שנה אחת ויום אחד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שנה אחת ויום אחד
מכר
מאות
עותקים
שנה אחת ויום אחד
מכר
מאות
עותקים

שנה אחת ויום אחד

4.4 כוכבים (17 דירוגים)
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

מורי סמואל

מורי סמואל נולד וגדל ביפו. בגיל צעיר נסע לארצות הברית, למד הנדסת חשמל בפוליטכניק של קליפורניה ומשם פנה לעולם העסקים בתחום הטכנולוגיה. לזכותו נזקפות עשרים שנות יזמות מוצלחות ביצירה, בנייה וניהול חברות פרטיות וציבוריות. בשנת 2003 עזב סמואל את עולם העסקים והחליט להעשיר את הידע שלו בתחום הפילוסופיה והספרות באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, באוקספורד שבאנגליה ובסורבון שבפריז. ב-2010 עבר לפריז ושם כתב את שנה אחת ויום אחד. מורי סמואל נשוי לליסה ולזוג שלושה בנים וחמישה נכדים.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
אל תפחדי מדברים שאת לא יכולה לשנות, רק מדברים שיכולת לשנות ולא עשית זאת.
 
מה את עושה כשחברתך הטובה ביותר, שהיא במקרה גם הרופאה שלך, מספרת לך שנותרה לך פחות משנה לחיות?
ביום שנודע לאנאבל בת הארבעים ושבע שהיא סובלת ממחלת דם קשה, היא גם מגלה שבעלה בגד בה עם לא אחרת מאשר חברתה הטובה. הטלטלה הנפשית שהיא עוברת גורמת לה להותיר את בעלה, בנותיה התאומות ואמה החולה מאחור ולברוח לאירופה. כעבור כמה ימים היא מגיעה לאי היווני הפסטורלי, לִיין, וחייה משתנים מן הקצה אל הקצה. בליין היא מגלה בעצמה תעצומות נפש ושאיפה לחירות, וגם צעיר יפה-תואר וכריזמטי בשם יאניק, רופא בעל עבר קודר משלו. 
שנה אחת ויום אחד הוא רומן על אודות שינוי, לידה מחדש, אהבה וחברות,  ועלילתו מתפתלת בין תקופות ומחוזות הרחוקים אלה מאלה.
 
מורי סמואל נולד וגדל ביפו. בגיל צעיר נסע לארצות הברית, למד הנדסת חשמל בפוליטכניק של קליפורניה ומשם פנה לעולם העסקים בתחום הטכנולוגיה. לזכותו נזקפות עשרים שנות יזמות מוצלחות ביצירה, בנייה וניהול חברות פרטיות וציבוריות. בשנת 2003 עזב סמואל את עולם העסקים והחליט להעשיר את הידע שלו בתחום הפילוסופיה והספרות באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, באוקספורד שבאנגליה ובסורבון שבפריז. ב-2010 עבר לפריז ושם כתב את שנה אחת ויום אחד. בימים אלה הוא שוקד על כתיבת הרומן הבא שלו. מורי סמואל נשוי לליסה ולזוג שלושה בנים וחמישה נכדים.

פרק ראשון

פרק 1
 
חג ההודיה, נובמבר 1991, שישי אחר הצהריים —
ניו יורק
 
מה את עושה כשחברתך הטובה ביותר, שהיא במקרה גם רופאה, מספרת לך שנותרה לך פחות משנה לחיות?
אנאבל חבטה באגרופה בצופר ללא הרף. הצפצוף מחריש האוזניים סילק את המכוניות שלפניה. ראייתה היתה מטושטשת והיא מצמצה במהירות כדי לחדדה, אבל הכול נראה לה מטושטש. 
צמאה, פיה יבש, היא הושיטה את ידה אל בקבוק המים וגמעה במהירות את הטיפות האחרונות. היא חיפשה במכונית בקבוק נוסף, אבל לא מצאה.
המגבים נעו במלוא המהירות ימינה ושמאלה, אבל בקושי הצליחו לסלק את פתותי השלג שהצטברו על שמשת המכונית. המכונית המשפחתית שלפניה עצרה לפתע, והיא נאלצה לבצע סטייה חדה. בחוסר אונים לחצה חזק על דוושת הדלק, כדי למנוע מהמשאית שהיתה מאחוריה להתנגש בה. 
