תמונה סדוקה

פרולוג

קרני שמש חיוורות הבליחו מבעד למעטה העננים האפורים שכיסה את השמיים, כמו מנסות להחדיר מעט תקווה ואור. הצמדתי את אפי אל שמשת חלון החדר בבית ההארחה שבעיר הזרה ובהיתי בנוף הלא מוכר. הבל נשימותיי החם הותיר אדים חמקמקים על הזגוגית בכל פעם שפגש במגעה הקר. על אף החמימות ששררה בחדר, צמרמורת קלה עברה בי. שרטטתי לב גדול על גבי האדים וכתבתי בתוכו את השם "סופי". דמעות שניסיתי להחניק התגנבו וזלגו במורד לחיי.

לא ייאמן שאתמול בלילה עוד נרדמתי במיטה שלי, ועכשיו אני במרחק אלפי קילומטרים, הרהרתי. על אף התנומה הקלה שהספקתי לחטוף כשהגעתי סוף סוף לחדר, חשתי היטב את העייפות שהצטברה בי בעקבות טיסת הלילה שבמהלכה לא הצלחתי להירדם, למרות שניסיתי, ואחריה הנסיעה הארוכה ברכבת שהביאה אותי ליעדי.

לקחתי נשימה עמוקה ופניתי אל החדר כדי להתחיל להתארגן לקראת היציאה. אומנם הייתה זו שעת בוקר מאוחרת, אך בחוץ היה נדמה כי עומד להחשיך בקרוב. עשיתי שני צעדים ונתקלתי בנעליים שהשלכתי אמש על הרצפה בפיזור דעת מיד כשהגעתי, כשכל מה שרציתי היה להתכרבל מתחת לפוך החם ולישון. סיננתי קללה כשירכי השתפשפה בקצה המיטה בעקבות המעידה. שמעתי את קולו של ירון מהדהד במוחי, 'איזו שלומיאלית. כמה קשה להסתכל לאן את הולכת?'

טלטלתי את ראשי מצד לצד, שערי החום שמגיע עד אמצע הגב מתנופף לכל עבר, ונזכרתי במשפט האחרון שהוא אמר לי, כשעוד ניסה לשכנע אותי שאני עושה טעות, ומה בכלל יש לי לטוס למקום שכוח אל כזה? "את באמת חושבת שתוכלי להסתדר שם לבד? בלעדיי?" הזלזול והשיפוטיות שנשמעו בקולו רק גרמו לי להיות נחושה יותר בהחלטתי.

נכנסתי למקלחת ועמדתי תחת זרם המים החמים, נותנת לו לשטוף את הדמעות ואת קולו של ירון ממוחי. הזכרתי לעצמי שבנסיעה הזאת אני מנסה להתחבר לעצמי מחדש. בלי רעשי רקע, בלי הפרעות. זאת ההזדמנות שלי להתרחק מכולם, להתאבל, לחגוג, להיזכר שוב במה שאני באמת רוצה.

שמעתי את הנייד מצלצל מכיוון החדר, ושמחתי שיש לי תירוץ לא לענות. נשארתי במקלחת עוד דקות אחדות ונהניתי מהחמימות עד שעורי הפך אדום. יצאתי לחדר והתחלתי לעטוף את עצמי בשכבות, בתקווה שיגנו על גופי מפני הקור חודר העצמות ששרר בחוץ.

הבטתי בהשתקפותי במראה ופרצתי בצחוק. נראיתי כאילו אני יוצאת לטיול בקוטב הדרומי. מעיל שחור ועבה שמגיע עד אחרי הברכיים שלי, עוטף את כולי ורכוס עד הסוף, צעיף צמר אדום כרוך היטב סביב צווארי, כפפות שחורות מכסות את ידיי, וכובע צמר בצבעי ורוד ואדום עם איורי איילים לבנים, מכסה את ראשי ואת אוזניי ומגיע עד הגבות. הדי הצחוק מילאו את חלל החדר הקטן, ועל אף שבטח שקלתי כמה קילוגרמים יותר מהרגיל עם כל השכבות האלה, הרגשתי קלה יותר.

מבט מהיר אל הנייד הראה שהשיחה שפספסתי הייתה, כצפוי, מירון. התעלמתי ממנה. בדקתי שוב שבתיק הגב שלי נמצאים האבן המעוטרת והמכתב האחרון שקיבלתי מסופי, ונזכרתי בשורות האחרונות שהיא כתבה לי. קולה, שאותו מעולם לא שמעתי אך דמיינתי פעמים כה רבות במרוצת השנים, הדהד בראשי. 'אני יודעת שיש לך לב טוב. טוב מדי. אל תתני שירמסו אותו. לאן נעלמה הנערה עם החלומות הגדולים שלא פחדה מכלום ורצתה לכבוש את העולם? זו שדחפה אותי להתמודד עם כל הפחדים וגרמה לי לצחוק גם כשנהיה קשה? אני רוצה שהיא תחזור!'

