מורשית חתימה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מורשית חתימה
מכר
מאות
עותקים
מורשית חתימה
מכר
מאות
עותקים

מורשית חתימה

4 כוכבים (90 דירוגים)
ספר דיגיטלי
33
ספר קולי
37
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ליאת לב רן

מחברת הספרים ״מורשית חתימה״ ו״בלי כיסוי״, בעלת תואר שני בכתיבה יצירתית, מנחה ומלווה כותבים, אמא לשניים פלוס כלב ומתגוררת בת״א.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
רגע לפני יום הולדתה השלושים מתחילה נטע, תל אביבית שבורת לב עם שאיפות אקדמיות וטראומת ילדות שממאנת להרפות, לעבוד כמזכירתו של איש עסקים כריזמטי. נטע היא חלומו של כל בוס: מאורגנת, מתקתקת, חרוצה, לא יודעת לשתות אלכוהול, תמיד יש לה אדוויל בתיק, והכי חשוב: אין לה חיים. היא קובעת פגישות, מתייקת מסמכים, משמיעה שקרים משכנעים בטלפון ופותרת משברים אישיים בחיי בנו ובתו המפונקים של הבוס. מה הפלא שעד מהרה היא הופכת למורשית חתימה? 
 
חמושה בבגדי מעצבים במימונו של הבוס ובשלל עצות מועילות מחברתה ריקי המהממת, נטע נשלחת לקפריסין ולפריז כדי לחתום על מסמכים ולדאוג להעברות כספים. בתוך כך נקרות על דרכה שלל ראיות לכך שמשהו מפוקפק קורה מאחורי גבו של הבוס האלגנטי. כשגבר חדש נכנס לחייה, היא מאמצת לעצמה זהות חדשה: נינה הנועזת. האם היא תפענח את המזימה שנרקחת סביבה? והאם גם תזכה סוף סוף באהבה שלה היא משתוקקת?
 
ליאת לב רן יצרה בשפה עכשווית אנטי-גיבורה שנכנסת ללב. המסע של נטע לפענוח העבר המטריד, לפתרון התעלומה העסקית ולאיחוי הלב הפגוע הוא רגיש, משעשע ומרתק.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
לאיש שדרס והרג את אבא שלי קראו יוסי, אבל אז לא ידעתי את זה. ידעתי רק שעבד כנהג משאית שהובילה מוצרי חלב. כשאבא מת, המשפחה החליטה לא לספר לסבתא. היא היתה בת תשעים, צלולה אך חלשה בגופה. סבתא התעקשה שלא להיעזר בכיסא גלגלים למרות שהיתה נכה, כך שכמעט ולא יצאה מביתה. סבתא התגוררה במרחק כמה רחובות מאיתנו. אבא הקפיד ללכת אליה מדי יום. הוא דאג לה לקניות, לאוכל, לתרופות, ופתאום נעלם.
 
היה לי ברור שסבתא יודעת שהוא מת.
 
סבתא לא דיברה עברית ואני לא דיברתי ערבית, אבל היו בינינו הבנה ואהבה שמעבר למילים. מבטה היה מחליק על פני כמו ליטוף. הרגשתי את אהבתה דרך עיניה וחיוכה. מדי שבת אבא ואני ביקרנו אצלה. אחרי מותו המשכתי לבקר בלעדיו, עד הבוקר ההוא שבו מצאתי אותה בוכה במיטתה. היא הניחה על ליבה תמונת ילדות שלו בשחור־לבן. "איפה איבני," התחננה אלי בעברית ובערבית, "פן אבוכי, פן אבא, אולי־לי, תגידי". לא עזר השקר "נסע לחוץ לארץ, לשליחות מהעבודה." סבתא ביקשה ממני את האמת.
 
עמדתי שם, ילדה בת כמעט 12, ושיקרתי כמו שביקשו ממני לשקר, לטובת החיים שלה. אחר כך יצאתי משם בפעם האחרונה. יותר לא חזרתי.
 
הפעם הבאה שראיתי אותה היתה כעבור שנתיים, יום לפני שנפטרה, במחלקה הסיעודית בבית חולים. כמה חיכיתי שתמות, שאגאל מהשקר המשפחתי הזה. בסוף נקברה לידו, אבל תחושת ההקלה לא הופיעה, גם לא בשנים הבאות.
 
