אני לא מפסיקה ליילל. לא זוכרת מתי בכיתי ככה מספר. לאה נכנסה לי ללב ואני מופעלת ממנה כל כך. צריכה עכשיו לפנות זמן להבין מה היא עשתה לי ולמה. תודה על יצירת מופת
וואוו, אהבתי מאוד ! התחיל קצת לאט, היה לי קשה להיכנס ולקרוא ברצף והאמצע היה קצת מעייף. אבל לאט לאט הדברים נבנו ליצירה מרשימה. לא רציתי שיגיע הסוף מכיוון שהוא ידוע מראש. ספר נהדר בעיני - עובר על רצף השנים בצורה מדויקת.
ספר שמשקף הסטוריה של המאה האחרונה, כפי שמתבטא מעיני האדם הרגיל. כתוב נפלא.
וואו, איזה ספר מרגש! אני כותבת בדמעות!! ספר מיוחד ומעניין.. אהבתי ממש את הדרך שבה הסופרת שילבה את עצמה בתוך הסיפור ❤️
מדהים מדהים מדהים!!!!! הייתי סקפטית, נותרתי עם חור בלב. איזה ספר מושלם. מקנאה במי שעדיין לא קרא. לא יכולתי להניח, השאיר אותי ערה עד 4 בבוקר כשיש לי תינוק שרק נולד. אחד הטובים שקראתי אי פעם.
I absolutely loved learning about Leah from her letters. What a great way to tell a story. The more I read the more I fell in love with Leah. She had a hard life but her optimism and perseverance prevailed.
מומלץ בחום סיפור אנושי ופשוט, ובזה יופיו. מסמך תיעוד של תקופה וחיים של אישה אחת
קראתי ברצף אחד. אמנם הייתי בטיסות ארוכות אבל בלי קשר הספר משובח. מספר סיפור אמיתי על החיים של כולנו עם ההצלחות והכשלונות.
ספר נפלא, מרגש ומעורר מחשבה. אהבתי מאד את הדרך שבה הדמות מתפתחת דרך המכתבים ובעיקר את הכנות של הגיבורה. על אף הביקורת שחשתי כלפי חלק מהבחירות שלה, הצלחתי להתחבר אליה ולהעריך אותה מאד. ספר שיש בו גם נוסטלגיה, גם מבט מפוכח על החלומות של פעם, גם מבט רחב על תהליכים שקרו בארץ ובארה"ב. מרתק וקולח.
ספר מעולה. מכתבים לשנה חדשה שיוצרים רצף חיים וציר היסטורי לאומי ישראלי מול תפיסת היורדים. מעניין כסיפור של אישה אחת, של ישראלית עולה חדשה ויורדת, של מערכות יחסים, של בחירות. ובנוסף הספר משקף ראייה היסטורית והתפתחות מעמד האישה בעולם.
הגרסה הקולית מעולה. הספר טילטל אותי מאוד. לא אפרט מדוע אולם בהחלט ממליצה מאוד להאזין או לקרא.
מהיפים והמרגשים שקראתי. כל כך היה נוגע ללב ללוות את הדמות הראשית במשך חייה. אהבתי גם את הפורמט של האיגרות ברכה לשנה החדשה.
איזה סיפור נהדר! כמה חוכמה לקחת דמות אחת ולתת לה לדבר במשך שנים כה רבות. האזנתי לספר- הקריינות פשוט נפלאה, עד כדי כך שבימים האחרונים התחלתי לדבר לעצמי בקולה ובטונציה של הקריינית (: סיפור מלא אנושיות, הישרדות, נשיות- במיוחד הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו כדי להצליח לעבור את החיים האלו בתחושת מסוגלות, הצלחה ואהבה. מלאכת מחשבת של יצירה ספרותית, שאני לגמרי שוקלת- למרות הטלת הספק של ה"עורכת" (:- לשוחח על הספר עם מועדוני הקריאה שלי.
כתוב מקסים ואמין, נהנתי מכל רגע. נקודת מבט מקורית על המורכבות של החיים בתקופה אחרת אבל גם כיום קריאה מהנה ביותר
אהבתי מאוד את הספר, הוא קליל, מקפל בתוכו חיים שלמים של אישה לא שלמה. ממליצה בחום.
אהבתי! הסופרת מתארת את חיי לאה דרך מכתביה בצורה כל כך מובנת שאין צורך בהרבה מילים ותאורים. כל מילה מעבירה את התחושות, הרגשות, הדעות והאופטימיות של גיבורת הספר.
גם עכשיו, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר , אני לא בטוחה האם מדובר בסיפור אמיתי או עלילה פרי דימונה של הסופרת, או שאולי אני לא רוצה לדעת. (דילגתי על הפסקה הרלוונטית בפתח דבר :)) קראתי את הספר בשקיקה, הוא כתוב בפשטות כאילו הכותבת מדברת את הסיפור, כך שלאורך כל הספר הייתי זבוב על הקיר . עד הפרק האחרון, אמא ב 6 פריטים, ששאב אותי לגמרי פנימה.... מכיוון שכאן הזדהיתי ; אני חליתי בסרטן השד, אמא שלי נפטרה טרם זמנה לפני 4 שנים. אמא שהיתה יצירתית בדרך שבה מצאה דרכים להתמודד עם הכדור המסובב Curve ball כמו שאומרים באנגלית האתגרים שהחיים הציבו בפניה, פעם ועוד פעם, והיא כמו עוף החול המציאה את עצמה מחדש. תודה למאיה ערד ולדר' גברי-אלה סדן שהזכירו לי את הצד היפה הזה באמת שלי (אם כי זה לווה בהרבה דמעות והמון טישיו ) ועל עבודת הקודש של העלאת החשיבות של לימודי המגדר לשיח ציבורי כזה או אחר. ללא ספק ספר חובה לכל אישה.
ספר מעולה, לא יעלתי להניח אותו מידי. כל כך הרבה ניואנסים שהזכירו לי דמויות מעברי. מאיה ערד לא מפסיקה להפתיע בכתיבתה המעולה ובחדות אבחנתה
ספר נוגע ללב, מכעיס, מעציב, מעורר אהדה וגם לעיתים רחמים על לאה, הדמות המרכזית. הקריאה סוחפת והספר מעניין עד הרגע האחרון כולל אי הבהירות האם אלו אכן מכתבים אמיתיים או פרי דמיונה של הסופרת, כולל דברי הסיום של בנה של לאה. ממליצה לקרא, ספר טוב שקשה לעזוב.
נהדרת. פשוט נהדרת. כולל הטיפי-דמעות מהתרגשות בסוף. כמו כל הדמויות הנשיות של מאיה ערד, גם לאה מתגלה ככלפטע בהתחלה (וגם ככה לבסוף באחרית הדבר) אבל היא קצת אנטי גיבורה: לא משתלבת בחברה ועדיין יוצא אליה הלב. סיפור מדהים שנפרש על פני 50 שנה ומתוכו אפשר לשמוע ולחוש את שינויי הזמן: מהמהפכה הטכנולוגית ועד תנועת המי טו. ספר מעולה, כמו שאר יצירותיה של מאיה ערד. מומלץ מאוד
ספר קל לקריאה, יש בו פשטות ממכרת. מעביר את הקורא מסע באמפתיה כלפי הדמות הראשית שאינה קלה לעיכול. להערכתי, כל קורא מתאהב בה בסוף ובעיקר ליבו יוצא אליה עם רגשות אשם כבדים שהעזנו לשפוט אותה לחומרה כמה וכמה פעמים לאורך העלילה.
כתיבה קולחת, רעיון מרתק בשביל ספר בעיניי, הדמויות היו כל כך חיות, הדמות הראשית נכנסה לי כל כך ללב. לא יכולתי להוריד מהידיים, ולמרות זאת, ניסיתי לקרוא לאט מת תקווה שהספר לא יגיע לקיצו במהרה. מומלץ בחום
הספר כתוב באופן מקורי ומעניין. דמות הגיבורה, לאה, עמוקה, מלאת רבדים ונכנסת ללב הקורא. דמותה של לאה והמקומות שהיא מועדת בהם כל פעם מחדש נוגעים ללב. עם זאת, היא אופטימיסטית בלתי נלאית ויודעת לשים את המשברים מאחור ולהמשיך קדימה. ספר המורכב ממכתבים עלול להיות מעט מייגע לקורא, אבל במקרה זה שטף הקריאה ורמת העניין לאורך הספר כמעט שלא נפגעים. לסיכום - מומלץ מאד לקריאה.
עונג צרוף. הנה כמה זה טוב - רכשתי בגרסה קולית להאזין בהליכות בוקר, מה שלרוב אומר שהאזין לספר במשך שבוע שבועיים. הפעם, יצאתי להליכה התחלתי להאזין ולא הצלחתי לעצור. ביטלתי את הפגישות לכל היום לקחתי לעצמי יום חופש וסיימתי את הכל באותו היום. A day well spent
ספר מרתק, ייחודי בכתיבה ובמחשבה. בדרך פתלתלה ומלאת מחשבה וכשרון הסופרת מעבירה אותה במסלול חייה של לאה. בכולנו יש קצת לאה כזו, אופטימית וקצת מידי, אולי על גבול במעורר האם יש טמטום קל. אבל הבנה שמהלך חייה השפיע על קורותיה. סיימתי את הספר בבכי קורע לב. כולנו גדלנו אצל לאה, יש בנו ממנה וגם בילדינו.
איזה רעיון מקסים לספר סיפור חיים בצורה כזו. והביצוע כרגיל אצל מאיה ערד, לא פחות ממושלם. מעניינות הרפלקציות בתטך הסיפור והרפלקציות שהסיפור מעביר את הקוראת. נפלא!
