חבר קרוב

1

בני אדם לא באמת מכירים את עצמם, לכן הם מספרים לעצמם סיפורים שיעזרו להם להבין. למשל, לרבים מהם קל יותר לחשוב שרומנים נולדים במקרה; שהצדדים כלל לא התכוונו לבגוד, ופתאום קרה משהו גדול משניהם. מישהו הלך למקום שלא היה אמור ללכת אליו, פגש שם במקרה מישהי, ואז ניצת הניצוץ. כן, המחשבה שרומנים נולדים ללא תכנון הופכת אותם, לפחות בעיני כמה מהנואפים, לנסלחים יותר. הרי לא ייתכן, הם חושבים, שאנשים טובים יעשו מעשים רעים.

אבל שירלי הבינה מגיל צעיר שרומנים לא נולדים במקרה, ושגם אם מפגש כזה או אחר מתרחש בהפתעה, יש כל כך הרבה תחנות בדרך שאפשר לעצור בהן. אלא שלעצור זה לא תמיד קל. לכן היא, כמו רבים אחרים, פשוט מספרת לעצמה שהבגידות שלה הן בכלל אשמתו של בעלה, ושהיא בעצם עושה דבר הכרחי כדי לשמר את נישואיהם. לפחות זה מה שסיפרה לעצמה פעם, לפני שהבינה שיש כוחות וזרמים הסמויים מן העין שעשויים לשנות חיים באבחה אחת.

כבר משנות נעוריה, כשצפתה באביה הפרפר, שירלי הסתקרנה ממעשה הניאוף. אולי מתוך אהבתה ללוצ'יאן והזדהותה המוחלטת איתו, שירלי דווקא ראתה בו כמעט כורח. על אימא שלה, האישה המרירה והנבגדת, לא ריחמה מעולם.

לעצמה כמובן ביקשה חיים אחרים משל הוריה. כשהתחתנה עם אהוד, גבר נכון ממשפחה נכונה, לא תכננה לבגוד בו, ואחרי שיפתח ואביגיל נולדו ניסתה לשמר את חיי המשפחה, לפחות על פני השטח.

ארבעתם מתגוררים בדירה יפה ומרווחת ברמת אביב גימ"ל. רק חצי שעת נסיעה מפרידה בין חייה הנוכחיים של שירלי טל — אם, רעיה ויועצת מוערכת לניהול משברים תקשורתיים — ובין שכונת השוליים בחולון שבה גדלה. מדי פעם בפעם, בנסיעותיה לבקר את הוריה שעדיין חיים שם, היא עושה סיבוב ברחובות ילדותה. בכניסה לשכונה כבר אין זכר לשלושת הבניינים הרעועים, המתקלפים, שבאחד מהם העבירה את שני העשורים הראשונים לחייה. הם נקברו ותחתיהם קמו מפלצות לבנות של חמש עשרה קומות. מרבית הדיירים בבניינים האלה, עדות לאובססיית הנדל"ן ששוטפת את הארץ, הם תושבים חדשים שהגיעו מפה ומשם. אבל בקומות התחתונות מתגוררים בעיקר ותיקי השכונה, כמו ההורים שלה שקיבלו דירה חדשה ומרווחת בקומה השלישית. ואולם ההתחדשות העירונית הגיעה רק לשניים או לשלושה רחובות, וכשעוברים את המרכז המסחרי ואת בית הספר, כשמעמיקים לתוככי השכונה ומתקרבים אל שדה הקוצים שמסמל את גבולותיה, נראה כי דבר לא השתנה. הנה המרכז המסחרי הישן שבו הייתה לאביה חנות, והנה שני הבניינים הישנים, שבאחד מהם גדלה אימא שלה במשפחה מרובת ילדים, ובאחד שוכנה סבתא שלה, שכולם קראו לה גברת לופו, אך מאחורי גבה ריכלו על כך שאין לה גבר ועל כך שעלתה מרומניה רק עם בנה יחידה לוצ'יאן.

