פרולוג
בימינו
הדברים הקטנים הם שהסבו לה הנאה. זמזומה החרישי של דבורה עמלנית שעירה, ענקית, המרחפת במרץ מפרח לפרח, מתעלמת מכך שהיא משלימה משימה שהמין האנושי כולו תלוי בה. ניחוחם המשכר ושפע הגוונים הזוהר של פרחי האפונה הריחנית שגידלה בגינת הירק, אף על פי שיכלה להקצות את השטח לבני דודה האכילים ממנה. וגם מראהו של בעלה המשפשף את גבו הכואב בעודו מפזר דשן על ערוגת הוורדים בלי להתלונן, גם כשהיו אלף דברים אחרים שהיה מעדיף לעשות.
כשכרעה לעקור עשבים חשה שידה של נכדתה מחליקה לתוך ידה, קטנה, חמימה ובוטחת. זה היה עוד אחד מאותם דברים קטנים שהסבו לה את ההנאה הגדולה ביותר, העלו תמיד חיוך על פניה והפעימו את ליבה.
"מה את עושה, סבתא?"
היא פנתה להסתכל על נכדתה האהובה.
לחייה של הקטנה הוורידו משמש אחר הצוהריים, וכתמי אדמה נראו על אפה הקטן ככפתור. היא הוציאה ממחטה וניקתה אותם בעדינות. "אני מנכשת את העשבים האלה."
"למה?"
היא חשבה על כך לרגע. "כי הם לא שייכים הנה."
"אז לאן הם שייכים?"
"הם סתם עשבים, חמודה, הם לא שייכים לשום מקום." נכדתה שרבבה את שפתה התחתונה וקימטה את מצחה. "זה לא כל כך יפה. כל דבר שייך לאיזשהו מקום."
היא חייכה ונשקה לראשה של הילדה בעודה מביטה על בעלה. אף ששערו, שהיה פעם כהה, האפיר כעת, ועל פניו רבו הקמטים, השנים לא פגעו בו יותר מדי, והיא הייתה אסירת תודה מדי יום על שמצאה אותו. דרכיהם נפגשו, בניגוד לכל הסיכויים, ועכשיו הם היו שייכים זה לזה.
היא פנתה שוב אל נכדתה. "את צודקת. בואי נחזיר אותם."
כשחפרה בור קטן התפלאה כמה אפשר ללמוד מילדים, עד כמה חוכמתם אינה מוערכת ואפילו מבוטלת.
"סבתא?"
היא נשלפה מהרהוריה. "כן, מתוקה שלי."
"איך את וסבא נפגשתם?"
היא קמה ואחזה ביד נכדתה. אחרי שהסיטה קווצת שיער זהובה מפניה הקטנות, אמרה, "טוב, בואי נראה. זה סיפור ארוך מאוד..."