מנוע מכוניתה החזק נהם בעוצמה רבה. ההאצה דחפה אותה לתוך מושב העור הרך בכוח כה רב, עד שנשימתה נעתקה לרגע.
היא עברה למסלול אחר, חלפה על פני מכוניות אטיות יותר, עד שנלכדה בין משאיות שהקיפו אותה מכל עבר. היא נשמה נשימה עמוקה והאטה את מהירותה בהתאם לזרימת התנועה.
הרדיו השמיע את "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס. היא הגבירה את עוצמת הקול, כאילו יש באפשרותה של המוזיקה לסלק את הסיוט שלה. 
המוזיקה פסקה, והקריין דיווח לנהגי הכביש המהיר על תאונת שרשרת כמה קילומטרים לפניה.
שיט, חשבה לעצמה. הנסיעה לבית הנופש המשפחתי תהיה ארוכה. ואז אצטרך לדבר איתו, שיט, שיט, שיט. ידיה של אנאבל החלו לרעוד, והיא תפסה בהגה וחרקה שיניה כנגד העווית המוכרת שהלכה והתפתחה בלחיה.
לאט־לאט התמזגה בנתיב האטי, כשהיא נדחקת באופן מסוכן בין שתי מכליות דלק, והתעלמה מהאורות המסנוורים שהבזיקו בכעס מאחוריה. בטלפון המכונית החלה לחייג לבית הנופש שבו המתין לה רוברט, אך לפתע עצרה בעצמה.
אחר כך החלה לחייג למרפאה של קארן ושוב הפסיקה. היה לה כבר מספיק קארן להיום. קארן היתה זו שבישרה לה את החדשה הרעה, שעות אחדות קודם לכן, והמילים לא הפסיקו להדהד באוזניה.
"אנאבל, אני צריכה לדבר איתך. כרופאה. אין דרך קלה להגיד לך את זה. אז פשוט אגיד."
"על מה את מדברת?" מלמלה אנאבל.
קארן נשמה נשימה עמוקה ופלטה אנחה כבדה, נושכת את שפתה התחתונה. "קיבלתי את התוצאות של בדיקת הדם האחרונה שלך, והיא לא טובה. אובחנה אצלך מחלת דם... לוקמיה. האבחון אושר על ידי שני מומחי המטולוגיה. יש לך כנראה שנה בערך... אלא אם..."
מחשבותיה של אנאבל הופסקו על ידי צריחת סירנה. אמבולנס חלף במהירות ובעקבותיו ניידת משטרה. הם זגזגו בין המשאיות האטיות והתיזו בוץ על השמשה הקדמית של מכוניתה. 
האורות המהבהבים של רכבי החירום עיוורו אותה לרגע. בחוסר זהירות סובבה את ההגה אל השוליים, כשהיא לוחצת על דוושת הבלימה בשתי רגליה. המכונית החליקה ונעצרה כשפגושה תחוב בתוך תלולית של שלג. היא כיבתה את המנוע והחלה לשפשף את עיניה בלאות. רק אז הבחינה שהיא עדיין מרכיבה את משקפי הקריאה שלה.
מוטב שאשלוט בעצמי, חשבה, אחרת השנה שנותרה לי לחיות תיהפך לשעות אחדות בלבד. היא רכנה קדימה, השעינה את ראשה על ההגה והחלה להתייפח בשקט. 
שורה ארוכה של משאיות ענק השתרכה במרחק של מטר בלבד ממכוניתה. צופרי האוויר שלהן רעמו, וצמיגיהן הענקיים התיזו על השמשה הקדמית של מכוניתה שלג ועפר, שהפכו במהרה לשכבה עבה של בוץ חום. מכוניתה היטלטלה בכל פעם שאחת המשאיות המפלצתיות חלפה לידה בשאגה, כשאורותיה הגבוהים מאירים בהפסקות את פרקי אצבעותיה, שבלטו בלובנם על גבי ההגה השחור. 