ספר מצויין. הנאה צרופה. הספר כתוב כמכתבים שהדמות הראשית כותבת אחת לשנה בראש השנה, קונספט מיוחד שהופך את הספר למהנה ומעניין במיוחד. מצאתי את עצמי ממש מרגישה שעברתי חיים שלמים עם הדמות הראשית. ספר שנשאר איתך גם הרבה אחרי הקריאה, מומלץ!
אחד הספרים המרגשים והטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. לא האמנתי שספר המורכב כולו ממכתבי שנה טובה יהיה כל כך נוגע ללב. מדהים!
הספרים של מאיה ערד מצליחים לרתק כל פעם מחדש, לא רק בתוכן אלא גם בתחכום המבנה הספרותי. כך גם בספר הזה- דרך המכתבים נפרסת יריעת חיים שלמה ומרתקת שתדבר לקוראים בני כמה דורות.
האמת שסיימתי את הספר כבר מזמן, ואינני זוכרת אם כתבתי המלצה בזמנו. האמת שבדפים הראשונים של הספא חשתי אכזבה; מאיה ערד היא סופרת מ
מהמשובחים שחיברה מאיה ערד. קורות חיים אפיסטולריים המקפלים בתוכם את סיפור כל ה״יורדים״ באמריקה מבלי להקריב את קולה הייחודי של הדמות המספרת. כמו ברבים מספריה, שולטת כאן האירוניה הדרמטית: לאה כותבת מכתב מדי שנה לחברותיה מימי סמינר המורות ומסתירה מהן, אך בעיקר מעצמה, את פגמיה וכישלונותיה -- שדווקא הם המאירים את אנושיותה.
מפתיע כמה מרגש הספר הזה. לכאורה רק מכתבים בשפה כמעט דיבורית, ובכל זאת סוחף ונוגע מאוד ללב..
ספר מרגש מאוד, נותן פרספקטיבה על החיים שחולפים מהר ואנחנו לא מספיקים להגשים את החלומות שלנו, שבעצם נמצאים ממש לידנו.
יופי של כתיבה, מאוד נהניתי מהסגנון ומהסיפור עצמו. נוגע ללב בעיני, ממליצה מאוד.
וואהו! התנגשות של תמימות, אופטימיות אינסופית, ושמחה, על חופי המציאות, האמת, והכאב. איזו דמות נפלאה נרקחה פה. הספר שהכי אהבתי של מאיה ערד. מומלץ ממש!
אהבתי ממש! חיכיתי בשקיקה לכל מכתב.... מזל שלא הייתי צריכה לחכות שנה בין כל מכתב ומכתב....
נפלא, מעורר הרבה מחשבות, כואב, מסקרן, נוגע ללב. הסוף מרגש מאין כמותו. היו ללאה חיים קשים והגיע לה להיות אהובה.
ספר נהדר עם דמות שנויה במחלוקת ועדין סוחפת מעניינת מרגשת ונוגעת ללב. זהו סיפור על הגירה; על הישרדות; על תקוות ואכזבות; על היטמעות וקבלה בחברה; על בגידות; ועל שקרים; על חבריות; על געגוע ; ועל אהבה; אהבת אדם; ואהבה ותאווה לחיים ולהצלחות. וזה גם סיפור על כתיבה. ועֲרָד היא אחת הסופרות הבודדות שמצליחה לחדש ולהתחדש וללהטט בשום שכל בלב קוראיה.
הספר משתף בצמיחה אוצהתבגרות של לאה הגיבורה, דרך מכתבים שבהם היא מגלה ומסתירה. חוויה לעבור 50 שנה כמעט דרכה, ללוות אותה, לבקר ובעיקר לחבק, ביחוד בסוף, ביחוד כשהכתיבה חושפת כמה אותם חיים נחווים אחרת מנקודות מבט שונות.
אני גם נולדתי ברומניה, גדלתי בארץ, וחי בארה״ב יותר מ 30 שנה. שני שליש הראשונים של הספר זה בול החיים שלי בארה״ב. השליש האחרון הוא פשוט מדהים - והסיום קרע לי את הלב. מומלץ מאוד.
מאוד נהניתי..התחלתי עם ספקנות, אך לא יכולתי להפסיק לקרוא, מפרק לפרק הסקרנות גברה. ממליצה בהנאה
ספר נהדר. כתוב בעברית פשוטה וקולחת. אך יפור החיים אינו טריוויאלי כלל. אפילו שקשה להזדהות עם גיבורה עדיין הרבה סימפתיה התפתחה בי כלפיה. ספר מעשיר ולא אוסב אותך גם בסיומו. תודה רבה ללסופרת וגם לקרינית!
גם הספר הזה של מיה ערד, לא איכזב. קראתי בשקיקה. מי שעובר אתגרים בחייו, כמוני, מאוד יכול להתחבר להפכפכות של החיים שמתוארת כל כך יפה בספר, דרך הדמות. מי שהתקווה מחזיקה אותו באתגרים הללו, יכול למצוא אותה ודרכים לאחוז בה, בספר הזה. תענוג. מומלץ בחום.
מקסים, מרגש, אמיתי. כל כך קריא שקשה להפסיק לקרוא. מאוד נהניתי ולא רציתי לסיים לקרוא אותו.
מושלם היסטוריה במיטבה זוית נהדרת ליהודים וישראלים אמריקאים ולמה שחשבו הישראלים על יהודי ארהב
ספר מקסים. לכאורה משעמם אבל אי אפשר להפסיק לקרוא. רוצים לדעת מה יקרה. מאוד ממליצה.
אחד הספרים הטובים שקראתי. ספר עצוב, מצחיק ומרגש. מאיה ערד היא באמת סופרת מוכשרת ויוצאת דופן.
סיפור נהדר ומרתק, המעורר למחשבה על מעמד האישה ועל הבחירות שאנחנו עושים בחיים. לא מפסיקה לחשוב עליו. מומלץ בחום.
הספר כתוב נפלא לא נותן חשק להתנתק ממנו. במהלך הקריאה כל אחד יכול למצוא משהו ממנו. נהנתי מאוד
ספר כייפי לקריאה, נותן מבט על תהליכים חברתיים וגלובליים באופן מאו ד מיוחד
ספר מקסים, מרגש. כל הגיבורות של מאיה קצת תמימות, לא ממש משתלבות אבל לאה מיוחדת. התמודדה עם חיים לא פשוטים, מהגרת פעמיים בחייה, קבלה החלטות לא נכונות בגלל תמימותה אבל עם זאת כולה אופטימיות עד לסופה. גילוי נאות מאיה ערד היתה חברתי מבית ספר יסודי.
ספא מדהים. הולך ומשתבח, מלא בהפתעות ותפניות כמו החיים עצמם. מאיה ערד סופרת מדהימה. תודה לך
פשוט מקסים,לא יכולתי להניח אותו והצטערתי כשנגמר,מסוג הספרים שלא שוכחים,אבל כל מה שמאיה ערד כותבת אני אוהבת
וואו, מדהים. קפסולת זמן של חיים שלמים. מרגש ויפהפה עם כל הכיעור והעליבות שבו. “לא ייאמן מה שספרות טובה יכולה לעשות!”
ספר נפלא. רהוט. מתאר בדיוק רב דמות הלוקה בחוסר רפלקציה לגבי חייה. חיי היורדים בארהב. כתיבה משובחת. זורם וקריא.
ספר מקסים. כל כך מעניין לחוות את העולם וכל השינויים והמהפכות שהתרחשו ב50 שנה דרך עיניה וסיפור חייה של דמות אחת. דמות טרגית שאי אפשר לא לאהוב. ממליצה מאוד.
קראתי את כל הספרים של מאיה ערד, אהבתי את כולם, את הספר הזה אהבתי במיוחד. הרעיון, מבנה הסיפור, העלילה. פשוט ספר נפלא
האמת שמכתבים זה לא הקונספט האהוב עליי, אבל משהו בגיבורה משך ושבר לי את הלב בו זמנית, למדתי לאהוב אותה ממכתב למכתב וגם להעריץ
מרתק! כתיבה משובחת! נקשרים ללאה הדמות הראשית מיד. פורמט מיוחד ושונה. צחקתי, התרגשתי, הזדהיתי, דמעתי. מה אפשר לבקש יותר מספר? מומלץ
וואו, אין מילים, מאיה ערד מצליחה כל פעם מחדש ליצור דמויות כל כך מדויקות ומרתקות. תענוג
מבריק, סוחף, זורם בין נופיי חיינו ומתאר אותם בכשרון יוצא דופן. ששאפו גדול
מאיה ערד מפתיעה כל פעם מחדש עם סגנון חדש ודרך חדשה לספר סיפור. סיפור חיים אישי שלוב בסיפור ההיסטוריה של חצי המאה האחרונה. רגיש, עצוב, מצחיק ונפלא. מומלץ בחום!
אני אוהבת מאד את דרך הכתיבה של מאיה ערד ונהניתי מקריאת כל ספריה הקודמים. כשנודע לי שהספר החדש "שנים טובות "יצא לאור, הזדרזתי לקרוא אותו וכרגיל, נהניתי, הן מהתוכן והן מדרך ההגשה המיוחדת, בה בחרה הפעם הסופרת. אני מקווה שעוד נכונו לקהל הקוראים ספרים טובים כאלה, שמבטאים את ההיכרות המעמיקה עם הטבע האנושי, בשנים הבאות וכולנו נמשיך ליהנות מהם.
