תמונות משפחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תמונות משפחה
מכר
מאות
עותקים
תמונות משפחה
מכר
מאות
עותקים

תמונות משפחה

4.3 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
34
ספר מודפס
67.2 מחיר מוטבע על הספר 84

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 24 דק'

מאיה ערד

מאיה ערד (נולדה ב-25 בינואר 1971) היא סופרת ישראלית המתגוררת בארצות הברית.

מאיה ערד נולדה בראשון לציון לטובה ויוסף ערד - אם פסיכולוגית ואב רופא ילדים, אחת משלוש אחיות. באוקטובר 1973 עברה המשפחה לקיבוץ נחל עוז, וביולי 1982 חזרה לראשון לציון. היא שירתה בצה"ל במדור הסברה בכתב של חיל החינוך, ושם פגשה את בעלה לעתיד, רְוִיאל נץ. השניים נישאו במרץ 1994.
ערד למדה במסגרת התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן והיא בעלת תואר ראשון בבלשנות ובלימודים קלאסיים מאוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור בבלשנות מטעם אוניברסיטת לונדון. היא לימדה באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת ז'נבה ובמחלקה לדרמה של אוניברסיטת סטנפורד. כיום (2009) היא סופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד.
בעלה, רויאל נץ, הוא משורר ופרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטת סטנפורד. לזוג שתי בנות.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/34xxxa6b
ראיון "ראש בראש"

תקציר

כל המשפחות ב'תמונות משפחה' הן מפורקות. גירושין חצו אותם לשניים. אבל הגירושין לא רק מנתקים ומפרידים, אלא מתגלים גם כדבק רב-עוצמה המחבר בין ניצולי ההתפרקות. בלי המטרייה המגוננת של המשפחה המאוחדת, ה"תקנית", הופכים היחסים בין בני המשפחה להדוקים, חשופים ודרמטיים הרבה יותר.

במעשה סיפר וירטואוזי, העשוי כולו הפתעות ואירוניה, נפרשת יריעה המורכבת משלוש תמונות משפחה: בסיפור הפותח מתאמץ הגיבור לחמוק מצילו של אביו, משורר נודע, ומנסיונות ההתקרבות של אחותו-למחצה שגם לה שאיפות ספרותיות. ב"יעל של אורה" מגלה גבר צעיר החוזר מבוסטון לביקור מולדת, שההפתעה שהכין לו אביו בדמות בת-זוגו החדשה טומנת בחובה הפתעה גדולה יותר, שתשיב אותו בסופו של דבר לארץ – ואל אהבתה המאיימת של אמו. הסיפור המסיים, "מתנת בר-מצווה", עוקב אחר גלגוליהם הטראגי-קומיים של אם מגוננת ובנה האנוכי הטסים לפריז, לטיול דל תקציב ומרובה תחנות ההופך למסע חניכה.

בכל הסיפורים מתגלה שוב כשרונה הגדול של מאיה ערד ברקימת עלילות, בניתוח מלא אהדה של בני-אדם על מידותיהם הטובות והרעות, ובכתיבה מלוטשת, עשירה ומדויקת. לאלה נוספים ב'תמונות משפחה' גם עוצמתם הרגשית הגדולה, המיתולוגית, של היחסים המשפחתיים הבסיסיים ביותר – הורה, בן, אח – על הבדידות, החרדה והאהבה המיוחדים להם.          

אחרי שבחנה את הצדדים היותר משעשעים והפחות זוהרים בחיי האקדמיה ברב-המכר עטור השבחים 'שבע מידות רעות', פונה מאיה ערד לזירה אינטימית ורגישה הרבה יותר – חיי המשפחה. ב'תמונות משפחה' מתגלה שוב כשרונה הגדול ברקימת עלילות, בניתוח מלא אהדה של בני-אדם על מידותיהם הטובות והרעות, ובכתיבה מלוטשת, עשירה ומדויקת.

