המורה לעברית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המורה לעברית
מכר
אלפי
עותקים
המורה לעברית
מכר
אלפי
עותקים

המורה לעברית

4.1 כוכבים (94 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2839מקורי
ספר מודפס
6970.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 88
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

מאיה ערד

מאיה ערד (נולדה ב-25 בינואר 1971) היא סופרת ישראלית המתגוררת בארצות הברית.

מאיה ערד נולדה בראשון לציון לטובה ויוסף ערד - אם פסיכולוגית ואב רופא ילדים, אחת משלוש אחיות. באוקטובר 1973 עברה המשפחה לקיבוץ נחל עוז, וביולי 1982 חזרה לראשון לציון. היא שירתה בצה"ל במדור הסברה בכתב של חיל החינוך, ושם פגשה את בעלה לעתיד, רְוִיאל נץ. השניים נישאו במרץ 1994.
ערד למדה במסגרת התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן והיא בעלת תואר ראשון בבלשנות ובלימודים קלאסיים מאוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור בבלשנות מטעם אוניברסיטת לונדון. היא לימדה באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת ז'נבה ובמחלקה לדרמה של אוניברסיטת סטנפורד. כיום (2009) היא סופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד.
בעלה, רויאל נץ, הוא משורר ופרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטת סטנפורד. לזוג שתי בנות.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/34xxxa6b
ראיון "ראש בראש"

תקציר

שלוש נשים, שהן או ילדיהן היגרו לפני שנים לארצות-הברית, נקלעות בחלוף הזמן למשבר, וחשות שעליהן לנקוט בצעד קיצוני כדי להיחלץ ממנו.

אילנה היא מורה ותיקה בקולג' במערב התיכון, שבנתה לעצמה אימפריה קטנה של הוראת עברית. כאשר מגיע לאוניברסיטה פרופסור צעיר לספרות עברית, אילנה מגלה שלא מדובר בבעל ברית אלא באויב מסוכן, ויוצאת למאבק מקצועי ופוליטי כדי להגן על מפעל חייה.

מרים, שבנה היגר לארצות-הברית והקים בה משפחה, מבינה שאם לא תעשה מעשה ותכפה עליו ביקור, היא לא תזכה להכיר את הנכד שנולד לה. הביקור הלא רצוי מחולל תהליכים בלתי צפויים, וחושף את הסדקים בחיי הבן ומשפחתו.

אפרת, ישראלית החיה בקליפורניה, נחושה לעזור לבתה, הסובלת מקשיים חברתיים בחטיבת הביניים. היא מתחילה לעקוב אחרי הרשתות החברתיות המקוונות שבהן הבת פעילה, ובדרך חוצה לא מעט קווים אסורים. 
בכתיבתה המדויקת והחכמה, המשלבת הומור ואירוניה עם רגישות רבה לדמויות ולמניעיהן, מעודדת מאיה ערד את הגיבורות שלה לפעול, להתמודד עם המרחקים שנפערים בחייהן, וללמוד מתוך הכישלון  כיצד להשתנות ולהתבגר.    

ספריה הקודמים של מאיה ערד, ובהם מקום אחר ועיר זרה, שבע מידות רעות, אמן הסיפור הקצר, חשד לשיטיון, העלמה מקזאן ומאחורי ההר, היו לרבי מכר וזכו לשבחי הביקורת.

