גלידה

1

תראה— מכל התלמידים בסדנה בחרתי בך בגלל הפער בין היכולת הגבוהה שלך להתנסח לבין התכנים שהם… איך לומר, די בנאליים. הכל אצלך קז'ואל, מהחיים הרגילים. זו הבחירה שלך?

אמרתי שכן, שאני חושב שיש המון סיפורים בחיים הרגילים, ולא צריך לטוס לחלל או לרכב על מטאטא בשביל סיפור טוב.

כשכרמלה אמרה לנו שאנחנו שקרנים, לא האמנתי שהיא רצינית. למען הדיוק היא לא ממש אמרה "שקרנים", אבל היא כן אמרה: "אני מאמינה שכמספרי סיפורים יש לנו תפקיד חברתי: אנחנו בעלי הרשיון לשקר." זה היה ב"סדנת מספרי הסיפורים של כרמלה קורן" – סדנה מקוונת, דבר שנחשב נועז לפני שהקורונה הפכה את הזום לרעש הרקע של החיים של כולנו. כזאת היא כרמלה - רעיונות שגורמים לך להזיע תחת החולצה, גם כשאתה יושב בבית עם מזגן – הם מבחינתה המובן מאליו.

הסתכלתי עליה דרך המסך. המשקפיים שלה היו תלויים על קצה האף, סימן שהיא לא אומרת סתם. עברתי עם העיניים על המשתתפים האחרים, ריבועים עם פרצופים על המסך. נראה לי שגם הם לא הרגישו בנוח עם הרעיון הזה של "שקרנים", עם רשיון או בלי. המוח שלי התחיל לרוץ, לחפש דרך להתגונן, להגיד משהו חכם בחזרה.

ואז זה הכה בי – זיכרון מכיתה ד'. נכנסתי לכיתה בצלצול, אבל הכיתה הייתה ריקה. הכיסאות מיותמים, השולחנות שקטים. המורה צילה נכנסה אחריי, הסוודר הצהוב שלה זורח כמו כתם של חרדל, ושאלה, "אלעד, איפה כל החברים שלך?" התרגזתי. מה, אני אחראי עליהם? רציתי להגיד שאני לא יודע, אבל אז שמעתי סירנה של אמבולנס מרחוק. "מה, לא שמעת?" אמרתי, "הייתה תאונה מחוץ לבית הספר!" היא ניגשה לחלון והציצה החוצה. "איפה? אני לא רואה…" בינתיים רועי ודנה נכנסו, ואחריהם דודי וערן ועוד כמה – כולם התיישבו כאילו כלום. צילה הסתובבה, קמטים קטנים נחרשו במצחה. "מה קרה?" היא שאלה. הילדים הסתכלו אחד על השני, לא ידעו מה להגיד. אני ישבתי בשקט, מפחד שמישהו יפצה את הפה. "טוב," היא אמרה לבסוף, "לא משנה. תוציאו חשבון."

הזיכרון הזה צץ כשכרמלה דיברה על שקרים. נזכרתי איך זימנו את ההורים שלי לפגישה עם היועצת. היא ישבה שם, בחולצה מגוהצת מדי, ואמרה שיש דברים שלא עושים "בבית הספר שלנו". ואז היא הסתכלה על אבא ואמא שלי ואמרה, "לילד יש דמיון נורא מפותח. אולי כדאי לעשות עם זה משהו? אולי חוג כתיבה יוצרת?" הם החליפו מבט מזועזע – אבא כחכח בגרון, אמא תופפה באצבעות על השולחן.

כרמלה קטעה את המחשבות שלי. "אלעד, מה אתה כזה בשוק?" היא אמרה, הקול שלה חד כמו סטירה קלה. "מה חשבת שאתה עושה כשאתה בודה דמויות ואירועים?" פתחתי את המיקרופון. "אבל כתוב בהתחלת כל ספר שהעלילה והדמויות הם פרי הדמיון," אמרתי, "אז אם כולם יודעים שזה בדיון, זה לא נקרא שאני משקר!" כרמלה סידרה את המשקפיים – האור מהמסך השתקף בהם – ואמרה, "אלעד, אתה קורא ספרים?"

"כרגע לא מספיק," מלמלתי. "פעם הייתי קורא המון."

"אוקיי," היא אמרה, "אבל כשאתה קורא, והספר ממש טוב, מתי אתה שוכח שכתוב בהתחלה שהעלילה והדמויות הם פרי הדמיון?" מלמלתי, "זו נקודה טובה," והיא המשיכה, מבטה חודר דרך המצלמה. "סיפור טוב לוקח אותנו לעולם אחר, שבו אנחנו מאמינים שהסיפור אמיתי. תזכרו תמיד שהקוראים נותנים לכם רשות לשקר להם – אבל לא כל שקר, אלא שקרים שעובדים."

