האוזן של ג'קומטי

1
מרתה נוסעת ברכבת הבוקר המהירה מפריז לבזל. בלילה עוד התלבטה אם להאריך את שהותה בעיר, אבל כשעלה אור יום כבר ידעה שהיא נצמדת לתוכנית. בוקר חדש. הרכבת יוצאת מהעיר וחוצה את הפרוורים. גרפיטי זרחני מבליח על החומות — KOOL KILLER 2... PonEW#... NEXER — סימנים נוקבים למובן חמקמק. סקרנית, היא מתמסרת להתרבוּת הצבעונית הזו, לתנודות שבין המילים, המטפסות בינתיים על גשר מתכת מחליד ומשם בספירלה אל מחלף רב־מפלסי שבראשו, לפני הפיצול אל הכבישים המהירים, בוהקת שאלה בחמש אותיות —? t'es où — איפה את?

היא תהיה חייבת פעם להסתכל עליהן יותר מקרוב, לעמוד שם לידן! איך זה שלא הסתובבה אף פעם במקומות השום־מקום האלה? שיפוע הגבעה הופך למישור ותוך דקות נפתח הנוף: מפעל מלט נטוש בשדות חיטה ירוקים, ובַּמרחק שדרות עצי דולב — איזה פירות להם? מרתה חייבת לסדר בראש את אירועי הימים האחרונים והעובדה שהמבט כבר נרגע ואימץ מחדגוניותו של קצב הנדנוד הסמוי של הנסיעה על הפסים, מאפשרת למחשבות שלה, חלקן מטרידות, להיפקח בקצב פנימי משוחרר. היא מוכרחה לעשות סדר בדברים. גם כשהיא מקשיבה למוזיקה, היא לא סומכת רק על האוזן, ותמיד חייבת להבין. אז מה בעצם קרה לה בפריז?

מה קרה לה בשבוע הזה?

מה קרה?

זה ברור לגמרי מה קרה... כן, סוף־סוף היא פגשה מישהו! אחרי לא מעט חודשים של בדידות חורכת, היא פגשה בחור שסקרן אותה, ולא רק סקרן אותה, הסעיר אותה. רפאל.

עוד באותו ערב ראשון, כשישבה איתו לשתות בסינדיקט, ברובע העשירי, כבר דיווחה ללילה, שגרה לא רחוק משם, על תחושה חדשה של חיוּת. ״אבל הפעם בלי שטויות״, לילה כתבה חזרה, ומרתה הרגיעה: אין מה לחשוש. הבחור מרוכז בפרטיו של רעיון כלכלי, ״מתמטי עם מובן חברתי... כשמבינים נכון מה זו שותפות״, הוא אומר, ״נעשה גם ברור למה היא תמיד יותר רווחית... זה סוף פסוק למשטר הניאו־ליברלי״. מרתה לא עקבה אחרי הטיעון עד תומו. מה ששבה אותה לא היה תוכן הדברים, אלא תנודת הדיבור של רפאל, התדר. אינטנסיבי בלי להיות מוחצן, קרוב לעור ממרחק חללית שהשתחררה מכוח המשיכה (״תדר של חוצן״, היא התחילה לכתוב ללילה וויתרה). כשקשרה את השיחה לחוויות אישיות יותר, שאותן תיבלה, כפי שידעה, בהומור או אירוניה מדודה, רפאל לא הניד עפעף. הוא המשיך בניתוח ממבט הציפור של ״אופק האפשרויות העומדות בפני החברה הפוסט־קפיטליסטית״, והישיר אליה זוג עיני תן ירוקות, שלא גילו כל הכרה בקיומה הייחודי, ודווקא בשל כך הצליחו להפעיל אותה. כמנהגה, היא לא חיכתה הרבה וכבר הצליחה לעשות כמה מהטעויות הטיפוסיות שלה... כן, כבר שם בערב הראשון בבר, היא... רגע, היא חייבת להאט כאן. עורה עדיין ספוג בריח גופו, אבל בפריז קרו גם דברים אחרים שהיא חייבת לקחת בחשבון. עכשיו חשובה לה התמונה השלמה, איפה בתוכה היא נמצאת לא רק בגוף ובלב, אלא גם במעורבות המקצועית החדשה, הלא שגרתית, שלתוכה קפצה בלי הכנה. יש לה עכשיו זמן רכבת — למעלה משלוש שעות — וזה בדיוק מה שהיא צריכה.