פרק ראשון

1
 
It wasn’t a very good time for Hebrew.
היא גמרה להקליד את המילים שהתרוצצו בתוכה משך שבועות. עכשיו הביטה בהן ולא הייתה מרוצה. זה בסדר? ככה כותבים?
It was not a very good time for Hebrew, ניסתה שוב. עכשיו הייתה מבולבלת ולא יכלה להחליט. מה יותר טוב? איך אומרים? כמעט ארבעים וחמש שנה היא חיה כאן ועדיין היא לא יכולה לכתוב משפט פשוט. 
It wasn’t a very good time for Hebrew, החליטה, אבל אחרי המשפט הזה הפסיקה לכתוב וסגרה את המחשב. כך או כך, זה לא היה זמן טוב לעברית. כשהגיעה לכאן, בשבעים ואחת, אז היה זמן טוב לעברית. כשהייתה מספרת שהיא מישראל הביטו בה בהערצה. מלחמת ששת הימים הייתה טרייה עדיין בתודעה. אפילו מלחמת השחרור חיה אז בזיכרונם של המבוגרים. ומלחמת יום כיפור שבאה שנתיים אחר־כך הביאה איתה עוד גל של אהדה. הכיתות שלה בבית־הכנסת היו מלאות. הורים רצו שילדיהם יוכלו לפטפט בעברית, לא רק לשיר את התפילות. היה ביקוש גם לכיתה למבוגרים. כולם רצו לדעת כמה מילים לפני הביקור בישראל. לשיר את השירים החדשים. היא זוכרת איך שרה להם, מלווה את עצמה בגיטרה, עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה. הם שרו איתה, מהססים קצת עם הבתים אבל מצטרפים לפזמון. בבית־הספר היהודי התחננו שתקצה להם כמה שעות. שנה לאחר מכן כבר לימדה שם במשרה מלאה. ובשבעים וחמש הגיע בְּרוּס, ואחרי ששמע עליה שבחים מכל מקום אפשרי הזמין אותה ללמד קורס בעברית למתחילים באוניברסיטה...
אבל עכשיו לא זמן טוב לעברית. ההרשמה, שהולכת ומידלדלת כבר כמעט שני עשורים, פחתה עוד יותר בשלוש השנים האחרונות. פחות ופחות סטודנטים יהודים נרשמים ללימודים כאן, וגם אלה שמגיעים לא תמיד בוחרים בעברית. וגם המצב לא עוזר, כמובן. קשה מאוד למכור היום את ישראל. זו לא הארץ הקטנה, הצעירה, מלפני ארבעים וחמש שנה. וגם היא כבר מזמן לא הצעירה החייכנית שהגיעה לכאן עם צמה עבה בצבע נחושת מונחת על כתפה וסיפרה לסטודנטים המרותקים סיפורים על מסע מים לים ועל מחנה העבודה בקיבוץ ועל העוזי שֶיָרתה בו כששירתה בצה״ל. הם הביטו בה בהערצה כשסיפרה להם: אני נולדתי יחד עם המדינה! הייתה אז גאווה אינסופית. גאווה במדינה, גאווה בעצמה. שתיהן צעירות כל־כך, וכמה הספיקו כבר! היא קירבה אליה את התמונה שמונחת על שולחן העבודה שלה, נתונה במסגרת כסופה שקיבלה מתנה מהתלמידים: המחזור הראשון של תלמידי העברית שלה כאן. עם כמה מהם היא בקשר עד היום. ארבעים שנה עברו, והיא זוכרת כל אחד מהם: אלן ושילה ורייצ'ל ואייבי ודיוויד ודייב... ומי זאת? כן, טובי. גם אחותה הקטנה למדה אצלה. רות. אחד־אחד היא מזהה אותם בתמונה, מחייכת לעצמה כשהיא מסתכלת בהם מקיפים אותה, נדחקים אליה. היא במרכז, קורנת, בחולצה רקומה וסנדלים תנ״כיים, נראית בת גילם של התלמידים. אפילו לה קשה לזהות את עצמה בתמונה. 
כשהיא מביטה במראה בשירותי הנשים, רגע לפני השיעור הראשון שהיא מלמדת השנה, היא רואה שיער קצר, לא מסודר, אפור יותר מחום. אין זכר לגון הנחושת. פניה חיוורים, גם הם כמעט אפורים. נעלמו הלחיים התפוחות, האדומות, ששנאה כל־כך כי שיוו לה מראה של ילדה. שפתיה דקות, מהודקות. היא מרכיבה משקפיים, ועיניה נראות לה קטנות כל־כך מאחוריהן. הגבות כמו נמחקו. איפה היא ואיפה הצעירה בחולצה הרקומה. איפה המדינה הצעירה ההיא ואיפה ישראל. אז, בשנים הטובות, הייתה מארגנת מדי שנה אירוע גדול ביום העצמאות. יום הולדת למדינה. יום הולדת לה. היו שם תמיד בריסטולים צבעוניים שתלמידיה עזרו להכין, עם תמונות ומצגות: חקלאות מתקדמת, תעשייה עתירת ידע, פטנטים רפואיים יחידים במינם, סיוע לעולם השלישי... תמיד נמצאו מתנדבים שניפחו בלונים בצבעי כחול ולבן ותלו דגלונים. נמצא גם מי שנסע להביא פלאפל וחומוס מהמסעדה הלבנונית בעיר הסמוכה. ובכלבו של הירדני הייתה קונה במבה וביסלי וחטיפי מקופלת קטנים. על המדשאה במרכז הקמפוס היו עורכים שולחן מלא כל טוב. היא הייתה מביאה את הטייפ המסורבל, עם כל הקלטות של השירים הישראליים היפים: אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, אילנית. בשנים הטובות השליח של 'הלל' היה מצליח לארגן אפילו גמל, השד יודע מאיפה. מכל הקמפוס היו באים לראות. תמיד היו סטודנטים שהתנדבו לאייש את הדוכן מהצהריים עד הערב. כל מי שעבר שם עצר ליד השולחן, קרא מהבריסטולים, התכבד בבמבה או בשוקולד. גם מי שלא עצר נופף לשלום. ובעיתון האוניברסיטה הופיעה תמיד כתבה קצרה, עם תמונה של הגמל מקושט בסרטים כחולים ולבנים.
היא היססה לרגע, ובכל זאת שלפה שפתון חום עדין וצבעה את שפתיה מול המראה בשירותי הנשים. בעוד כמה רגעים תיכנס לכיתה. כמה פעמים כבר לימדה עברית למתחילים? ארבעים לפחות. כמה פעמים עוד תלמד? כמה שיהיה צריך, ענתה לעצמה וטמנה את השפתון בתיק. אין לה תחליף. מי ילמד כאן עברית בלעדיה? כן, מדי פעם יש לה עזרה. אשתו של סטודנט ישראלי ששמחה לתעסוקה חלקית, או איזו מורה מבית־הספר היהודי שמחפשת שעות נוספות. אבל כולם יודעים: היא העברית באוניברסיטה הזו. בלעדיה אין שום דבר. כמה תהפוכות עברה כאן. כמה שינויים שרדה. מהמרכז לשפות הועברה למרכז ללימודים יהודיים, ומשם לחוג ללימודי המזרח התיכון, שאליו סונף המרכז ללימודים יהודיים לפני יותר מעשור. ברוס עוד היה אז ראש המרכז. הוא דאג לה, שלא תיפגע, שלא יורעו התנאים. להפך. ״מה את דואגת מיידלע,״ צחק אליה - עדיין קרא לה ככה, למרות שכבר הייתה בת יותר מחמישים - ״הם לא יכולים בלעדייך. תמיד יצטרכו ללמד עברית, ומי יש להם יותר טוב ממך?״
כן, היא התגברה כבר על קשיים גדולים יותר. כשברוס פרש, לפני שבע שנים, ידעה: זה לא יהיה אותו דבר בלעדיו. כמעט שקלה לעזוב, אבל הוא השביע אותה: שלא תעזי. יחד בנינו את לימודי היהדות באוניברסיטה הזאת. תמשיכי את מה שהתחלנו. אני כאן, הרגיע אותה, לא הולך לשום מקום. תוכלי לבוא להתייעץ איתי בכל עניין, הכי קטן. היא האמינה לו. אבל לפני שנתיים הידרדר מצבה של חנה אשתו, והם עברו לדיור מוגן בשיקגו, ליד הבן הגדול שלהם. ועכשיו, השנה, שוב התהפך הכל. תמר חזרה לארץ, ושלי פרש. שלי היה זה שקשר אותה לאוניברסיטה הזו, האציל עליה ממעמדו, פרופסור להיסטוריה יהודית. ותמר - תמר היא המזל שלי, נהגה לומר לכולם, בייחוד לתמר עצמה. שנים של חיזורים אחרי פרנסי האוניברסיטה, אחרי תורמים בקהילה, הולידו את התקן בספרות עברית ויהודית שנפתח לפני שבע שנים. כמה קשה עבד ברוס בשביל התקן הזה. ״זאת המתנה שלי לאוניברסיטה, לפני הפרישה,״ אמר לה פעם. ותמר אכן הייתה מתנה. היא באה מירושלים, עם בעל ושתי ילדות קטנות, והן נקשרו מייד זו לזו. ״את כל־כך מזכירה לי אותי כשבאתי לכאן,״ אמרה לה פעם, כשישבו שתיהן בחצר האחורית. הילדות שיחקו בדשא והן שתו קפה עם עוגת שמרים במילוי קקאו. ״לפעמים אני מרגישה שהגעתי לפה רק אתמול. מי היה מאמין שעברו יותר משלושים שנה.״ 
הם היו עושים חגים יחד, היא ושלי ותמר ואמיר והילדות. היא הייתה ממש כמו סבתא לעדי וענבר, וליותם, שהצטרף אליהן אחרי ארבע שנים. הילדות בכו כשנפרדו ממנה. גם היא בקושי עצרה בדמעות. אבל היא שמחה כל־כך בשביל תמר ואמיר, ידעה כמה קשה להם להיות רחוקים כל־כך מהארץ, מהמשפחות, ואיזה מזל נדיר נפל בחלקם כשמצאו שניהם תקנים בישראל. ״בטח, איזה שאלה,״ עודדה את תמר, שבאה אליה להתלבט, בכל זאת, לא פשוט לעזוב שתי משרות טובות כל־כך. ״אם יש לך הזדמנות, תחזרי. אחר־כך לא תמיד אפשר. אני אומרת לך מניסיון.״ כן, כמה שהצטערה בשביל עצמה, שמחה בשביל תמר ואמיר. ״רק שלא ייקחו את התקן,״ הייתה ממלמלת שוב ושוב, כמין השבעה. ״שיהיה לנו פרופסור לעברית.״
התפילות שלה נענו. ברוס, ממעמקי הפרישה שלו, הצליח לדאוג שיפתחו את התקן מחדש. רוברט, ראש החוג ללימודי המזרח התיכון, בא להודיע לה במיוחד. היא קצת חששה ממנו כשהגיע אליהם משיקגו והתמנה לראש חוג - בכל זאת, מומחה להיסטוריה ערבית - אבל להפתעתה הוא היה דווקא בסדר גמור. אפילו יותר מבסדר גמור. והיבּא, אשתו, שלימדה ערבית במקביל לה, הייתה חביבה ממש. רוברט טרח לעדכן אותה כשפתחו מחדש את התקן ודיווח לה בשמחה על כמות יפה של פניות. הוא גם וידא שתוכל להגיע להרצאות של המועמדים. ״יפה מצידו,״ אמרה אז לשלי. ״הוא לא חייב לעשות את זה. בכל זאת, אני לא חלק מהסגל האקדמי.״ רוברט בא למשרד שלה מייד אחרי הישיבה שבה הוחלט על המועמדים הסופיים למשרה. היא בדיוק ישבה שם עם תלמיד שהחמיץ שבוע שלם של עברית בגלל נסיעה משפחתית לנופש באיים הקריביים ועזרה לו להשלים את החומר. הוא עמד בפתח בפרצוף זורח: ״יש לנו שלושה אנשים משובחים. אחד־אחד! We can’t go wrong עם אף אחד מהם.״ בכל זאת ביקשה ממנו שיספר לה קצת, להשׂביע את סקרנותה, ורוברט אמר שיש מועמדת מישראל, מבר־אילן, ועוד אחת שמלמדת בברנדייס, ויש - כאן עשה הפסקה לא מורגשת כמעט - מישהו מאוד־מאוד מרשים. למד בברקלי. עכשיו בקולומביה. עושה שם פוסט־דוקטורט.
הם באו לביקור, המועמדים, על־פי הסדר שבו מנה אותם רוברט. קודם רקפת מבר־אילן, אחריה קארן מברנדייס, ואחרון יועד מקולומביה. היא הבטיחה לעצמה לבוא בראש פתוח, בלי שום הטיות. הזכירה לעצמה שמדובר בקולגה, פרופסור לספרות, לא בתחליף לתמר. שההחלטה ממילא לא נתונה בידיה. שהיא צריכה לשמוח על עצם העובדה שהתקן מאויש. ובכל זאת, איזה הבדל בין שתי המועמדות לבינו. קארן ורקפת נתנו הרצאות בהירות, העבירו שיעור מצוין לדוגמה, ביקרו בכיתת עברית, אמרו שישמחו לעבוד יחד, בשיתוף פעולה. ויועד... מההרצאה שלו לא הבינה כמעט כלום. את השיעור לדוגמה העביר כלאחר יד, מכוון אל המראיינים שלו, לא אל התלמידים. בפגישה הקצרה שנקבעה להם התנהג כאילו אינו מבין לשם מה נחוץ להם בכלל לשוחח. במשך רבע שעה התאמצה לדובב אותו. סיפרה לו בפירוט על התוכנית לעברית, איך התחילה מקורס וחצי, לפני ארבעים שנה, והיום יש לה אימפריה קטנה, חייכה אליו, אבל הוא לא החזיר חיוך. בכיתה שלה ביקר כמו לצאת ידי חובה. היא הציגה לו את התלמידים שלה: שירה, נוח, סקוט־שאול, לורל־דפנה - ״כולם אצלי עם שמות עבריים,״ הסבירה לו, ״מי שאין לו שם שני עברי, בוחר אחד.״ בגאווה מיוחדת הציגה לו את קוואן מווייטנאם, שלומד עברית כדי להיות מסוגל לקרוא יום אחד בתנ״ך, ואת פייסל מערב הסעודית, בן טיפוחיה, התרומה האישית שלה לשלום בין העמים, לעולם טוב יותר. אבל יועד לא התרשם, ומפייסל, כך נדמה היה לה, היה ממש מסויג.