לקח לי הרבה זמן להתחבר לספר ולא אחת שקלתי להפסיק לקרוא על האישה הפרובנציאלית וחסרת הביטחון הזאת. מזל שהתעקשתי, פה ושם בדילוג על כמה עשרות פרטים ודפים, להמשיך לקרוא. רק מהסוף אפשר להבין את עומק היצירה הנפלאה הזאת. כמה חמלה ואהבת אדם. בראוו מאיה
זה ספר נהדר! מרתק, סוחף, למשך זמן קצר הרגשתי שאני ממש חיה את החיים של לאה! הדמות שלה גדלה והתעגלה עם הספר. אני ממליצה בחום
ספר מקסים. יצאתי איתו למסע לאורך תקופות ויבשות. מאוד אוהבת את הספרים של הסופרת. מומלץ בחום.
מצויין! קראתי בהתרגשות ובהזדהות, הספר מרתק! נהנתי מהכתיבה, הידע, הרגישות והתבונה. הספר מעורר רגש ומחשבה, סיימתי לקרא לפני יומיים ואני עדיין בתוכו. ממליצה מאוד!
להכנס לספר של מאיה ערד זה להכנס לתוך הדמויות, להתלבטויות, למונולוגים הפנימים, הטעויות, הציפיות, ולגלות את הפערים שנוצרים עם המציאות. הספר, המורכב ממכתבים שחושפים ומסתירים בו זמנית, סוחף בקריאה, ברצון לעשות פאסט פורווד לחיים ולגלות מה יהיה בסוף... שילוב של אירוניה ואמפטיה בתיאור החוויה של החיים ב״אמריקה״. תענוג לקרוא!
הרגע סיימתי את הספר ואני בוכה מהתרגשות. לא זוכרת מתי זה אי פעם קרה לי. סיפור כל כך פשוט לכאורה ויחד עם זאת סוחף ומעורר הזדהות ורגש. תודה
הספר כתוב נפלא. נהניתי לשחזר בעזרתו גם את חיי. אמנם נולדתי וחייתי בישראל אבל חברות שירדו לארה״ב היו גם היו. הכתיבה אותנטית למספרת הסיפור. סיום הספר בעזרת הכתיבה של הבן מהזווית שלו סגרה את הספר בדרך חכמה. כבוד למאיה ערד על עוד ספר נפלא!!!
מיוחד, אחר, שונה , עם הרבה תובנות על החיים והשינויים שחלו בעולם בתקופה של 50 שנה, מומלץ מאוד
ספר מצוין. עם הקריאה מתפרסת תמונה רחבה ומעניינת של הגיבורה הנוגעת ללב על רגע התמורות החברתיות וחיי הקהילה הישראלית בארה''ב. ממליצה.
מאיה ערד ממשיכה להתעלות על עצמה ברומן שהוא תמונת חייה של אישה מרגשת, מוכרת להחריד, כזו שאפשר לזהות בהרבה מאיתנו, אולי אפילו בעצמינו. מאיה טווה במילים דמות עמוקה ומרשימה, מעוררת הזדהות, כעס, חמלה, שנאה ורחמים. עוד רומן יוצא מהכלל שפשוט אסור לפספס.
מאיה ערד היא הסופרת האהובה עלי. רף הביקורת שלי גבוה עד בלתי אפשרי עם כל ספר חדש שהיא מוציאה, כי איך אפשר שיהיה טוב מקודמו והנה עובדה - אפשר. שנים טובות הוא קריאת חובה בעיני לכל ישראלי.
ספר נהדר, ונעים פרוס על תקופה ארוכה. איפשר לי להיזכר ולהתחבר להרבה רגעים וזכרונות בארץ ובארהב.
ספר נהדר. מאיה יודעת לכתוב בשפה קולחת ומעניינת. נהנית מאוד ותוך שבוע סיימתי בשקיקה את הספר. מומלץ
ספר מושלם מאיה ערד - הסופרת העברית האהובה עלי ביותר, לא מאכזבת ספר נוגע ללב ומרגש ,סיימתי ביום אחד . מחכה כבר לסיפרך הבא
אהבתי. הספרים של ערד תמיד מהנים בעת הקריאה אבל גם נשארים איתי לחשיבה ושאלות אחרי... האם בחרה בדמות זאת כמייצגת את "החלום האמריקאי ושיברו "? האם המכתבים לחברות הם קדם-פייסבוק/אינסטגרם עם התמונות המאושרות שמסתירות חיים אומללים?ואולי האופטימיות שלה שתמיד מתרסקת במבחן החיים באה לומר משהו על הניו-אייג לגווניו שמטיף לחשיבה חיובית ואמונה בעצמי כמפתח להצלחה בחיים...?
עוד ספר נהדר של מאיה ערד. קראתי בישיבה אחת. סוחף משעשע ונוגע ללב. מומלץ מאוד!
אהבתי את הגיבורה לאה , האולי השורדת את החיים הלא פשוטים שלה ,חסרת המזל . אהבתי את המקוריות של פרישת חייה בשנות הטובות לאורך 50 השנים של חייה בארצות הברית. אהבתי את האופטימיות הניצחית והתמימות שלה. ובייחוד את סיפורי שנות חיה האחרונות עם הסיפוק בטיפולה בנכדתה אלה ובצעירי הקהילה.
לכאורה שיא הבנאליה, אבל אני לא מבין מספיק בספרות כדי להוכיח שלא כן. אהבתי מאוד!!
סוחף, מרגש, מצחיק, מעציב - ממש כל קשת הרגשות בספר אחד, מקסים ונעים לקריאה. נשאבתי פנימה ונהנתי מההתפתחות המפתיעה של הסיפור, שכל פעם קיבל תפנית נוספת שהפכה את הקריאה בו ממש להרפתקאה.
אהבתי מאוד גם אנחנו היינו שנים בארה"ב כל מה שכתבה לאה הזכיר לי את הימים ההם. תיאור אמין שמועבר בדרך מיוחדת של כתיבה. מעריצה את מאיה!!
נוגע ללב ויפה, התקווה לשינוי שנה אחרי שנה, יחד עם זרעי הפורענות הבלתי נמנעת הבאה שרואים בקלות בכל מכתב.
נהדר, מרגש, מרתק, מתוחכם. אחד הטובים של הסופרת. שילוב מיוחד במינו בין מבנה וסיפור שמעצים את החוויה. כשסיימתי לקרוא לקח לי זמן לאסוף את כל הרגשות שהתרוצצו לכל עבר ולנסות להבין מה קרה אצלי בראש. מומלץ מאוד.
ספר מצויין, אחד הטובים של מאיה ערד. אני חושב שמה שעושה אותו מצויין הוא העובדה שהפעם מרגישים שהסופרת אוהבת את הדמות - על אף פגמיה. לעניות דעתי החסרון העיקרי של ערד, שהיא סופרת מעולה, זה ההרגשה שהיא לא כל כך אוהבת את הגיבורים שלה, ושהביקורת שלה עליהם ארסית מדי. בספר הזה זה בדיוק להפך. בקיצור, ספר מרגש מאוד ומצויין.
ספר מדהים. חכם, כתוב טוב, ופשוט מרתק. תולדות חיים של אשה הראויה להערכה אך מאבדת את דרכה שוב ושוב. תיאור מהימן של חיי היורדים הרגילים באמריקה ; אלו שלא עשו אקזית והיגרו עקב נסיבות .
ספר מרגש ומאוד ישראלי! קראתי בנשימה אחת ולא יכולתי להניח אותו ממליצה בחום
יצירה גדולה, אולי הגדולה ביותר של ערד עד כה. מתוחכם כרגיל מבחינה צורנית ופילוסופית אבל הפעם גם מרגש עד דמעות.
מצוין! כרגיל מאיה ערד כותבת סיפור אינטליגנטי שנקרא בהנאה, תוך אמירה רחבה יותר על ישראלים בחו"ל ועל אנשים בכלל. גיליתי שנפלתי גם אני לסטיגמות וחרצתי דעה על המספרת. בניגוד לספרים אחרים של ערד, משנים טובות גם התרגשתי.
ספר נפלא, מבריק ונוגע ללב כתמיד של מאיה ערד הנהדרת. תענוג צרוף, לא הצלחתי להפסיק לקרוא!
מאיה ערד הנהדרת כתבה ספר שקוראים בנשימה אחת ואי אפשר להפסיק לקרוא. מבנה הספר המורכב ממכתבים שנתיים מאפשר לצפות בהילוך מהיר בהתפתחות התרבותית שעבר העולם המערבי ובין היתר מעמד האישה ,פמיניזם ועוד. מומלץ
בכל פעם מדהים מחדש שמאיה ערד מצליחה לדבר שוב על חיי ישראלים בארה"ב ובכל זאת לחדש ולעניין.
זה ספר על גלות, אבל לא ממדינה, אלא של אישה מעצמה, מהסודות שלה. השקרים שהיא מספרת לעצמה, הסודות שהיא מסתירה גם מעצמה. ברומן המכתבים הזה כל משפט מסתיר הרבה יותר ממה שמתגלה בו, ויוצר דיוקן מתפתח של נשיות לאורך שנים
כמו במכונת זמן נפרשות על פני הספר, באמצעות המכתבים, 50 שנות חייה של הגיבורה, בשפתה שלה ומנקודת מבטה. מרתק , מצוין, נוגע ללב
מאיה ערד מפליאה ליצור דמויות שקשה מאד לחבב בהתחלה. למרות שמבחינה צורנית ערד עומדת יפה באתגר הרומן האפיסטולארי והמתח נשמר, המכתבים עצמם נקראים בקצת שיעמום. אין בהם הדים מרתקים לרוח התקופה, הנושאים חוזרים על עצמם והשפה לא עשירה במיוחד. עם זאת לקראת הסוף הדמות מתחבבת יותר על הקוראים, ואנו מגלים אישה שלמרות דברים קשים שחוותה זכתה להשלים עם עצמה ועם גורלה.
