המפתח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המפתח
מכר
מאות
עותקים
המפתח
מכר
מאות
עותקים

המפתח

4.4 כוכבים (54 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
3078.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2835מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Key
  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 366 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 6 דק'
  • קריינות: מלכה מחפוד
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 8 דק'

קתרין יוז

קתרין יוז חזרה להתגורר במנצ‘סטר, מחוז הולדתה, לאחר שנים של נדודים עם משפחתה בהודו, סינגפור, ניו־זילנד ודרום־אפריקה. ספרה הראשון ‘מכתב שנשכח‘ היה רב־מכר בארצות שונות ברחבי העולם וגם כאן בישראל.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

זמן קצר לאחר שאלן קרוסבי מתחילה את עבודתה כאחות מתלמדת במוסד הפסיכיאטרי “אמברגייט“ היא נדרשת לבצע תהליך קבלה למטופלת חדשה בשם איימי סאליבן, נערה צעירה שהובאה למקום בידי אביה. איימי מעולם לא דמיינה שאשפוז כפוי יהיה תחנה במסלול חייה, אבל הנערה הדעתנית, הגאה והחריפה יודעת שאין לה ברירה. אלו הן שנות החמישים, ואף שהמקום כבר לא נקרא באופן רשמי “בית משוגעים“, רבים מהמאושפזים, כמו איימי, נכלאים בו בגלל צירוף של נסיבות חיים אומללות והגדרות חברתיות מיושנות. 

כחמישים שנה מאוחר יותר, שרה מרגישה משיכה משונה ל“אמברגייט“, שכעת הוא בניין מתפורר שעומד בפני הריסה. היא מודעת לכך שייתכן שהמחקר העצמאי שלה על המקום נועד רק להסיח את דעתה משיברון הלב שחוותה ומתחושת ההחמצה הבלתי נסבלת שמתלווה אליו. אבל זו לא רק הסחת הדעת. לשרה יש תחושה חזקה שבפאזל שמרכיב את סיפור חייו של אביה חסר חלק, והיא חושדת שהחלק החסר קשור במוסד הזה. 
סיפוריהן של שלוש הנשים - אלן, איימי ושרה - שונים זה מזה ומתרחשים בתקופות שונות, אך בכולם מתוארים כאב, תסכול וקושי שהחיים גרמו להן, לצד כוחם של חמלה אנושית, אהבה וקבלה ללא תנאים. כל אלה יוצרים עלילה סוחפת שמצליחה לגעת ברגש וגם לעורר מחשבה - במהלך הקריאה וזמן רב לאחר סיומה. 

קתרין יוז היא מחברת רבי–המכר הבינלאומיים ‘מכתב שנשכח‘, ‘הסוד‘ ו‘ההבטחה האחרונה‘, שראו אור בעברית בהוצאת מודן. 

“חוויית קריאה שוברת לב ומלאת עוצמה.“ - הסאן

פרק ראשון

פרולוג

נובמבר 1956

מאז חמקתי בהיחבא מהבית, אני ספק הולכת ספק רצה. החזה שלי עולה ויורד ונשימתי כבדה ומקוטעת. הרחובות שוממים, ואני מודה לאל על חסדיו הקטנים. כך לא אצטרך להסביר את עצמי לשכניי הסקרנים. מישהו מטגן בצל מאחורי דלתות סגורות. הריח המתוק עומד באוויר לפניי, וניחוחו מעורר התיאבון מזכיר לי שלא אכלתי. במרחק מה ממני מגיח חתול ג'ינג'י מתוך גדר חיה ורובץ על המדרכה, ופרוותו הכתומה מבהיקה באורו של פנס הגז. כשאני מתקרבת אליו הוא נעמד וניגש אליי, זנבו זקור כולו פרט לקצהו, שמתעקם כלפי מטה. הוא מרים את סנטרו ומברך אותי במיָאו מתחנחן. בימים רגילים אולי הייתי רוכנת אליו ומדגדגת אותו קצת, אבל לא הלילה. אין שום דבר רגיל בלילה הזה.