אני לא צריכה לנהוג בכביש המהיר במזג אוויר כזה, היא חשבה, לעולם לא אצליח להגיע. אולי מוטב שאחזור למנהטן. אבל מה עם רוברט? הוא מחכה לי. אוקיי. אני אסע בכביש הרגיל במקום המהיר. זה ייקח יותר זמן, אבל זה בטוח יותר במזג האוויר הזה.
היא נסעה בזהירות, נצמדה למשאית הובלות ויצאה מהכביש המהיר ביציאה הבאה. היא נסעה בתוך מבוך של רחובות חשוכים כשהיא עוקבת אחר השילוט הדהוי, עד שלבסוף הגיעה לכביש הישן בעל שני הנתיבים.
המיגרנה החלה לטפס במעלה ראשה, והיא פתחה את החלון כדי סדק, לאפשר לאוויר הקפוא לצנן את ראשה. הרדיו השמיע את "ארבע העונות" של ויוואלדי, והיא הנמיכה את עוצמתו ונטלה את הטלפון מעריסתו. היא לחצה באטיות על המקשים, עוצרת לאחר כל ספרה וחרדתה גוברת בכל פעם שהלחיצה השמיעה ביפ.
לפתע, טרקה את השפופרת. היא עשתה זאת בעוצמה כה גדולה, עד שהציפורן באצבעה המורה נשברה ודם טפטף מקצות האצבע.
"פאק!" צרחה ומצצה את האצבע, ושבה להביט בטלפון. היא ידעה שרוברט מחכה לה, ושעליה להתקשר אליו. אבל באמת שלא היה לה חשק לדבר איתו — עכשיו, או אולי לעולם לא.
ממש זמן נפלא לנסות לאחות את היחסים איתו, במיוחד בבית הנופש שלנו. הרי מלכתחילה לא רציתי לבנות אותו. 
"זה יהיה המפלט שלנו," הצדיק רוברט את הדחף הפתאומי שתקף אותו לבזבז כל כך הרבה כסף על בית נופש. "זה יהיה מקום טוב לשנינו, עכשיו כשהתאומות עומדות ללכת לאוניברסיטה. ריוורדייל וילג' הוא מקום יפה, רק שעתיים ממנהטן. נוכל לנסוע לשם כמעט כל סוף־שבוע." 
"אבל אנחנו לא נוסעים לשום מקום אף פעם, אז בשביל מה הבית הזה עכשיו?" מחתה אנאבל, אבל ידעה שרוברט רוצה לבנות את הבית רק מפני שלכל חבריו כבר היה בית נופש.
ומובן שרוברט קנה את האדמה, ובמשך שנתיים הם בנו בית יפהפה. אולם לאחר שסיימו לבנותו, הם בקושי נסעו לשם ביחד. תמיד היה להם תירוץ טוב לא לנסוע. הסיבה האמיתית היתה שהם פשוט לא רצו לבלות את סופי־השבוע ביחד. 
אבל זה לא היה בזבוז כסף מוחלט, חשבה אנאבל בחמימות. לפחות קארן ואני בילינו שם נפלא כמה פעמים.
אנאבל חייכה כשנזכרה בסופי־השבוע הרבים שלה ושל קארן בבית הנופש, כאשר רוברט היה באחת מנסיעות העסקים הארוכות והמרובות שלו. הן נהגו לחמוק ממנהטן ביום שישי בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ולעצור למרטיני חטוף במלון פלאזה. בכביש המהיר, הן צחקקו כל הדרך עד לפארק וילג', שרות ביחד עם הטייפ שירים ישנים משנות השישים, מעשנות את הג'וינט הראשון של סוף־השבוע. תמיד אכלו ארוחת ערב בפארק אין, בלוויית כוסיות נוספות של מרטיני. עד שהגיעו לבית, שתיהן כבר היו שתויות כמו נערות קולג' ביום שישי, במועדון הסטודנטים שלהן. 
"המקום הזה צריך להיות ההרמון הסודי שלנו," נהגה קארן לומר מאוחר בערב, כשחלקו ביניהן ג'וינט נוסף. "אנחנו צריכות למלא אותו בגברים המתאימים ולבוא לחגוג כאן בכל סוף־שבוע." הן הרימו כוסית לרעיון הנפלא הזה, ונרדמו שעונות זו על זו על הספה מול האח.