"כבר הרבה זמן לא נתקלתי בטקסט כל כך צלול, מדוד, מדויק וקשוב אל המציאות" יעל ישראל, טיים אאוט

"בעוד שנים לא רבות, כשיצירתה של מאיה ערד תיבחן בעבודות אקדמיות ארוכות מספריה שלה, יהיו מי שיסמנו את 'תמונות משפחה' כספר שבו עברה לשחק במגרש של הגדולים." אריאנה מלמד, ידיעות אחרונות

 

פרק ראשון

1
 
...בלב הולם התדפקה על הדלת. השקט הטורד מן העבר השני העכיר את רוחה. האומנם שכח את פגישתם? היא המתינה עוד רגע בטרם אזרה עוז. באצבע חרדה הקישה קלות על הדלת. דלת פשוטה, חלקה, אפרורית. רק עינית זעירה, ומעליה לוחית פלסטיק שחורה שאותיות לבנות חרוטות בה: ש. בן נון. כמה היטב הכירה את האותיות האלה: ש. בן נון. שבתאי בן נון. אחיה...
שוב התבוננה בדלת, מהססת אם לנקוש בשלישית. צלילי הסימפוניה התשיעית של בטהובן נשמעו מן העבר השני. ודאי הוא טרוד אצל שולחן הכתיבה שלו, שקוע כל כולו בעבודתו, נסחף בצלילי המוזיקה המלווה אותו תמיד. רק משעמדה לנקוש בשלישית נשמע קול צעדיו ההחלטיים, הנמרצים. היא יכלה לדמיינו, נטרד משולחן העבודה שלו, ממהר לעבר הדלת, מוחה טיפות זיעה ממצחו במטפחת הבד המעומלנת שלו, מעביר יד על פדחתו, שבמרכזה כבר התנוססה קרחת קטנה, מבהיקה...
 
תמיד הוא מדמיין את הרע מכל. ומי יאשים אותו? ממילא לרוב הרע מכל הוא זה שמתרחש. למעשה, כבר התרחש. צלצול הטלפון הפריע את שנת הבוקר שלו והתערבב בקרני השמש של ראשית הקיץ שחדרו מחרכי התריסים. מתוך ספק חלום הקשיב להודעה המתנשמת, החנוקה, שהשאירה על המשיבון אחותו הצעירה, אחותו למחצה. עד שהתהפך והתייסר בקורי יקיצה שמע את טריקת הניתוק. עשר וארבעים, התנחם כשקירב אל עיניו את השעון המעורר. בידו הימנית הרכיב את משקפיו, ואז העביר, בלי משים, את האצבעות בבלוריתו המלאה, הסמיכה, המשובצת רצים של כסף, יושב, נרפה, עוד רגע על קצה מיטתו, בטרם גרר את עצמו אל המטבח, מפעיל בדרכו את המשיבון.
שתיקה קצרה, כאילו נמלכה בדעתה אם להשאיר אחריה הודעה. קול המים הזורמים, ששטף בהם את קנקן הקפה, החריש את דבריה. הוא הניח את שלושת חלקי הקנקן השטופים על השיש, מחה את ידיו בתחתוני הבוקסר שלגופו וניגש אל הטלפון, לשמוע שוב את ההודעה. "שביט?.." שמע את קולה בעודו דוחס את האבקה החומה, הטחונה גס, למקומה המיועד. "אתה בבית? אני בתל-אביב..." הוא הבריג את חלקו העליון של הקנקן בכל כוחו, הניח אותו על הכיריים וגישש אחרי גפרורים במגירת המטבח. "אם אתה בבית, תענה, טוב? אני בתל-אביב היום, ו..." פתאום השתנה גון קולה, לא עוד רהוי ומהוסס: "אני אעבור אצלך היום בערב. אם לא תהיה אני אשאיר לך משהו בארון חשמל." סוף-סוף מצא חפיסת גפרורים מלאה כמעט, על אף שפס הגופרית שבצד הקופסה היה כבר שחוק למדי. פעמיים-שלוש חיכך את הגפרור בכל כוחו עד שהעלה ניצוץ. "זה סיפור..." שוב נסוג קולה לקדמותו, "סיפור אוטוביוגרפי. אני מקווה שיעניין אותך לקרוא..." ואז, בבת-אחת, צנח, רפה: "טוב, ביי."
 