אלא שכולם דיברו עליו בהתפעלות ובהערכה עצומה. היא חשדה שהיה בהתפעלות הזו יותר משמץ של התבטלות בפני האוניברסיטאות הגדולות, אלה שבשני החופים. זה תמיד הרגיז אותה. מה רע במערב התיכון? זאת אמריקה האמיתית, הלבבית, מסבירת הפנים - היא לא הייתה מסוגלת לשרוד בניו יורק אפילו חודש. אבל היא שתקה, כמובן. מי בכלל שואל אותה. וכשהודיעו לה שבחרו ביועד לא הופתעה. ״רק שיבוא,״ לחשו כולם תפילה חרישית, ״שיקבל את ההצעה שלנו...״ והיא הנהנה, אבל בלב ביקשה: הלוואי שתבוא רקפת. או קארן. רק לא הוא. הלוואי שיקבל הצעה מפתה בניו יורק, בבוסטון, בלוס אנג'לס, ולא יבוא לכאן. אבל היא ידעה כבר: זו המשרה היחידה בספרות עברית שנפתחה השנה. ואכן, כבר במאי בא אליה רוברט קורן כולו: ״אני מספר לך ראשונה כי חשבתי שתשמחי לדעת: יועד ברגמן־הררי הודיע לי עכשיו שהוא מגיע בשנה הבאה!״
כבר אז, כשביקר כאן, הגו כולם את שמו בכובד ראש הרה משמעות. יועד ברגמן־הררי. היא שאלה אותו, בפגישה הקצרה שלהם, מאיפה השם הכפול. כבר התרגלה שבחורות סוחבות על עצמן שני שמות, אבל למה הוא? הוא הביט בה, כאילו שקל אם לטרוח בכלל להסביר לה, ואז פירט שנולד יועד הררי, אבל במהלך הלימודים באוניברסיטה הוסיף לעצמו את שמו המקורי של אביו, ברגמן. 
״אבל למה?״ רצתה לדעת. אולי היה קשור מאוד לסבא? 
״מתוך שלילת שלילת־הגלות,״ השיב לה, כאילו זה הדבר המובן ביותר בעולם, והיא בהתה לרגע. שלילת שלילת־הגלות. אף פעם לא שמעה על זה. והרי זו הייתה הגאווה הגדולה שלה: היא הייתה אילנה - בדור שרובו עוד היה בתיה וציפי ופנינה, אילנה דרורי - בכיתה מלאה דרוקמן וליפשטט ושמוקלר - וכשהתחתנה הרגישה צביטה של ממש כשהפכה פתאום לאילנה גולדסטין. אם כי עכשיו, אחרי ארבעים שנה, היא כבר רגילה. ובכל זאת ביקשה להבין:
״מה זאת אומרת, שלילת שלילת־הגלות?״
״זאת אומרת שאבא שלי ניסה למחוק את סבא שלי, ואת אבא של סבא שלי, ואת סבא של סבא שלי. ואני רוצה להחזיר אותם, אבל בלי למחוק את אבא שלי. זה כל הסיפור.״
היא הביטה בו כאילו גילתה פתאום משהו חדש. ״זה יפה, יפה מאוד. סבא שלך בטח שמח,״ הציעה, ובלב ניסתה: אילנה פריימן־דרורי. לא. לא טוב.
עכשיו, כשהיא יוצאת משירותי הנשים, היא מציצה בשעון: כמעט רבע שעה עד השיעור הראשון. היא יכולה לעבור אצל יועד, לברך אותו ביום הראשון ללימודים. או שהיא יכולה לגשת רגע לספרייה, לברר מה קורה עם שלי. היא קצת דואגת לו, ביום הראשון של שנת הלימודים הראשונה שבה לא יְלַמד יותר. הם הבטיחו זה לזו ששום דבר לא ישתנה, הם ימשיכו לנסוע לאוניברסיטה יחד כל בוקר. פשוט הוא לא ילַמד. סוף־סוף יוכל להקדיש את עצמו למחקר, לספר שכבר כמעט עשר שנים הוא מבטיח לעצמו להשלים, על היהודים במערב התיכון במחצית הראשונה של המאה העשרים. ובכל זאת היא מודאגת. אולי בלי סיבה, אבל היא דואגת לו. וגם מהשיעור שלה היא מודאגת. כן, הירידה בהרשמה לא התחילה היום, אבל השנה רשומים רק שמונה תלמידים בעברית למתחילים. שפל כזה מעולם לא היה לה. אם כי... היא מנחמת את עצמה: הילדים האלה כל־כך לא מאורגנים. הם פשוט שוכחים להירשם. היו שנים שבהן לא נרשם כמעט אף אחד ופתאום הופיעו עשרים איש לשיעור הראשון.
היא מחליטה להציץ באולם הקריאה עם קירות הזכוכית לפני שהיא נכנסת, ובלבה מקווה שלא תמצא שם את שלי. כן, היא יודעת שהוא אוהב להתעכב קצת לפני העבודה, להציץ בעיתונים היומיים, במגזינים - טיים, אקונומיסט, ניוזוויק - אבל עכשיו כבר רבע לעשר, היא השאירה אותו שם לפני יותר משעה, והיא חוששת שמא הוא עדיין שם ועוד לא התחיל לעבוד. היא מרגישה הקלה כשהיא לא מוצאת אותו בין יושבי הכורסאות המעיינים במגזינים, אבל בדרכה לשיעור היא מבחינה בו, עומד בתור לקפה בקיוסק מול הספרייה, כתפיו שמוטות קצת, החולצה המכופתרת בולטת בין בגדיהם של הסטודנטים שמקיפים אותו, רובם גבוהים ממנו בהרבה. חבל: הם היו יכולים לשתות יחד קפה לפני השיעור הראשון שלה. למה לא חשבה על זה? החשק לקפה הולך ומתגבר כשהיא צועדת לבניין על שם מאייר, שהיא קוראת לו עדיין בניין חמישים ושתיים, כפי שקראו לו כאן כשהתחילה ללמד, אבל ככל שהיא מתקרבת לחדר הכיתה מחשבותיה הולכות ומתרכזות בשיעור שלה, ברגע הראשון שבו תיכנס לכיתה. היא למדה כבר: כל־כך הרבה תלוי ברגע הזה. הוא עשוי להכריע כמה מהם יהיו שם גם בשיעור הבא. איך תיראה השנה כולה. 
כשהיא נכנסת לכיתה היא עומדת שם רגע, ללא מילים. בחדר יש רק ארבעה תלמידים. לרגע היא תוהה: אולי זאת לא הכיתה הנכונה? אבל היא יודעת היטב שזה החדר: שמונה נרשמו לעברית למתחילים וחצי מהם לא הופיעו. בפעם האחרונה בדקה את מצב ההרשמה אתמול בערב. הם יכלו לשנות את דעתם במשך הלילה... מישהו מיוזע, בגופיית ספורט, נדחק בפתח. סוֹרי, הוא ממלמל, ומתיישב בקצה החי״ת שיוצרים השולחנות. ״זה בסדר,״ היא אומרת, למרות שברור לה שהוא אינו מבין את דבריה. זו השיטה שלה: רק עברית. מהשיעור הראשון. ואז היא מתעשתת, מניחה את התיק על כיסא, את הניירות על השולחן, ומחייכת אליהם חיוך גדול כשהיא אומרת את המילה הראשונה בשיעור הראשון, המילה שאמרה כבר כל־כך הרבה פעמים: ״שלום!״
עד סוף השיעור מצטרפות עוד שתי תלמידות. אחת עם לחיים תפוחות, ילדותיות, ושאריות של פצעי בגרות, שנראתה כאילו התקשתה להתעורר הבוקר ובמשך השיעור עיניה שבו ונעצמו מדי פעם; ועוד אחת שהסבירה שביקרה קודם בשיעור אחר, כדי שתוכל להחליט אם היא מעדיפה אותו על פני העברית. גם זה עניין של השנים האחרונות. פעם תלמידים היו נרשמים וזהו. היום קוראים לשבוע הראשון ״שופינג ויק״. בלי בושה הם עוברים משיעור לשיעור, עושים ״שופינג״, לראות מה מוצא חן בעיניהם.
את כל הכוחות היא מגייסת להחיות את השיעור. לא קל לנהל שיעור ראשון בעברית בלבד, כשאף אחד מהתלמידים לא יודע מילה. היא סומכת על זה שכמעט תמיד יש מישהו שזוכר כמה מילים בעברית, ממה שלמד בבית־הספר היהודי. לפעמים יש אפילו מישהו עם הורה אחד ישראלי, עם סבתא בארץ. היא מציגה את עצמה, כפי שעשתה כבר ארבעים פעם, ומלמדת אותם את המשפט העברי הראשון שלהם: קוראים לי אילנה. מיי ניים איז אילנה, היא מפרשת. עכשיו הם חוזרים אחריה: קוראים לי קלואי. קוראים לי מייקל. קוראים לי שיילה. התלמידה עם פצעי הבגרות בוהה בה. ״קוראים לי...״ היא מנסה לעזור לה. ״קלייר,״ משלימה התלמידה סוף־סוף. ״קוראים לי קלייר,״ אילנה מטעימה, אבל קלייר שוב בוהה ולא חוזרת על המילים. בשארית השיעור היא מחלקת להם את הסרגל עם אותיות האל״ף־בי״ת, ללמוד בבית, והם מתאמנים בשיחה זה עם זה: קוראים לי מייקל. איך קוראים לך? קוראים לי שיילה. נעים מאוד. כולם מתקשים קצת עם ההבדל בין זכר ונקבה, אבל קלייר, כך נדמה לה, אפילו לא קולטת שיש הבדל בין השניים.
אחרי השיעור היא לא מתאפקת ועוברת על פני המשרד של יועד. הדלת סגורה. מוזר, ביום הראשון. אבל כשהיא הולכת משם הוא בא לקראתה עם כוס קרטון מכוסה ועיניים חצי עצומות, כמו של  קלייר.
״או, שלום,״ היא קוראת אליו, והוא נעצר ובוחן אותה, כמו מנסה להבין מי היא ומה היא רוצה ממנו.
״אילנה,״ היא מזכירה לו, ״אילנה גולדסטין, המורה לעברית.״
סוף־סוף יש איזו הבעה על פניו: ״אה, כן. היי.״
בן כמה הוא? היא תוהה. כשהגיע לכאן באביב נראה לה צעיר מאוד, בן שלושים בקושי, אבל עכשיו, כשהיא מביטה בו מקרוב, נדמה לה שהזקין בחודשים האחרונים. פתאום הוא נראה לה בגילו של ברק. אולי אפילו בגילה של יעל. גם בחום של סוף אוגוסט הוא לבוש בחולצה מכופתרת. אמנם, לא כמו של שלי. את זה היא יכולה לראות מיד. חולצה מבד איכותי יותר, הדוקה מאוד על גופו, עשויה משבצות קטנטנות בצבע בורדו ולבן. וגם המשקפיים שלו: במבט ראשון הם נראים כמו משקפי קרן שיצאו מהאופנה כבר בשנות השבעים, אבל ברור לה שהמסגרת הזו היא האופנה האחרונה בניו יורק, שהיא נרכשה במאות דולרים בחנות בסוהו, או אולי בווילג', או איפה שהצעירים קונים היום, אין לה מושג. וכאילו שהחולצה והמשקפיים לא מתעתעים מספיק, לחייו מכוסות בזקן בהיר, רך, לא זקן עבות, אבל הרבה יותר מהזיפים שעיטרו את פניו באביב האחרון. 
יועד לוגם מהכוס ומעווה את פניו. ״חרא קפה.״
״בפעם הבאה תלך לקפה מול הספרייה,״ היא מציעה לו טיפ של מקומיים. רק לפני שנה פתחו אותו, וכל הקמפוס מדבר עליו: כמו בניו יורק, כמו בסן פרנסיסקו, בסיאטל: קלייה עצמית, מיקרו־זנים. היא עצמה ניסתה כמה פעמים והתביישה לומר שהקפה היה לה מר וחמוץ.
הוא זורק את הכוס לפח זבל שעומד בקצה המסדרון. ״לשם הלכתי.״
״אז מה שלומך?״ היא מנסה שוב. ״איך עבר היום הראשון שלך כאן?״
כשהוא פותח את פיו לענות לה נפלט לו פיהוק. בסדר, הוא מסנן. אבל ללמד הוא מתחיל רק מחר. ״אין לי כוח לזה...״ את הפיהוק הזה כבר אינו מתאמץ להסוות.
״כן, זה קשה, בהתחלה,״ היא מסכימה, ובכל זאת היא מופתעת: כן, גם היא קרובה לפעמים להישבר באמצע הסמסטר, או רגע לפני הסוף, כשהשגרה שוחקת והתרגילים שתיקנה עשרות פעמים משעממים אותה והסטודנטים עם כל התירוצים שלהם, אבל ביום הראשון ללימודים היא מרגישה תמיד חגיגיות והתרוממות רוח, גם היום, אחרי ארבעים שנה. איך אפשר, היא תוהה, להיות כל־כך שחוק עוד לפני שלימדת אפילו שיעור אחד?
״מתי הגעת?״ היא מתעניינת.
״לפני יומיים.״
היא פולטת צעקה קלה של הפתעה. יומיים לפני תחילת שנת הלימודים!
״היה לי כנס,״ יועד הוגה את המילים לאט, במאמץ, כאילו הוא מתלבט אם שווה לו להסביר לה למה איחר כל־כך להגיע. ״בניו יורק,״ הוא מוסיף, לאחר מחשבה.
״יופי, יופי. אז רק הגעת,״ היא חושבת בקול רם. ״עוד לא הסתדרת בדירה. זה בטח קשה להגיע ככה ומייד להתחיל ללמד...״ וכבר היא מזמינה אותו לארוחת שבת אצלה בבית, ביום שישי הקרוב. 
יועד ברגמן־הררי ממצמץ בעיניו, המום, אבל נענה לה.