כתוב מצויין כהרגלה של הסופרת. נוגע ללב ומתוחכם בפשטותו. חייה של ישראלית ״יורדת״ מסופרים מפיה דרך מכתבים לחברות, משנות השישים ועד ימינו, וכלאחר יד, דרך דבריה של אשה יפה ונאיבית אנו נחשפים לסוגיות של הגירה, קהילה גולה, הישרדות, הורות, זוגיות ועוד.
גרסה קולית מצויינת ספר שעורר בי זכרונות ילדות וזכרונות מתקופה בך הייתי בקנדה כשליבי בישראל
ספר יפה ומעורר מחשבה, על ישראל של פעם, על חיים של ישראלים באמריקה ועל מהגרים בכלל. על יחסים בין נשים וגברים ובין הורים לילדים. חלק מהקטעים מרגיזים וחלקם מחמירים לב, חלק מעלים חיוך וחלק גורמים לגלגול עיניים, בדיוק כמו שקטעים בספר אמורים לעשות.
לעמים הכתיבה קצת מעיקה, אבל סהכ מרגש, מעניין ומיוחד. סיפור חיים בקפיצות של שנה, סיפור של אישה אחת, אבל גם סיפור של דורשלם
ההתחלה היתה קשה. כמו יונתן, הבן, עצבנה אותי טיפשותה של לאה הגיבורה. יש גם חזרות על אותם דפוסי התנהגות, כך שמראש יכולתי לדמיין איך תתפתח הלילה. הצכתבים גם כתובים בשפה שבלונית וגם זה עצבן אותי. כל זה השתנה ברבע האחרון של הספר. הכל מקבל טוויסט וכשסיימתי את הקריאה נשארתי עם חיוך של געגוע. בקיצור, ספר ששווה קריאה!
קראתי את כל ספריה של מאיה. מאד אוהב את כתיבתה. הנוכחי טוב, אבל יש לה טובים ממנו.
הספר כתוב בצורה קולחת ,מספק הצצה לשנים ולעשורים קודמים,הוא נותן תמונה על חיי המהגרים הישראלים בארצות הברית. מעניין מאוד מיוחד.( בשבילי קצת יותר מדי תאורי עסקאות נדלן)
הספר די כואב לקריאה, כמו לראות סרט אימה בוא אתה רוצה לצעוק למסך לדמות לא לעשות את מה שהיא עושה. מאוד עצוב ובסוף יש סוג של כפרה שבוא הדמות הראשית מגיעה לנחלה אבל חולה בסרטן. מצד אחד היה קשה לעזוב את הספר מצד שני השאיר בי תחושה לא קלה בלב.
קליל ומקסים. מאיה ערד סוחפת פעם נוספת בראיה האנושית ובאבחון דמויות בזויות מפתיעות ומעניינות. מי שאוהב את מאיה ערד ימצא פה עוד פיסת תענוג...
ספור מרגש מעורר מחשבה והזדהות דרך מקורית לתאר מצבים רגשות ודמויות דרך מכתבים ממליצה מאד
הספר העניק לי חוויית קריאה מוזרה. זה היה כמו לשמוע להג בלתי פוסק של אשה טרחנית שפוגשים במסיבת מחזור או סתם באקראי, ומשתעממים ממה שהיא אומרת. רוב הספר דילגתי על הפרטים התפלים, והיו רבים. לקראת הסוף פיתחתי אמפטיה לדמות, ובסוף סיימתי את הקריאה בדמעות זולגות. השפה אמינה מאוד: כך בדיוק כותבת ישראלית שהתחנכה בארץ בשנות ה-50 והעברית שלה התאבנה בארה"ב. מאיה ערד היא באמת אשפית המלה הכתובה, והטריקים הספרותיים שלה (במיוחד בסוף) מאוד מהנים, אבל הספר פחות טוב מהקודמים שלה (האהוב עלי היה "העלמה מקאזאן"). בכל מקרה, מומלץ לקרוא!
כמו בכל פעם כשמתפרסם ספר של מאיה ערד, גם הפעם הזדרזתי לקרוא. כמו תמיד הספר קריא מאוד ונבלע במהירות, אם כי הוא אחד מהפחות טובים שלה לדעתי. נפרסים כאן חיים שלמים של אישה אקראית למדי, שאנו לומדים לחבב אותה לאורך הקריאה, ומתחדדת ההבנה עד כמה האדם הוא תוצר של נסיבות ושל תקופה, ונשים על אחת כמה וכמה. השתרעות הסיפור על פני חמישים שנה מאפשרת פרספקטיבה של השינויים בתפיסות ובנורמות שחלו במהלך השנים הללו, אך יחד עם זאת ובגלל הסד של היות הסיפור מסופר מעיניה של אותה מספרת על מגבלותיה, הקוראים נאלצים לקרוא גם עמודים ארוכים ומשמימים על סודות הטאפרוור ועל שיווק נדל"ן. אני מבינה מה מאיה ניסתה לעשות כאן (ועל הדרך גם הכניסה לספר את עצמה - בלי להתחנף לעצמה דווקא), אבל הסד של אופן הסיפור גורם לו לגלוש לעיתים לטרחנות ולשעמום. יחד עם זאת הספר, כאמור, קריא, ומעורר מחשבה על נסיבות ועל בחירה, והוא אפוס שכתוב בנאמנות לתקופה וכפי הנראה גם למקום בו הוא מתרחש. הוא יכול היה בקלות להיות ביוגרפיה אמיתית, של אישה אחת שהיא עולם ומלואו.
הנושא של מהגרים לאמריקה,קרוב לליבי ולכן הייתי מרותקת. גם ההבדל בין ה"שואו אופ" לבין הסיפור האמיתי,מוכר ולא חביב... הסוף עצוב,סיפור של החמצה. לדעתי,ניתן היה קצת לקצר בכמה תאורים,במיוחד אלה של הביקורים בחול,כי סה"כ אנחנו לא החברות מהסמינר והיינו בפריז וגם ברומא...
ספר טוב, לא יכולתי להפסיק לקרוא. מאיה כותבת נהדר, הסיפור קצת מאולץ ותלוש אבל הכתיבה מושכת וקולחת.
״שנים טובות״ ושנים רעות. ספר שנדמה כשייך לתרבות הישראלית, שמתעד את חייה של ״יורדת״ לאורך חמישים שנה ולמעשה יכול להקרא כספור מאבק להשרדות של כל אישה. האזנתי לספר הקולי: יפעת ניב ברק קוראת נפלא.
אוהבת את הכתיבה של מאיה ארד. היא תמיד מייצרת פורמט מיוחד לתוכו היא יוצקת את הסיפור. יש בה חמלה ואהבת אדם ויכולת שרטוט נפלאה של נפש האדם. סיימתי את הספר ביום אחד!
התאכזבתי מהבחירה של מאיה ערד האהובה בז'אנר הדי מעצבן של רומן מכתבים אבל היא הוציאה ממנו את המיטב. קראתי את הספר בשלושה שבועות, ולא בשלושה ימים כמו שאר הספרים שלה. בסוף זה סחף והיה עוקצני ונוגע ללב כמו שהיא יודעת. לא הכי טוב שלה אבל היא עדיין אחת הטובות שיש.
לכאורה פטפוט אפוסטולארי חד-צדדי מתמשך והולך לאורך חמישים שנה ותשע מאות מסכי קריאה, אבל בעל כורחך אתה נשאב לעולמה ונסחף על גלי המונולוג מראשית ועד אחרית, מה עוד שהמספרת דוברת בכל מכתב בשני קולות מה שמוסיף ממד קונטרפונקטי ל-CV שלה. וחוץ מזה, כאשר יוצא לאור ספר חדש של מאיה ערד אז קוראים אותו. אין ברירה...
50 שנות חיים של ישראלית בארה"ב מגוללים במכתביה לחברותיה בארץ. בהתחלה הרמתי גבה על הפורמט אבל די מהר נשאבתי לספר ולמרבה הפתעתי נהניתי מקריאתו.
רעיון ייחודי לספר שהוא מין יומן מכתבים שנתי שמספר על קורותיה של צעירה ישראלית שמהגרת לארץ ה"אפשרויות" מכל סיבה שהיא. מעניין ומסקרן בהתחלה, אח"כ קצת לאה ומפורט. מבחינה ספרותית - בינוני... אפשר היה בהחלט לשפר את איכות ורמת הכתיבה.
הספר כתוב בצורה מעניינת - מכתבים כל שנה במהלך 50 שנה אבל החלק החשוב של הספר נמצא ממש בסוף. רוב הספר מזכיר טלנובלה
פחות אהבתי מכל הספרים האחרים של מאיה ארד לקראת הסוף התחברתי אל הספר שוב
מאיה ערד היא אחת הסופרות בעברית האהובות עלי. את ספר הזה ערד נמנעה מלכתוב בשפה ספרותית ובחרה לכתוב בסגנון המתאים למכתבים, ואכן עשתה זאת בצורה מדוייקת ואמינה. אבל זה מה שעומד לצערי בעוכרי הספר: העלילה עמוסה בפרטי פרטים יומיומיים, כמקובל בכתיבת מכתבים, שבשלב מסויים הפכו לי לטרחנים וחסרי עניין.