אולי עכשיו ייהנו התאומות שלי מהבית. בקרוב הן כבר יהיו מספיק בוגרות.
בשבוע שעבר הגיעו אפריל וג'ואני הביתה מהקולג' לחופשת חג ההודיה. כולם בילו בנעימים. חיוך מריר שרבב את שפתיה של אנאבל. לעזאזל, ייתכן שזו היתה הפעם האחרונה שהם היו כל כך מאושרים ביחד.
היא בקושי נפרדה לשלום מהתאומות אתמול אחר הצהריים, מכיוון שמיהרה למרפאה של קארן. התאומות היו עסוקות באריזה ובסידורים לפני חזרתן לפּרובידֵנס, רוד איילנד, לאוניברסיטת בּרָאוּן — האוניברסיטה שבה הכירה את קארן "חברתה הטובה לנצח", ואת רוברט, בעלה "עד שהמוות יפריד בינינו". ובאמת, ייתכן שפרידתם קרובה.
אנאבל תמיד האמינה שההיכרות עם קארן היתה הדבר הטוב ביותר שקרה לה בקולג'. קארן והיא התגוררו באותו חדר במעונות, ועד מהרה הפכו חברות קרובות.
חבריהן תהו כיצד הן יכולות להיות כל כך קרובות זו לזו כשלכל אחת מהן אישיות שונה מאוד מלחברתה, אבל עד שסיימו את הלימודים, כבר לא היה ניתן להפריד ביניהן. אנאבל היתה סטודנטית רצינית לתולדות האמנות הצרפתית, ניגנה מוזיקה קלאסית בפסנתר של הקפטריה, תמיד שקדה בספרייה, והתעוררה מוקדם כל בוקר כדי להתאמן עם נבחרת השחייה של האוניברסיטה. קארן הסתובבה עם חבורת הסטודנטים הפראית, חגגה מדי ערב, אבל בכל זאת קיבלה את הציונים הטובים ביותר.
הידידות ביניהן התחזקה לאורך שלושה עשורים של עליות ומורדות החיים. הן היו חברות בלב ובנפש, כפי שרק שתי נשים יכולות להיות, מסיבות שאנאבל מעולם לא הבינה לחלוטין ולא התאמצה להבין.
למה רוברט אינו הופך לחברי הטוב ביותר? תהתה במרירות. למה איני מסוגלת לגרום לו להמשיך להתעניין בי?
בשנים הראשונות היו אנאבל ורוברט מאוד מאוהבים, או כפי שקארן נהגה לומר, "מאוד חרמנים". אבל לאט־לאט הם החלו להתרחק אחד מהשני. הם פיתחו שגרות חיים שונות וחיי חברה נפרדים. עד מהרה היו האהבה, ואחריה התשוקה, רק זיכרון עמום. 
נסיעות העסקים של רוברט הרחיקו אותו, לפעמים אפילו למשך כמה שבועות. אנאבל החלה לקבוע איתו פגישות באמצעות מזכירתו. לאחר שהתאומות עזבו את הבית בתחילת ספטמבר, החל רוברט לישון בחדר האורחים בקומת הקרקע. הוא אמר לה שאינו רוצה להעיר אותה כשהוא חוזר מאוחר.
כן, בטח. בעלי לא רוצה להעיר אותי. טוב, אולי עכשיו, בגלל המחלה שלי, אני לא אצטרך לפתות אותו לישון איתי. אולי הוא יהיה נחמד אלי... הטמבל הזה! 
אנאבל מצצה את הדם מאצבעה, נוגסת ותולשת את הקצה החד של הציפורן. היא התבוננה בשעונה, נותרה שעה עד שתראה את רוברט. היא רצתה שסוף־השבוע הזה יהיה שונה, התחלה חדשה, ניסיון לפתוח במערכת יחסים חדשה.
היא הזעיפה פנים כשנזכרה בעצתה של קארן שבוע קודם לכן, "תהפכי את סוף־השבוע להתחלה של משהו חדש בין שניכם," היא אמרה בטון רציני. ואחר כך הוסיפה כמובן, "ואל תשכחי גם לקנות לבני נשים חדשים."
הו, קארן. קארן, קארן, לא יכולת לחכות עם הבשורה המרה עד יום שני?