כעת, יושב על הכיסא במטבחו, ממתין למים שיתאדו ויזרמו מעלה, דרך האבקה, עד שישובו למצב הצבירה המקורי שלהם, כקפה, החל לשער את גודל הצרה. סיפור אוטוביוגרפי. והרי הוא יכול לשער בדיוק מה כתוב בו:
 
הוא פתח את הדלת, סוקר בעיון את דמותה. בנימוס מופלג הזמין אותה להיכנס, אולם מבטו היה קצר רוח. מדוע היא מופיעה אצלו מבלי להודיע מראש? מה רצונה? היא התיישבה מולו בחדר העבודה הספון ספרים, חרדה, לא מעזה להביע את משאלתה בפניו. בתיק הצד הקלוע שלה המתינו כל העת, כעדים אילמים, הדפים שאמרה לתת לו, סיפורה, פרי עטה, שכתבה בדם ליבה...
 
פכפוך הקפה העיר אותו משרעפיו. הוא כיבה את האש, מיהר לאחוז בידית הקנקן במגבת, לבל ייכווה, ותר אחר כוס נקייה. שתכתוב, חשב לעצמו, עוקב אחר קוביית הסוכר המתמוססת בתחתית הכוס. שתכתוב מה שהיא רוצה. שתנסה לפרסם, אפילו, גיחך לעצמו, לוגם מהקפה. אילו רק ידע מה כופה אותה להראות לו את מה שהיא מכנה, בהנאה אווילית, סיפור אוטוביוגרפי.
 
מגיע לו. כי הבטיח לה. כי לפני שלוש שנים התחייב שיקרא, בבוא היום, כל מה שתבקש. רק לא עכשיו, הודיע לה אז, כשישבה מולו במדיה ספוגי הגשם, הצמודים לגופה. לא כרגע. הוא אינו מאמין בכתיבה של גיל ההתבגרות. והרי טכנית היא עדיין בגיל ההתבגרות, הסביר לנערה שהביטה בו, מתאמצת לכסות על עלבונה, ומי כתב משהו ראוי לשמו בגיל ההתבגרות? נו, טוב, פסק, אולי ארתור רֶמבּוֹ... אבל ככל שהתאמץ, לא הצליח לעמוד בפני התחינה האילמת, בפני המבט העגום, המאוכזב, וכך מילכד את עצמו, מישכן את עתידו בתמורה לרווחה רגעית. אין טעם שיקרא יצירות בוסר של מתבגרת, הודיע לה. הוא אינו מסוגל לעשות הנחות. אם יקרא, יתייחס למה שכתבה כאל יצירה של סופר בוגר. ואז מה? סתם תיעלב. לא חבל?
היא מיהרה לאשר, מהדקת אל גופה את ערימת הדפים שביקשה לתת לו. כשקמה ללכת, מתנצלת על שגזלה מזמנו, אמר לה: העיקר ההתמדה. לכתוב ולתקן ושוב לכתוב. אם תתמיד, הבטיח לה, אם תמשיך לכתוב - יקרא מה שתיתן לו ויעיר הערות. הוא מתחייב. שתבוא אליו בעוד שנ... לא, תיקן את עצמו. בעוד שלוש שנים.
 
מי היה מאמין שתמשיך ותכתוב. הוא היה משוכנע שתרפה, שתתייאש, ככל אותן תרנגולות-מטילות בנות גילה שהביצים שדגרו עליהן בשקדנות כזו העפישו ולא הופרו. ואפילו ציין לעצמו בסיפוק, לפני שלושה, ארבעה חודשים, כשנפגשו בבית אמו, שהנה, חלפו כבר שלוש שנים כמעט מאז הופיעה אצלו, משמע - ניצל. היא דיברה על הסמינר "ויטגנשטיין וראסל" שלקחה בחוג לפילוסופיה, העשרה ללימודי הפסיכולוגיה והספרות. סיפרה על התנדבותה במעון לנערות חוסות, על תעודת ההוראה שהיא מקווה להשיג בשנה הבאה, "כי מפילוסופיה לא קונים במכולת". הוא היה מרוצה, כמעט. סוף-סוף היא הופכת לבן-אדם. שום רמז לא היה, שום אקדמה ל"סיפור אוטוביוגרפי".
 