היתה מעין הסכמה שבשתיקה סביב הנושא. אף אחד אף פעם לא דיבר, לא סיפר, ואולי גם לא באמת ידע מה קרה שם על הכביש, בבוקר שבו אבא נדרס.
 
התגייסתי ועזבתי את הבית, אבל הצער והכאב המשיכו לגור בתוכי. הרבה שאלות נשארו פתוחות. למה הסתירו מסבתא? מה קרה שם בתאונה? מי אשם? למה אבא חצה כביש שלא אמור היה לחצות?
 
למשטרה לא היתה תשובה חד־משמעית.
 
היתה גרסה שלפיה הנהג נסע במהירות מופרזת כי היתה תחרות בין המכולות בשכונה מי יקבל את החלב קודם. הנהג מיהר, כי הבטיח למכולת הפינתית שתהיה הראשונה בסבב.
 
היתה גרסה נוספת, שלפיה אבא אפילו לא שם לב שהחמיץ את ההסעה, וחצה את הכביש כדי לזרוק פיסת נייר או מקל לפח הזבל שממול. הוא קפץ לכביש בין שתי מכוניות חונות, והפתיע את נהג המשאית המנומנם.
 
כך או אחרת הוא נדרס, עף כמה מטרים באוויר, נחת על הראש, נפגע בגזע המוח ומת למחרת.
 
הייתי קשורה לאבא שלי. הוא לימד אותי לנצח בדמקה ובשש בש, והיה שם תמיד, סבלני וחייכן, מוכן לשחק איתי ולצחוק איתי, להתלהב ממני ולאהוב אותי.
 
הרגשתי שאני חייבת לדעת מה קרה.
 
השתחררתי מהצבא ולראשונה בחיי הייתי אזרחית בוגרת. הכול אפשרי עכשיו, חשבתי, ויצאתי לחפש את היחיד שיודע - זה שדרס את אבא.
 
מצאתי מודעה במדור הדרושים בעיתון. החברה שבה עבד נהג המשאית מחפשת דיילות מכירה צעירות ונמרצות להשקת מעדן חדש. העבודה דורשת ליווי בשטח של אנשי מכירות ותיקים בקווי החלוקה השונים. ידעתי שאם אתקבל, כבר אמצא את הדרך להגיע אליו. ניגשתי לראיון העבודה נחושה ומלאת מוטיבציה. התקבלתי לתפקיד ולמחרת כבר הצמידו לי את משה.
 
בשיחותינו בנסיעות המשותפות ברכבו ממכולת למכולת למדתי אותו. טיפוס שמדבר עם הידיים. מהסוג שנוגע כאילו באקראיות בברך שלך במהלך הנסיעה. העבודה לא עניינה אותי, אבל העמדתי פני מתעניינת. שאלתי שאלות, גיליתי בקיאות במוצרי המתחרים, ידעתי שאני צריכה להתיידד איתו כדי שיעזור לי.
 
משה, איש מכירות ותיק ומנוסה, עובד בחברה עשרים שנה, מלא בביטחון עצמי, מלא בעצמו, הסביר לי בלהט איך למכור למי. איך ב"קו החלוקה שלנו" יש אוכלוסייה שזקוקה, שמשתוקקת למעדני החלב הללו, ואנחנו שם, יום אחר יום, כדי לספק להם בדיוק את המעדנים שהם צריכים, פלוס מעדנים נוספים שהם כנראה צריכים פחות, כי עוד ועוד מכירות מגדילות את הבונוסים שלנו.
 
משה בן 45, נשוי לאישה מעצבנת שהוא לא סובל, יש להם שלושה ילדים צעירים ובנוסף הוא מטפל באמו הקשישה. בדיוק העביר אותה לדיור מוגן. הקשבתי לקיטורים שלו על החיים. הייתי בת עשרים, חדורת מטרה עם מבט עצוב בעיניים.
 
לבוקר השלישי הגעתי בחצאית מיני שחורה. יום קודם, כשהציץ כבדרך אגב במחשוף חולצתי, הבנתי שיש לי יתרון שאפשר לנצל. הוא ביקש ממני לקפוץ איתו רגע לביתה של אמו, לאסוף בשבילה דואר וכמה חפצים. נכנסנו לבית הריק. הוא הוציא מהתיק בושם ופיזר באוויר, אבל זכרתי את הריח הזה של הזיקנה שעמד שם. זו היתה הזדמנות טובה. שאלתי אותו אם הוא מכיר את הנהגים הוותיקים. משה ענה "ברווווור" ארוך. "מכיר את כולם." שאלתי אם זכור לו מקרה ישן מהעבר, לפני הרבה שנים. תאונה בשכונה, דריסה למוות, אולי מהירות מופרזת.
 