אחרי שאני עוברת את פינת הרחוב נגלים לעיניי שערי הפארק, והמהירות שבה הגעתי הנה מפתיעה אותי. אני מעיפה מבט חטוף לאחור, פותחת את שער הברזל החלוד, וציריו העתיקים חורקים במחאה. הקול מפלח את אוויר הלילה הדומם, מחבל במה שאמורה להיות כניסה חשאית, אבל אני מרגישה מוגנת יותר עכשיו, במקום המפלט שהוא הפארק, ומתחילה להאט קצת את קצב הליכתי. אבל לא יותר מדי. חשוב שאמשיך לנוע. אין מקום לשאננות. צחנת המים העומדים, המלאים אצות, מעידה שהאגם נמצא כאן קרוב, ואני מאריכה את צעדיי עד שהוא מופיע מולי. המים מלחכים את חלוקי האבן המכסים את החוף, ושני ברבורים מנמנמים לצד סירת משוטים הפוכה.

אני פוסעת בזהירות את הצעד הראשון לתוך המים הקרים כקרח, והקור כמעט עוצר את נשימתי. האבנים חדות מתחת לכפות רגליי היחפות, וגבעול רירי של צמח מים נכרך סביב קרסוליי. אני פונה לאחור ומביטה בנעליים שחלצתי לפני כמה רגעים. הן מוטלות על חלוקי האבן במרחק של כשלושים סנטימטרים זו מזו, אחת מהן הפוכה. בליבי אני גוערת בעצמי על הרשלנות שאינה אופיינית לי. הייתי צריכה להניח אותן זו ליד זו בצורה מסודרת כמו שאימא תמיד לימדה אותי. היא תהיה מאוכזבת, כי בעוד כמה דקות הנעליים הללו יהיו כל מה שיישאר ממני. ורק מהסיבה הזאת חלצתי אותן.

רגליי כואבות מהקור, אבל אני מתקדמת עוד כמה צעדים. כעת המים מגיעים עד ברכיי. החצאית שלי מתנפחת סביב שוקיי, התנועה היחידה באגם האפל, השקט. הייתי כאן פעמים רבות קודם, אבל מעולם לא בשעה הזאת, מעולם לא ככה. השמיים צלולים ושחורים. שחורים מאוד. רק חרמש ירח דק שט בהם, ובהיעדר אור, הכוכבים המנקדים את שמי הלילה בולטים יותר. ינשוף ממריא ממקום כלשהו בין העצים וצווח בעודו מרחף מעל למים. הוא מבהיל אותי ואני כושלת לאחור, אבל מצליחה להישאר זקופה. אני נושמת כמה נשימות עמוקות להרגיע את עצמי. אני עדיין יכולה לראות את כפות רגליי מבעד למים הדלוחים. כפות רגליים זעירות, כמו של ילד, ולבנות כחרסינה.

כמה צעדים נוספים, והמים מגיעים לי לחזה. יש לי הרגשה שאני כבר נחנקת. הכול סביבי שחור, והשחור לא רק בשמיים אלא גם במים, בליבי ובראשי. ויש גם עצב. תמיד יש עצב. אני לובשת אותו כמו גלימה. גלימה גדולה וכבדה שמטביעה אותי, גלימה שאיני יכולה להשיל מעליי. אני נחפזת לגמור עם זה. עוד כמה צעדים ותהיה לי שלווה. אני מביטה בתינוקת הישנה בזרועותיי, אבל לא מרגישה דבר. גם לא ציפיתי להרגיש. הצווחות מתחילות שוב, צורמות ונואשות, אבל איני צריכה להפנות את ראשי כדי לדעת שלא הינשוף צווח הפעם. זה מישהו אחר.

קתרין יוז

קתרין יוז חזרה להתגורר במנצ‘סטר, מחוז הולדתה, לאחר שנים של נדודים עם משפחתה בהודו, סינגפור, ניו־זילנד ודרום־אפריקה. ספרה הראשון ‘מכתב שנשכח‘ היה רב־מכר בארצות שונות ברחבי העולם וגם כאן בישראל.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Key
  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 366 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 6 דק'
  • קריינות: מלכה מחפוד
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 8 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
54 דירוגים
32 דירוגים
17 דירוגים
2 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
4/9/2022

קראתי את הספר בנשימה עצורה. ספר נפלא כתוב באופן מצויין וקולח. סיימתי אותו ביומיים.