לא שגרתי, טכניקת כתיבת המכתבים אינה דומה לספור רצוף , אם כי מאיה ערד הצליחה ליצור רצף עלילתע. מעט עמוס מדי לטעמי בפרטים שמייגעים קצת. סהכ קל לקריאה, מושך ומעניין.
התחיל טוב. טוב מאד. אבל במשך הקריאה נמאס לשמוע פרטים על גידול ילדים ובעיות עם חברים ועבודה. ממש דילגתי או רפרפתי על דפים רבים. חבל.
נהניתי מהקריאה להפתעתי כי הסגנון הוא של ספר נוער. מאד הזכיר לי את 'דפי תמר' של דבורה עומר, בהבדל מהותי, תמר מהקיבוץ עושה פחות 'החלטות גרועות'.
העלילה מאוד צפויה. כל פעם שמשהו מתחיל, ברור איך היא יסתיים (כשהגיבורה היא פורסט גאמפ של הקטסטרופות. אין אחת שהיא מפספסת). קריאה די מהנה ברובה אבל לקראת הסוף החזרתיות הזו התישה אותי ודילגתי על עמודים רבים.
ספר קולח וקריא, ויש בו גרעין של סיפור קצת מעניין ובסוף אפילו קצת מרגש, אבל הפורמט של מכתבים שנתיים מעייף, וכוללים "רשימת מכולת" של כל תופעה קלישאתית או אירוע שקרו בכל שנה בארה"ב או ישראל. מי שאוהב שמאלץ יהנה.
הרעיון נחמד אך ממצא את עצמו די מהר והופך משעמם, במיוחד כשאין שום התייחסות לאירועים בקולם של מי ששותפים להם. ספר קריא, אך ממש לא חובה.
ספר קל לקריאה אבל מאכזב ביחס לספרים אחרים של מאיה ערד. מרגיש יותר כמו ניסוי ספרותי מאשר ספר. הדמות הראשית לא ממש מתפתחת במהלך העלילה שמכסה את חייה. זה קצת צורם ולא מתאים למאורעות שהיא עוברת.
לצערי לא נשארתי צמאה ל ״עוד״ סוגיות פשוטת ומורכבות כאילו סופרו מלב כולנו אכן משותף החוט השזור כמעט לכל הישראליות בחול יותר או פחות כתוב קריא מאוד אבל שטוח פחות מאתגר
אני מאוד אוהבת את הספרים.של מאיה ערד, אבל במקרה הזה, היה לי קשה להזדהות עם גיבורה שהיא טיפשה וקלת דעת. וגם הכתיבה היא סוג של נוסטלגיה לא משכנעת. אז חתכתי די מהר.
ישנם מוטיבים יפים בספר (מכתבים פעם בשנה, כותבת בשם ילד), אבל רמת הכתיבה נמוכה והרצון להכניס את כל הסטריאוטיפים של החיים בארצות הברית ובמיוחד בעמק הסיליקון קצת מוגזמים. האכלת הקורא בכפית מיותרת בהסברים, מה גם שמתפרשת כאליטיסטית.
התחלתי לקרוא עם ציפיה גדולה..אוהבת מאוד את מאיה ערד..אבל עיסוק היתר ביומיום. עבודה.עיסקי הנדלן פספס את המרכז.. החיים החולפים הפרושים בין דפי הספר מגיעים אל סופם ומשאירים עצבות נוכח החלוף הבלתי נמנע. הסוף אכן מרגש.
אבל הפעם השתעממתי. מאוד. למען האמת לא הצלחתי להמשיך לקרוא מעבר לשליש ספר, אז קפצתי לשני הפרקים האחרונים וזהו. משהו לא התרומם בספר הזה, לא בסיפור ולא בכתיבה. לא התחברתי גם לקונספט של סיפור שלם במכתבים..
אהבתי את הקשר בין המבנה של הספר לנושא המרכזי בו, לדעתי: איך אנחנו ״אורזים״ את החיים שלנו ומציגים אותם לראווה. זה קשור למרווחים בין פרקי החיים, למי שנמצא בצידו השני של המכתב/ פוסט לצורך העניין, ולרמת המודעות העצמית אליה הגענו בשלב זה. לא אהבתי את החלק האחרון של הסיפור, זה שסוגר מעגל בין הסופרת-המספרת-העורכת- המוציא לאור. לדעתי לא היה דרוש כל הסבר, ולכשניתן כזה נשארתי עם טעם מלאכותי של צבע מאכל. סוף הסיפור מרדד את השיח לנושא אחד מאוד מוגדר, ולנקודת מבט מאוד מצומצמת. ההרגשה בסוף היא של ספר די רדוד, שכתוב בשפה נמוכה מידי, עם מבנה שחוק וסוף צפוי. לא היתה לי הנאה כמעט משום אספקט של הספר, למעט המחשבות שעורר בי. האם זה מספיק? האם אמליץ לקרוא את הספר? לא בטוח
לא נעים להודות, ספר משעמם, ברמה של עיתון לאישה שקוראים במספרה. צר לי, לא ממלצה.
הכי בנאלי ורדוד שיש. נשארתי עד הסוף בציפיה שמשהו מענין יקרה, או שמאיה ערד תבצע טוויסט ספרותי מפתיע. לא קרה. מומלץ לאוהבי אופרות סבון שבמקרה מתעניינים גם בעסקאות נדל'ן ובהתאהבויות משעממות בקיצור - שומר נפשו ירחק
אכזבה, באמצע כבר ממש לא הצלחתי לקרוא ודפדפתי עד סוף הספר רק כדי לראות מה קורה בסוף.
ספר שטחי וקלישאתי, מסופר בשפה נמוכה ולא מחדש דבר. חבל על הסופרת שכתבה כמה ספרים טובים. בזבוז זמן.
יש יסוד שכלתני בכתיבה של מאיה ערד. "התשוקה של הטקסט" שהיא כותבת, אם אפשר להתבטא כך - במין מעורפלות פוסט-סטרוקטריליסטית אופנתית לשעבר שאני בעיקרון מתעב, וגם במין פרדוקסליות - ובכן התשוקה של הטקסט נמצאת שם, בשכלתנות.
ולכן, רק לכאורה מדובר ברומן על מין תואמת ציפי פרימו מחולון (פינת מנחם מנדל של שלום עליכם), בשם לאה צוקרמן, בת לעולים מרומניה שנסעה בשנות ה-60 לארה"ב לעבוד כמורה לעברית, בחורה מצודדת המתחתנת בנישואים לא מוצלחים עם יהודי-אמריקאי מפוקפק, מתגרשת, מפרנסת את ילדיה בקושי רב, מתאהבת ושוב מתאהבת, לעיתים באנשים שנשואים לא לה, יוזמת נמרצת של כישלונות חרוצים. רק לכאורה זהו רומן על דמותה הנוגעת ללב של אותה לאה, המעט-קלישאתית עם זאת. רק לכאורה, דרך לאה, זהו רומן על דמויות ישראליות שערד מתמחה בתיאור סאטירי שלהן, ישראלים ילידי שנות ה-40 וה-,50 ישראליות אשכנזית מחוספסת, "דוגרית", שרדנית, חסרת עידון ומסתוריות, "תכלסית", פרובינציאלית, צדקנית, ישראלית דוחפית, בלבוסטית ובכל זאת מעוררת הערכה והזדהות. רק לכאורה זהו רומן על מה שמאיה ערד הפכה כמעט במו ידיה לנושא מרכזי בספרות העברית העכשווית: חייהם של ישראלים בארה"ב, בעיקר כאלה שמתגוררים בקליפורניה בעמק הסיליקון.
כלומר, הרומן הוא גם כל זה. אבל "התשוקה" שלו, כאמור, נמצאת לטעמי במקום אחר. הרומן כתוב כרומן מכתבים (זה חלק מההקשר המנחם-מנדלי שהוזכר), הנכתבים מדי שנה במשך 50שנה, מ-1966 עד ,2016 בתחילה כמכתבים-מכתבים ובהמשך גם כמיילים, מכתבים הנכתבים כ"שנות טובות" בידי לאה לחברותיה בסמינר למורות בכלל ובמכתב נפרד לחברתה הטובה ביותר, מירה. ובכן, "התשוקה" של הטקסט, וגורם העונג המרכזי בו, הוא הניסיון של הקורא להבין מה האמת לאמיתה מבעד לסיפורה של לאה. זאת משום שיש שלושה גורמים לכך שהסיפור הגלוי שלאה מספרת אינו בהכרח האמת או כל האמת. א. ישנם דברים שלאה לא מודעת להם, אך הקורא מנחש אותם מאחורי גבה ומבעד לדבריה. למשל, שהסיבה שהיא נשלחה לאמריקה מלכתחילה הייתה, ככל הנראה, כדי להרחיק אותה מקצין נשוי שניהל איתה רומן. ב. ישנם דברים שלאה מסתירה מהנמענות שלה והקורא מנסה לפצח מבעד לדבריה. למשל, מה עומד מאחורי הטרוניות, לכאורה בתחומי התלונות השגרתיות של הורים, על בנה הצעיר, ארי. עד כמה חמור המצב? כשלאה כותבת: "ארי השובב הסתבך לגמרי לא באשמתו. הוא הלך למסיבה אצל חבר והסתובבה שם איזו סיגריה של מריחואנה וקצת אלכוהול ואיזו שכנה חטטנית התקשרה למשטרה והיה בלגן שלם. החבר שאצלו בבית הייתה המסיבה פחד נורא מה ההורים שלו יעשו לו כשיגלו (יש לו כבר היסטוריה של עישון חשיש והוא קיבל מהם אזהרה רצינית) וביקש מארי, שיש לו גיליון התנהגות נקי, לקחת את זה על עצמו". ובכן, כשהיא כותבת את זה, יש להניח שהיא לא מאמינה לסיפור הזה ויודעת על אחריותו של ארי. או שמא המקרה שייך לסעיף הבא?! ג. ישנם דברים שלאה מסתירה מעצמה והקורא מנסה לפענח מה הם. למשל, שאחד מבני הזוג שלה, עשיר המבוגר ממנה בשנים רבות, אולי לא אוהב אותה כפי שהיא אוהבת אותו; וכמו כן, אולי היא רק מתיימרת לאהוב אותו, כפי שהיא מצהירה ואף סבורה.