"כל סיפור הוא אוטוביוגרפי," חיוותה את דעתה לפניו באותו ביקור, לפני שלוש שנים ויותר. "כל סיפור טוב," הטעימה. הוא צמצם את עיניו וחייך, לא טורח להשיב.
"עמוס עוז אמר פעם," ציטטה בהתלהבות, "שכל דבר שהוא כותב הוא אוטוביוגרפי, אפילו אם הוא יכתוב על..."
הוא קטע אותה: "אבא אבן ו..."
"מה," התאכזבה, "אתה מכיר את זה?"
"טוב," סינן, לא מתאמץ להסתיר את לעגו, "רק איזה מאתיים אלף איש קראו את הביוגרפיה של עמוס עוז..."
"אוטוביוגרפיה," תיקנה, מתעלמת, או לא מבחינה, ומייד המשיכה: כל הספרים שהיא הכי אוהבת הם אוטוביוגרפיים. תומאס מאן. דוסטוייבסקי. אפילו עגנון, ידוע הרי... וגם השירה. אלה המשוררים שהיא אוהבת. השירה האישית, של הפרטים הקטנים, חיי היומיום, חיי האהבה. נתן זך, יהודה עמיחי, אייר, אמרה את שמו בפמיליאריות שלא הכיר, ונבהלה לשים סייג: אבא שלך...

מאיה ערד

מאיה ערד (נולדה ב-25 בינואר 1971) היא סופרת ישראלית המתגוררת בארצות הברית.

מאיה ערד נולדה בראשון לציון לטובה ויוסף ערד - אם פסיכולוגית ואב רופא ילדים, אחת משלוש אחיות. באוקטובר 1973 עברה המשפחה לקיבוץ נחל עוז, וביולי 1982 חזרה לראשון לציון. היא שירתה בצה"ל במדור הסברה בכתב של חיל החינוך, ושם פגשה את בעלה לעתיד, רְוִיאל נץ. השניים נישאו במרץ 1994.
ערד למדה במסגרת התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן והיא בעלת תואר ראשון בבלשנות ובלימודים קלאסיים מאוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור בבלשנות מטעם אוניברסיטת לונדון. היא לימדה באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת ז'נבה ובמחלקה לדרמה של אוניברסיטת סטנפורד. כיום (2009) היא סופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד.
בעלה, רויאל נץ, הוא משורר ופרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטת סטנפורד. לזוג שתי בנות.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/34xxxa6b
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 24 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
23 דירוגים
13 דירוגים
7 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
15/3/2025

אהבתי מאד. אחחה ספר. מרתק ומעניין. ממליץ עליו בחום!

29/6/2024

מאיה ערד לא מאכזבת. 3 סיפורים מלאי רגישות על היחסים המורכבים בתוך המשפחה. לא רציתי שייגמר

17/4/2023

כמו כל ספריה של מאינ ערד רשום ברגישות,בחוכמה ובאופן מעניין וסוחף

18/3/2023

מעולה

12/8/2022

שלושה סיפורים קצרים סוחפים ומטלטלים דווקא משום עיסוקם ביומיומי.

11/2/2018

שלוש נובלות נהדרות, אינטלגנטיות, כתובות בכשרון המופלא של ערד.