2
״המפתח לכך נמצא במבנה הפיזיולוגי של האוזן״, אומרת מֶרֶט אופנהיים למראיינת הצעירה, כשהיא מלטפת באצבעה את תוואי האפרכסת, ״מהחוץ רואים רק את הכניסה לתעלה, אבל חשוב לא לשכוח את הפְּנים, את הרכיבים הקטנטנים של האוזן המשתלבים ויוצרים מערכת מושלמת... את יודעת על מה אני מדברת, נכון? גלי הקול מתנקזים לתעלה ומרעידים את עור התוף. עור התוף מרעיד את עצמות השמע הזעירות שפעולתן מגבירה את הקולות באוזן התיכונה: עצם הפטיש מרעידה את הסדן שמפעיל הארכוף, העצם הקטנה בגוף האדם היוצרת תנודות במבוך הקרומי, בשבלול האוזן, שבו מתורגמים הגלים לאותות חשמליים שמועברים למוח. זה נפלא, לא? מנגנון כה אלגנטי, שלא נותן לך להתחמק מהשאלה: מי תכנן כך את האוזן? עבורי, זו לא פחות מהוכחה לקיום האל״. הן יושבות, בפינה חשוכה, בבר לא אופנתי בירכתי תחנת הרכבת של העיר בזל. אופנהיים קבעה את מקום המפגש, מתעקשת שהשיחה תתקיים באזור האפלולי. היא מוּכרת בבזל, היא אומרת, ולא רוצה שיזהו אותה. שערה אפור, קצוץ. היא מאריכה בדיבור על נושאים שעליהם לא נשאלה ועונה בלקוניות לשאלות המופנות אליה. המראיינת מבקשת לשמוע על החלומות שאופנהיים תיעדה בקפידה במהלך חייה. ״איך השפיעו החלומות על יצירתך?״

״חלום ואמנות, הם צומחים מאותו המקום״, אופנהיים משיבה, ״אבל אלה פעילויות לגמרי שונות״. המראיינת מהנהנת, מבקשת ממנה להרחיב, אך האמנית הידועה מסמנת לה להתקדם אל השאלה הבאה, והמראיינת ממשיכה. ״איך את מרגישה כיום לגבי 'האובייקט בפרווה' שהפך אותך לאייקון של התנועה הסוריאליסטית? האם החשיפה הבין־לאומית שלה זכית בגיל כה צעיר קידמה אותך או אולי דווקא הזיקה?״ אופנהיים מעווה פיהּ. ״את יודעת כמה פעמים נשאלתי... כמה מראיינים כבר שאלו אותי? אני בטוחה שיש לך שאלות דחופות יותר, לא?״ המראיינת נבוכה. מלכתחילה חשה אי־נוחות בתפקיד שקיבלה על עצמה, ולבושתה החשש מתברר כמוצדק. היא נחשפת כבת שיח כושלת, לא רלוונטית עבור האמנית הנערצת. שיתוק מוכר מזדחל במעלה גווה. היא פוכרת אצבעותיה, פורשת אותן על שולחן העץ הרך, שבו חרוטים שמות ותאריכים מהעבר. ״אני...״ היא מחפשת מפלט, ״בהחלט אשמח לשמוע מה הן בשבילך השאלות הדחופות כיום?״

שתיקה משתררת בין שתי הנשים. אופנהיים מתבוננת באישה הצעירה ובפעם הראשונה פונה אליה בשמה. ״מַר־לָה״, היא הוגה באיטיות, ״מרלה, כן?״ המראיינת מהנהנת. אופנהיים רוכנת לעברה, מרפקיה על השולחן, מכסה בכפות ידיה על כפותיה. ״כשמחכים לרגע הנכון״, היא אומרת, ״הרגע לא מגיע. עלייך לפעול מהר, מרתה״.

המראיינת הצעירה מופתעת. ״את מתכוונת ל..."

״כן, לפסלון האוזן, את חייבת להשיג אותו״.

אופנהיים מביטה לצדדים. ״זו פעולה שכיחה. פלילית אמנם, אבל אין לך ברירה״.

פניה סמוכות אל פניה ומרתה, לכודה במבטה, מהופנטת מהאישונים ההולכים ומתרחבים למולה.

הרגע חולף, והיא מבינה שהמצב אינו כשורה. עיניה של אופנהיים רוחשות כמו היו אורגניזם עצמאי. גלגל העין השמאלי, שהיה עד כה שקוע בארובת העין, מתנפח ומגלה טפח צידי, משורג נימים. מרתה נעה באי־נוחות. האם אמרה ״פעולה פלילית שכיחה״ או ״פעולה לילית סמיכה״? היא מתבוננת בעיניים הזרות שכמו צומחות ומבשילות מתוך פני האישה שהיא אוהבת. היא לא יכולה לשאת את המראה, ובתנועת צוואר חדה מסיטה מבטה, מבקשת לחמוק מהפחד שאוחז בגרונה, הפחד מרגע ה...

"ב־ק־י־עה!" היא צועקת בכאב.