הבטתי שוב בראי. עיניי הכחולות נצצו אליי בנחישות בחזרה. לקחתי את המטרייה שבעלת הבית החביבה המליצה לי לקחת איתי בכל יציאה, כי "לעולם אין לדעת מתי שערי השמיים ייפתחו", ירדתי במדרגות הרחבות ויצאתי אל הרחוב, שבשעת בוקר מאוחרת זו כבר המה אנשים שעברו על פניי בחופזה, ממהרים לשגרת יומם.

מכוניות השפריצו לכל עבר מים מהשלוליות שנקוו בצידי הכביש. רוח קרה הכתה בפניי וכמעט העיפה את המפה שהחזקתי בידי. פרשתי אותה שוב ומצאתי את סימון הרחוב שבו אני נמצאת, שאותו סימנתי עוד קודם. עברתי עם האצבע על המסלול המודגש במרקר צהוב, ובצעדים נמרצים התחלתי ללכת לכיוון שחשבתי לנכון, נחושה למצוא את היעד שלי.

חלק א':

סופי היקרה

אל: סופי אולסן, הרנינג, דנמרק
מאת: רונה מודי, פתח תקווה, ישראל
אפריל 1993

סופי היקרה,

זה קצת מוזר לכתוב למישהי שאני לא מכירה ושבחיים לא פגשתי, ואין לי שמץ של מושג למה לצפות, מלבד למכתב חזרה אני מניחה. והנה, בכל זאת אני מוצאת את עצמי כותבת לך.

אתמול צפיתי בפעם הראשונה בתוכנית "On the air" עם חברתי הטובה קרן. נתקלנו בה במקרה. למדנו כל אחר הצהריים למבחן במתמטיקה שיש לנו בעוד יומיים, ואחרי שפתרנו אין ספור תרגילים בטריגו, קרן הכריזה שהמוח שלה עוד רגע יהפוך לעיסה ושאנחנו חייבות לעשות הפסקה. מכיוון שגם אני הייתי שותפה לתחושה הזאת, הדלקנו את הטלוויזיה וזפזפנו בין הערוצים, עד שבמקרה הגענו לתוכנית ב־MTV ועצרנו רק בגלל המבטא הבריטי של המנחה שתפס לנו את האוזן. קרן חולה על כל מה שקשור לאנגליה, והיא הדביקה אותי באהבה שלה למבטא שלהם. הקשבנו לקריין מקריא מכתבים של צעירים מרחבי אירופה שמחפשים חברים לעט, ואז קרן פרצה בצחוק מתגלגל, "מי המשועממים שיפנו לתוכנית טלוויזיה בשביל למצוא חברים לעט?" היא הכניסה לפה חופן מהפופקורן שהכנתי קודם לכן במיקרו וגלגלה את עיניה.

"דווקא בעיניי זה מקסים. קצת כמו שליחת מכתב בבקבוק בלי לדעת מי יקבל אותו, רק יותר מודרני. חוץ מזה, מה רע בחבר לעט?" עניתי לה.

"אויש, רונה, תתקדמי. מי מתכתב עם אנשים בימינו? בשביל מה את חושבת שהמציאו את הטלפון?" היא הוסיפה.

הקריין עם הקול הסקסי המשיך להציג פרופילים של אנשים בטלוויזיה, וגלי, אחותי הקטנה, שבדיוק הצטרפה אלינו ושמעה את השיחה שלנו, אמרה, "כאילו שמישהו ירצה להתכתב איתך, רונה, מה תעשי? תשעממי אותו למוות עם החיים המרדימים שלך?"

אני התעלמתי ממנה כהרגלי (כל סוג של יחס כלפיה רק גורם לה להחשיב את עצמה עוד יותר), והקשבתי ביתר תשומת לב. מכל שמונת הצעירים שהוצגו את נשמעת לי הכי מעניינת, ושרבטתי את הפרטים שלך על המחברת שהייתה זרוקה על השולחן.

אז הנה אני כותבת לך, ומקווה שתעני ושנוכל להיות חברות לעט. אף פעם לא הייתה לי חברה לעט קודם לכן, אז אני לא ממש בטוחה מה חוקי הפורמט, ולכתוב באנגלית זה עוד יותר מאתגר, אבל כמו שאמא תמיד אומרת לי, "אם לא מנסים לא מצליחים".