"סיפור טוב הוא שקר שעובד." לא הייתי בטוח איך אני מרגיש עם הרעיון הזה. רשמתי אותו במחברת, העט חרק על הדף. בדרך כלל הייתי נשאר ליד המחשב בסוף השיעור, ועובר על הרשימות שלי לקול ברכות הפרידה של האחרים, אבל הפעם הרגשתי שאני חייב אוויר. התנתקתי בין הראשונים, ויצאתי למרפסת. רוח ערב קרירה נשבה לי בפנים, קולות מכוניות עלו מהרחוב – צופר חד, צמיגים חורקים. נשענתי על המעקה, והסתכלתי על תל אביב שמתחתי – אורות מהבהבים בערפל קל, ערב עירוני רגיל.

הייתי בן שישים וקצת, עם קריירה של יזם הייטק מאחוריי – שלושה אקזיטים, לא ענקיים, אבל מספיקים לדירה מפנקת ולחיים נוחים. אחרי יום ההולדת ה-60 שלי החלטתי שמיציתי את המשרדים עם אורות הנאון, הקפה הגרוע, והישיבות שבהן כולם מדברים ולא אומרים כלום. רציתי להתמסר לחלום שתמיד דחיתי: להפוך לסופר. כשיש לך כסף, חלומות נראים קרובים – יכולתי לשכור את העורך הכי טוב, לעבוד עם הוצאות נחשבות. רק שלא היה לי סיפור. אפילו לא רעיון קטן להתחיל ממנו. "כשיש לך כסף, הכל נהיה קל," חשבתי, "חוץ ממה שאי אפשר לקנות."

דלת הכניסה נפתחה, וגליה נכנסה עם קמיצה, הכלבה שלנו. הסידור היה שבזמן שאני בסדנה, גליה לוקחת אותה לרוץ בטיילת. קמיצה זינקה אליי, זנבה מתנופף. "היי! איך היה?" גליה שאלה. היא ציפתה שאגיד "נהדר" כמו תמיד, אבל אמרתי, "אה… לא יודע..." התיישבנו על הספה. העיניים הכחולות שלה ננעצו בי במבט מרוכז. "מה היה בשיעור היום שאתה כזה… לא מתלהב?" היא שאלה.

סיפרתי לה על מה שכרמלה אמרה, על הרשיון לשקר, התפקיד החברתי. "ואני חשבתי שאני הולך להנות ולמכור ספרים," סיכמתי את המצוקה שלי. גליה הכירה את כרמלה עוד ממזמן, כשעבדה במחלקת כוח אדם בחברת ביטוח גדולה. מאז שהיא פתחה קריירה עצמאית, הן שיתפו פעולה לפעמים. כשאמרתי שאני רוצה ללמוד כתיבה, היא המליצה על כרמלה. אמרה שהיא הכי טובה. אבל עכשיו היא אמרה, "תראה, כרמלה מורה מעולה, אבל לפעמים היא עושה יותר מדי דרמה מדברים. תלמד לקחת אותה בפרופורציה." היא קמה להתקלח וחזרה בפיג'מה, ריח הסבון שלה ממלא את החדר. "מה עם חדר כושר?" היא שאלה, בקול מתגרה.

כשפרשתי, הבטחתי שאתחיל לעבוד על הכושר שלי, אבל כל הזמן דחיתי. ספורט מעולם לא היה הקטע שלי – כילד העדפתי ספרים על כדורגל, וכמבוגר אותו סיפור. התחלתי לגמגם, "אה… שכחתי ו…" אבל גליה הרימה יד עם כרטיס פלטינה נוצץ. "החלטתי להתחיל יוגה, ואולי לעבוד גם קצת עם משקולות" היא אמרה, "אז נרשמתי לחדר הכושר ורשמתי גם אותך. יש לך אימון אישי מחר בשמונה."

"טוב," אמרתי. "ואחר כך אקפץ למשרד להגיד שלום לדודי ולכולם." היא משכה בכתפיה. "העיקר שתלך לאימון."

2

הגעתי לחדר הכושר קצת לפני שמונה. השמש זרחה מבעד לחלונות הענקיים. ריח של זיעה וקולות נקישה מתכתיים הכו בי כשנכנסתי. הסתכלתי סביבי, והלב התכווץ קצת. צעירים חטובים הרימו משקולות כאילו זה כלום, וכמה בני גילי חייכו, כאילו המכשירים המוזרים האלה – שנראו לי כמו כלי עינויים – באמת עושים להם כיף. ניגשתי לדלפק הקבלה, הצגתי את עצמי לבחור שישב שם בחולצת פולו, צמודה לשרירי זרועות בולטים. הוא סקר אותי מלמעלה למטה, ואני חשבתי שהוא בטח מעריך כמה זמן ייקח לי להתחרט ולברוח. הוא תקתק משהו במחשב ואמר, "חכה פה. איזי תכף יבוא."