מאיה ערד

מאיה ערד (נולדה ב-25 בינואר 1971) היא סופרת ישראלית המתגוררת בארצות הברית.

מאיה ערד נולדה בראשון לציון לטובה ויוסף ערד - אם פסיכולוגית ואב רופא ילדים, אחת משלוש אחיות. באוקטובר 1973 עברה המשפחה לקיבוץ נחל עוז, וביולי 1982 חזרה לראשון לציון. היא שירתה בצה"ל במדור הסברה בכתב של חיל החינוך, ושם פגשה את בעלה לעתיד, רְוִיאל נץ. השניים נישאו במרץ 1994.
ערד למדה במסגרת התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן והיא בעלת תואר ראשון בבלשנות ובלימודים קלאסיים מאוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור בבלשנות מטעם אוניברסיטת לונדון. היא לימדה באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת ז'נבה ובמחלקה לדרמה של אוניברסיטת סטנפורד. כיום (2009) היא סופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד.
בעלה, רויאל נץ, הוא משורר ופרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטת סטנפורד. לזוג שתי בנות.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/34xxxa6b
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

"המורה לעברית": הומור עצמי וסדיזם בקובץ הסיפורים של מאיה ערד יוני ליבנה ynet 23/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
94 דירוגים
47 דירוגים
24 דירוגים
14 דירוגים
7 דירוגים
2 דירוגים
2/9/2022

אני אוהבת את דרך הכתיבה של מאיה ארד וגם הפעם נהניתי מכל דקה של קריאה. הסופרת דקת אבחנה והדמויות שהיא בונה מאד אמינות, במחשבותיהן, אופן הדיבור שלהן וכד' גם הסיטואציות אליהן נקלעות הגיבורו. מוכרות לקורא וגורמות להזדהות רבה. מומלץ בחום!

2
20/6/2024

בקריאה שנייה, כעבור מספר שנים, לא נס ליחם של שלושת הסיפורים הללו. הם רק משביחים והולכים. השפה פשוטה, האירועים הם יומיומיים לכאורה, אבל האנטומיה של מערכות היחסים מדוקדקת ומתקתקת -- חסרת רחמים ובכל זאת מכמירת לב, פוצעת וחומלת.

1
17/12/2024

ספר נפלא . מעניין ומרתק .

23/4/2024

החיים עצמם, תוך 7 שעות קריאה (ואולי פחות מזה!)

13/1/2024

קראתי תוך יום, בלי הפסקה. הדמויות, הניואנסים, נוגע ללב.

29/11/2023

מצוין!

17/11/2023

ספר נהדר! הסיפור השלישי הרגיש כאילו הכניסו לי מצלמה הביתה וצילמו את המשפחה שלי ואת המחשבות שלי.

16/1/2023

אין על מאיה ערד, כל ספר וכל סיפור טוב מקודמו.

14/10/2022

מעולה ביותר

28/9/2022

כתוב טוב

6/3/2022

מצויין

28/1/2022

מעולה, מתאר בדרך מרתקת דילמות מהחיים

14/8/2021

מצויין!!

19/6/2021

I enjoyed it very much

15/4/2021

יופי של ספר

4/1/2020

קריא סוחף וקל להזדהות

20/7/2019

נפלא. החיים במשיכת קולמוס

29/6/2019

מאיה ערד במיטבה – כותבת מקורית, ביקורתית, ושנונה, הטווה בכישרון סיפורים מושכים, מפתיעים, ומעוררים מחשבה. חווית קריאה מהנה ביותר - מצאתי את עצמי צוחקת לא פעם בקול רם, מה שלא קורה לי לעתים קרובות.

28/5/2019

מצויין ומרגש ונקרא בנשימה אחת !

18/9/2018

כתיבה טובה, עלילה מעניינת, דמויות מורכבות.
בעיני, מאיה ערד במיטבה.

11/9/2018

קראתי כמה פעמים. בכל פעם נפעמתי מהיכולת של ערד לתאר אנשים וסיטואציות מהחיים

10/9/2018

מאיה ערד בעוד ספר מוצלח.כתיבה חכמה ומשובחת

9/7/2018

הן התוכן והן אופן הכתיבה מצאו חן בעיניי. התוכן מאוד רלוונטי לחיי, והסופרת חדרה לליבי. סיימתי אותו (וכל סיפור משלושת הסיפורים בו) בדמעות חונקות את הגרון. כמו כן הלכתי עם הדברים זמן רב לאחר הקריאה.
הכתיבה זורמת, השפה נהדרת - תודה למאיה ערד.

6/7/2018

סיפורים מכמירי לב, מאיה ארד נכנסת מתחת לעור. מומלץ.

20/6/2018

קראתי בקריאה שוטפת, לא הצלחתי להניח מהיד. מי שגר בארה״ב או בנכר, רחוק מהמשפחה, ומי שיש לו ילדים יתחבר כל כך לספר הזה... הרגשתי שהסופרת מכירה את החיים שלי, שהדמויות שהיא מספרת עליהן הן אנשים שאני מכירה.

10/4/2018

מאיה ערד במיטבה - אכזרית, אנושית וקולטת את דקויות הישראליות.
ספר מצויין.