בדרך כלל שירלי גולשת בנהיגה איטית ברחובות ילדותה, פונה לפה, פונה לשם, אך כשנחה עליה הרוח היא יוצאת מהאאודי, שומרת על קשר עין עם הרכב לכל מקרה שלא יהיה, ומסתובבת קצת. בפעם האחרונה שביקרה שם קנתה סודה בבקבוק זכוכית מהמכולת שהחליפה את המספרה של אלי רחמים, שפעם ילדים ריססו בגרפיטי את המילה "בלי" בין שני חלקי שמו, ועל השלט נותר שנים הכיתוב "מספרת אלי בלי רחמים". היא ישבה על הספסל הסמוך למכולת והשקיפה על אחד הבניינים, שמתחתיו תמיד יושבות כמה סבתות, מפצחות גרעינים ופיסטוקים או כותשות פלפל צ'ומה במכתש ועלי.

כשישבה על הספסל הבחינה ששני נערים לטשו מבט באאודי והתווכחו ביניהם איזה דגם זה, וזקן שיצא מהמכולת הביט בה ושאל: "את הבת של לוצ'יאן, נכון?" וסימן בכף ידו ליד רגלו ואמר: "אני זוכר אותך כזו קטנה."

מהיום שהיא זוכרת אותו, אביה של שירלי רדף שמלות, ובשכונה הדביקו לו את הכינוי "לוצ'יאן בֵּלָה" משום שתמיד כשראה אישה אמר לה את שתי המילים היחידות שידע באיטלקית: "צ'או בלה! צ'או בלה!" גבוה ורזה היה אז, ונהג תמיד לכווץ את עיניו הכחולות כשעשן הסיגריה הקבועה בין אצבעותיו הסתלסל במעלה פניו המחודדות. הזיכרון הראשון של שירלי, קדום ומטושטש, הולך אל יום חורפי וגשום שבו אביה החכם והיפה ארז אותה טוב־טוב במעיל האדום ולקח אותה לגן. הוא הניף אותה גבוה והניח אותה על כתפיו החזקות, ובצעדיו הענקיים פסע בין השלוליות.

בבעלותו של לוצ'יאן הייתה חנות בקצה המרכז המסחרי, "לופו מכשירי כתיבה", ושירלי הייתה יושבת בה לפעמים בשעות אחר הצהריים, עוזרת קצת לאביה וקוראת את ההורוסקופ בכל העיתונים שנמכרו בחנות. היא אהבה להביט בדרך שבה לוצ'יאן מרשים את הלקוחות, גם את הגברים אבל בעיקר את הנשים, בידע הכללי הנרחב שלו, בכך שהוא זכר בעל פה את שיר השירים ואת קהלת וביכולתו לבצע תרגילי חשבון מסובכים. מכפלות תלת־ספרתיות יכול היה לחשב במוחו המשוכלל והקודח, וכשעשה זאת אל מול הלקוחות הנדהמים האוחזים במחשבון, היה קד קידה עמוקה כאילו הוא שחקן ראשי במחזה. פעם שאל אותו אחד הלקוחות איך הוא, לוצ'יאן, עם כזה מוח כמו מחשב, לא הלך להיות פרופסור או מהנדס של חלליות. היא התגאתה באביה באותם רגעים, אבל כשהביטה בו ראתה שמשום־מה פניו נופלות לרגע. הוא התחיל להמציא סיפורים מפה ומשם, אבל כשהלך משם הלקוח הסתגר בשתיקתו בפנים עגומות.

המשחקים וההצגות של אביה פעלו את פעולתם, ולאורך השנים הפיל ברשתו לא מעט מהנשים שהגיעו לחנותו. כששירלי בגרה ונולד הרומן הראשון שלה מחוץ לנישואים, היא האמינה שכמו חריפותו ומבנה גופו של אביה, גם מזגו הבוגדני עבר אליה בתורשה, וכי האהבות מחוץ לנישואיה הן לא תולדה של בחירה אמיתית אלא של נטייה שעוברת בדם.

2

שירלי תוהה לפעמים אם גם אביה, ממש כמוה, תירץ לעצמו את בגידותיו. הלוא הוא בגד על ימין ועל שמאל באימא של שירלי. זמן קצר אחרי חתונתם, כשעליזה הייתה בתחילתו של ההיריון הראשון, נודע לה שלוצ'יאן מנהל רומן עם רוזה של החתולים, כך קראו לה משום שנהגה להאכיל את חתולי השכונה. מזועזעת הזעיקה את שתי אחיותיה החסונות כדי לעשות מעשה. שעות ארוכות המתינו השלוש מתחת לדירתה של הפילגש, וכשירדה ציוותה עליזה על אחיותיה לעשות מה שצריך. הן התנפלו עליה בצעקות, משכו לה בשערות, שרטו אותה, ירקו עליה עד שנפלה ובכתה, בזמן שכמה חתולים מפוחדים הביטו במתרחש. על כל זאת ניצחה עליזה, שעמדה עם בטנה שכבר הייתה בחוץ, ידיה על מותניה, ואמרה בקולה הצרוד: "מגיע לך! מגיע לך! את פיתית אותו!"