בסיפור הראשון מצפה המתרגם שביט בן נון לביקורה של אחותו הרוצה לתת לו לקרוא כתב יד משל עצמה ולהביע את דעתו. זה מתרחש ביום ההולדת השמונים של אביו, המשורר הידוע, שכבר אינו בין החיים, והוא מוזמן לנאום בערב שאורגן לציון יום ההולדת.
היכולת של ערד ליצור דמות סטריאוטיפית מעט אבל אמינה במספר הינפי קולמוס ניכרת כאן:
שבתאי המתנכר לאחותו ומתייחס אליה בהתנשאות, כשבתוך תוכו הוא אכול רגשות נחיתות וצמא להכרה מצטייר לעינינו בבהירות.
ערד, כמובן, מודעת לקלישאתיות ומנטרלת אותה בעזרת ראיון עיתונאי עם שביט, בו העיתונאית מתעלמת פחות או יותר מכל מה שיש לשביט לומר על מלאכת התרגום ומתמקדת בסנסציה: "האם אתה חושש לעמוד בצילו של אביך?" "האם אתה חש שאביך סירס אותך?"
הסיפור עובר מקטעים דמיוניים של "כתב היד" של האחות, אותו מדמיין שביט, כל פעם בסגנון אחר מעט, אל קורות חייו וזכרונותיו מהם, הנשזרים בכתב היד הדמיוני.
האנלוגיה מצטיירת לעינינו בבהירות אף היא: שבתאי משחזר, ביחסו לאחותו, את יחסו של אביו אליו.
וכך - שבתאי אנלוגי מצד אחד לאביו - המתנכר, המתנשא, המזלזל ומצד שני - לנגה - הבינונית, הצמאה לאהבה ולהכרה.
למה כל כך קשה לו, לשביט, לקרוא את כתב היד של נגה? האם זהו קוצר רוח וחוסר עניין כמו שהוא מנסה להפגין לאורך הסיפור, או שמא הוא חושש לראות את בינוניותו שלו משתקפת בכתב היד שלה?
האם יהיה מסוגל לראות באביו, אליו הוא מנסה להידמות, במודע או שלא, גם את הצד הנזקק, החסר, שיש בו עצמו?
והאם יצליח, בסופו של דבר, להיכשל טוב יותר מאביו ומחברו המשורר המזדקן - כשמו של הסיפור "fail better"? כלומר - האם הדור הבא רק משחזר את הכשלונות או שהוא מצליח להתעלות קצת, להשתפר?
הדמויות בסיפור מדברות כל אחת בסגנונה המיוחד לה והמאפיין אותה, נקודה שבה הרבה סופרים נופלים - כשכל הדמויות מדברות באותו קול.
וכמובן, מכיוון שזוהי מאיה ערד - דמותו של המתרגם לא תבוא ללא דיון והדגמות בנושא התרגום, מונחים מתחום השירה יתעופפו באוויר - יאמבים, טרוכאים והקסמטרים יתבזבזו על קוראים בלתי משכילים כמוני, תרגומים לדוגמה של הורטיוס, בקט ולארקין, יתנו הצצה לקשיי התרגום, ומן הסתם אף הם מתבזבזים על חסרי ההשכלה שאינם מכירים את המקור האנגלי או הלטיני (כן, שוב אני). אני אתנחם לי בכך שהבנתי את משחק המילים "שביט של עופכין", שמן הסתם חלק מהקוראים החמיצו.

בסיפור השני, בן דמותו של שביט - ירון.
כמו שביט, גם ירון בן להורים גרושים, נטול סבלנות והבנה לאמו.
כמו שביט - גם הוא רווק ובודד.
שניהם מצליחים בתחומם, אבל בעלי רגשות נחיתות כלפי המצליחים מהם.
שביט - כלפי אביו המשורר הנודע, יוחאי - חברו לשעבר לספסל הלימודים המתרגם תרגומים אלגנטיים יותר ממנו.
ירון - כלפי יעל, בתה המוצלחת והמשכילה ממנו של חברתו החדשה של אביו.
אפילו השמות של שניהם אירוניים:
שביט - כלל אינו כוכב מזהיר בתחומו, ואילו ירון - נטול שמחת חיים ורון.
וגם ירון - ספק אם יצליח to fail better מההורים שלו.
"הכי גרוע זה להישאר לבד" אומרת אמו של ירון, ואילו הוא מטיח בה: "הכי גרוע זה להתפשר". אבל הסיפור, שמזמן לו אפשרויות של פשרה שהוא עיוור להן או דוחה אותן, רומז לנו מאחורי גבו שאולי, דווקא, אמו היא הצודקת.