12/2/2018

הסיפור הראשון, המורה לעברית, הוא סיפור אקטואלי. על רקע תנועת ה-BDS, ההסתייגות מישראל שהולכת וגוברת בקרב חוגים אמריקאיים ליברלים-דמוקרטיים, מגיעה שורת הפתיחה של הסיפור: it wasn't a very good time for Hebrew.
אכן. זו גם לא תקופה מוצלחת כל כך למורה הותיקה לעברית, אילנה. ישראלית במקור, נשואה לאמריקאי, מלמדת עברית באוניברסיטה. ההרשמה לשיעורים שלה הולכת ויורדת, והפרופסור החדש לספרות עברית הוא לא מה שהיא ציפתה לו.
הניגוד בין אילנה לבין פרופסור ברגר-הררי, הוא הניגוד בין הדורות. אילנה הגיעה לארה"ב כשהמושג רילוקיישן טרם חלחל לשפה העברית. היא היתה חלק מקהילת ישראלים קטנה, שחבריה נצמדו זה לזה בתחושה של "אנחנו נגד העולם", למרות שלמעשה, ישראלים היו די פופולריים בארה"ב באותה התקופה.
יועד ברגר-הררי משתייך לדור אחר, ול-team אחר. אצלו זה "אנחנו נגד ישראל" ואין לו שום כוונה להפגין סולידריות ישראלית דביקה משום צורה ועם שום קהילה יהודית או ישראלית.
מאיה ערד מצליחה לתאר את הקונפליקט מבלי לנקוט צד. כשכבר יתקיים ויכוח פוליטי, הוא יורכב מסיסמאות קלושות, הד עמום לדעות אמיתיות שנחצבו בסלע וכבר מזמן אין סיכוי שישתנו.
בקריאה ראשונית ניתן לחשוב שלבה של ערד נוטה דווקא לאילנה. יועד ברגר-הררי הנושא שם כפול מתוך מה שהוא מכנה "שלילת-שלילת הגלות" ושמחקרו בספרות עברית עוסק בכתביו של לא פחות מאשר היידגר, הוא דמות מתנשאת ולא חברותית, עושה רושם של כמעט קריקטורה מה שעוזר לנו להזדהות עם אילנה, שהסיפור מסופר מנקודת מבטה.
ואז מגיע הסיום האירוני.
"ממילא זה לא זמן טוב לעברית" הוא המשפט החותם את הסיפור. תרגום למשפט הפותח, תרגום שיש בו השלמה והרמת ידיים.
ערד אמנם לא מרסקת את הגיבורה שלה בסוף הסיפור. אילנה מפסידה במערכה אחת, אבל לצד הדלת שנטרקת בפניה, נפתח לה חלון בתחום אחר.
בכל זאת, בתחום העיקרי שבו מתרכז הסיפור, כפי שאפשר להבין משמו: "המורה לעברית", תחום העברית, הקשר לישראל, שם אילנה נוחלת מפלה.
אני לא מתכוונת למפלה במאבק הכוחות בינה לבין הפרופסור, מאבק שסופו ידוע מראש. אני מתכוונת לשיקוף שהסיום האירוני הזה נותן לנו, על החיים של אילנה עצמה.
אילנה בוחרת בסוף הסיפור לכתוב את סיפור חייה באנגלית. אם תכתוב בעברית - לא יהיה מי שיקרא.
אילנה, שמביטה בעין ביקורתית כל כך על יועד, הרי בעצמה עזבה את ישראל. זה נחמד שהיא מלמדת עברית, מנסה לחבר את התלמידים למורשת ולתרבות הישראלית, וחוגגת יום העצמאות עם ביסלי ובמבה. אבל איזו זכות יש לה, בעצם, לבקר את יועד על הפניית העורף שלו לישראל?
היא, שכל החיים לימדה עברית, ניסתה להנחיל את השפה והתרבות, נכנעת ועוברת לאנגלית.
היא, ולא יועד, היתה הראשונה לחתוך הקשר בינה לבין העברית, כשפה וכסמל.
***
הסיפור השני בספר מספר על אשה בודדה שנוסעת, לראשונה בחייה, לבקר את בנה היחיד ואת כלתה בארה"ב. לפגוש את נכדה היחיד.
יש בסיפור הזה את המרכיבים של כל כך הרבה טרגדיות: אף אחד לא אשם. כולם צודקים.
הם - באמצע משבר זוגי, המצב הכלכלי לא מזהיר. עובדים קשה. אין להם זמן לטוס לארץ, ועוד עם תינוק. אין להם זמן לטפל בקשישה שהתנחלה בביתם בלי לבקש או לשאול.
היא - מנסה מאוד להתאפק, לא לשאול, לא להתערב, אבל לעזאזל, היא מנסה להשלים כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. הכל זר לה, הכל מוזר ואחר, אז היא שואלת. מנסה להבין, מוודאת.
בפועל, היא נודניקית. מתערבת. מבקרת. גם אם היא לא יודעת שהיא כזו.
כולם צודקים, אבל כולם היו יכולים קצת יותר.
בסיפור הזה, אף אחד לא מנסה. לא באמת.
האדישות של יורי ומיה לאמו/חמותה העציבה אותי.
אם בסיפור הראשון ובסיפור האחרון היה נראה שמאיה ערד הפשירה מעט, שש בה יותר חמלה לדמויות שלה ממה שהפגינה בספרים הקודמים, בסיפור הזה זו שוב חזרנו לדמויות לא נעימות. אנושיות מאוד, מדי פעם אפילו מעוררות אמפתיה, אבל לא מספיק.
אין בסיפור הזה טוויסט, אין שינוי, אין התרה.
גם רגע החסד שבסופו, לא מצליח לפוגג את האוירה הלא נעימה.
***
הסיפור השלישי הוא סיפורה של אם שצופה מהצד בבתה הדחויה חברתית.
צפיה בילד שמשחזר את הילדות שלך, במקום לפרוש כנפיים ולהמריא רחוק יותר.
מה עשית לא נכון, מה היית אמורה לעשות אחרת, איך אפשר לתקן?
המהלכים שעושה האם בסיפור הזה הם קיצוניים עד כדי חוסר סבירות.
אבל המצוקה שעומדת בבסיסם אמיתית כל כך.
התובנות שהאם לומדת על עצמה במהלך הסיפור אינן מפתיעות או חדשניות, אבל מודגמות היטב בסיפור.
קשיי ההורות למתבגרים, קשיי ההורות מול מצוקה של הילד, הנדנדה הרגשית שאנחנו לפעמים נכנסים אליה יחד עם הילדים שלנו, לא מצליחים להישאר לעמוד בחוץ, להיות עמוד התמך שאסור לו להתנדנד, כי רק הוא מבטיח שבסופו של דבר הנדנדה לא תצנח. לא תקרוס.
כל אלו מסופרים היטב, ברגישות ובחמלה.

7/2/2018

גמעתי את הספר - סיימתי אותו בארחר צהריים אחד ולא הצלחתי להתנתק ממנו . קשה עם חוסר החמלה שלה לדמויותיה - אבל הספר מעולה

20/1/2018

ספר קריא מאוד מתאר שלוש נובלות העוסקות בישראליות שירדו מהארץ ומתמודדות עם בעיות שונות של תעסוקה אקדמית, ביקור של אם זקנה את בנה המנותק, ואם שמנסה לסייע לבתה בחיי החברה אך גורמת לה נזק. מאוד נהניתי אך גם חשתי חמלה כלפי אלו שבוחרים לא לחיות בארץ וחווים ריחוק וניכור

7/12/2024

ספר נהדר - שלושה סיפורים סוחפים ומכאיבים. ממש דייקנות בתאורי העולמות הפנימיים והרגשות החזקים. סופרת אמיתית מאיה ארד.

11/1/2024

נחמד, היו לה יותר טובים

16/3/2023

כותבת מעניין, סיפורים שנכנסים לחיים

26/2/2022

אינטליגנטי ומעורר מחשבה

7/9/2021

אהבתי והזדהיתי, בעיקר בחלקים על עמק הסיליקון.

13/12/2020

נעים וקולח.

28/10/2020

תיאורים שובי לב וקולעים של מערכות יחסים. חוויותהם של ישראלים הגרים בארהב מסופקת באמצעות שלוש דמויות.

17/3/2019

כתיבה צפויה וחסרת מעוף. מאכזב

19/9/2018

קריא, חמוד, אפילו שהנושאים לא ממש, אבל מצאותי
אהבתי לקרוא, סיימתי תוך שלוש שעות

20/8/2018

שלושה סיפורים על משפחות/יחידים ישראליים שבחרו לעזוב את ישראל לטובת ארצות הברית ומתמודדים עם הריחוק מהמשפחה והחברים, קשיי השפה והתרבות ושאר התמודדויות יומיומיות תוך נסיון למצוא תחושת שייכות. כדרכה של מאיה ערד, ספר טוב שכיף לקרוא

3/5/2018

עד כה לא קראתי ספרים של מאיה ערד כך שזהו הספר הראשון שלה אותו קראתי. הספר מחולק לשלושה סיפורים שהמשותף לכולם זו מערכת יחסים בין אנשים, מה שנקרא "הפוליטיקה של החיים". גיבורי כל הסיפורים הם ישראלים שחיים שנים רבות בארה"ב בשל קריירה אקדמית.
הסיפור הראשון נוגע במערכת יחסים בין אישית ופוליטיקה בתחומי האקדמיה במערב ארה"ב הליברלית. הסיפור נוגע גם באקטואליה שקשורה בחרם על ישראל בעיקר מצד ארגון הבי די אס. קצת אכזב אותי לגלות כי הסיום שהיה כה צפוי אכן התברר ככזה.

הסיפור השני הוא אודות אם ישראלית מבוגרת לבן שחי בארה"ב ועובד בתחום ההיי טק למעלה מ- 40 שנים. הבן נשוי לאישה צעירה ממנו בהרבה ולהם ילד קטן. האם (והסבתא) מגיעה בטיסה לביקור בן 3 שבועות כשכולה נרגשת לראות את נכדה. הסיפור מתמקד במערכת היחסית הבעייתית והבין דורית בין החמות לבין כלתה ובינה לבין בנה. הסיפור די מזכיר סיפורים אחרים מהחיים אודות חמות וכלתה.

הסיפור השלישי הוא על משפחה ישראלית המונה אב ואם אקדמאים וילדיהם. הסיפור מתמקד במערכת היחסים שחווה הבת הבכורה והבלתי מקובלת חברתית לבין חברותיה לשכבה בחטיבת הביניים. הסיפור מובא לקורא דרך עיניה ונקודת מבטה של האם שמוטרדת מאד מהעובדה שלביתה אין חברה אחת אמיתית, כמו פעם לפני העידן של הטלפונים הסלולריים והרשתות החברתיות. התסכולים של הבת אותם היא חווה בעיקר עקב מדיניות "הפרד ומשול" של מי שמכונה "מלכת הכיתה" יוצרת מתחים בבית וגורמת לאם לבצע כל מי פעולות, חלקן לא הכי לכיטימיות, ע"מ לעזור לביתה. כל מי שיש לו ילדים בגילאים הללו או שהיו בגילאים הללו יזדהה עם האם המודאגת.

סה"כ למרות שהתוכן בסיפורים הנ"ל די בנאלי, מאיה ערד מתגברת על כך בקלות באמצעות כישרונה לספר סיפור, באמצעות כתיבה קולחת ולא משעממת ולכן הציון שנתתי הוא 4 כוכבים.
הספר הזה השאיר לי טעם של עוד ובהחלט מסקרן יהיה לקרוא ספרים נוספים של ערד.

9/4/2025

חביב סהכ

2/10/2024

תיאור מדויק אבל מתמקד בכבד שמושך למטה.

19/10/2022

מי שגר בארה״ב יזדהה עם הסיטואציות, אבל הסיפורים והדמויות סטריאוטיפים מאד ולא מספיק מעניינים, בעיקר הסיפור השני. על השלישי כבר דילגתי.

