק מצד אחד ודיי עצוב מצד שני אבל כמו תמיד הסוף טוב ומשאיר תיקווה לעתיד .

12/7/2024

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/הדבר-האמיתי-היחיד-סמנתה-יאנג/

9/7/2023

ספר חמוד, העלילה מעניינת.

26/3/2023

כמה שאני אוהבת את הסופרת הזו אבל היו קטעים שנמתחו קצת כמו מסטיק. יש לך סוד, תספרי ונמשיך הלאה.

21/3/2023

נחמד. לא מעבר

27/1/2023

אהבתי אבל פחות טוב מהשני

23/12/2022

נחמד, לא משהו

19/8/2022

אני ממש אוהבת את הסופרת הזאת, אבל בספר הזה היא פישלה, ספר משעמם, בלי מתח, אכזבה !!!

27/2/2021

התחיל סוחף, נהנתי מהקריאה (ברצף) בשליש האחרון הרגיש שזה חוזר על עצמו ומתקדם לאט...

7/1/2021

אין דבר שאני שונאת יותר מספר שכתוב מנקודת מבטה של הבחורה ומצד שני במקום שיהיו פרקים מנקודת מבטו של הגבר זה כתוב בגוף שלישי ממספר. זה מבלבל, זה לא מובן ולמה לעזאזל שתעשה דבר כזה. פשוט מאכזב הייתה התדרדרות ביכולות הכתיבה שלה לדעתי. הספר עצמו לא גרוע וגם הסיפור לא. די סטנדרטי כמו כל רומן אחר שקראתי לאחרונה

4/8/2020

הסופרת יודעת לכתוב... חבל שהיא כותבת את אותו ספר שוב ושוב... הפעם בגרסה פחות סוחפת. מי שקראה את ההימור יכולה לגמרי לוותר על התענוג

26/6/2020

נחמד. אבל מיחזור של כל ספרי סמנתה יאנג. הגיבורה היפה המתייסרת עם הסוד האפל.

19/9/2021

רומן מתוק אבל סופר ארוווךךךךךך. ואין ממש סיבה.

22/4/2021

מיגע אפשר לדלג

27/6/2023

הספר הכי גרוע שקראתי.. ממש מאכזב ונמרח לא מצליחה לסיים אותו לא מומלץ בכלל

21/4/2023

בדרך כלל אוהבת את הספרים שלה אבל אותו לא הצלחתי לסיים לקרוא, הוא היה ממש משעמם, עלילה צפויה מידי ואיטית מאוד

7/12/2022

לא דומה בכלל לסדרת הספרים אהבה ברח הכתיבה עוברת מגוף ראשון לשלישי ואז למשהו לא ברור בכלל לוקח המון זמן עד שמתפתח משהו יש איזה סוד נוראי שהדמות הראשית מסתירה והאמתי לא ברור מה נורא בו ולמה היא מתנהגת בצורה שהיא בוחרת להתנהג בקיצור פשוט לא המון המון לא

23/9/2022

ומעייף, דילגתי על חלקים, כתוב מאוד שטחי לפי שבלונה של רומן רומנטי, כבר ספר שני שלה שאני מרגישה כך. זו לא הכתיבה של הסדרה בדרך לונדון וכו

2/11/2021

ספר זוועה באמת לא ביחס אליה אלא באופן כללי . למה הגבר כתוב בגוף שלישי והיא בראשון עלילה משעממת גיבורה מעצבנת לא הצלחתי לסיים חצי ממש ממש בזבוז כסף !!!