היא נטלה שוב את הטלפון והחלה לחייג לקארן. לרגע היא הסיטה עיניה מהכביש הצר, אבל הופתעה על ידי פנייה חדה וניסתה לבלום בפתאומיות. המכונית החליקה אל הנתיב הנגדי, והפנסים הקדמיים של משאית ענקית שדהרה מולה סנוורו אותה לחלוטין. צופר האוויר שלה נשמע בעוצמה שהיתה מסוגלת להבהיל כל יצור חי ברדיוס של עשרה קילומטרים.
אנאבל החזיקה בטלפון ולרגע התבוננה, בעיניים פקוחות לרווחה, בזרם האורות הגועש ממולה, ומחשבות מטורפות התרוצצו במוחה. אני אגמור עם זה עכשיו. המשאית כמעט פגעה בה, צמיגיה שברו את מראת הצד שלה וצופר האוויר נמוג מאחוריה. היא שמטה את הטלפון ותפסה בהגה, מכריחה עצמה להתמקד באורות האחוריים, המהבהבים באדום כמו מדורת אזהרה, של המכונית שלפניה. 
היא המשיכה לנהוג במשך זמן־מה ולפתע תקף אותה דחף עז לעשן. היא עישנה רק לעתים נדירות, ולפעמים ביקשה סיגריה מחברים במסיבות קוקטייל משעממות. היא חיטטה בחופזה בתא הכפפות ובארנקה, אבל לא מצאה שום סיגריה.
היא הרימה את הטלפון מרצפת המכונית והחזירה אותו לעריסתו. היא נענעה בראשה לשלילה, לא. היא לא מתקשרת לאף אחד. 
מי בכלל יתגעגע אלי? תהתה. רוברט. אה־אה... הוא בטח יתחתן עם מישהי שבוע לאחר מותי, אבל קארן תתגעגע, היא תתגעגע מאוד. ומה עם אמא...? אוי, אלוהים! איך אני אספר את זה לאמא? אולי היה מוטב שהיא היתה מתה מהשבץ...
אנאבל לעולם לא תשכח את שיחת הטלפון מחדר המיון לפני כמה חודשים. אמהּ, רייצ'ל, התמוטטה לפני ביתה וראשה נחבט במדרכה. שכן מצא אותה. רייצ'ל היתה מחוסרת הכרה במשך כמה שבועות, וכששבה להכרתה העבירה אותה אנאבל למוסד מיוחד בריוורדייל, שם היתה תחת השגחה מתמדת. לאחרונה שבה אליה מעט יכולת הדיבור, ולשמחתה של אנאבל גם אישיותה הצבעונית צצה בחזרה.
אמה נהגה תמיד לומר לה שעליה לעשות משהו נוסף עם חייה. "לפני שהזמן נגמר, יקרה שלי. פשוט תחיי!" 
עכשיו מאוחר מדי, מאוחר מדי.
היא אף פעם לא חייתה כמו שצריך, אה?
היא תמיד מילאה את תפקיד אשתו של עורך דין מהחברה הגבוהה, קורקטית וחייכנית. כשנולדו התאומות העניקה להן אמו של רוברט מטפלת במשרה מלאה, ולאחר מכן מימנה בית ספר פרטי, שיעורים פרטיים, שיעורי פסנתר, בקיצור, המפרט המלא של החברה הגבוהה של ניו יורק. אנאבל הרגישה כזרה בביתה. היא נהגה לשחות מדי בוקר בבריכה של ימק"א ברחוב 92, ואחר הצהריים שוטטה ברחובות ללא מטרה, ממתינה שיסתיימו שעות הקבלה של קארן במרפאה, שאז יוכלו לצאת ולפטפט, להתעדכן בהרפתקאותיה האחרונות של חברתה.
הקריירה הרפואית המטאורית של קארן ביססה אותה כאחת הרופאות למחלות דם המבוקשות ביותר במנהטן. היא נסעה ברחבי ארצות הברית ואירופה, הרצתה, הנחתה סמינרים, יצאה עם גברים, בילתה במועדונים ויצרה לעצמה מערכת קשרים מסועפת שהגיעה לטורי הרכילות המקומיים. כל דקה מזמנה היתה תפוסה. אנאבל תהתה מתי יש לה זמן לישון, אבל קארן הפנתה את השאלה לכיוון השני: "למה יש לך כל כך הרבה זמן לשקוע בהרהורים?"