23/2/2022

לא רע, נמשך ודמויות הנשים בשני החלקים הראדונים ייחנאיות ומגוחכות

13/6/2021

טוב מאוד אך קצת נמרח

23/5/2021

קראתי יותר טובים שלה

3/5/2019

חביב ותו לא

18/7/2018

אני מאד אוהבת את ספריה של מאיה ערד, אבל הספר הזה רשלני, צפוי מראש, לפעמים סתם מרושע

25/4/2021

די בנאלי. אין התרחשות

22/7/2018

הספר כתוב טוב אבל אני פחות אהבתי משהו חמוץ

סקירות וביקורות

"המורה לעברית": הומור עצמי וסדיזם בקובץ הסיפורים של מאיה ערד יוני ליבנה ynet 23/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
המורה לעברית מאיה ערד
1
 
It wasn’t a very good time for Hebrew.
היא גמרה להקליד את המילים שהתרוצצו בתוכה משך שבועות. עכשיו הביטה בהן ולא הייתה מרוצה. זה בסדר? ככה כותבים?
It was not a very good time for Hebrew, ניסתה שוב. עכשיו הייתה מבולבלת ולא יכלה להחליט. מה יותר טוב? איך אומרים? כמעט ארבעים וחמש שנה היא חיה כאן ועדיין היא לא יכולה לכתוב משפט פשוט. 
It wasn’t a very good time for Hebrew, החליטה, אבל אחרי המשפט הזה הפסיקה לכתוב וסגרה את המחשב. כך או כך, זה לא היה זמן טוב לעברית. כשהגיעה לכאן, בשבעים ואחת, אז היה זמן טוב לעברית. כשהייתה מספרת שהיא מישראל הביטו בה בהערצה. מלחמת ששת הימים הייתה טרייה עדיין בתודעה. אפילו מלחמת השחרור חיה אז בזיכרונם של המבוגרים. ומלחמת יום כיפור שבאה שנתיים אחר־כך הביאה איתה עוד גל של אהדה. הכיתות שלה בבית־הכנסת היו מלאות. הורים רצו שילדיהם יוכלו לפטפט בעברית, לא רק לשיר את התפילות. היה ביקוש גם לכיתה למבוגרים. כולם רצו לדעת כמה מילים לפני הביקור בישראל. לשיר את השירים החדשים. היא זוכרת איך שרה להם, מלווה את עצמה בגיטרה, עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה. הם שרו איתה, מהססים קצת עם הבתים אבל מצטרפים לפזמון. בבית־הספר היהודי התחננו שתקצה להם כמה שעות. שנה לאחר מכן כבר לימדה שם במשרה מלאה. ובשבעים וחמש הגיע בְּרוּס, ואחרי ששמע עליה שבחים מכל מקום אפשרי הזמין אותה ללמד קורס בעברית למתחילים באוניברסיטה...
אבל עכשיו לא זמן טוב לעברית. ההרשמה, שהולכת ומידלדלת כבר כמעט שני עשורים, פחתה עוד יותר בשלוש השנים האחרונות. פחות ופחות סטודנטים יהודים נרשמים ללימודים כאן, וגם אלה שמגיעים לא תמיד בוחרים בעברית. וגם המצב לא עוזר, כמובן. קשה מאוד למכור היום את ישראל. זו לא הארץ הקטנה, הצעירה, מלפני ארבעים וחמש שנה. וגם היא כבר מזמן לא הצעירה החייכנית שהגיעה לכאן עם צמה עבה בצבע נחושת מונחת על כתפה וסיפרה לסטודנטים המרותקים סיפורים על מסע מים לים ועל מחנה העבודה בקיבוץ ועל העוזי שֶיָרתה בו כששירתה בצה״ל. הם הביטו בה בהערצה כשסיפרה להם: אני נולדתי יחד עם המדינה! הייתה אז גאווה אינסופית. גאווה במדינה, גאווה בעצמה. שתיהן צעירות כל־כך, וכמה הספיקו כבר! היא קירבה אליה את התמונה שמונחת על שולחן העבודה שלה, נתונה במסגרת כסופה שקיבלה מתנה מהתלמידים: המחזור הראשון של תלמידי העברית שלה כאן. עם כמה מהם היא בקשר עד היום. ארבעים שנה עברו, והיא זוכרת כל אחד מהם: אלן ושילה ורייצ'ל ואייבי ודיוויד ודייב... ומי זאת? כן, טובי. גם אחותה הקטנה למדה אצלה. רות. אחד־אחד היא מזהה אותם בתמונה, מחייכת לעצמה כשהיא מסתכלת בהם מקיפים אותה, נדחקים אליה. היא במרכז, קורנת, בחולצה רקומה וסנדלים תנ״כיים, נראית בת גילם של התלמידים. אפילו לה קשה לזהות את עצמה בתמונה. 
כשהיא מביטה במראה בשירותי הנשים, רגע לפני השיעור הראשון שהיא מלמדת השנה, היא רואה שיער קצר, לא מסודר, אפור יותר מחום. אין זכר לגון הנחושת. פניה חיוורים, גם הם כמעט אפורים. נעלמו הלחיים התפוחות, האדומות, ששנאה כל־כך כי שיוו לה מראה של ילדה. שפתיה דקות, מהודקות. היא מרכיבה משקפיים, ועיניה נראות לה קטנות כל־כך מאחוריהן. הגבות כמו נמחקו. איפה היא ואיפה הצעירה בחולצה הרקומה. איפה המדינה הצעירה ההיא ואיפה ישראל. אז, בשנים הטובות, הייתה מארגנת מדי שנה אירוע גדול ביום העצמאות. יום הולדת למדינה. יום הולדת לה. היו שם תמיד בריסטולים צבעוניים שתלמידיה עזרו להכין, עם תמונות ומצגות: חקלאות מתקדמת, תעשייה עתירת ידע, פטנטים רפואיים יחידים במינם, סיוע לעולם השלישי... תמיד נמצאו מתנדבים שניפחו בלונים בצבעי כחול ולבן ותלו דגלונים. נמצא גם מי שנסע להביא פלאפל וחומוס מהמסעדה הלבנונית בעיר הסמוכה. ובכלבו של הירדני הייתה קונה במבה וביסלי וחטיפי מקופלת קטנים. על המדשאה במרכז הקמפוס היו עורכים שולחן מלא כל טוב. היא הייתה מביאה את הטייפ המסורבל, עם כל הקלטות של השירים הישראליים היפים: אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, אילנית. בשנים הטובות השליח של 'הלל' היה מצליח לארגן אפילו גמל, השד יודע מאיפה. מכל הקמפוס היו באים לראות. תמיד היו סטודנטים שהתנדבו לאייש את הדוכן מהצהריים עד הערב. כל מי שעבר שם עצר ליד השולחן, קרא מהבריסטולים, התכבד בבמבה או בשוקולד. גם מי שלא עצר נופף לשלום. ובעיתון האוניברסיטה הופיעה תמיד כתבה קצרה, עם תמונה של הגמל מקושט בסרטים כחולים ולבנים.
היא היססה לרגע, ובכל זאת שלפה שפתון חום עדין וצבעה את שפתיה מול המראה בשירותי הנשים. בעוד כמה רגעים תיכנס לכיתה. כמה פעמים כבר לימדה עברית למתחילים? ארבעים לפחות. כמה פעמים עוד תלמד? כמה שיהיה צריך, ענתה לעצמה וטמנה את השפתון בתיק. אין לה תחליף. מי ילמד כאן עברית בלעדיה? כן, מדי פעם יש לה עזרה. אשתו של סטודנט ישראלי ששמחה לתעסוקה חלקית, או איזו מורה מבית־הספר היהודי שמחפשת שעות נוספות. אבל כולם יודעים: היא העברית באוניברסיטה הזו. בלעדיה אין שום דבר. כמה תהפוכות עברה כאן. כמה שינויים שרדה. מהמרכז לשפות הועברה למרכז ללימודים יהודיים, ומשם לחוג ללימודי המזרח התיכון, שאליו סונף המרכז ללימודים יהודיים לפני יותר מעשור. ברוס עוד היה אז ראש המרכז. הוא דאג לה, שלא תיפגע, שלא יורעו התנאים. להפך. ״מה את דואגת מיידלע,״ צחק אליה - עדיין קרא לה ככה, למרות שכבר הייתה בת יותר מחמישים - ״הם לא יכולים בלעדייך. תמיד יצטרכו ללמד עברית, ומי יש להם יותר טוב ממך?״
כן, היא התגברה כבר על קשיים גדולים יותר. כשברוס פרש, לפני שבע שנים, ידעה: זה לא יהיה אותו דבר בלעדיו. כמעט שקלה לעזוב, אבל הוא השביע אותה: שלא תעזי. יחד בנינו את לימודי היהדות באוניברסיטה הזאת. תמשיכי את מה שהתחלנו. אני כאן, הרגיע אותה, לא הולך לשום מקום. תוכלי לבוא להתייעץ איתי בכל עניין, הכי קטן. היא האמינה לו. אבל לפני שנתיים הידרדר מצבה של חנה אשתו, והם עברו לדיור מוגן בשיקגו, ליד הבן הגדול שלהם. ועכשיו, השנה, שוב התהפך הכל. תמר חזרה לארץ, ושלי פרש. שלי היה זה שקשר אותה לאוניברסיטה הזו, האציל עליה ממעמדו, פרופסור להיסטוריה יהודית. ותמר - תמר היא המזל שלי, נהגה לומר לכולם, בייחוד לתמר עצמה. שנים של חיזורים אחרי פרנסי האוניברסיטה, אחרי תורמים בקהילה, הולידו את התקן בספרות עברית ויהודית שנפתח לפני שבע שנים. כמה קשה עבד ברוס בשביל התקן הזה. ״זאת המתנה שלי לאוניברסיטה, לפני הפרישה,״ אמר לה פעם. ותמר אכן הייתה מתנה. היא באה מירושלים, עם בעל ושתי ילדות קטנות, והן נקשרו מייד זו לזו. ״את כל־כך מזכירה לי אותי כשבאתי לכאן,״ אמרה לה פעם, כשישבו שתיהן בחצר האחורית. הילדות שיחקו בדשא והן שתו קפה עם עוגת שמרים במילוי קקאו. ״לפעמים אני מרגישה שהגעתי לפה רק אתמול. מי היה מאמין שעברו יותר משלושים שנה.״ 