טיילת הארט 1 - הדבר האמיתי היחיד סמנתה יאנג
פרק 1
 
ג'סיקה
 
אחת מהתחושות האהובות עלי בעולם היא אותו הרגע שבו אני נכנסת למקלחת, חמה אחרי שגשם קר ומצליף תפס אותי בחוץ. המעבר מהאומללות של ביגוד־ספוּג־עד־לעור אל החמימות המרגיעה, לא דומה לשום דבר אחר. אני אוהבת את עור הברווז שנוצר בעקבותיו, ואת האופן שבו כל גופי נרגע מתחת לזרם המים החמים. ברגע הטהור והפשוט הזה כל הדאגות המצטברות פשוט נשטפות מעלי עם הגשם.
הרגע שבו פגשתי את קוּפֶּר לוֹסוֹן עורר בי בדיוק את אותה ההרגשה של מקלחת חמה אחרי סערה ארוכה וקרה מאוד.
היום ההוא לא התחיל עם שמש זורחת וציוץ ציפורים. היה מעט אפור בחוץ ועננים נראו בשמים, ובכל זאת לא הייתי מוכנה לגשם הפתאומי השוטף שניתך מהשמים בזמן שהלכתי על טיילת החוף בעיר הארטוול, השוכנת על שפת הים.
עיני ריצדו בחיפוש אחר המחסה הקרוב ביותר, ומשאיתרתי אותו רצתי לעברו — פאב סגור שהיה מצויד במרקיזה. בתוך שניות הייתי ספוגה במים, סומאתי על ידי הגשם ועוצבנתי על ידי ההרגשה הדוחה של הבגדים הנצמדים לגופי, כך שלא ממש שמתי לב לשום דבר מלבד למרקיזה. זאת היתה הסיבה שרצתי ישירות לתוך גוף קשה ושרירי.
אילו זרועותיו של האיש לא היו נשלחות לתפוס אותי, הייתי עפה אחורה על התחת.
סילקתי את שערי הספוג מעיני והרמתי מבט מתנצל אל האיש שבו התנגשתי באופן כל כך לא מנומס.
עיניים כחולות חמימות הביטו לתוך עיני. עיניים כחולות־כחולות. כמו הים האגאי שמקיף את סנטוריני. נפשתי באי לפני כמה שנים, והמים שם היו הכי כחולים שראיתי אי־פעם.
אחרי שהצלחתי לנתק את מבטי מהצבע המפתיע של העיניים ההן, בחנתי את הפנים שבתוכן היו קבועות. מחוספסות, גבריות.
עיני שוטטו על כתפיו הרחבות, וראשי נטה לאחור כדי להיטיב לראות את פניו, מפני שהבחור היה הרבה יותר ממטר שמונים. הידיים, שעדיין אחזו בזרועותי וייצבו אותי, היו גדולות, עם אצבעות ארוכות שמגען על עורי החשוף היה מחוספס.
למרות הקור הרגשתי גל חום של מודעות מציף את גופי, וניתקתי מאחיזתו של הזר.
"סליחה," אמרתי, החלקתי את שערי הרטוב לאחור וחייכתי בהתנצלות. "הגשם הגיע משום מקום."
הוא הינהן קצרות בזמן שהסיט את שערו הכהה הרטוב ממצחו. חולצת הפלנל הכחולה שלבש מעל טריקו לבנה היתה ספוגה גם היא, ולפתע מצאתי את עצמי בוהה באופן שבו הטריקו נצמדה לגופו.
לא היה עליו ולו גרם שומן מיותר.
חשבתי ששמעתי צחוק חנוק, ועיני ניתרו אל פניו בבהלה — הייתי מבועתת מהמחשבה שתפס אותי לוטשת עיניים. אלא שעל שפתיו לא היו חיוך או גיחוך, למרות שבעיניו המופלאות בהחלט ניכר שעשוע. מבלי לומר מילה הוא שלח את ידו אל דלת הבניין הנושן ודחף אותה. הדלת נפתחה והוא נכנס לתוך מה שהיה פאב ריק וסגור בהחלט.
הו.
כמה מאיתנו מסודרים, חשבתי והבטתי בעגמומיות אל הגשם שניתך על הטיילת והפך את לוחות העץ רטובים וחלקלקים. שאלתי את עצמי כמה זמן אהיה תקועה שם.
"את יכולה לחכות בחוץ אם את רוצה. או לא."
הקול העמוק גרם לראשי להסתובב בחזרה. הבחור כחול העיניים, המחוספס, עם חולצת הפלנל, הביט בי.
הסתכלתי אל מעבר לו בפאב הריק, לא בטוחה אם מותר לו להיות שם. "אתה בטוח שזה בסדר?"
הוא רק הינהן, מבלי לספק לי את ההסבר שרציתי לקבל, למה זה בסדר.
הבטתי אחורה אל הגשם, ואז בחזרה אל הפאב היבש.
תישארי פה לרעוד בגשם, או שתיכנסי לפאב ריק עם גבר זר?
הזר הבחין בחוסר ההחלטיות שלי, ואיכשהו הצליח לצחוק עלי מבלי להזיז את שפתיו.
העיניים הצוחקות היו מה ששיכנע אותי.
הינהנתי וחלפתי על פניו. מים נטפו על רצפת העץ, אבל מאחר שכבר הצטברו שלוליות סביב רגליו של הבחור כחול העיניים המחוספס בחולצת הפלנל, לא נתתי לזה להטריד אותי יותר מדי.
מגפיו חרקו והשמיעו צליל רטוב כשחלף על פני; התלקחות החום הרגעית, שבקעה ממנו כשכמעט נגע בי, גרמה לאדוות רעד מענג לחלוף בגבי.
"תה? קפה? שוקו חם?" קרא מבלי להביט לאחור.
הוא עמד להיעלם דרך הדלת שהיה כתוב עליה הכניסה לעובדים בלבד, ולא השאיר לי הרבה זמן להחליט. "שוקו חם," פלטתי.