כמה שבועות אחר כך עליזה הפילה את העובר בשירותים, ומאותו רגע החליטה שרוזה הטילה עליה קללה. כשנולדו מירי, יוסי ושירלי היא האמינה שהקללה הוסרה, אך עם השנים חזרה והגתה בעניין. קצת לפני שיוסי התגייס מישהו מהשכונה סיפר להוריו שראו אותו עם אלי בלי רחמים, שכולם ידעו שהוא הולך עם בנים. היא אמרה ללוצ'יאן שהבושה הזאת נפלה על המשפחה בגלל הקחבּה, הזונה של החתולים, ושנתיים או שלוש אחר כך, כשמירי כרעה ללדת וקיבלה זריקת אפידורל שסטתה ממסלולה וחדרה לכלי דם, עליזה כבר נשבעה בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע שבהכול אשמה רוזה.

מירי והתינוק שרדו באירוע, אבל צליעה ברגל שמאל נותרה כתזכורת חיה לרשלנות הרפואית. המראה הזה היה בלתי נסבל עבור עליזה. סיוטים על רוזה התחילו לתקוף אותה, ולא עבר יום שבו לא האשימה את בעלה בכך שבתם הפכה לנכה. היא ציוותה על יוסי, ששירת כחובש בצריפין, להבין מה קרה שם. באחד הימים הוציא גימ"לים, לבש את מדיו ולקח איתו את שירלי בת השש עשרה לוולפסון. שניהם חיכו זמן רב למנהל מחלקת היולדות, שתואר פרופסור הקדים את שמו על הדלת. כשסוף־סוף התפנה אליהם, היה קצר רוח ודיבר ביהירות, כאילו אין ביכולתם להבין כיצד אישה נכנסת לחדר לידה ויוצאת עם רגל משותקת. בהתחלה עוד ניסה להיות חביב, טען שמדובר בעניין נוירולוגי זמני שיעבור צ'יק־צ'ק, הפליג בשבחו של המרדים וניסה לשוות לעניין חזות של סוגיה רפואית מורכבת. אלא שיוסי המשיך להתעקש ושאל שאלות נקודתיות, והן הרשימו מאוד את שירלי, אבל הרגיזו את הפרופסור. הוא הביט באחיה בבוז ואמר: "האם האדון הצעיר למד רפואה?" זה רק העלה עוד את חמתו של יוסי, והוא כבר הרים את קולו וצעק: "אני חובש!"

הפרופסור קם מכיסאו ואמר: "כל הכבוד לך, אבל חובש זה לא רופא, תודה רבה, מטופלות מחכות לי." יוסי זינק מכיסאו כמו קפיץ, ולתדהמת שירלי תפס את הפרופסור בדש החלוק הלבן שלו וצעק לו בפרצוף: "מטופלות מחכות לך שתעשה גם אותן נכות?!"

באוטובוס בדרך הביתה, אחרי שסילקו אותם מאבטחים, יוסי קילל את בית החולים ואת הפרופסור. שירלי ידעה שזעמו מוצדק, הגם שקצת התביישה בהתפרצותו האלימה.