בסיפור השלישי אם ובנה יוצאים לטיול בר מצווה בפריז.
גם כאן, ההורים גרושים, והבן, נדב, אולי צפוי להפוך בעתיד לבן דמותם של שביט וירון.
מה שבטוח - האירוניה בשמות הגיבורים נמשכת גם כאן, ונדב איננו כה נדיב. או, ליתר דיוק, הוא נדיב בעיני עצמו - שהרי הוא מתנדב להתארח בבתיהם של קרובי משפחה וחברים רחוקים המוכנים לארח אותו ואת אמו בעת טיולם, שכן תקציבם אינו מאפשר להם להתארח בבתי מלון.
היחסים בין נדב לבין אמו מזכירים מעט את יחסיהם של דודה פטוניה ודאדלי מהארי פוטר: היא מפנקת אותו, מתחשבת בו מעל ומעבר ונוטה לפרש את מעשיו באופן החיובי ביותר שאפשר, גם כשאי אפשר.
בניגוד לדודה פטוניה, דפנה צפויה לפקוח עיניים במהלך הסיפור ולראות משהו מהאמת הכואבת על בנה.
זהו הסיפור היחיד שיש בו שינוי והתפתחות (חיובית!) בדמויות הגיבורים. מצד אחד - זה הופך אותו לאופטימי ומעניין יותר מהסיפורים הקודמים. מצד שני - מעט לא אמין. תוכחה חריפה מצד אמו מצליחה לפקוח את עיניו של נדב ולחולל בו שינוי. במציאות - הייתי מצפה שיתמלא מרירות וכעס ויאשים את כל העולם ואת אמו בפרט, ולא יודה שאצלו יש בעיה. אפילו לדאדלי לקח שבעה ספרים לפני שחל בו שמץ של שינוי ביחס להארי...
בכל זאת, על רקע הסיפורים הקודמים, הסיפור מעורר את המחשבה שאולי אם מישהו היה מציב מראה בפניהם של גיבורי הסיפורים הקודמים עוד בילדותם - גם הם היו מצליחים להתפתח אחרת, להשתנות ולעלות על דרך המלך.
מומלץ

6/2/2025

מצוין

3/7/2024

ממליץ להתחיל מהסיפור השלישי, כי אם העולם יעמוד מלכת לפני שתגיעו אליו ההפסד יהיה כולו שלכם.

24/3/2024

היכולת של מאיה ערד לתאר ממצבים, לספר אותם באה ליידי ביטוי גם כאן. אניצפחותצאוהבת סיפורים ובכל זאת היה מרתק

30/5/2022

הסיפור הראשון היה מייגע. השני והשלישי ממש יפים ומעניינים! וכואבים..כל משפחה וכאבה. מותח ומרגש

22/1/2019

אל תקראו את הביקורות הבאהץ לפני שתקראו את הספר. יש כאן ספוילר רציני.

18/7/2023

בינוני מינוס

15/10/2024

מאכזב

תמונות משפחה מאיה ערד

1
 
...בלב הולם התדפקה על הדלת. השקט הטורד מן העבר השני העכיר את רוחה. האומנם שכח את פגישתם? היא המתינה עוד רגע בטרם אזרה עוז. באצבע חרדה הקישה קלות על הדלת. דלת פשוטה, חלקה, אפרורית. רק עינית זעירה, ומעליה לוחית פלסטיק שחורה שאותיות לבנות חרוטות בה: ש. בן נון. כמה היטב הכירה את האותיות האלה: ש. בן נון. שבתאי בן נון. אחיה...
שוב התבוננה בדלת, מהססת אם לנקוש בשלישית. צלילי הסימפוניה התשיעית של בטהובן נשמעו מן העבר השני. ודאי הוא טרוד אצל שולחן הכתיבה שלו, שקוע כל כולו בעבודתו, נסחף בצלילי המוזיקה המלווה אותו תמיד. רק משעמדה לנקוש בשלישית נשמע קול צעדיו ההחלטיים, הנמרצים. היא יכלה לדמיינו, נטרד משולחן העבודה שלו, ממהר לעבר הדלת, מוחה טיפות זיעה ממצחו במטפחת הבד המעומלנת שלו, מעביר יד על פדחתו, שבמרכזה כבר התנוססה קרחת קטנה, מבהיקה...
 