איזי? השם נשמע לי מוכר. נזכרתי באיזי שעבד איתי ועם דודי ב"אלקום" בשנות ה-90 – גבוה, בלונדיני, תמיד עם חיוך שחצני. "אבל לא יכול להיות שזה הוא," חשבתי, "מי בגילנו עדיין מאמן?" ואז הוא נכנס, נעלי הספורט שלו חורקות על רצפת הפרקט. לא היה צריך להתאמץ כדי לזהות אותו – גבוה, חסון, שרירים מתוחים תחת חולצה אפורה, כאילו הזמן שכח אותו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, לפני יותר מעשרים שנה. "איזי?" שאלתי, "איזי כהן? מה אתה עושה פה?"

הוא צחק – צחוק רם, מלא חיים. "מה אני עושה פה? אני מאמן פה! מה שלומך, אלעד? שנים, אחי, שנים…"

"כן… שנים…" אמרתי, עדיין תופס את הראש. "לא היית בקנדה?"

הוא סיפר שהיה שם, חזר לארץ לפני שנתיים. ואז שאל, "ואתה? עוד בהייטק?"

"לא… פרשתי לא מזמן," מלמלתי, מרגיש את הלחיים מתחממות קצת.

"טוב," הוא אמר, טופח לי על הכתף – כוח קל, אבל כזה שמזכיר את הימים ההם. "מה דעתך שנתחיל?"

התחלנו על האליפטיקל. הוא לקח אותי למכשיר והסביר איך משתמשים בו. "תעשה חמש דקות," הוא אמר. התחלתי לדווש ברגליים כבדות. "לאשתך קוראים גליה, נכון?" הוא שאל פתאום, ואז הוסיף, "ראיתי אותה פה אתמול." רציתי לשאול מאיפה הוא מכיר אותה, אבל הנשימה שלי נעשתה כבדה, והיה לי קשה לדבר.

בשלוש הדקות הבאות הוא דיבר על כמה שחשוב לשמור על כושר בגילנו, בקול חזק ובטוח בעצמו, כמו פעם, כשהיה נותן הוראות לחברי הצוות שלו ב"אלקום" כאילו הם ביחידת עילית. "יהיה לך קשה בהתחלה," הוא אמר, "אבל אם תתמיד ולא תישבר, תראה את כל התועלות." ידעתי שהוא צודק, אבל עיצבן אותי לשמוע – כאילו אני ילד שצריך הדרכה. "טוב," הוא אמר כשירדתי מהמכשיר, ברגליים רועדות ותחושה של סף עילפון, "בוא נתחיל בתוכנית הכי בסיסית." הוא שלף כרטיס מתאמן מהקופסה על הדלפק, רשם את הפרטים שלי, סימן כמה דברים, ואמר, "אוקיי, בוא נמשיך."

בין ההסברים על המכשירים, איזי סיפר על החיים בקנדה – איך היה נהדר שם, שהיה נשאר אם היה יכול. הוא דיבר על הפיטורים מ"אלקום", על הצורה המכוערת שבה זרקו אותו. "היום הייתי תובע אותם," הוא אמר, "אבל בשנות התשעים הכל היה שונה." ממש לפני סוף האימון הוא שאל, "רגע… היה לך חבר טוב… דודו, לא?"

"דודי," תיקנתי, מנגב את הזיעה שנטפה לי לעיניים.

"אה… כן," הוא אמר. "אשתו הייתה יפה כזו, ממש ממש יפה, נכון? קראו לה אודליה, לא?"

"כן," אמרתי, לוגם מהבקבוק שלי – המים היו קרים מדי, או שאולי הייתי נבוך. "ואתה חייב להסביר לי איך אתה זוכר כל כך טוב אנשים שלא ראית יותר מעשרים שנה."

הוא חייך חיוך מסתורי. "לא… אני… עזוב…" הוא אמר. "אתם עוד בקשר, אתה ודודי?"

"כן," אמרתי, "חברים טובים."

הוא הסתכל בשעון הגרמין שלו, וטפח לי על הזרוע. "אני חייב לרוץ לשירותים, יש לי עוד מתאמן עכשיו." הוא השאיר אותי שם – זיעה נוטפת, מחשבות מתרוצצות. הלכתי להתקלח ולהתלבש, אבל הראש לא נרגע, גם לא בדרך מהקניון שבו חדר הכושר למגדל המשרדים הסמוך, שבו היו משרדי החברה שאני ודודי הקמנו על סמך רעיון שלו.