כשחזרו הביתה וסיפרו להוריהם על פגישתם עם הפרופסור, לוצ'יאן אמר: "נשמע שהרופא הזה הוא חתיכת חרא, כמו כל מי שמנהל משהו במדינה הזו. אבל הוא אמר שזה עניין נוירולוגי חולף, זה העיקר." לאחר מכן פנה לאשתו, שתפסה את ראשה, וניסה לעודד אותה: "את רואה, עליזה? בתוך כמה שבועות מירי כבר תוכל לרוץ מרתון." אלא שעליזה לא נרגעה, וגם כשנעלמה צליעתה של מירי המשיכו התקפי הזעם שלה, ואלה הבריחו בסופו של דבר את כולם. לוצ'יאן בילה את ערביו עם איזו אלמנה מהשכונה וחזר באישון ליל כדי לישון על הספה בסלון, בלי שאשתו אומרת דבר בעניין. יוסי השתחרר מהצבא, עבר לגור באילת והשתלב בתעשיית המלונאות בעיר. את הוריו ואחיותיו ראה פעמיים בשנה — בערב ראש השנה ובליל הסדר — ולמחרת בבוקר, אחרי כוס קפה וסיגריה, מיהר להיכנס למכוניתו ולנסוע דרומה, אל חייו שבני משפחתו העדיפו שלא להתעמק בהם. ושירלי? היא סחבה כמה שנים בבית בצילה של אם זועמת ומרירה, ששיגרה לעברה עקיצות שהתמקדו בעיקר בסנטימטרים שהתווספו לה בשנות התיכון. "את גבוהה כמו ג'ירפה," אמרה לה פעם אחר פעם, "איזה גבר ירצה להתחתן עם כזו טַווילה?"

זו הסיבה ששנים שירלי הלכה קצת כפופה.

כשהגיע זמנה להתגייס הכריזה שירלי בפני קצינת המיון שהיא רוצה לתרום ומוכנה להישלח הרחק־הרחק. בקשתה התקבלה כמובן, והיא שוגרה אל בסיס נידח בהר חריף, החור של החור, אי־שם בגבול המצרי, שלא היו אליו אוטובוסים ובקרבתו לא היה דבר מלבד נחשים וסלעים.

היה לה טוב בשירותה הצבאי. לא רק את תפקידה כסמב"צית אהבה, אלא גם את התחושה שהיא מבודדת מן העולם, ובעיקר את רגעי הצחוק שעברו עליה לצד הסמב"ציות האחרות ששירתו לצידה. הקרובה שבהן הייתה דפנה, שאז, כשכל החיים עדיין לפניה, כשכל כולה פוטנציאל המחכה להתממש, הייתה בחורה חייכנית ואופטימית. היא ושירלי צחקו שם על כולם: על מפקד הבסיס המפחיד שהייתה לו עין חומה ועין ירוקה, על נהגו הבדואי שאימץ שם עברי כדי להתחיל ביתר קלות עם חיילות, על המילואימניקים החרמנים שהסתכלו להן תמיד על הציצי ועל התחת.

שם גם איבדה את בתוליה. שלומי, שכמעט כולם בבסיס קראו לו אולסי פרי, היה אז הנשָק של היחידה, וכשראתה אותו לראשונה בחדר האוכל חשבה לעצמה שלא ידעה שיש תימנים כאלה גבוהים. הוא כבר היה קרוב לשחרור וכבר בשיחתם הראשונה סיפר לה שברגע שהוא יוצא מהבקו"ם הוא עולה על מטוס לדוד שלו המנעולן בבוורלי הילס, שעושה ערימות של כסף. גם הוא, שלומי, אחרי שיגיע לאמריקה יעשה ערימות על ערימות עד שכולם כבר לא יקראו לו אולסי פרי אלא שלומי דה מאני, כי הוא, מה שמעניין אותו בחיים זה כסף, show me the money, וחוץ מלשים כובע גרב על הראש ולהיכנס לבנק עם אקדח הוא יעשה מה שצריך בשביל שיהיה לו כמה שיותר.

בערב אחד ללא ירח צעדו לקצה הבסיס, למקום שפעם נחש הכיש בו את אחת התצפיתניות. היא הלכה צמוד אליו ואמרה: "חושך מצרים," והוא אמר שהם באמת כמעט במצרים. מדי פעם נגע בכתפה ואמר: "תעצרי," כאילו הוא אחד מאותם גששים בדואים שיכולים להריח בחוש את נוכחותו של טורף מסוכן. כשהגיעו לגדר ישבו על הסלע הגדול ורק שיניו הלבנות בהקו בעלטה. היא שאלה אותו איזה מזל הוא, והוא שלף מצית והדליק סיגריה, ולרגע פניו זהרו בחושך. הוא הציע לה שאכטה. היא שאפה קצת יותר מדי והשתעלה, ומיד הרגישה את מכת הטבק והניקוטין מסחררת את ראשה. "אז מה, לופו, את מאמינה במזלות?" שאל והוסיף אם לא רואים עליו שהוא מלך החיות. היא חייכה בחושך ולחשה שזה טוב כי היא מזל טלה, ושלומי צחק ואמר: "איזה מזל!" הם שתקו קצת, והוא שאל אם היא יודעת שנשקים מנשקים הכי טוב. היא צחקקה במבוכה בזמן שהוא המשיך לדבר במהירות ואמר שזה ידוע, שהרי מה היא חושבת שמלמדים אותם בקורס? היא המשיכה לצחוק בזמן שליבה הלם בחוזקה, עד אז לא התנשקה עם גבר, ופתאום הרגישה שמשהו מתקרב אליה בעלטה והריחה את נשימתו שהדיפה את ריח הסיגריה שזה עתה כובתה.