הוא לא ענה. שם דיסק של שאדיי ושאל אם אני אוהבת לרקוד. אני לא אוהבת לרקוד, אבל בקרקעית הבטן הבנתי שכדאי לי.
 
רקדנו סלואו בסלון הישן של אמא שלו, על שטיח פרסי מאובק. הוא הגיף את התריסים כדי שהשכנים לא ישמעו ואמר שכן, יוסי נהג בתאונה ההיא. ואחרי זה השתגע. חצי שנה לקח לו להשתקם, היה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ואז חזר לעבודה כאילו כלום.
 
הוא התקרב לצווארי ונישק קרוב לאוזן. לא הרגשתי שום דבר.
 
"אני רוצה לפגוש אותו, תוכל לסדר את זה?" תוך כדי ריקוד הרגשתי את איבר מינו מתקשה.
 
"אני מבין שאת הבת שלו," עכשיו הוא נישק את צווארי לכל האורך, עולה ויורד, מחמיא לריח גופי.
 
"את כל כך צעירה," אמר "והעיניים שלך כל כך..."
 
הדפתי אותו בעדינות. "תראה מה השעה. חייבים לחזור. נבוא לפה שוב. אפילו מחר. תקבע לי למחר פגישה עם יוסי?"
 
מחר אדע סוף סוף מה באמת היה, כך חשבתי. דו"ח המשטרה לא חשף אמת חד־משמעית, אבל אני אחשוף. יש לי את הקסם ויש לי את המזל, עובדה שדווקא מכולם את משה קיבלתי. נכון, זה עלה לי בריקוד, זה עלה לי ברוק המסריח שלו שהתייבש לי על הצוואר, אבל המטרה מקדשת את האמצעים, המטרה מקדשת את הכול.
 
יוסי לא הסכים לפגוש אותי. אמר למשה שהוא לא מסוגל להסתכל לי בעיניים. מתבייש ממני. אין לו מה לומר לי. המשיך הלאה, מבקש שאמשיך גם.
 
"אז רק תראה לי מי זה יוסי. רק תצביע מרחוק," ביקשתי ממשה והוא סירב. "בואי קודם לבית של אמא שלי, אחר כך נראה." במדרגות, לפני שעלינו, שמעתי את קולו של אבא אומר, "עזבי אותו, נטע. תחזרי הביתה."
 
"אבל מה קרה שם, אבא? למה הוא לא בכלא? איך הוא עדיין נוהג? הוא הרג אותך ולקח גם את סבתא. הוא צריך לשלם על זה."
 
"אבל תראי מה קורה," הוא השיב. "בינתיים זו את שמשלמת."

ליאת לב רן

מחברת הספרים ״מורשית חתימה״ ו״בלי כיסוי״, בעלת תואר שני בכתיבה יצירתית, מנחה ומלווה כותבים, אמא לשניים פלוס כלב ומתגוררת בת״א.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
90 דירוגים
46 דירוגים
19 דירוגים
14 דירוגים
4 דירוגים
7 דירוגים
5/1/2025

ספר זורם ויפה, עונה על ההגדרה של ספר קליל ויחד עם זאת מלא רבדים. ספר ביכורים שובה לב, משעשע, עצוב ואנושי. מומלץ!

1
24/9/2024

ספר היה כיפי וקריא מאוד

1
20/8/2024

קומדיה רומנטית משובחת ביותר. ספר קצבי, מעניין, סוחף וכייפי לקריאה. מקוה שיהיה ספר המשך.

1
30/3/2024

איזה יופי של ספר! נהניתי מכל רגע

1
14/2/2024

כתוב באופן סוחף ממש נהנתי 🫶

1
25/1/2024

נהניתי לקרוא את הספר, הוא קליל, גם מותח, מצחיק. מומלץ

1
12/1/2024

עדיין לא סיימתי

1
29/12/2023

ספר מעולה, קליל וכייפי! לא כבד נהפוכו היה לי אחלה של בריחה מהמציאות לכמה שעות.. נהנתי מכל רגע.