הם היו עושים חגים יחד, היא ושלי ותמר ואמיר והילדות. היא הייתה ממש כמו סבתא לעדי וענבר, וליותם, שהצטרף אליהן אחרי ארבע שנים. הילדות בכו כשנפרדו ממנה. גם היא בקושי עצרה בדמעות. אבל היא שמחה כל־כך בשביל תמר ואמיר, ידעה כמה קשה להם להיות רחוקים כל־כך מהארץ, מהמשפחות, ואיזה מזל נדיר נפל בחלקם כשמצאו שניהם תקנים בישראל. ״בטח, איזה שאלה,״ עודדה את תמר, שבאה אליה להתלבט, בכל זאת, לא פשוט לעזוב שתי משרות טובות כל־כך. ״אם יש לך הזדמנות, תחזרי. אחר־כך לא תמיד אפשר. אני אומרת לך מניסיון.״ כן, כמה שהצטערה בשביל עצמה, שמחה בשביל תמר ואמיר. ״רק שלא ייקחו את התקן,״ הייתה ממלמלת שוב ושוב, כמין השבעה. ״שיהיה לנו פרופסור לעברית.״
התפילות שלה נענו. ברוס, ממעמקי הפרישה שלו, הצליח לדאוג שיפתחו את התקן מחדש. רוברט, ראש החוג ללימודי המזרח התיכון, בא להודיע לה במיוחד. היא קצת חששה ממנו כשהגיע אליהם משיקגו והתמנה לראש חוג - בכל זאת, מומחה להיסטוריה ערבית - אבל להפתעתה הוא היה דווקא בסדר גמור. אפילו יותר מבסדר גמור. והיבּא, אשתו, שלימדה ערבית במקביל לה, הייתה חביבה ממש. רוברט טרח לעדכן אותה כשפתחו מחדש את התקן ודיווח לה בשמחה על כמות יפה של פניות. הוא גם וידא שתוכל להגיע להרצאות של המועמדים. ״יפה מצידו,״ אמרה אז לשלי. ״הוא לא חייב לעשות את זה. בכל זאת, אני לא חלק מהסגל האקדמי.״ רוברט בא למשרד שלה מייד אחרי הישיבה שבה הוחלט על המועמדים הסופיים למשרה. היא בדיוק ישבה שם עם תלמיד שהחמיץ שבוע שלם של עברית בגלל נסיעה משפחתית לנופש באיים הקריביים ועזרה לו להשלים את החומר. הוא עמד בפתח בפרצוף זורח: ״יש לנו שלושה אנשים משובחים. אחד־אחד! We can’t go wrong עם אף אחד מהם.״ בכל זאת ביקשה ממנו שיספר לה קצת, להשׂביע את סקרנותה, ורוברט אמר שיש מועמדת מישראל, מבר־אילן, ועוד אחת שמלמדת בברנדייס, ויש - כאן עשה הפסקה לא מורגשת כמעט - מישהו מאוד־מאוד מרשים. למד בברקלי. עכשיו בקולומביה. עושה שם פוסט־דוקטורט.
הם באו לביקור, המועמדים, על־פי הסדר שבו מנה אותם רוברט. קודם רקפת מבר־אילן, אחריה קארן מברנדייס, ואחרון יועד מקולומביה. היא הבטיחה לעצמה לבוא בראש פתוח, בלי שום הטיות. הזכירה לעצמה שמדובר בקולגה, פרופסור לספרות, לא בתחליף לתמר. שההחלטה ממילא לא נתונה בידיה. שהיא צריכה לשמוח על עצם העובדה שהתקן מאויש. ובכל זאת, איזה הבדל בין שתי המועמדות לבינו. קארן ורקפת נתנו הרצאות בהירות, העבירו שיעור מצוין לדוגמה, ביקרו בכיתת עברית, אמרו שישמחו לעבוד יחד, בשיתוף פעולה. ויועד... מההרצאה שלו לא הבינה כמעט כלום. את השיעור לדוגמה העביר כלאחר יד, מכוון אל המראיינים שלו, לא אל התלמידים. בפגישה הקצרה שנקבעה להם התנהג כאילו אינו מבין לשם מה נחוץ להם בכלל לשוחח. במשך רבע שעה התאמצה לדובב אותו. סיפרה לו בפירוט על התוכנית לעברית, איך התחילה מקורס וחצי, לפני ארבעים שנה, והיום יש לה אימפריה קטנה, חייכה אליו, אבל הוא לא החזיר חיוך. בכיתה שלה ביקר כמו לצאת ידי חובה. היא הציגה לו את התלמידים שלה: שירה, נוח, סקוט־שאול, לורל־דפנה - ״כולם אצלי עם שמות עבריים,״ הסבירה לו, ״מי שאין לו שם שני עברי, בוחר אחד.״ בגאווה מיוחדת הציגה לו את קוואן מווייטנאם, שלומד עברית כדי להיות מסוגל לקרוא יום אחד בתנ״ך, ואת פייסל מערב הסעודית, בן טיפוחיה, התרומה האישית שלה לשלום בין העמים, לעולם טוב יותר. אבל יועד לא התרשם, ומפייסל, כך נדמה היה לה, היה ממש מסויג.
אלא שכולם דיברו עליו בהתפעלות ובהערכה עצומה. היא חשדה שהיה בהתפעלות הזו יותר משמץ של התבטלות בפני האוניברסיטאות הגדולות, אלה שבשני החופים. זה תמיד הרגיז אותה. מה רע במערב התיכון? זאת אמריקה האמיתית, הלבבית, מסבירת הפנים - היא לא הייתה מסוגלת לשרוד בניו יורק אפילו חודש. אבל היא שתקה, כמובן. מי בכלל שואל אותה. וכשהודיעו לה שבחרו ביועד לא הופתעה. ״רק שיבוא,״ לחשו כולם תפילה חרישית, ״שיקבל את ההצעה שלנו...״ והיא הנהנה, אבל בלב ביקשה: הלוואי שתבוא רקפת. או קארן. רק לא הוא. הלוואי שיקבל הצעה מפתה בניו יורק, בבוסטון, בלוס אנג'לס, ולא יבוא לכאן. אבל היא ידעה כבר: זו המשרה היחידה בספרות עברית שנפתחה השנה. ואכן, כבר במאי בא אליה רוברט קורן כולו: ״אני מספר לך ראשונה כי חשבתי שתשמחי לדעת: יועד ברגמן־הררי הודיע לי עכשיו שהוא מגיע בשנה הבאה!״
כבר אז, כשביקר כאן, הגו כולם את שמו בכובד ראש הרה משמעות. יועד ברגמן־הררי. היא שאלה אותו, בפגישה הקצרה שלהם, מאיפה השם הכפול. כבר התרגלה שבחורות סוחבות על עצמן שני שמות, אבל למה הוא? הוא הביט בה, כאילו שקל אם לטרוח בכלל להסביר לה, ואז פירט שנולד יועד הררי, אבל במהלך הלימודים באוניברסיטה הוסיף לעצמו את שמו המקורי של אביו, ברגמן. 
״אבל למה?״ רצתה לדעת. אולי היה קשור מאוד לסבא? 
״מתוך שלילת שלילת־הגלות,״ השיב לה, כאילו זה הדבר המובן ביותר בעולם, והיא בהתה לרגע. שלילת שלילת־הגלות. אף פעם לא שמעה על זה. והרי זו הייתה הגאווה הגדולה שלה: היא הייתה אילנה - בדור שרובו עוד היה בתיה וציפי ופנינה, אילנה דרורי - בכיתה מלאה דרוקמן וליפשטט ושמוקלר - וכשהתחתנה הרגישה צביטה של ממש כשהפכה פתאום לאילנה גולדסטין. אם כי עכשיו, אחרי ארבעים שנה, היא כבר רגילה. ובכל זאת ביקשה להבין:
״מה זאת אומרת, שלילת שלילת־הגלות?״
״זאת אומרת שאבא שלי ניסה למחוק את סבא שלי, ואת אבא של סבא שלי, ואת סבא של סבא שלי. ואני רוצה להחזיר אותם, אבל בלי למחוק את אבא שלי. זה כל הסיפור.״
היא הביטה בו כאילו גילתה פתאום משהו חדש. ״זה יפה, יפה מאוד. סבא שלך בטח שמח,״ הציעה, ובלב ניסתה: אילנה פריימן־דרורי. לא. לא טוב.
עכשיו, כשהיא יוצאת משירותי הנשים, היא מציצה בשעון: כמעט רבע שעה עד השיעור הראשון. היא יכולה לעבור אצל יועד, לברך אותו ביום הראשון ללימודים. או שהיא יכולה לגשת רגע לספרייה, לברר מה קורה עם שלי. היא קצת דואגת לו, ביום הראשון של שנת הלימודים הראשונה שבה לא יְלַמד יותר. הם הבטיחו זה לזו ששום דבר לא ישתנה, הם ימשיכו לנסוע לאוניברסיטה יחד כל בוקר. פשוט הוא לא ילַמד. סוף־סוף יוכל להקדיש את עצמו למחקר, לספר שכבר כמעט עשר שנים הוא מבטיח לעצמו להשלים, על היהודים במערב התיכון במחצית הראשונה של המאה העשרים. ובכל זאת היא מודאגת. אולי בלי סיבה, אבל היא דואגת לו. וגם מהשיעור שלה היא מודאגת. כן, הירידה בהרשמה לא התחילה היום, אבל השנה רשומים רק שמונה תלמידים בעברית למתחילים. שפל כזה מעולם לא היה לה. אם כי... היא מנחמת את עצמה: הילדים האלה כל־כך לא מאורגנים. הם פשוט שוכחים להירשם. היו שנים שבהן לא נרשם כמעט אף אחד ופתאום הופיעו עשרים איש לשיעור הראשון.