למחרת כבר הזמין אותה בשעת ערב לנשקייה, וכשנכנסה לשם הופתעה לראות אותו על אזרחי. הוא עשה לה סיור בנשקייה, אמר שיש פה כמה סוגים ושאם היא רוצה יש לו נשק מיוחד שהוא מוכן להראות רק לה. היא לא ידעה מה לומר ורק צחקקה, והוא נישק אותה ארוכות וליטף את שדיה מעל המדים לפני שהוביל אותה למזרן שהובא מהאפסנאות מבעוד מועד. הוא הדליק את הטייפ ושיר של זהר ארגוב, שהיה אהוב במיוחד על אביה, התחיל להתנגן, והיא ראתה בכך סימן טוב. היא לא התכוונה ללכת איתו עד הסוף באותו ערב, אבל הוא ליטף אותה באצבעותיו הארוכות בזמן שנשמעו המילים "יום יום אני הופך מחומר לאבק", ובסוף השיר כבר הרגישה שפקעת כלשהי בתוכה הולכת ונפרמת. היא הפשילה את מכנסיה ופתחה את קרס החזייה והרימה את זרועותיה מאחורי ראשה והגניבה הסנפה לעבר בתי השחי שלה בזמן שהנפיל הכהה נישק בתנועות לשון סיבוביות את פטמותיה הזקורות. לאחר מכן ליקק את רגליה שגולחו לכבודו בסכין גילוח שקיבלה מדפנה, ואז הרים לרגע את ראשו הגדול וביקש לנשק אותה גם שם, כי נשקים אוהבים לנשק. והיא שוב צחקקה והסירה את תחתוניה, וחשבה בעונג מה הייתה אימא שלה אומרת לו ראתה אותה. מגע לשונו שם היה כה מפתיע, כה נעים, וכשהביטה בראשו בין רגליה, רוצה לוודא שהוא בסדר שם למטה, הרים את ראשו ואמר: "אני כמו ילד שיש לו פה גלידה שלא נגמרת." וכשאמר את המילים האלה, שממרחק השנים נראות לה כה וולגריות וילדותיות, משהו חם זרם בתוכה והיא הרגישה שלא רק שהיא מוכנה לתת לו, היא נתקפה בתשוקה נואשת שזה יקרה כבר.

אחרי הערב ההוא כבר הייתה שלו. בפעמים הבאות המשיך להיות קשוב ורגיש, ואפילו שכב איתה כשהייתה במחזור ואמר שהוא לא נגעל מדם, כי מה זה האדם אם לא דם? זה אפילו כמעט אותה מילה. אבל אט־אט התחיל להרגיש בטוח בעצמו, ומשהו בו השתנה. בשבת העוקבת שניהם נשארו בבסיס (היא החליפה עם דפנה), ואז כבר מילאה את הוראותיו. הפעם לא עשו זאת בנשקייה, אלא בחדר שאותו חלק עם הגמד מהשלישות ועם העכברוש מהחימוש ובשבת נותר רק לעצמו. כשנכנסה לחדר, שריח של כפות רגליים עמד בו, ראתה שהצמיד שתי מיטות ופרש עליהן שני סדינים שונים. הוא משך אותה אליו, לש את שדיה חזק כאילו הם בצק, ואחר כך הניח את ידה על זקפתו וכדי לשלהב את עצמו פלט מפיו כמה גסויות.

היא לא אהבה שהוא דיבר כך, זה לא הרגיש לה נעים או מכבד, אבל היא לא אמרה דבר. מה יכולה הייתה לומר אז?