1
29/12/2023

ספר כיפי, קליל וסוחף ממש! ממליצה בחום!

1
8/12/2023

ספר טוב מותח ומעביר את הזמן . בסוף בציפייה לספר המשך

1
6/12/2023

אהבתי מאוד את הכתיבה ואת העלילה

1
23/11/2023

נהניתי מאוד. חיפשתי ספר קליל לתקופה כבדה ועל הדרך גם התרגשתי עם הדמות הראשית, כעסתי על דמויות אחרות ונכבשתי בכתיבה העשירה של ליאת לב רן. יודעת לכתוב בלי עין הרע!

1
20/11/2023

רהוט, קריא, עלילה חמודה.

1
6/11/2023

ספר שאי אפשר להניח מהיד, קראתי אותו בכמה שעות רצופות

1
6/11/2023

כתיבה קלילה, כיפית ומצחיקה. דמויות משנה מצוינות עם אינטראקציה ודינמיקה משעשעת. ממש אהבתי וגם המשכתי לבא של ליאת

1
5/11/2023

תענוג של ספר תענוג של כתיבה ליאת נוגעת הפעם בנושא חשוב ועושה זאת בדרך היחודית לה. ממליצה ומחכה לספר הבא שלה

1
30/12/2022

מעניין,סוחף,שנון ומרגש. נהניתי מאוד😊

1
9/12/2022

קראתי בנשימה אחת. אי אפשר להפסיק, מצחיק מרגש מותח וכל כך קרוב אלי. תודה

1
26/11/2022

סוחף.

1
6/8/2022

מממלץ!!! מומלץ!!!! מומלץ!!!! ספר קולח, שנון ומצחיק… אתם תהנו מהקריאה- באחריות!!!

1
8/7/2022

ספר מקסים, זורם, אי אפשר להניח מהיד. נהניתי מכל רגע.

1
4/6/2022

ספר כייפי ברמות. קולח, מותח, חכם, מצחיק ונוגע ללב, מתחת להומור המחודד מסתתר טיפול עדין ורגיש בטראומה. מומלץ ביותר!

1
25/3/2021

נהניתי מאוד. מומלץ.

1
16/1/2021

קליל, זורם וחמוד ממש, אחלה ספר טיסה או לחופשה

1
5/12/2020

נפלא! מרענן, מקורי ומפתיע. צ'יק ליט עם עומק. כדאי!

1
22/11/2020

לא עזבתי עד שסיימתי. בשלב מסויים הייתי בטוחה שהסוף ברור וצפוי אבל הופתעתי. ספר שכיף לקרוא.

1
7/11/2020

נהנתי מאוד התחברתי תענוג אמיתי

1
28/10/2020

מעולה, זורם , כייפי ונהדר!! לא הצלחתי להוריד מהיד !

1
17/10/2020

אהבתי, קליל, חמוד, קצבי ומסקרן

1
13/9/2020

ספר מרתק. עלילה קולחת. קראתי ביומיים ולא יכולתי להפסיק. ממליצה מאוד

1
13/9/2020

ספר נחמד, קולח וקריא, ממליצה מאד

1
12/9/2020

קראתי את הספר בנשימה עצורה, ממש לא הצלחתי להניח אותו לרגע. קראתי אותו בלילה אחד. העלילה מפותלת, מסקרנת ומותחת, הגיבורה הראשית נהדרת, שנונה, מרתקת ומאד עכשווית. נטע היא סוג של גיבורת על טרגית- קומית. הספר כתוב בצורה שנונה, מבריקה וקולחת והסופרת יודעת להוביל את הקורא אל נבכי מורכבותה של הגיבורה ולטוות עלילה הדוקה ואף מורכבת. ממליצה בחום!

1
5/9/2020

ספר נהדר, קולח, מרענן, סוחף. ממש כיף של ספר. תודה

1
4/9/2020

אחד מאותם ספרים מדהימים שגורמים לך לוותר על שעות שינה על מנת לסיים את הספר, כאשר על הדרך אתה מנסה רק למשוך את זה על מנת להמשיך להנות כל הכבוד לכותבת - קנית אותי כמו שקניתי אותך

1
26/4/2025

ספר מעולה,קולח וכייפי לקריאה, מרגש ומצחיק. נהניתי מאוד. מקווה שיהיה לו המשך.