תמיד הוא מדמיין את הרע מכל. ומי יאשים אותו? ממילא לרוב הרע מכל הוא זה שמתרחש. למעשה, כבר התרחש. צלצול הטלפון הפריע את שנת הבוקר שלו והתערבב בקרני השמש של ראשית הקיץ שחדרו מחרכי התריסים. מתוך ספק חלום הקשיב להודעה המתנשמת, החנוקה, שהשאירה על המשיבון אחותו הצעירה, אחותו למחצה. עד שהתהפך והתייסר בקורי יקיצה שמע את טריקת הניתוק. עשר וארבעים, התנחם כשקירב אל עיניו את השעון המעורר. בידו הימנית הרכיב את משקפיו, ואז העביר, בלי משים, את האצבעות בבלוריתו המלאה, הסמיכה, המשובצת רצים של כסף, יושב, נרפה, עוד רגע על קצה מיטתו, בטרם גרר את עצמו אל המטבח, מפעיל בדרכו את המשיבון.
שתיקה קצרה, כאילו נמלכה בדעתה אם להשאיר אחריה הודעה. קול המים הזורמים, ששטף בהם את קנקן הקפה, החריש את דבריה. הוא הניח את שלושת חלקי הקנקן השטופים על השיש, מחה את ידיו בתחתוני הבוקסר שלגופו וניגש אל הטלפון, לשמוע שוב את ההודעה. "שביט?.." שמע את קולה בעודו דוחס את האבקה החומה, הטחונה גס, למקומה המיועד. "אתה בבית? אני בתל-אביב..." הוא הבריג את חלקו העליון של הקנקן בכל כוחו, הניח אותו על הכיריים וגישש אחרי גפרורים במגירת המטבח. "אם אתה בבית, תענה, טוב? אני בתל-אביב היום, ו..." פתאום השתנה גון קולה, לא עוד רהוי ומהוסס: "אני אעבור אצלך היום בערב. אם לא תהיה אני אשאיר לך משהו בארון חשמל." סוף-סוף מצא חפיסת גפרורים מלאה כמעט, על אף שפס הגופרית שבצד הקופסה היה כבר שחוק למדי. פעמיים-שלוש חיכך את הגפרור בכל כוחו עד שהעלה ניצוץ. "זה סיפור..." שוב נסוג קולה לקדמותו, "סיפור אוטוביוגרפי. אני מקווה שיעניין אותך לקרוא..." ואז, בבת-אחת, צנח, רפה: "טוב, ביי."
 
כעת, יושב על הכיסא במטבחו, ממתין למים שיתאדו ויזרמו מעלה, דרך האבקה, עד שישובו למצב הצבירה המקורי שלהם, כקפה, החל לשער את גודל הצרה. סיפור אוטוביוגרפי. והרי הוא יכול לשער בדיוק מה כתוב בו:
 
הוא פתח את הדלת, סוקר בעיון את דמותה. בנימוס מופלג הזמין אותה להיכנס, אולם מבטו היה קצר רוח. מדוע היא מופיעה אצלו מבלי להודיע מראש? מה רצונה? היא התיישבה מולו בחדר העבודה הספון ספרים, חרדה, לא מעזה להביע את משאלתה בפניו. בתיק הצד הקלוע שלה המתינו כל העת, כעדים אילמים, הדפים שאמרה לתת לו, סיפורה, פרי עטה, שכתבה בדם ליבה...
 
פכפוך הקפה העיר אותו משרעפיו. הוא כיבה את האש, מיהר לאחוז בידית הקנקן במגבת, לבל ייכווה, ותר אחר כוס נקייה. שתכתוב, חשב לעצמו, עוקב אחר קוביית הסוכר המתמוססת בתחתית הכוס. שתכתוב מה שהיא רוצה. שתנסה לפרסם, אפילו, גיחך לעצמו, לוגם מהקפה. אילו רק ידע מה כופה אותה להראות לו את מה שהיא מכנה, בהנאה אווילית, סיפור אוטוביוגרפי.
 