אנאבל ידעה שלא משנה עד כמה התנהגותה של קארן עלולה להיות פרועה, היא תמיד תוכל לסמוך על עצתה. היא לעולם לא היססה לשתף אותה בסודותיה האינטימיים ביותר.
בשבוע שעבר ניסתה לשוחח עם קארן על הבילוי שתכננה עם רוברט לסוף־השבוע הזה, אבל היא נאלצה להתקשר כמה פעמים עד שלבסוף קארן החזירה צלצול. היא ביקשה מאנאבל לבוא למרפאה ביום שישי אחר הצהריים, אבל שיחתם נסבה על נושא אחר.
מחשבותיה נקטעו על ידי צלצול הטלפון. היא ענתה, אבל הקליטה היתה חלשה. היא בקושי הצליחה לזהות את קולו של רוברט מבעד לרעש הסטטי שעמעם את דבריו.
"...רצתה שתתקשרי אליה..." קולו דעך.
"מי? מה? מי רצתה שאתקשר? אתה כבר בבית?"
"קארן השאירה לי הודעה, היא... איפה את?"
"אני נוסעת בכביש הישן, מה קארן אמרה?"
"קארן... לא נפגשת איתה היום?"
אנאבל הרימה את קולה, "כן, נפגשתי איתה היום... היא סיפרה לי משהו חשוב מאוד... אני חייבת לדבר איתך מיד!" היא כמעט צעקה.
עברו השני של הקו נותר שקט. אנאבל חשבה שהקשר נותק, אבל אז שמעה את רוברט נושם וממלמל.
שוב היא נאלצה לצעוק, "שמעת מה שאמרתי, אני חייבת לדבר איתך מיד!" היא נשכה את שפתה, פניה הזדעזעו מכאב פתאומי והיא קיללה בשקט.
"בטח, בטח, אבל מה היא סיפרה לך?" היא דמיינה אותו מגרד את ראשו.
"לאאא... מש... לא משנה עכשיו," היא גמגמה וחשה איך גלי המיגרנה הולמים ברקותיה. "אני אספר לך פנים אל פנים. בוא ניפגש בפיק אין, אני עוד מעט אגיע לשם." היא ניתקה וטרקה את הטלפון בזעם. לעזאזל! זה היה אמור להיות סוף־שבוע נעים!
הסערה שככה והכביש שלפניה התפנה. שעתיים בלבד חלפו מאז שיצאה מהמרפאה של קארן, אבל להרגשתה חלף זמן רב יותר. היא כבר בזבזה שעתיים מהשנה האחרונה בחייה.
הייתי צריכה לשאול את קארן שאלות נוספות, חשבה. אני אחלה בקרוב?
"תקשיבי, אנאבל," קארן חזרה ואמרה, עמדה ואחר כך שבה והתיישבה ליד אנאבל על הספה שבמרפאה, "את בטוחה שאת מבינה את מה שאני אומרת? התוצאות של בדיקת הדם מראות שיש לך מחלת דם רצינית ביותר ו... אנאבל! את שומעת אותי?"
"למה הבדיקות שלי אצלך?" לחשה אנאבל, "את בכלל לא הרופאה שלי."
"עשו לך בדיקת דם כחלק מהבדיקה השגרתית שלך בשבוע שעבר, ולאחר שהגיעו התוצאות הרופא שלך התקשר להתייעץ איתי. אני היועצת המומחית שלו למחלות דם. כמעט התעלפתי כשראיתי את השם שלך על דו"ח המעבדה. שלחתי דגימת דם לשני עמיתים שלי והם אישרו את הממצאים. לכן לא נפגשתי איתך השבוע ולא עניתי לטלפונים שלך, רציתי להיות בטוחה לפני שאני מדברת איתך. ביקשתי מהרופא שלך שירשה לי להסביר לך."
"אז מה זה אומר?"
את השעתיים הבאות הן בילו במרפאה. קארן היא זו שבכתה, בעוד אנאבל מביטה בקיר בשקט, אחוזת הלם. הן ישבו מכורבלות זו בזו כמו שתי נערות מפוחדות שממתינות שהסיוט יחלוף.