12/3/2025

בלי להרבות המילים

3/9/2020

כתוב בצורה שנונה,רגישה ומרגשת. נהנתי מהקריאה לכל אורך הספר. זורם, מרתק ומרגש.

2/9/2020

האתר המליץ לי על הספר - והפרק הראשון נראה מעניין ומושך. ובאמת מהרגע שהתחלתי לקרוא סיימתי אותו בפחות מיום - היה מותח ומצחיק, וחמוד ממש. בדיוק מה שצריך לתקופה הזו.

2/9/2020

ספר מושלם. מסקרן, מותח ובעיקר עלילה מרתקת. ברגע שמתחילים לקרוא אותו אי אפשר להפסיק, אני כבר מחכה לספר הבא של הסופרת הזאת.

2/9/2020

מורשית חתימה, ספר מרענן וזורם שאי אפשר להפסיק לקרוא. באופן מיידי ניתן להתחבר לדמות הראשית, נטע, ולשוטט איתה ברחובות תל אביב ופריז תוך כדי ניגון השירים הרבים המוזכרים בספר. ספר חובה במיוחד בתקופה הסוערת שבה אנו חיים.

1/3/2025

זורם, קליל ועם פואנטה.

4/12/2024

קולח, מעניין ומותח.

16/8/2024

נחמד ספר קיץ, קליל.

31/3/2024

מאוד קריא אבל כל סיפור הסינדרלה של מישהי שפתאום עובדת אצל איל הון שמרעיף עליה מותגים וכרטיסים במחלקה ראשונה מאוד ילדותי. גם סיפור האבא ברקע לא ברור. ואין דבר כזה הריגה בכוונה, זה רצח.

2/2/2024

חמוד לאללה!

17/12/2023

מצא חן בעיני שהדמות הראשית והמשנית לא בנאליות. כל אחת עם המוזרות שלה והדרך שלה להתקדם בחיים. זה לא בדיוק מותחן או ספר בלשות, אבל יש פה תעלומה והדרך אל הפיתרון מעניינת בזכות הדמויות המיוחדות.

27/11/2023

ספר טוב, מרתק ומעורר מחשבה

8/11/2023

ספר כייפי

12/9/2021

קליל וזורם

22/3/2021

מרענן וקליל,אחרי שורה של ספרים כבדים שקראתי

27/1/2021

ספר מרתק, כתוב נפלא. קראתי בשקיקה

21/9/2020

כייף לקרוא. בדיוק בזמן. קליל, מקורי וזורם

3/2/2025

קליל בלי

24/12/2023

חביב

16/12/2023

נחמד וחביב. לא יותר. ספר לטיסות

27/9/2023

סתם ספר. קריא אבל לא מעבר לזה.

12/10/2022

קליל

28/9/2020

נחמד

6/9/2020

נחמד לא יותר. ניסיון לשזור שני סיפורים יחד שלא עולה יפה.

4/1/2025

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/מורשית-חתימה-ליאת-לב-רן/

17/10/2020

מתנחמד ומתאמץ. מצד אחד יוצר עניין ומסקרן לדעת מה קורה בסוף, מצד שני זה ספר שטוח. הדמויות, העלילה והשפה.

5/12/2023

ספר לא סוחף

13/12/2020

התחיל מעניין, נשאר רדוד, הסתיים בלא ברור. כתיבה דלה. מאוד קליל. לי היה חסר תוכן ועומק. לא התחברתי

9/9/2020

סתמי, מיותר ושטוח

1/9/2020

נוראי

מורשית חתימה ליאת לב רן
פרולוג
 
 
לאיש שדרס והרג את אבא שלי קראו יוסי, אבל אז לא ידעתי את זה. ידעתי רק שעבד כנהג משאית שהובילה מוצרי חלב. כשאבא מת, המשפחה החליטה לא לספר לסבתא. היא היתה בת תשעים, צלולה אך חלשה בגופה. סבתא התעקשה שלא להיעזר בכיסא גלגלים למרות שהיתה נכה, כך שכמעט ולא יצאה מביתה. סבתא התגוררה במרחק כמה רחובות מאיתנו. אבא הקפיד ללכת אליה מדי יום. הוא דאג לה לקניות, לאוכל, לתרופות, ופתאום נעלם.
 
היה לי ברור שסבתא יודעת שהוא מת.
 