על עבודתה כמתווכת נדל"ן אומרת לאה: "למדתי איך להציג כל בית בצורה המחמיאה ביותר. למשל, אם הבית דורש שיפוץ יסודי כותבים שיש בו 'אינספור אפשרויות', אם הוא ישן אומרים שהוא 'מקסים' ו'במצב מקורי', ואם הבית ממש פצפון אומרים שהוא 'חמים ונוח' [...] לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים". ואז לא מתאפקת הסופרת שמאחורי לאה ומוסיפה: "כמו שאני עושה במכתבים שלי..."
ההנאה שמסב הטקסט המיומן לקוראו במשחק הניחושים הזה מתגברת בגלל הגרסה הכפולה שנמסרת כאן כל שנה. כי גם במכתב למירה, שאמנם מגלה יותר, עדיין חלק מהאמת מכוסה והקורא נדרך לנסות לחשוף אותה. לפעמים משחק הניחושים הממריץ מסתעף גם לדמויות משנה. לאה מסתבכת ברומן עם יהודי-אמריקאי נשוי. כשהיא מגוללת את הדברים תוהה הקורא: האם האישה הנבגדת השתמשה בלאה על מנת להכשיר את בגידותיה שלה?
זה לא ספר מהטובים ביותר של מאיה ערד. היא במיטבה כשלכתיבתה השכלתנית נלווה, באורח לא אופייני, תיאור רגש עז (כך היה, לטעמי, ב'העלמה מקזאן' וב'שבע מידות רעות'). או כשהכתיבה השכלתנית מכילה רגעים וירטואוזיים ממש (כמו ב'אמן הסיפור הקצר'). אבל זה בהחלט ספר טוב מאוד. למרות הקלישאה והקיטש המסוימים שנלווים לדמות "הנוגעת ללב" של האישה האמביציוזית וחלומות האהבה וההצלחה שלה; למרות ההקפדה הפרוגרסיבית הלחוצה להסביר במעין מניפסט בסוף הרומן שזה מאוד לא בסדר לא לקבל הומואים, שנשים אינן אשמות בכך שהטרידו אותן מינית וכולי (הכל נכון. אבל הלחץ של סופרים אמריקאים לסמן את עצמם כנאורים, בעצם הפחד מלהיחשד כלא נאורים, פוגם בספרות האמריקאית והישראל-אמריקאית, מפראנזן דרומה); למרות עוד כמה פגמים קטנים - נהניתי לקרוא אותו.
בתמונה: מאיה ערד באיור של ירמי פינקוס
אריק גלסנר ידיעות אחרונות 20/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >פתח דבר
לפני כמה חודשים פנה אלי מר יונתן צוקרמן. לדבריו, שמע המלצות על כישורי כעורכת ספרותית ומוציאה לאור, ושאל אם אוכל "לעשות משהו" עם מכתביה של אימו (הוא עצמו אינו קורא עברית). בשיחת הטלפון המקדימה סיפר לי צוקרמן על חלומה של אימו להוציא לאור ספר פרי עטה, אך הביע בזהירות את ספקותיו באשר לערכו הספרותי של הטקסט ששלח לעיוני.
אומר זאת ישירות: אין למכתבים שלפניכן שום ערך ספרותי. אבל תנו דעתכן לרגע על המונח הזה: מה פירוש "ערך ספרותי"? האם לספרות יש ערך נקוב, כמו לכל סחורה בשוק? ומי קובע את ערכו הספרותי של טקסט? בעלי ההון התרבותי, כלומר, חבורת גברים קשישים, או שמא כוחות השוק, דהיינו, ערכו של הטקסט נקבע לפי הכסף שמכירותיו מכניסות?
אם לשפוט לפי שני הקריטריונים הקפיטליסטיים שלעיל, אכן אין לספר זה ערך. קובעי הטעם ילעגו, קרוב לוודאי, לאסופת המכתבים האישיים הזו, שנכתבו בידי אישה מן המניין, בוגרת סמינר למורות שעסקה רוב חייה במכירת נדל"ן. גם המוני הקוראות לא יעוטו על הספר הזה כדי לדון בו במועדוני הקריאה שלהן.
אולם כפמיניסטית הקוראת תיגר על הקפיטליזם החזירי ההולך ופושה בכל סביבנו, אני דוחה מכל וכל את עצם ההנחה שטקסט נחשב יותר ככל ש"ערכו הספרותי" גבוה יותר. כעורכת, כהיסטוריונית המתמחה בהגירת נשים לאמריקה במחצית השנייה של המאה העשרים וכחוקרת נחשבת של הגות אמריקאית־פמיניסטית בת זמננו, אני מרשה לעצמי לקבוע: הטקסט הזה הוא מסמך בעל ערך היסטורי ואידיאולוגי עצום. לא בכל יום מזדמנת הצצה למקור ראשוני נדיר ביחס לשאלות מרכזיות בנושא מגדר, תרבות ויחסי כוחות בין המינים. ייחודו של המקור הזה הוא כפול: ראשית, המכתבים משתרעים על פני תקופה ממושכת, אך קצרה יחסית במונחים היסטוריים, ובכך מאפשרים לעקוב אחרי התמורות והשינויים המפליגים שחלו במהלכה. שנית, מעניינת במיוחד נקודת מבטה של הכותבת, המגלה עד כמה מושרשת ההפנמה של נורמות דכאניות בקרב נשים ומיעוטים כלפי עצמם (המחברת מתלוננת על היחס כלפיה בישראל כאל עולה חדשה ובעצמה מתנשאת על תושבי עיירות הפיתוח, אם להידרש לדוגמה אחת מני רבות).
זהו ספר חובה לכל אישה — מנערות בנות עשרה ועד לנשים בנות גילה של המחברת.
דרושה כמובן עבודה רבה מצד הקוראת כדי להתגבר על העמדות האידיאולוגיות המזעזעות המובעות במכתבים, ובכלל זה מיליטריזם נוסח מלחמת 1967, ציונות נאיבית שאבד עליה כלח כבר בשנות השבעים של המאה שעברה והשתעבדות מוחלטת לערכים קונסומריסטיים של הקפיטליזם המאוחר. יותר מכל יצרמו לקוראת בת זמננו עמדותיה המאובנות של המחברת ביחס למעמדן של נשים, וחוסר המודעות המוחלט שלה לדיכוי שחוותה והפנימה, ושאותו היא מפנה כלפי נשים אחרות. ניתן לראות בספר הזה כתב אזהרה — נשים עלולות להיות שוביניסטיות ומיזוגיניות לא פחות מגברים — אך ניתן לראות בו גם פתח לתקווה, שכן הוא ממחיש עד כמה נחוצים לימודי המגדר וביקורת התרבות, שמעט מדי נשים פונות אליהם, לצערי.
ספר זה, שהוא הראשון בהוצאת קלאפטע שייסדתי בראשית השנה, יוצא לאור במימונו הנדיב של בנה של המחברת, איש היי־טק בעמק הסיליקון, וההכנסות ממכירותיו יאפשרו את צאת הספרים הבאים בסידרה. אני רואה בכך צדק פואטי, ואף אקט חתרני כלפי ערכי הקפיטליזם, שמחברת ספר זה נוהה אחריו בעיניים עצומות.
אם גרמתי ולו לאישה אחת להתאמץ ולרכוש מושגים מתוחכמים יותר של חשיבה פמיניסטית, הרי שעשיתי את שלי.
ד"ר גברי־אלה סדן (סדובניק)
פרולוג
י"א כסלו תשכ"ז
24.11.1966
מירה יקרה,
שימחת אותי כל־כך בברכת השנה הטובה ששלחת לי! קראתי את מכתבך שוב ושוב. אני שומרת את הכרטיס במגירת האוצרות שלי, ומדי פעם מוציאה אותו מהמעטפה, מביטה במילים הקצרות בכתב ידך ונזכרת בימים היפים שלנו יחד בסמינר.
כמה רחוקים נראים הימים האלה עכשיו! הרי רק לפני חודשים ספורים עוד ישבנו יחד על המדשאה המוריקה, החלפנו כתובות והבטחנו כולנו זו לזו לשמור על קשר בעתיד. אז, נדמה לי, עלתה ההצעה (כבר איני זוכרת מי העלתה אותה, פנינה, או יהודית), שלקראת השנה החדשה תשלח כל אחת לחברותיה כרטיס ברכה מן המקום שבו היא נמצאת, וכך נזכה כולנו באוסף של "שנות טובות" מכל רחבי הארץ.