כמו שהבנת, קוראים לי רונה, נעים מאוד! אני בת שש־עשרה (כמעט, אחגוג בעוד חודש בערך, בסוף מאי), אני לומדת בכיתה י' והחלום הכי גדול שלי הוא להיות סופרת! האמת שלא סיפרתי את זה לאף אחד, את הראשונה. זה מרגיש מוזר לכתוב את זה שחור על גבי לבן, ועוד לזרה מוחלטת. זהו, עכשיו אני אהיה חייבת לעשות עם זה משהו, נכון? מה החלום שלך?

אני זוכרת מהתוכנית שכתבת שאת אוהבת לקרוא ספרים, אז כבר יש לנו משהו במשותף! איזה ספרים את אוהבת? אני אוהבת כמעט הכול — פנטזיה, רומנטיקה, מתח, הרפתקאות. אני מניחה שזה טוב, כי כדי להיות סופרת בטח צריך לקרוא המון סוגי ספרים, אז לפחות את זה אני כבר עושה. תמיד אומרים לי שאני תולעת ספרים. כשיהיה לי בית משלי, הדבר הראשון שאקנה יהיה ספריית עץ ענקית שתעמוד בסלון עמוסה בספרים. אני ממש יכולה לדמיין את עצמי עומדת מולה ושואפת עמוק את הריח המיוחד הזה שיש לספרים, כאלה שהדפים שלהם מעט דהויים מרוב שימוש ומהולים באבק.

מלבד קריאת ספרים אני אוהבת לבלות עם קרן וללכת לחוג התעמלות קרקע ומכשירים, כזה שעושים בו סלטות, פליק פלאק וכל זה. אני מתה על זה, ואם יורשה לי לומר, גם די טובה. הייתי בכמה תחרויות אזוריות ואפילו זכיתי במקום השלישי פעם אחת!

אז לא כמו שגלי אמרה, אני ממש אשתדל לא לשעמם אותך למוות. אומנם החיים שלי אולי לא מסעירים כמו שיש לדמויות בכל הספרים או סדרות הטלוויזיה, אבל אני מחשיבה את החיים שלי לדי טובים בסך הכול. את מרוצה מהחיים שלך?

יש לי עוד מלא שאלות לשאול אותך, כמו איך זה לחיות בדנמרק? מה עוד את אוהבת? יש לך חבר? אני מניחה שאם תעני ונמשיך להתכתב נוכל להכיר זו את זו טוב יותר. אני ממש מצפה לכך!

הלוואי שלא תקבלי עוד הרבה מכתבים חוץ משלי, ושגם אם כן, תבחרי לענות לי! מי יודע, אולי "זו תחילתה של ידידות מופלאה", כמו שאומר המשפט המפורסם.

בידידות,
רונה

נ"ב — מצטערת על השגיאות הרבות שבטח פזורות לאורך המכתב. התחלתי לכתוב עם מילון, אבל התייאשתי באמצע ופשוט כתבתי לפי איך שנשמע לי.

אל: רונה מודי, פתח תקווה, ישראל

מאת: סופי אולסן, הרנינג, דנמרק

מאי 1993

רונה היקרה,

מכל המכתבים שקיבלתי, שלך הצחיק אותי הכי הרבה. הרגשתי כאילו את מנהלת איתי שיחה שלמה בתוך הראש שלך ולא כותבת על הנייר. אני מקווה שתמשיכי להצחיק אותי ולכתוב לי את כל מה שאת חושבת בלי יותר מדי פילטרים, זה הופך את כל ההתכתבות להרבה יותר מהנה.

בינינו, אני חושבת שקרן החברה שלך קצת צודקת. אני אומנם לא חושבת שאני אדם משעמם, אבל אני כן מעט משועממת. כנראה שזו אחת הסיבות שכתבתי ל־"On the air". החלטתי שלהכיר אנשים ממקומות רחוקים ואחרים יכול להיות מאוד מעניין. המשפחה שלי לא יכולה להרשות לעצמה לנסוע לטייל הרבה, אז חשבתי שאם יהיו לי מתכתבים מכל מיני מקומות אוכל להרגיש כאילו בכל פעם אני מבקרת במקום אחר. זה נשמע לך הגיוני?