מגיע לו. כי הבטיח לה. כי לפני שלוש שנים התחייב שיקרא, בבוא היום, כל מה שתבקש. רק לא עכשיו, הודיע לה אז, כשישבה מולו במדיה ספוגי הגשם, הצמודים לגופה. לא כרגע. הוא אינו מאמין בכתיבה של גיל ההתבגרות. והרי טכנית היא עדיין בגיל ההתבגרות, הסביר לנערה שהביטה בו, מתאמצת לכסות על עלבונה, ומי כתב משהו ראוי לשמו בגיל ההתבגרות? נו, טוב, פסק, אולי ארתור רֶמבּוֹ... אבל ככל שהתאמץ, לא הצליח לעמוד בפני התחינה האילמת, בפני המבט העגום, המאוכזב, וכך מילכד את עצמו, מישכן את עתידו בתמורה לרווחה רגעית. אין טעם שיקרא יצירות בוסר של מתבגרת, הודיע לה. הוא אינו מסוגל לעשות הנחות. אם יקרא, יתייחס למה שכתבה כאל יצירה של סופר בוגר. ואז מה? סתם תיעלב. לא חבל?
היא מיהרה לאשר, מהדקת אל גופה את ערימת הדפים שביקשה לתת לו. כשקמה ללכת, מתנצלת על שגזלה מזמנו, אמר לה: העיקר ההתמדה. לכתוב ולתקן ושוב לכתוב. אם תתמיד, הבטיח לה, אם תמשיך לכתוב - יקרא מה שתיתן לו ויעיר הערות. הוא מתחייב. שתבוא אליו בעוד שנ... לא, תיקן את עצמו. בעוד שלוש שנים.
 
מי היה מאמין שתמשיך ותכתוב. הוא היה משוכנע שתרפה, שתתייאש, ככל אותן תרנגולות-מטילות בנות גילה שהביצים שדגרו עליהן בשקדנות כזו העפישו ולא הופרו. ואפילו ציין לעצמו בסיפוק, לפני שלושה, ארבעה חודשים, כשנפגשו בבית אמו, שהנה, חלפו כבר שלוש שנים כמעט מאז הופיעה אצלו, משמע - ניצל. היא דיברה על הסמינר "ויטגנשטיין וראסל" שלקחה בחוג לפילוסופיה, העשרה ללימודי הפסיכולוגיה והספרות. סיפרה על התנדבותה במעון לנערות חוסות, על תעודת ההוראה שהיא מקווה להשיג בשנה הבאה, "כי מפילוסופיה לא קונים במכולת". הוא היה מרוצה, כמעט. סוף-סוף היא הופכת לבן-אדם. שום רמז לא היה, שום אקדמה ל"סיפור אוטוביוגרפי".
 
"כל סיפור הוא אוטוביוגרפי," חיוותה את דעתה לפניו באותו ביקור, לפני שלוש שנים ויותר. "כל סיפור טוב," הטעימה. הוא צמצם את עיניו וחייך, לא טורח להשיב.
"עמוס עוז אמר פעם," ציטטה בהתלהבות, "שכל דבר שהוא כותב הוא אוטוביוגרפי, אפילו אם הוא יכתוב על..."
הוא קטע אותה: "אבא אבן ו..."
"מה," התאכזבה, "אתה מכיר את זה?"
"טוב," סינן, לא מתאמץ להסתיר את לעגו, "רק איזה מאתיים אלף איש קראו את הביוגרפיה של עמוס עוז..."
"אוטוביוגרפיה," תיקנה, מתעלמת, או לא מבחינה, ומייד המשיכה: כל הספרים שהיא הכי אוהבת הם אוטוביוגרפיים. תומאס מאן. דוסטוייבסקי. אפילו עגנון, ידוע הרי... וגם השירה. אלה המשוררים שהיא אוהבת. השירה האישית, של הפרטים הקטנים, חיי היומיום, חיי האהבה. נתן זך, יהודה עמיחי, אייר, אמרה את שמו בפמיליאריות שלא הכיר, ונבהלה לשים סייג: אבא שלך...

עוד ספרים של מאיה ערד