נסעתי במיוחד לבאר שבע כדי לקנות איגרות ברכה. התאמצתי להתאים לכל אחת "שנה טובה" לפי נטייתה ונסיבות חייה. לדינה וזהבה שעמדו להינשא קניתי כרטיסים עם תמונות של בית קטן עם גג רעפים וגינה מוריקה. לחני שעמדה ללדת שלחתי ברכה עם תמונת תינוק בעריסה. לאלו שהועידו פניהן ללמד בקיבוצים או במושבים מצאתי כרטיסים עם תמונות של כפר פורח, ולמי שהתגייסה קניתי איגרות עם תמונות של טנקים ומטוסים. כתבתי ברכה אישית יפה לכל אחת, רשמתי על המעטפה בכתב ברור את הכתובות שהעתקתי מתוך הפנקס שקניתי במיוחד למטרה זו, הדבקתי בול, שלשלתי את המכתבים לתיבה ו... המתנתי בסבלנות.
חיכיתי וחיכיתי. הדואר כאן איטי מאוד ומגיע רק פעמיים בשבוע. אבל ראש השנה חלף ואחריו יום כיפור וחול המועד סוכות ואפילו שמחת תורה, ואף איגרת לא הגיעה. רק כשחזרתי מחופשת סוכות חיכה לי מכתבך, שהתעכב בדואר למשך שבועיים, ואף ששמחתי בו מאוד, בכל זאת חרה לי הדבר שאף אחת מהבנות האחרות לא מצאה לנכון לשלוח לי ברכת שנה טובה.
לאורך כל לימודי בסמינר התאמצתי לשכנע את עצמי שהקיר השקוף החוצץ ביני לבין חברותי ללימודים הוא פרי דמיוני בלבד. שעובדת היותי יוצאת דופן, שונה ומובדלת מכולן, אינה אלא תחושה פנימית שלי. והנה באה המציאות וטפחה על פני. אדבר איתך גלויות, שכן את תמיד הסברת לי פנים, ואני חשה כלפייך קירבה מיוחדת: ככל שניסיתי, מעולם לא הצלחתי להתחבב על חברותי ללימודים, או לכל הפחות להתקבל אל החבורה. העמדתי פנים שאיני מבחינה בלגלוג הכבוש, בחיוכים מאחורי גבי, בשיחה הגוועת באחת כשאני מצטרפת אל הקבוצה. כמה פעמים שאלתי את עצמי, מדוע דווקא אני? איך זה שאחרות קשרו קשרים בקלות, ללא מאמץ, ואילו אני נותרתי מחוץ לחבורה במשך שנתיים תמימות?
שוב ושוב התעניתי במחשבותי וניסיתי לרדת לשורש הסיבה. האם זה מפני שאינני צברית? מפני שאני מבוגרת מכולן? או אולי מפני שחרף גילי אינני נשואה? שטויות. והרי גם שרה, מרים ואסתי עלו ארצה בגיל מבוגר עוד יותר ממני, גם רחל ופנינה הגיעו ללימודים אחרי שירות צבאי והן בערך בגילי, וכמחצית מבנות המחזור שלנו עדיין לא נישאו. בשעות הארוכות שביליתי בחדרי כאן, במקום הנידח הזה, הייתה לי שהות להרהר שוב בשאלה, ועכשיו הדברים בהירים כשמש: לא התקבלתי לחבורה אך ורק כי ביקשתי לי מקום בה ככל בחורה אחרת, מבלי להידחק לשוליים ומבלי להרגיש נחותה. סירבתי להתנצל על כך שהגעתי ארצה בגיל שמונה ואינני "צברית". על כך שגדלתי בדירה קטנה ביפו ולא בבית מרווח בצפון תל אביב. על שהורי עולים חדשים, בעלי חנות מכולת זעירה, ולא רופאים או מנהלים בחברת החשמל. סירבתי להתנצל על כך שדרכי אל הסמינר הייתה זרועה קשיים ומכשולים. להפך: התגאיתי בכך שהתעקשתי להשלים את בחינות הבגרות לאחר שנשלחתי ללמוד בתיכון מקצועי, ושמימנתי את שכר הלימוד שלי בעצמי, מעבודתי כפקידה לאחר שירותי הצבאי. סירבתי להתנצל על שאני מבוקשת ויש לי מחזרים לא מעטים. על שאני מעדיפה בילוי במסיבה טובה עם מוזיקה קצבית לריקודים על פני שירה בציבור וריקודי עם בנוסח תנועות הנוער. על שאני אוהבת להיראות במיטבי ולהתלבש יפה.
סירבתי להתנצל ולהרגיש פחותת ערך בהשוואה לאחרות, ועל כך נענשתי. על אף שהעברית בפי לא נופלת מזו של אף בת סמינר צברית, בכל זאת נחשבתי בעיני כל לעולה חדשה, והמהדרות אף כינוני מאחורי גבי "הרומנייה", ולעגו לעגילי הזהב שבאוזני. גם מלבושי זכו לקיתונות של בוז: השמלות היפות שתפרה לי אימי, נעלי המצוחצחות בעלות העקב הקטן, גרבי הניילון שהעזתי לגרוב והשפתון העדין שמשחתי בו את שפתי. רק בגללם נחשבתי בעיני כל לבחורה "פשוטה" ו"זולה", על אף שהייתי אחת התלמידות המצטיינות של המחזור. כל אלה שהיום ודאי מקשטות את קירות כיתתן באמרות שפר נוסח "ואהבת לרעך כמוך" או "יהא כבוד חברך חביב עליך כשלך" לא התביישו לגעות בצחוק קולני ורועם כאשר במסיבת פורים נכנס פתאום מיכה של רבקה'לה, מדדה על עקבים, חובש פאה בלונדינית מגוחכת ופניו מרוחים בכל צבעי הקשת, והודיע שהתחפש "ללאה". העמדתי פנים שגם אני צוחקת יחד עם כולן, אבל בתוך תוכי בכיתי בדמעות רותחות.
כן, הייתי שונה ונבדלת מן החבורה במשך כל ימי לימודינו, ובכל זאת סירבתי להאמין שפרט לך אף אחת לא טרחה לכתוב לי ברכת שנה טובה, או אפילו להשיב, באיחור, על הברכה ששלחתי אני. כל הדיבורים גבוהה־גבוהה על הצורך באחדות חברתית ובכבוד לזולת התגלו כריקים מתוכן, בדיוק כמו ההכרזות על הצורך בהפרחת השממה וביעור הבערות בקרב העולים ביישובי הספר: כל אותן צבריות, בוגרות תנועות הנוער, בנות לפקידים בכירים בהסתדרות ולוותיקי היישוב, הוצבו בבתי ספר בפתח תקווה, ברחובות, בצפון תל אביב. רק אני, נטולת הקשרים וה"פרוטקציה", נשלחתי לכאן, אל לב השממה. עד היום עוברת בי צמרמורת כשאני נזכרת איך חייכה אלי שולה במתק שפתיים מעושה והסבירה לי שזוהי השליחות החינוכית החשובה ביותר של זמננו, ללמד ילדי עולים בנגב, "והרי גם את היית פעם עולה חדשה..."
שאלת אותי, מירה חביבה, על החיים כאן בעיירה. מה אומר? שממה ועליבות. אם נגזר עלי לגלות לדרום הרחוק, לפחות הייתי נשלחת לערד או למצפה רמון, שם הייתי מתנחמת בהוד מדברי ובנוף עוצר נשימה, או לקיבוץ ותיק כגון רביבים או שדה בוקר, או אפילו למושב עולים בחבל לכיש. אבל כאן... איך אתאר לך את המקום? דמייני לעצמך מעברה של צריפים בלב המדבר שעל חורבותיה נבנו בתי שיכון אפורים כעורים, כמה בנייני מנהלה ומשרדים ממשלתיים, בית ספר אחד, "מרכז" ובו שתי חנויות מכולת קטנות, ירקן, חנות כלי בית וקיוסק שבו נאספים המובטלים הרבים לשתות ולשחק שש בש — וזהו זה. ככל שהעין רואה — יובש ושיממון. כמאמר השיר, ימין ושמאל, רק חול וחול. לא בית קולנוע, לא בית קפה, לא ספרייה. בית הספר עצמו — קומץ צריפי אזבסט עלובים, שבקיץ האוויר בתוכם דחוס עד מחנק ובחורף רוחפות העצמות מרוב קור. כואב הלב על הילדים: מצופפים בכיתות, מגיעים ללימודים ללא ספרי לימוד או מכשירי כתיבה, ולעיתים אף ללא מזון. יש בין תלמידי נערים בגיל בר מצווה שעדיין אינם יודעים לקרוא עברית בשטף. בקרוב יסיימו את בית הספר היסודי ולימודיהם ייפסקו, ומה יהיה איתם? יותר מכל כואב לי על התלמידים המוכשרים הצמאים ללמוד עוד — אבל בית הספר התיכון הקרוב נמצא בבאר שבע, ואוטובוסים כמעט אין, וגם אילו היו — מי ישלם את שכר הלימוד?