סבתא לא דיברה עברית ואני לא דיברתי ערבית, אבל היו בינינו הבנה ואהבה שמעבר למילים. מבטה היה מחליק על פני כמו ליטוף. הרגשתי את אהבתה דרך עיניה וחיוכה. מדי שבת אבא ואני ביקרנו אצלה. אחרי מותו המשכתי לבקר בלעדיו, עד הבוקר ההוא שבו מצאתי אותה בוכה במיטתה. היא הניחה על ליבה תמונת ילדות שלו בשחור־לבן. "איפה איבני," התחננה אלי בעברית ובערבית, "פן אבוכי, פן אבא, אולי־לי, תגידי". לא עזר השקר "נסע לחוץ לארץ, לשליחות מהעבודה." סבתא ביקשה ממני את האמת.
 
עמדתי שם, ילדה בת כמעט 12, ושיקרתי כמו שביקשו ממני לשקר, לטובת החיים שלה. אחר כך יצאתי משם בפעם האחרונה. יותר לא חזרתי.
 
הפעם הבאה שראיתי אותה היתה כעבור שנתיים, יום לפני שנפטרה, במחלקה הסיעודית בבית חולים. כמה חיכיתי שתמות, שאגאל מהשקר המשפחתי הזה. בסוף נקברה לידו, אבל תחושת ההקלה לא הופיעה, גם לא בשנים הבאות.
 
היתה מעין הסכמה שבשתיקה סביב הנושא. אף אחד אף פעם לא דיבר, לא סיפר, ואולי גם לא באמת ידע מה קרה שם על הכביש, בבוקר שבו אבא נדרס.
 
התגייסתי ועזבתי את הבית, אבל הצער והכאב המשיכו לגור בתוכי. הרבה שאלות נשארו פתוחות. למה הסתירו מסבתא? מה קרה שם בתאונה? מי אשם? למה אבא חצה כביש שלא אמור היה לחצות?
 
למשטרה לא היתה תשובה חד־משמעית.
 
היתה גרסה שלפיה הנהג נסע במהירות מופרזת כי היתה תחרות בין המכולות בשכונה מי יקבל את החלב קודם. הנהג מיהר, כי הבטיח למכולת הפינתית שתהיה הראשונה בסבב.
 
היתה גרסה נוספת, שלפיה אבא אפילו לא שם לב שהחמיץ את ההסעה, וחצה את הכביש כדי לזרוק פיסת נייר או מקל לפח הזבל שממול. הוא קפץ לכביש בין שתי מכוניות חונות, והפתיע את נהג המשאית המנומנם.
 
כך או אחרת הוא נדרס, עף כמה מטרים באוויר, נחת על הראש, נפגע בגזע המוח ומת למחרת.
 
הייתי קשורה לאבא שלי. הוא לימד אותי לנצח בדמקה ובשש בש, והיה שם תמיד, סבלני וחייכן, מוכן לשחק איתי ולצחוק איתי, להתלהב ממני ולאהוב אותי.
 
הרגשתי שאני חייבת לדעת מה קרה.
 
השתחררתי מהצבא ולראשונה בחיי הייתי אזרחית בוגרת. הכול אפשרי עכשיו, חשבתי, ויצאתי לחפש את היחיד שיודע - זה שדרס את אבא.
 
מצאתי מודעה במדור הדרושים בעיתון. החברה שבה עבד נהג המשאית מחפשת דיילות מכירה צעירות ונמרצות להשקת מעדן חדש. העבודה דורשת ליווי בשטח של אנשי מכירות ותיקים בקווי החלוקה השונים. ידעתי שאם אתקבל, כבר אמצא את הדרך להגיע אליו. ניגשתי לראיון העבודה נחושה ומלאת מוטיבציה. התקבלתי לתפקיד ולמחרת כבר הצמידו לי את משה.
 
בשיחותינו בנסיעות המשותפות ברכבו ממכולת למכולת למדתי אותו. טיפוס שמדבר עם הידיים. מהסוג שנוגע כאילו באקראיות בברך שלך במהלך הנסיעה. העבודה לא עניינה אותי, אבל העמדתי פני מתעניינת. שאלתי שאלות, גיליתי בקיאות במוצרי המתחרים, ידעתי שאני צריכה להתיידד איתו כדי שיעזור לי.
 