הגעתי לדלת הזכוכית בכניסה. הרגשתי כמו מלך גולה שחוזר לממלכה שלו. צלצלתי באינטרקום, והלנה, מנהלת צוות הדבאופס, פתחה לי. "היי! מה אתה עושה פה?" היא אמרה, קולה מלא הפתעה. נדב, אחד המפתחים, הציץ מאחד החדרים. "היי! יש לנו אורח," הוא צעק פנימה, "אלעד פה!" עד מהרה התגודדו סביבי כמה עובדים – צחוקים, שאלות. ריח הפירות הטריים הזכור, מפינת האוכל. דודי יצא מהחדר שלו, בראש מורם, לראות על מה המהומה. כשראה אותי, הוא חייך – חיוך רחב, מוכר. "נו," הוא אמר, "החלטת לחזור?"

"לא," אמרתי, "אבל יש לך כמה דקות?"

"בטח!" הוא אמר והוביל אותי למרפסת הגדולה של הקומה. חצינו את "הזולה" – דק חלק, כורסאות רכות, פופים צבעוניים, שני שולחנות פינג-פונג שחרקו ברוח – והגענו לפינה שבה מותר לעשן. דודי הדליק סיגריה, ריח עשן חריף מילא את האוויר. הוא הציע לי במבט שואל – כמו תמיד – ואני סירבתי, כמו תמיד.

הוא התיישב על כיסא משרדי ישן, ואני נשארתי לעמוד, מתחמק מענן העשן שצף לעברי. הוא הסתכל על התיק שעל הכתף שלי. "תיק ספורט… פששש… אני רואה שהחלטת לעבוד על הכושר לעת זקנה."

חייכתי, חיוך נבוך. "כן… כלומר… גליה רשמה אותי… רציתי בכל מקרה, אבל כל הזמן דחיתי… אתה יודע איך זה…"

דודי נשען לאחור, הכיסא חרק. "האמת שלא," הוא אמר ביובש.

"טוב, נו," אמרתי, "בקיצור, אני מגיע לחדר הכושר, ואתה לא תאמין מי המאמן האישי שלי."

"מי?" הוא שאל, מרים גבה.

"איזי. איזי כהן!" אמרתי, קולי עולה קצת.

דודי הסתכל עליי רגע, עיניו מצטמצמות. "מי?"

"נו, איזי כהן!" עזרתי לו להזכר, "הוא עבד איתנו ב'אלקום'! בפיתוח של מערכת הבקרה!"

"אה… כן, כן," הוא אמר, נזכר לאט. "פיטרו אותו אחרי שתוכניתן שלו הפיל ללקוח את כל הרשת… כן… בדיוק כשהיה סוף שבוע של החברה באילת, נכון? מתי זה היה? תשעים ושמונה, נראה לי…"

"לא זוכר בדיוק," אמרתי – שקר קטן, כי זכרתי היטב. הביפר שלי צפצף באמצע ההופעה של הקוסם שהביאו לנו. רציתי לראות מה דודי זוכר. הוא הסתכל עליי, מבט חצי מופתע, חצי מודאג. "מה לא זוכר?" הוא אמר, "אלעד, מה, אתה נהיה סנילי? עבדת בגלל זה כל הלילה! החלפת אותי אחרי שעבדתי על התקלה כל היום ולא יכולתי לטוס לאילת… כן, בטח, ואיך התבאסתי! אודליה טסה עם אחותה, ואני נתקעתי בבית… איזי כהן… כן… אבל הוא עזב את הארץ, לא?"

"נכון," אמרתי. "לקנדה. חזר לפני שנתיים. אתה חייב לראות אותו – לא הזדקן בכלל."

"אוקיי…" דודי אמר, "באמת צרוף מקרים, אבל ככה זה בארץ. קורה. ארץ קטנה…"

"יכול להיות," אמרתי, "אבל תשמע, הוא זכר שלאשתי קוראים גליה, ואז הזכיר את אודליה שלך, אמר שהוא זוכר שהיא ממש ממש יפה, ושאל אם אנחנו עוד בקשר. כשאמרתי שכן, הוא פתאום אמר שהוא חייב לרוץ… לא יודע… הרגשתי שהוא מסתיר משהו…"

דודי מצץ את הסיגריה, עשן עלה בטבעות איטיות, כמו תמיד כשהוא לא רוצה לדבר. הוא התכופף קדימה, כיבה אותה במאפרה. "אני לא רוצה לגרש אותך, אבל תכף מתחיל הוויקלי," הוא אמר, קם והתחיל ללכת. נשארתי לעמוד שם, הרוח נושבת לי בשיער, והבנתי שמשהו קרה באילת ושאני חייב לדבר עם גליה כשאחזור הביתה.