תפסתי כיסא ליד שולחן סמוך ועיוויתי פנים בתגובה על הצליל המימי שבגדי השמיעו כשהתיישבתי. בטוח שאשאיר שלולית בצורת טוסיק כשאקום.
הדלת מאחורי נפתחה בטריקה, והסתובבתי לראות את כמ"פ (כחול עיניים מחוספס עם פלנל) מתקרב אלי עם מגבת לבנה בידו. הוא הושיט לי אותה מבלי לומר מילה.
"תודה," אמרתי בתמיהה, כשהוא רק הינהן ושוב עבר דרך הכניסה לעובדים בלבד. "גבר הממעט בדיבור," מילמלתי.
למען האמת, הטבע החד־הברתי שלו היה די מרענן. הכרתי הרבה גברים שמתו על צליל הקול של עצמם.
ליפפתי את המגבת סביב קצות שערי הבלונדיני וסחטתי ממנו את המים. אחרי שייבשתי את השיער ככל הניתן, העברתי את המגבת על הלחיים, רק כדי להשתנק באימה למראה הכתמים השחורים שנשארו עליה.
גיששתי בתיק שלי בחיפוש אחר המראה הקטנה והסמקתי במבוכה כשראיתי את השתקפותי. היו לי עיניים מפחידות מוכתמות בשחור ופסי מסקרה במורד הלחיים.
אין פלא שכמ"פ צחק עלי.
השתמשתי במגבת למחות את המסקרה, ואז, מבועתת לחלוטין, סגרתי בחופזה את המראה הקטנה שלי. עכשיו הייתי נטולת איפור, סמוקה ואדמומית כמו נערה, והשיער שלי היה שטוח ורטוב.
הבחור של הפאב לא היה בדיוק הטיפוס שלי. ועם זאת, הוא בהחלט היה מושך בדרכו הקשוחה, ובכל מקרה, אף פעם לא נעים להרגיש כמו קציצה מרושלת כשאת ניצבת מול גבר עם עיניים חודרות כאלה.
הדלת מאחורי שוב נפתחה בטריקה, וכמ"פ נכנס כשבידיו שני ספלים מהבילים.
ברגע שהניח את אחד מהספלים בידי, זרועי התכסתה עור ברווז בתגובה על מגע החום המענג כנגד עורי הצונן. "תודה."
הוא הינהן והחליק לתוך הכיסא מולי. בחנתי אותו בזמן שהניח קרסול על ברך ולגם מהקפה שלו. הוא היה אגבי, נינוח לחלוטין, למרות העובדה שבגדיו היו רטובים. וכמוני, גם הוא לבש ג'ינס. ג'ינס רטובים על עור חשוף זאת הרגשה ממש לא נעימה — מפלצת שפשפת מעשה ידי אדם.
"אתה עובד פה?" שאלתי אחרי כמה דקות ממש ארוכות של דממה ששררה בינינו.
לא נראה שהדממה הפריעה לו. למעשה, נראה שנוח לו לחלוטין בחברת אישה זרה.
הוא הינהן.
"ברמן?"
"אני הבעלים של המקום."
הבטתי סביב על הבר. העיצוב היה מסורתי, עם עץ אגוז כהה בכל מקום — הבר הארוך, השולחנות והכיסאות, אפילו הרצפה. אורן של שלוש נברשות נחושת גדולות הבקיע את החשכה, ואילו מנורות ספרייה ירוקות שנתלו לאורך הקיר האחורי השרו אווירה חמימה, כמעט רומנטית, בתאים שהיו שם. ליד דלת הכניסה היתה במה קטנה, ומול התאים היו שלוש מדרגות שהובילו למשטח מוגבה, שעליו עמדו שני שולחנות ביליארד. שני מסכי טלוויזיה שטוחים ענקיים, אחד מעל הבר ואחד מעל שולחנות הביליארד, גרמו לי לחשוב שזה סוג של פאב ספורט.
ליד הבמה ניצבה תיבת נגינה גדולה, שברגע ההוא דממה.
"מקום נחמד."
כמ"פ הינהן.
"מה השם שלו?"
"קופר."
"אתה קופר?"
עיניו חייכו. "את בלשית?"
"רופאה, למעשה."
הייתי די בטוחה שהבחנתי בניצוץ של עניין. "באמת?"
"באמת."
"גברת חכמה."
"אני מקווה." חייכתי.
צחוק ריקד בעיניו כשהרים את הספל ללגימה נוספת.
באופן משונה מצאתי את עצמי שוקעת איתו בשתיקה נוחה. לגמנו מהמשקאות החמים שלנו, וקלילות נעימה השתררה בינינו. לא הצלחתי לזכור את הפעם האחרונה שהרגשתי שלווה מסוג זה עם מישהו, על אחת כמה וכמה עם מישהו זר.
פיסה של שלווה.
בסוף, כשסיימתי את השוקו שלי, כמ"פ שייתכן ששמו קופר דיבר. "את לא מהארטוול."
"לא, אני לא מפה."
"מה מביא אותך לטיילת הארט, דוקטור?"
ברגע ההוא הבנתי עד כמה אני אוהבת את צליל קולו. הוא היה עמוק עם מעט צרידות.
חשבתי על השאלה שלו לפני שעניתי. מה שהביא אותי לשם היה מסובך.
"נכון לרגע זה, הגשם הביא אותי לפה," התחמקתי. "אני די שמחה שזה קרה."
הוא הניח את הספל שלו על השולחן והביט בי לרגע ארוך. השבתי לו מבט בוחן, ולחיי התחממו תחת להט מבטו. לפתע הוא הושיט את ידו ללחיצה. "קופר לוסון."
חייכתי והנחתי את ידי הקטנה בידו. "ג'סיקה הנטינגטון."
"נעים להכיר, דוקטור."

עוד ספרים של סמנתה יאנג