1
6/11/2023

רגיש, מותח, קולח. ממליצה ב♡

27/8/2022

כמו תמיד,הסופרת הזאת מדהימה, קושרת בין עבר לעתיד בצורה מדהימה ומבריקה. קראתי בנשימה עצורה

14/8/2022

ספר מרתק ולא צפוי

28/5/2022

מעולה

13/5/2022

ספר נהדר!

8/5/2022

מדהים

27/4/2022

ספר טוב ומעורר מחשבה

6/4/2022

אחד הספרים המעניינים שקראתי. חושף פתח לנושא חשוב ומעניין

19/2/2022

מעניין ביותר

23/11/2021

מצוין. חשוב.

1/11/2021

סיפור מטלטל ומעורר מחשבה

23/9/2021

סיפור מרגש נוגע ללב וגם שובר אותו מעט. כתיבה נפלאה, קולחת וזורמת. מומלץ מאוד מאוד

11/9/2021

מקסים וכתוב מצויין ומרגש

6/9/2021

מהמם מרגש פשוט אמיתי

17/8/2021

מרגש, מומלץ!!

1/8/2021

מרתק, מושך עד הדף האחרון. קשה לעזוב את הספר מהיד.

5/7/2021

ספר מדהים... לא ירד לי מהיד עד שסיימתי קתרין יוז סופרת מיוחדת!!! מחכה לספרים הבאים שלה...

21/6/2021

כמו כל הספרים של קתרין יוז שלא יכולתי להניח מהיד ,זה אחד הספרים הטובים שכתבה. הנושא עצוב ומרתק ממליצה מכל הלב,ספר נהדר.

11/6/2021

מעניין וקולח

11/6/2021

התחלתי לקרוא את הספר בצהרים לא יכולה להפסיק לקרוא.

20/5/2021

ספר מושלם

6/5/2021

ספר מטלטל. נע בין כאב, צער,חמלה על חלק מהדמויות וכעס רב על אחרות . הדמויות מספר נשארות איתך הרבה לאחר סיום הקריאה . מומלץ . כפי שכל ספריה של סופרת זו מומלצים .

6/4/2025

סיפור מאוד מעניין. לקח לי זמן להיכנס לסיפור. האמצע הספר תופס חזק

7/5/2024

מעניין וקריא

9/2/2024

הנושא בו בחרה הסופרת לעסוק חשוב מאב והדרך הסיפורית בה בחרה להציג את הנושא מעניינת ומרגשת.

9/1/2024

ספר מרתק שממש בולעים אותו בלי להפסיק. הנושא מאד מושך ומעניין בפרט בשנים עליהן נכתב הספר. הטיפולים האיומים וחוסר האונים של המטופלים מתמיהים ומכמירי לב. קצרין יוז בהחלט יודעת לספר סיפור תוך שזירת הדמויות והאירועים באופן שגורם לקורא לקרוא את הספר בשקיקה. ממליצה מאד.

23/1/2022

ספר מעניין ומותח.

6/12/2021

ספר קריא, עלילה בנויה היטב, כתיבה קולחת. מומלץ

20/9/2021

מתחיל קצת איטי ויש קצת פרטים מיותרים אבל זה ספר מצוין. קשה, חזק אמין ומפתיע.

24/8/2021

ספר מעניין וזורם, נושא לא פשוט אך שזור בחיי יום יום שמקל על הנושא

3/7/2021

מספר על שיטה חשוכה שכבר עברה כמעט מן העולם

25/6/2021

מצוין

30/5/2021

ספר סוחף על נושא מרתק. מומלץ

26/5/2021

ספר מעניין, מעט צפוי אבל בכל זאת כיחף לקריאה

6/8/2021

יש יותר טובים

25/8/2023

עלילה מעניינת וסטינג טוב אבל הדמויות פשוט לא אמינות

12/9/2024

פספסתי ספר טוב ככל הנראה בגלל קריינות שלא הצלחתי לצלוח

המפתח קתרין יוז

פרולוג

נובמבר 1956

מאז חמקתי בהיחבא מהבית, אני ספק הולכת ספק רצה. החזה שלי עולה ויורד ונשימתי כבדה ומקוטעת. הרחובות שוממים, ואני מודה לאל על חסדיו הקטנים. כך לא אצטרך להסביר את עצמי לשכניי הסקרנים. מישהו מטגן בצל מאחורי דלתות סגורות. הריח המתוק עומד באוויר לפניי, וניחוחו מעורר התיאבון מזכיר לי שלא אכלתי. במרחק מה ממני מגיח חתול ג'ינג'י מתוך גדר חיה ורובץ על המדרכה, ופרוותו הכתומה מבהיקה באורו של פנס הגז. כשאני מתקרבת אליו הוא נעמד וניגש אליי, זנבו זקור כולו פרט לקצהו, שמתעקם כלפי מטה. הוא מרים את סנטרו ומברך אותי במיָאו מתחנחן. בימים רגילים אולי הייתי רוכנת אליו ומדגדגת אותו קצת, אבל לא הלילה. אין שום דבר רגיל בלילה הזה.