זה לא שאנחנו עניים או משהו כזה, אבל ההורים שלי מאוד קפדניים כלפי מה שהם מגדירים "בזבזנות מיותרת", ובעיניהם חופשות מחוץ לדנמרק הן בזבוז. אני, מצד שני, לא יכולה לחכות שכבר אגיע לגיל מספיק מבוגר ואוכל להרוויח כסף, לנסוע ולטייל בעולם.

כשקראתי את המכתב שלך ניסיתי לדמיין איך את נראית. אשמח אם תוכלי לתאר את עצמך כדי שאדע אם צדקתי. אני אנסה לעשות את אותו הדבר, כדי שתוכלי גם לדמיין אותי כשאת קוראת את השורות האלה, אז הנה כמה פרטים עליי: אני בת שבע־עשרה. נולדתי בתאריך הכי מבאס ever, יכולה לנחש? 29 בפברואר! זה אומר שרק בכל ארבע שנים אני יכולה לחגוג יום הולדת בתאריך האמיתי שלי. היית מאמינה? אחי תמיד צוחק עליי שלא פלא שאני ילדותית, כי למעשה אני רק בת ארבע וחצי בערך אם לוקחים בחשבון את התאריך המדויק. נכון שזה מסריח? תמיד חוגגים לי יום לפני, אבל זה איכשהו מרגיש לא לגמרי אותו דבר.

השם של אחי הוא כריסטופר, אבל כולם קוראים לו כריס, והוא גדול ממני בשנתיים. אנחנו חברים טובים. תמיד היינו קרובים זה לזה, למרות שכמובן הרבה פעמים הוא עולה לי על העצבים, במיוחד כשהוא מנסה לגונן עליי, כי "זה התפקיד שלי כאח הבכור", כמו שהוא מזכיר לי כשאני עושה משהו שלא מוצא חן בעיניו. במקרים האלה אני צריכה להזכיר לו שלא סתם קוראים לי סופי (משמעות השם היא "חכמה").

אנחנו משפחה מאוד קרובה, ההורים שלי, אחי ואני. אומנם יש פעמים שאני מרגישה שהם מגוננים עליי יותר מדי, אבל אני מניחה שזה נובע מאהבה, למרות שלפעמים אני מרגישה חנוקה. בשבוע שעבר לדוגמה, היה לי ריב גדול עם ההורים שלי אחרי ששברתי את היד כשרצתי במדרגות בית הספר. אחרי שחזרנו מבית החולים, אמא שלי צרחה עליי שאני חסרת אחריות ואיך לא נזהרתי. אפשר לחשוב שאני ילדה בת חמש ולא נערה בת שבע־עשרה. ניסיתי לענות לה, אבל אי אפשר היה להשחיל מילה. הלכתי נזופה לחדר וטרקתי את הדלת, ואז כריס נכנס אחריי, נשען על הדלת לבוש במכנסי העור המגוחכים שהוא התחיל ללבוש בזמן האחרון, וכמובן שלקח את הצד שלה ואמר לי שהיא רק דואגת לי. אמרתי לו בחוסר סבלנות שאם סגרתי את הדלת סימן שאני רוצה להיות לבד, אבל הוא התעלם ממני והתיישב לידי כאילו לא אמרתי כלום.

ניסיתי להתעלם ממנו, הדלקתי את הרדיו בקולי קולות, אבל זה לא עזר. אחרי דקה הוא פשוט משך אותי אליו לחיבוק, נזהר על היד המגובסת. אם יש משהו אחד שאני יכולה לומר על כריס, זה שיש לו את החיבוקים הכי טובים בעולם. לא משנה מה קורה, ברגע שאני עטופה בזרועותיו אני מרגישה מוגנת ואהובה. אפילו כשאני כועסת. זה די מעצבן לפעמים.

בכל מקרה, סטיתי לגמרי מהנושא. אני עושה את זה הרבה למען האמת. מתחילה דבר אחד ובסוף מוצאת את עצמי עוסקת במשהו אחר לגמרי. אז אחרי שתיארתי לך פחות או יותר את המשפחה שלי, אמשיך עם מי שהכי חשובה — אני.

יש לי שיער חלק כמו מקלות בצבע חום ממש בהיר, שמגיע לי עד הכתפיים. העיניים שלי חומות ויש לי משקפיים שבלעדיהן אני חצי עיוורת. מה עוד אני יכולה לתאר? אה, יש לי נקודת חן גדולה על לחי שמאל. כשהייתי קטנה ממש שנאתי אותה, אבל כבר התרגלתי אליה.

אני לא גבוהה במיוחד, אבל גם לא נמוכה. לא שמנה ולא רזה, ממוצעת כזאת, למרות שאני ממש לא מחשיבה את עצמי כאדם ממוצע!