משה, איש מכירות ותיק ומנוסה, עובד בחברה עשרים שנה, מלא בביטחון עצמי, מלא בעצמו, הסביר לי בלהט איך למכור למי. איך ב"קו החלוקה שלנו" יש אוכלוסייה שזקוקה, שמשתוקקת למעדני החלב הללו, ואנחנו שם, יום אחר יום, כדי לספק להם בדיוק את המעדנים שהם צריכים, פלוס מעדנים נוספים שהם כנראה צריכים פחות, כי עוד ועוד מכירות מגדילות את הבונוסים שלנו.
 
משה בן 45, נשוי לאישה מעצבנת שהוא לא סובל, יש להם שלושה ילדים צעירים ובנוסף הוא מטפל באמו הקשישה. בדיוק העביר אותה לדיור מוגן. הקשבתי לקיטורים שלו על החיים. הייתי בת עשרים, חדורת מטרה עם מבט עצוב בעיניים.
 
לבוקר השלישי הגעתי בחצאית מיני שחורה. יום קודם, כשהציץ כבדרך אגב במחשוף חולצתי, הבנתי שיש לי יתרון שאפשר לנצל. הוא ביקש ממני לקפוץ איתו רגע לביתה של אמו, לאסוף בשבילה דואר וכמה חפצים. נכנסנו לבית הריק. הוא הוציא מהתיק בושם ופיזר באוויר, אבל זכרתי את הריח הזה של הזיקנה שעמד שם. זו היתה הזדמנות טובה. שאלתי אותו אם הוא מכיר את הנהגים הוותיקים. משה ענה "ברווווור" ארוך. "מכיר את כולם." שאלתי אם זכור לו מקרה ישן מהעבר, לפני הרבה שנים. תאונה בשכונה, דריסה למוות, אולי מהירות מופרזת.
 
הוא לא ענה. שם דיסק של שאדיי ושאל אם אני אוהבת לרקוד. אני לא אוהבת לרקוד, אבל בקרקעית הבטן הבנתי שכדאי לי.
 
רקדנו סלואו בסלון הישן של אמא שלו, על שטיח פרסי מאובק. הוא הגיף את התריסים כדי שהשכנים לא ישמעו ואמר שכן, יוסי נהג בתאונה ההיא. ואחרי זה השתגע. חצי שנה לקח לו להשתקם, היה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ואז חזר לעבודה כאילו כלום.
 
הוא התקרב לצווארי ונישק קרוב לאוזן. לא הרגשתי שום דבר.
 
"אני רוצה לפגוש אותו, תוכל לסדר את זה?" תוך כדי ריקוד הרגשתי את איבר מינו מתקשה.
 
"אני מבין שאת הבת שלו," עכשיו הוא נישק את צווארי לכל האורך, עולה ויורד, מחמיא לריח גופי.
 
"את כל כך צעירה," אמר "והעיניים שלך כל כך..."
 
הדפתי אותו בעדינות. "תראה מה השעה. חייבים לחזור. נבוא לפה שוב. אפילו מחר. תקבע לי למחר פגישה עם יוסי?"
 
מחר אדע סוף סוף מה באמת היה, כך חשבתי. דו"ח המשטרה לא חשף אמת חד־משמעית, אבל אני אחשוף. יש לי את הקסם ויש לי את המזל, עובדה שדווקא מכולם את משה קיבלתי. נכון, זה עלה לי בריקוד, זה עלה לי ברוק המסריח שלו שהתייבש לי על הצוואר, אבל המטרה מקדשת את האמצעים, המטרה מקדשת את הכול.
 
יוסי לא הסכים לפגוש אותי. אמר למשה שהוא לא מסוגל להסתכל לי בעיניים. מתבייש ממני. אין לו מה לומר לי. המשיך הלאה, מבקש שאמשיך גם.
 
"אז רק תראה לי מי זה יוסי. רק תצביע מרחוק," ביקשתי ממשה והוא סירב. "בואי קודם לבית של אמא שלי, אחר כך נראה." במדרגות, לפני שעלינו, שמעתי את קולו של אבא אומר, "עזבי אותו, נטע. תחזרי הביתה."
 
"אבל מה קרה שם, אבא? למה הוא לא בכלא? איך הוא עדיין נוהג? הוא הרג אותך ולקח גם את סבתא. הוא צריך לשלם על זה."
 
"אבל תראי מה קורה," הוא השיב. "בינתיים זו את שמשלמת."