אחרי שאני עוברת את פינת הרחוב נגלים לעיניי שערי הפארק, והמהירות שבה הגעתי הנה מפתיעה אותי. אני מעיפה מבט חטוף לאחור, פותחת את שער הברזל החלוד, וציריו העתיקים חורקים במחאה. הקול מפלח את אוויר הלילה הדומם, מחבל במה שאמורה להיות כניסה חשאית, אבל אני מרגישה מוגנת יותר עכשיו, במקום המפלט שהוא הפארק, ומתחילה להאט קצת את קצב הליכתי. אבל לא יותר מדי. חשוב שאמשיך לנוע. אין מקום לשאננות. צחנת המים העומדים, המלאים אצות, מעידה שהאגם נמצא כאן קרוב, ואני מאריכה את צעדיי עד שהוא מופיע מולי. המים מלחכים את חלוקי האבן המכסים את החוף, ושני ברבורים מנמנמים לצד סירת משוטים הפוכה.

אני פוסעת בזהירות את הצעד הראשון לתוך המים הקרים כקרח, והקור כמעט עוצר את נשימתי. האבנים חדות מתחת לכפות רגליי היחפות, וגבעול רירי של צמח מים נכרך סביב קרסוליי. אני פונה לאחור ומביטה בנעליים שחלצתי לפני כמה רגעים. הן מוטלות על חלוקי האבן במרחק של כשלושים סנטימטרים זו מזו, אחת מהן הפוכה. בליבי אני גוערת בעצמי על הרשלנות שאינה אופיינית לי. הייתי צריכה להניח אותן זו ליד זו בצורה מסודרת כמו שאימא תמיד לימדה אותי. היא תהיה מאוכזבת, כי בעוד כמה דקות הנעליים הללו יהיו כל מה שיישאר ממני. ורק מהסיבה הזאת חלצתי אותן.

רגליי כואבות מהקור, אבל אני מתקדמת עוד כמה צעדים. כעת המים מגיעים עד ברכיי. החצאית שלי מתנפחת סביב שוקיי, התנועה היחידה באגם האפל, השקט. הייתי כאן פעמים רבות קודם, אבל מעולם לא בשעה הזאת, מעולם לא ככה. השמיים צלולים ושחורים. שחורים מאוד. רק חרמש ירח דק שט בהם, ובהיעדר אור, הכוכבים המנקדים את שמי הלילה בולטים יותר. ינשוף ממריא ממקום כלשהו בין העצים וצווח בעודו מרחף מעל למים. הוא מבהיל אותי ואני כושלת לאחור, אבל מצליחה להישאר זקופה. אני נושמת כמה נשימות עמוקות להרגיע את עצמי. אני עדיין יכולה לראות את כפות רגליי מבעד למים הדלוחים. כפות רגליים זעירות, כמו של ילד, ולבנות כחרסינה.

כמה צעדים נוספים, והמים מגיעים לי לחזה. יש לי הרגשה שאני כבר נחנקת. הכול סביבי שחור, והשחור לא רק בשמיים אלא גם במים, בליבי ובראשי. ויש גם עצב. תמיד יש עצב. אני לובשת אותו כמו גלימה. גלימה גדולה וכבדה שמטביעה אותי, גלימה שאיני יכולה להשיל מעליי. אני נחפזת לגמור עם זה. עוד כמה צעדים ותהיה לי שלווה. אני מביטה בתינוקת הישנה בזרועותיי, אבל לא מרגישה דבר. גם לא ציפיתי להרגיש. הצווחות מתחילות שוב, צורמות ונואשות, אבל איני צריכה להפנות את ראשי כדי לדעת שלא הינשוף צווח הפעם. זה מישהו אחר.

המלצות נוספות