עכשיו, אחרי שסיימתי עם שלב ההיכרות, אנסה לענות על השאלות ששאלת אותי במכתב שלך. אני מקווה שלא אפספס אף אחת.

החלום שלי הוא לעשות תערוכה של הציורים שלי. אני מאוד אוהבת לצייר, ולדעתי אפילו טובה בזה. מסתבר שיצירתיות היא עוד משהו שיש לשתינו במשותף, בהתחשב בחלום שלך להיות סופרת. אני ממש מאחלת לך שתצליחי בזה. כבר כתבת פעם משהו?

בספרים אני אוהבת בעיקר את הז'אנר של הרומן הרומנטי או ספרי מתח, אבל רק אם הם טובים באמת ולא כאלה שמיד על ההתחלה מבינים מי הרוצח. כריס תמיד צוחק שהאף שלי קבור באיזה ספר, אז כנראה שגם אני תולעת ספרים כמוך.

כל הכבוד על הזכייה שלך במקום השלישי בתחרות. יש סיכוי שאראה אותך באולימפיאדה?

אני לא טיפוס ספורטיבי בכלל. הפעילות הגופנית היחידה שאני עושה היא תרגילי פיזיותרפיה כשאין לי ברירה. כשהיינו קטנים יותר, כריס ואני היינו גולשים יחד במזחלת שלג בחורף. זה נחשב לפעילות ספורטיבית? עד היום אני אוהבת את הימים הללו בחורף, כשמתעוררים אחרי לילה של סופת שלגים, הבית חמים מהאח, וריח מתוק של שוקו חם וסמיך ועוגיות ג'ינג'ר שאמא שלי מכינה נישא באוויר. כשהיינו קטנים כריס ואני היינו מתחרים מי יגיע ראשון למטבח, ותמיד הוא השיג אותי כמובן. מאוחר יותר, היינו מתעטפים בסוודר, מעיל, כפפות וכובע צמר חם, ויוצאים החוצה לכיוון הגבעות הסמוכות, שכוסו בשמיכה עבה של שלג רך ואוורירי. כריס היה סוחב לשנינו את המזחלת במעלה הגבעה, ויחד היינו גולשים במורד, הרוח מצליפה בפנינו האדומות מקור, צורחים עד השמיים ונהנים מכל רגע.

לגבי השאלה אם יש לי חבר, התשובה היא — הלוואי! אני כבר בת שבע־עשרה ואף פעם אפילו לא התנשקתי. פתטי, לא? כריס תמיד מסתובב עם בנות ונראה שיש לו חברה חדשה כל הזמן, אבל אני עדיין לא מצאתי אף אחד. הבנים שאיתי בכיתה לא מעניינים, והחברים של כריס מתייחסים אליי כמו אל "האחות הקטנה", כך שגם מהם כנראה לא תבוא הישועה. אבל לא אמרתי נואש.

שאלת אם אני מרוצה מהחיים שלי. אני חושבת שאני אדם אופטימי שמנסה למצוא את הדברים הטובים שיש ולא להתרכז ברע. אני מודה לאלוהים על המשפחה שלי, שעוזרת לי להתגבר על כל מכשול, ועל כל הטוב שיש לעולם עוד להציע עבורי. מי יודע מה או מי מסתתר מעבר לפינה...

אף פעם לא חייתי במקום אחר, אז אין לי עם מה להשוות, אבל אני אוהבת את דנמרק, למרות שלעיתים קצת משעמם, וגם קר פה רוב השנה. אפילו בקיץ יורד גשם. שמעתי על ארצות אחרות שבהן בקיץ ממש חם ולא יורדת אפילו טיפה אחת. איזה כיף זה יכול היה להיות. מצד שני, אני אוהבת את השלג, להתכרבל מתחת לשמיכה כשהגשם מכה בחוץ ללא הפסקה ולצאת החוצה כשהאביב מגיע, וריח מתוק של פריחה ודשא ממלא את האוויר ונותן הרגשה שהכול אפשרי.

אני שמחה מאוד שכתבת לי, ואיזה כיף זה להתחיל ידידות מופלאה חדשה.

מחכה לשמוע ממך שוב.

בידידות,

סופי

נ"ב — דווקא הבנתי את האנגלית שלך ממש טוב. מקווה שגם שלי תהיה ברמה מספיק טובה בשבילך.

נ"ב 2 — שמתי לב שלא סיפרתי לך בכלל על אלזה, החברה הכי טובה שלי. אצטרך לשמור את זה לפעם הבאה. ככה יהיה לך למה לצפות.