היא מחליטה להציץ באולם הקריאה עם קירות הזכוכית לפני שהיא נכנסת, ובלבה מקווה שלא תמצא שם את שלי. כן, היא יודעת שהוא אוהב להתעכב קצת לפני העבודה, להציץ בעיתונים היומיים, במגזינים - טיים, אקונומיסט, ניוזוויק - אבל עכשיו כבר רבע לעשר, היא השאירה אותו שם לפני יותר משעה, והיא חוששת שמא הוא עדיין שם ועוד לא התחיל לעבוד. היא מרגישה הקלה כשהיא לא מוצאת אותו בין יושבי הכורסאות המעיינים במגזינים, אבל בדרכה לשיעור היא מבחינה בו, עומד בתור לקפה בקיוסק מול הספרייה, כתפיו שמוטות קצת, החולצה המכופתרת בולטת בין בגדיהם של הסטודנטים שמקיפים אותו, רובם גבוהים ממנו בהרבה. חבל: הם היו יכולים לשתות יחד קפה לפני השיעור הראשון שלה. למה לא חשבה על זה? החשק לקפה הולך ומתגבר כשהיא צועדת לבניין על שם מאייר, שהיא קוראת לו עדיין בניין חמישים ושתיים, כפי שקראו לו כאן כשהתחילה ללמד, אבל ככל שהיא מתקרבת לחדר הכיתה מחשבותיה הולכות ומתרכזות בשיעור שלה, ברגע הראשון שבו תיכנס לכיתה. היא למדה כבר: כל־כך הרבה תלוי ברגע הזה. הוא עשוי להכריע כמה מהם יהיו שם גם בשיעור הבא. איך תיראה השנה כולה. 
כשהיא נכנסת לכיתה היא עומדת שם רגע, ללא מילים. בחדר יש רק ארבעה תלמידים. לרגע היא תוהה: אולי זאת לא הכיתה הנכונה? אבל היא יודעת היטב שזה החדר: שמונה נרשמו לעברית למתחילים וחצי מהם לא הופיעו. בפעם האחרונה בדקה את מצב ההרשמה אתמול בערב. הם יכלו לשנות את דעתם במשך הלילה... מישהו מיוזע, בגופיית ספורט, נדחק בפתח. סוֹרי, הוא ממלמל, ומתיישב בקצה החי״ת שיוצרים השולחנות. ״זה בסדר,״ היא אומרת, למרות שברור לה שהוא אינו מבין את דבריה. זו השיטה שלה: רק עברית. מהשיעור הראשון. ואז היא מתעשתת, מניחה את התיק על כיסא, את הניירות על השולחן, ומחייכת אליהם חיוך גדול כשהיא אומרת את המילה הראשונה בשיעור הראשון, המילה שאמרה כבר כל־כך הרבה פעמים: ״שלום!״
עד סוף השיעור מצטרפות עוד שתי תלמידות. אחת עם לחיים תפוחות, ילדותיות, ושאריות של פצעי בגרות, שנראתה כאילו התקשתה להתעורר הבוקר ובמשך השיעור עיניה שבו ונעצמו מדי פעם; ועוד אחת שהסבירה שביקרה קודם בשיעור אחר, כדי שתוכל להחליט אם היא מעדיפה אותו על פני העברית. גם זה עניין של השנים האחרונות. פעם תלמידים היו נרשמים וזהו. היום קוראים לשבוע הראשון ״שופינג ויק״. בלי בושה הם עוברים משיעור לשיעור, עושים ״שופינג״, לראות מה מוצא חן בעיניהם.
את כל הכוחות היא מגייסת להחיות את השיעור. לא קל לנהל שיעור ראשון בעברית בלבד, כשאף אחד מהתלמידים לא יודע מילה. היא סומכת על זה שכמעט תמיד יש מישהו שזוכר כמה מילים בעברית, ממה שלמד בבית־הספר היהודי. לפעמים יש אפילו מישהו עם הורה אחד ישראלי, עם סבתא בארץ. היא מציגה את עצמה, כפי שעשתה כבר ארבעים פעם, ומלמדת אותם את המשפט העברי הראשון שלהם: קוראים לי אילנה. מיי ניים איז אילנה, היא מפרשת. עכשיו הם חוזרים אחריה: קוראים לי קלואי. קוראים לי מייקל. קוראים לי שיילה. התלמידה עם פצעי הבגרות בוהה בה. ״קוראים לי...״ היא מנסה לעזור לה. ״קלייר,״ משלימה התלמידה סוף־סוף. ״קוראים לי קלייר,״ אילנה מטעימה, אבל קלייר שוב בוהה ולא חוזרת על המילים. בשארית השיעור היא מחלקת להם את הסרגל עם אותיות האל״ף־בי״ת, ללמוד בבית, והם מתאמנים בשיחה זה עם זה: קוראים לי מייקל. איך קוראים לך? קוראים לי שיילה. נעים מאוד. כולם מתקשים קצת עם ההבדל בין זכר ונקבה, אבל קלייר, כך נדמה לה, אפילו לא קולטת שיש הבדל בין השניים.
אחרי השיעור היא לא מתאפקת ועוברת על פני המשרד של יועד. הדלת סגורה. מוזר, ביום הראשון. אבל כשהיא הולכת משם הוא בא לקראתה עם כוס קרטון מכוסה ועיניים חצי עצומות, כמו של  קלייר.
״או, שלום,״ היא קוראת אליו, והוא נעצר ובוחן אותה, כמו מנסה להבין מי היא ומה היא רוצה ממנו.
״אילנה,״ היא מזכירה לו, ״אילנה גולדסטין, המורה לעברית.״
סוף־סוף יש איזו הבעה על פניו: ״אה, כן. היי.״
בן כמה הוא? היא תוהה. כשהגיע לכאן באביב נראה לה צעיר מאוד, בן שלושים בקושי, אבל עכשיו, כשהיא מביטה בו מקרוב, נדמה לה שהזקין בחודשים האחרונים. פתאום הוא נראה לה בגילו של ברק. אולי אפילו בגילה של יעל. גם בחום של סוף אוגוסט הוא לבוש בחולצה מכופתרת. אמנם, לא כמו של שלי. את זה היא יכולה לראות מיד. חולצה מבד איכותי יותר, הדוקה מאוד על גופו, עשויה משבצות קטנטנות בצבע בורדו ולבן. וגם המשקפיים שלו: במבט ראשון הם נראים כמו משקפי קרן שיצאו מהאופנה כבר בשנות השבעים, אבל ברור לה שהמסגרת הזו היא האופנה האחרונה בניו יורק, שהיא נרכשה במאות דולרים בחנות בסוהו, או אולי בווילג', או איפה שהצעירים קונים היום, אין לה מושג. וכאילו שהחולצה והמשקפיים לא מתעתעים מספיק, לחייו מכוסות בזקן בהיר, רך, לא זקן עבות, אבל הרבה יותר מהזיפים שעיטרו את פניו באביב האחרון. 
יועד לוגם מהכוס ומעווה את פניו. ״חרא קפה.״
״בפעם הבאה תלך לקפה מול הספרייה,״ היא מציעה לו טיפ של מקומיים. רק לפני שנה פתחו אותו, וכל הקמפוס מדבר עליו: כמו בניו יורק, כמו בסן פרנסיסקו, בסיאטל: קלייה עצמית, מיקרו־זנים. היא עצמה ניסתה כמה פעמים והתביישה לומר שהקפה היה לה מר וחמוץ.
הוא זורק את הכוס לפח זבל שעומד בקצה המסדרון. ״לשם הלכתי.״
״אז מה שלומך?״ היא מנסה שוב. ״איך עבר היום הראשון שלך כאן?״
כשהוא פותח את פיו לענות לה נפלט לו פיהוק. בסדר, הוא מסנן. אבל ללמד הוא מתחיל רק מחר. ״אין לי כוח לזה...״ את הפיהוק הזה כבר אינו מתאמץ להסוות.
״כן, זה קשה, בהתחלה,״ היא מסכימה, ובכל זאת היא מופתעת: כן, גם היא קרובה לפעמים להישבר באמצע הסמסטר, או רגע לפני הסוף, כשהשגרה שוחקת והתרגילים שתיקנה עשרות פעמים משעממים אותה והסטודנטים עם כל התירוצים שלהם, אבל ביום הראשון ללימודים היא מרגישה תמיד חגיגיות והתרוממות רוח, גם היום, אחרי ארבעים שנה. איך אפשר, היא תוהה, להיות כל־כך שחוק עוד לפני שלימדת אפילו שיעור אחד?
״מתי הגעת?״ היא מתעניינת.
״לפני יומיים.״
היא פולטת צעקה קלה של הפתעה. יומיים לפני תחילת שנת הלימודים!
״היה לי כנס,״ יועד הוגה את המילים לאט, במאמץ, כאילו הוא מתלבט אם שווה לו להסביר לה למה איחר כל־כך להגיע. ״בניו יורק,״ הוא מוסיף, לאחר מחשבה.
״יופי, יופי. אז רק הגעת,״ היא חושבת בקול רם. ״עוד לא הסתדרת בדירה. זה בטח קשה להגיע ככה ומייד להתחיל ללמד...״ וכבר היא מזמינה אותו לארוחת שבת אצלה בבית, ביום שישי הקרוב. 
יועד ברגמן־הררי ממצמץ בעיניו, המום, אבל נענה לה.

המלצות נוספות

עוד ספרים של מאיה ערד