אין לי מה להסתיר ממך, שכן את חברתי הקרובה, ועל כן אספר ללא כחל ושרק שעד לאחרונה הייתי שרויה בדכדוך עמוק ובמרה שחורה. הבדידות, התסכול, החום, האבק, והעבודה השוחקת והמפרכת כמו עשו יד אחת נגדי והכחידו את שמחת החיים שלי, שברגיל היא שופעת ועולה על גדותיה. את עבודתי בבית הספר השתדלתי לעשות על הצד הטוב ביותר, אך אחרי הצהריים ובערבים הסתגרתי בחדרי, אומללה ובודדה כפי שלא הייתי מעולם. בצר לי נהגתי לצאת מדי פעם אל הכביש העובר על פני העיירה, ולו רק כדי לראות משהו מעבר לאופק הצר והנמוך שזימנה לי השממה הזו. לשווא — מכוניות כמעט שאינן עוברות כאן מאז נסלל כביש הערבה והסיט מכאן את התנועה לאילת. רק כלי רכב צבאיים ספורים, על פי רוב רכבי תובלה, חולפים מדי פעם ומותירים אחריהם שובל אבק, או איזה בדווי נוהג בחמור המשתרך לאיטו, גורר עגלה מטה ליפול. אבל לפני כמה שבועות אירע לי מאורע משמח, ממש נס קטן: בעומדי בשולי הכביש, שקועה בהרהורים נוגים, הופיע פתאום ג'יפ צבאי נהוג בידי קצין בדרגת סרן, ובראותו אותי האט את מהירותו והנוהג בו קרא אלי ושאל לאן מועדות פני. הייתי מופתעת כל־כך, שכן האפשרות לעצור טרמפ אפילו לא עלתה בדעתי, וגמגמתי משהו בתשובה. הקצין — אריק שמו — הודיע לי שהוא בדרכו לבאר שבע. אם ארצה, ייקח אותי לשם ויחזיר אותי בו בערב לביתי. לא היססתי לרגע וקפצתי פנימה. מה אומר לך? זה היה הערב הנפלא ביותר שהיה לי מזה זמן רב. על צלחת חומוס ומנת שיפודים התוודעתי אל אריק, שסיפר לי שהוא מפקד פלוגת שריון בבסיס אי שם בדרום, וממש כמוני סובל מהבדידות והריחוק ממשפחתו. יש לו אישה ותינוק במרכז הארץ, אותם הוא רואה פעם בשבועיים־שלושה. אשתו הבהירה לו שאינה מוכנה לעזוב את דירתם החדשה בשיכון הקצינים ואת משרתה הנוחה בבית ספר במרכז הארץ כדי ללכת אחריו לקצה המדבר וללמד ב"בית ספר לאנלפביתים", כהגדרתה. היא לוחצת עליו על מנת שישתמשו בקשריה המשפחתיים כדי להעבירו לתפקיד אחר, במרכז הארץ, אבל אריק הוא איש שריון בכל רמ"ח אבריו, ואוהב את חייליו ואת הטנקים שלו אהבת נפש. כואב לו שאשתו אינה מסוגלת להבין זאת, וליבו נחמץ בכל פעם שהוא נאלץ להיפרד מבנו הפעוט אחרי חופשה חטופה ולחזור לצבא. סיפרתי לאריק על לימודי בסמינר ואיך נשלחתי לעיירה הנידחת הזו, ו... נחשי מה? שולמית גולדווסר, שולה האימתנית, מנהלת הסמינר, היא דודתה של אשתו! איזה עולם קטן! ממש התפוצצתי מצחוק כשאריק חיקה באוזני את "דודה שולה", על אופן דיבורה הנמלץ והנפוח ונאומיה חוצבי הלהבות...
מאז נפגשנו עוד פעמים מספר. כל מפגש עם אריק הוא הרפתקה מופלאה. תארי לך שהוא לקח אותי להתארח אצל מכרים בדווים שלו במאהל סמוך לעיירה, שם התכבדנו בקפה ריחני עשוי כהלכתו ובמטעמים של אורז ובשר כבש. ובערב שבת אחד הזמין אותי לקומזיץ שארגנו אנשי הסגל שלו בבסיס. אומר את האמת, חששתי קצת להיכנס למחנה הצבאי. עדיין אני זוכרת היטב את הרס"ר גס הרוח שנטפל אלי תמיד בשל זוטות, ואת המפקד שלי, הטייס עטור האותות, שהעיר הערות בוטות ואף לא טמן ידו בצלחת. אבל התברר שלחששותי לא היה כל יסוד, ולא רק מפני שאריק האבירי היה מארחי. דעי לך כי אנשי חיל השריון הם ג'נטלמנים אמיתיים. נהניתי כל־כך בקומזיץ בחברתם! אריק ניגן בגיטרה וכולנו שרנו מסביב למדורה עד השעות הקטנות של הלילה, או שמא הבוקר. לנתי במגורי הבנות בבסיס, בחדר שנותר פנוי בשבת (הקצין התורן העלים עין...) ולמחרת החזיר אותי אריק לחדרי, עייפה אך מרוצה. בשבת הקרובה הבטיח לי אריק לקחת אותי לטיול רגלי באחד הוואדיות בסביבה (הוא סייר מנוסה ומכיר כל שביל וכל משעול באזור). אני מחכה לכך בקוצר רוח!
פגישותי עם אריק עשו את השהות בעיירה הרבה פחות קשה, כמעט נסבלת, והנה גם עכשיו כשכתבתי לך את השורות האלה וכאילו שוחחתי איתך, מצב רוחי השתפר פלאים: לא הכל שחור! שמרתי על קשרי עם חברות ותיקות, רכשתי לי חברים חדשים, ומי יודע מה עוד צופן העתיד.
זהו זה, הנה סיפרתי לך את כל החדשות שלי. שוב תודה על מכתבך. במיוחד אני מעריכה את העובדה שכתבת לי על אף החתול השחור שעבר בינינו במהלך השנה האחרונה (והסתלק, תודה לאל, זה מכבר). סיפורייך מהמושבה על הזקנים עם החמורים והפרדות והמעשיות מימי הטורקים משעשעים כל־כך! ממש צחקתי בקול רם כשקראתי את המכתב. בבקשה כתבי לי עוד, וספרי את כל החדשות, אצלך ואצל האחרות. מה נולד לחני? בן או בת? היית בחתונה של זהבה? מי נכחו בה מכל ה"מי ומי" שהתפארה בהם, ממקורבי משפחת החתן? וסגן שר החינוך — באמת הגיע, או שזו הייתה רק הבטחה ריקה? ספרי לי הכל!
שוב אני מודה לך על מכתבך, ומצפה בקוצר רוח לתשובתך. עכשיו לא אכפת לי עוד שהאחרות לא טרחו לכתוב לי. אדרבה, החלטתי שאכתוב להן ברכת שנה טובה גם בשנה הבאה ואספר להן על חיי ועל מעשי, ואם לא תענינה לי — אני מצפצפת!
שלך, בידידות ובחיבה,
חברתך,
לאה
נ.ב.
בשעות הארוכות שביליתי לבדי שעשעתי את עצמי בניסיונות בכתיבת שירה. אני מצרפת שיר קטן שחיברתי. הרעיון עלה בדעתי כשעמדתי מול השמש השוקעת עטופה בעצבות, אך התעודדתי מכך שתשוב ותזרח מחר. אני מצרפת אותו כאן. אנא כתבי לי בגילוי לב מה דעתך עליו. אם ימצא חן בעינייך, אולי אאזור עוז ואשלח אותו למערכת אחד העיתונים.
עֵת חַמָּה בָּאֹפֶק
תִּגַּע
נָס הָאוֹר וּבְלִבִּי
תּוּגָה
אַל יֵאוּשׁ, הַחֹשֶׁךְ רַק
הֲפוּגָה
יוֹם חָדָשׁ מָחָר, הָאוֹר
שׁוּב יִגַּהּ
נ.ב.ב.
אני יודעת שאין צורך לציין זאת במיוחד, ובכל זאת: כל מה שסיפרתי לך על אריק נשאר בינינו, כמובן. הבחור הזה הוא פשוט נס (חנוכה המתקרב גורם לי, כנראה, לחשוב במונחים של ניסים). אני מודה על האמת, נכוויתי דיי ברותחין עם כל הטייסים גסי הרוח שחשבו שמגיע להם עולם ומלואו רק מפני שיש להם כנפיים שמעטרות את מדיהם, ועכשיו אני נזהרת בצוננין. לא האמנתי שגבר כמו אריק, צבר, בן מושב, קצין בצה"ל, יראה בי מישהי שווה לו, שאפשר לשוחח עימה על כל נושא ברומו של עולם או לתור יחד איתה את מכמני הארץ. כמובן, מיותר לציין שאנו ידידים טובים ותו לא. הקשר בינינו הוא אפלטוני בלבד. שנינו זקוקים לאוזן קשבת, נפש קרובה לשוחח עימה בבדידות המקיפה את שנינו מכל עבר, וזאת מצאנו איש ברעותו.
נ.ב.ג.
כבר דשנו בנושא די והותר אבל חשוב לי לכתוב זאת, שחור על גבי לבן: אני מבטיחה לך שוב, בהן צדקי, לא התעסקתי עם שמוליק. הוא זה שמצא אותי הולכת ברגל בליל גשם והציע לי טרמפ, ואז שלח אלי ידיים כשישבנו במכוניתו. זו האמת, ואותה גיליתי לך מפני שמצפוני לא התיר לי להסתיר זאת ממך, אבל שמוליק היה מוג לב דיו להאשים אותי שאני זו שפיתתה אותו. איזה טיפוס נבזי. אל תצטערי על ביטול האירוסין — זו עוגמת נפש קטנה לעומת נישואין לאדם כזה. אני יודעת שכעסת עלי בתחילה, בבחינת "הרוג את השליח", אבל אני בטוחה שבעתיד תודי לי. אני מבטיחה לך שתמצאי בחור פי מאה טוב ממנו. אומרים שבכל פעם שנסגרת דלת, נפתח חלון. אני מאמינה בכל ליבי שזה נכון! ואל תדאגי לגבי סיכוייך למצוא בחור במושבה הקטנה הזו. מי יודע? תמיד יש הפתעות. אולי יבוא אחד הבנים לבקר את הוריו הזקנים? ובכל מקרה, בעוד שנה־שנתיים תוכלי לבקש העברה העירה. אני בטוחה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר!
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