בשבועות הבאים המשיכו להיפגש בנשקייה, ובפעם הבאה שהייתה במחזור ביקש ממנה שתיתן לו להיכנס מאחור. הוא טען שאין גבר שלא חולם על תחת של טריפוליטאית, ואפילו שיש לה שם משפחה רומני הרי ברור שאת התחת היפה והגדול קיבלה מהצד של אימא שלה. היא רצתה להתקומם, לומר שהתחת שלה לא גדול, אבל לא אמרה דבר. ולצד זאת הייתה זו הפעם הראשונה שהבינה כמה שמנה בצבא. עד אז תמיד הייתה מקל כמו אביה, אבל הבמבה והביסלי גריל והלחם עם השוקולד והחלווה שאכלה בלי הפסקה במשמרות, וכמובן הקולה והקפה עם שלוש כפיות סוכר, ירדו יפה־יפה אל הישבן.

אותו יום היא סירבה, אבל המשיכה לחשוב על העניין. המעשה שביקש היה מוזר ומפחיד. היא לא שיתפה בהצעה אפילו את דפנה, שאחרי ששמעה משירלי שהיא שכבה עם אולסי פרי העוותה את פניה ואמרה שהיא לא הייתה נוגעת עם מטאטא בכזה טרול. אך לצד זאת היה בעצם בקשתו של שלומי משהו מסעיר, מסקרן, והיא החליטה לקפוץ אל המים. בפעם הראשונה שניסו נעתקה נשימתה, והיא ציוותה עליו לעצור באמצע והתחילה לבכות. הוא ליטף אותה ונישק אותה בעדינות, כמו שהיא אוהבת, ואז ניסה שוב. הפעם הצליח להיכנס לשם. היא נשכה את שפתותיה בכאב ולחשה "לאט," אבל הוא, בין גניחותיו, דווקא הגביר והגביר את הקצב עד שגעה געייה גדולה.

אחרי הפעם ההיא כבר התחיל להתחמק ממנה, עד שפעם אחת באה אליו לנשקייה כשישב שם בחוץ עם העכברוש מהחימוש. שניהם עישנו והביטו בה וחייכו כממתיקי סוד, והעכברוש אמר: "אני ישאיר אותכם לבד." שלומי כיבה את הסיגריה ואמר לה לבוא אחריו, ובפנים התחיל למשש וללוש את איבריה כאילו הוא בודק סחורה. "תתפשטי," ציווה עליה. "בא לי על התחת הגדול שלך."

היא אמרה שהיא רוצה שהם ידברו, והוא התעלם והמשיך ללוש ולהפשיט, והיא עצרה אותו. שלומי כעס ואמר שהוא פה בשביל לזיין, לא לזיין את השכל, ואם לא טוב לה, היא יכולה ללכת לחברות המכוערות שלה בחמ"ל.

באותו ערב לא בכתה, אבל העלבון נתקע בגרונה. בלילה סיפרה את הכול לדפנה, והיא פערה את עיניה ולבסוף קראה: "איכס, שירלי, תהרגי אותי, אני לא מבינה אותך. אנאלי עם אולסי פרי?! כואב לי רק מלחשוב על זה. בכל מקרה, דחוף בדיקת איידס."

בימים ובשבועות הבאים הקפידה להימנע ממנו. היא לא אכלה בחדר האוכל בשעות שבהן הוא היה יכול להיות שם, ולא עברה ליד הנשקייה. אם בכל זאת נתקלה בו עשתה את עצמה כלא רואה. חודש אחרי היום שבו הגיעה לנשקייה והוא דיבר אליה כה מכוער עד שעזבה את המקום בגרון חנוק, לא הבינה איך הייתה עם הטיפוס הזה, שפתאום נראה לה המוני וגס ובעיקר נחות ממנה. מתישהו שמעה שהגיע לנשקייה חייל חדש וששלומי יצא לחופשת שחרור, וכך נעלם באופן סופי אל המקום שאליו נעלמו וייעלמו אנשים כה רבים שתפגוש במרוצת חייה. שנים אחר כך הופיע לה בפייסבוק, ומשיטוט קצר למדה שלא בבוורלי הילס הוא מתגורר אלא במושב התימנים שבו גדל, נשוי פלוס ארבעה, איש מכירות באופיס דיפו.