לפתע קמה קארן ממקומה, ניגשה אל שולחנה והתיישבה כשפניה אל אנאבל.
"טוב, אז זה מה שאנחנו הולכות לעשות. המצב רע, אבל כבר התחלתי לבדוק טיפולים ניסיוניים. אחת האפשרויות היא מרפאת מאיוֹ, אני מכירה שם הרבה אנשים." קארן דיברה במהירות הולכת וגוברת. "קיים הליך חדש שמעורר תקווה מסוימת. השתלת מח עצם, אבל חייבים למצוא מישהו עם התאמה מושלמת. אני יכולה להשיג לך עדיפות בבנק הדם המרכזי ולבצע חיפוש ברחבי המדינה אחר תורם מתאים."
אנאבל נענעה בראשה לשלילה. היא חשבה שאין טעם, שמאמציהן יובילו לאכזבה בלבד.
קארן ניגשה אל אנאבל וחיבקה אותה חזק. "אנחנו יכולות להילחם בזה," אמרה והסתכלה בעיניה, אבל ביטחונה נשמע מאולץ.
אנאבל התבוננה בלק הטרי שעל ציפורניה כאילו קארן לא אמרה דבר. "כבר חמש ורוברט מחכה לי, מוטב שאזוז. במזג האוויר הזה הנסיעה תיקח יותר משעתיים."
"את בטוחה שאת יכולה לנהוג? אני יכולה להתקשר לרוברט," הציעה קארן.
"לא, אל תתקשרי אליו. אני חייבת לספר לו בעצמי," אמרה אנאבל, "אל תתקשרי אליו!" היא חזרה על דבריה בקול קצת רם מדי.
"אוקיי, אוקיי. אבל תתקשרי אלי כשאת מגיעה לבית. אני אדאג מאוד אם לא תתקשרי. מזג האוויר ממש גרוע."
"כן, כן, בטח," פלטה אנאבל ויצאה מהמרפאה. היא לא זכרה איך הגיעה למכונית שלה ולא איך נהגה אל מחוץ למנהטן.
עיניה קלטו אורות מהבהבים של תחנת דלק, והיא נאנחה בהקלה. שם היא תוכל לקנות סיגריות. הדחף גבר עליה. היא עצרה ליד משאבת הדלק. לרגע סתם ישבה שם, מקשיבה לפתיחה של "רפסודיה בכחול".
איש צעיר יצא מן הקיוסק הקטן. הוא לבש מכנסי ג'ינס הגדולים בהרבה ממידותיו, שנראו כאילו הם עומדים עוד רגע להשתלשל עד קרסוליו, ומתוכם הציצו בגאווה תחתוני בוקסר ורודים ועליהם הלוגו של קלווין קליין. הוא פסע בכיוון המכונית שלה, גופו מתנועע בקצב המוזיקה הבוקעת מן האוזניות שלו. הוא הסתחרר בצעד ריקוד בן שלוש מאות ושישים מעלות, נוקש כל העת באצבעותיו.
הוא נעץ מבט קצר במכוניתה של אנאבל, ומבט מלא הערכה וארוך יותר באנאבל עצמה, בעוד זו נחלצת מהמכונית הנמוכה, וגופה מתנועע כמו דג שנמשה זה עתה מתוך הים. 
כשהבחינה בהבעתו כיווצה את גבותיה, משכה בכתפיה וחייכה. קצת הערצה אינה מזיקה אף פעם. לא משנה איך הרגישה, היא ידעה שהיא נראית מצוין בבגדים שבחרה בקפידה לבילוי סוף־השבוע. היא לבשה חצאית עור שחורה ארוכה וצרה וסוודר גולף עבה בצבע לבן עם וסט שחור והדוק מקשמיר, ונעלה מגפיים שחורים מעור רך בגובה הברך. 
היא השיבה למוכר חיוך מפלרטט שהיה שייך לתקופה אחרת.
"מלא, בבקשה, ונסה לנקות את השמשה הקדמית ואת האחורית."
היא פסעה לעבר אשנב התשלום וחשה במבטו העוקב אחריה, והחלה לנענע את אחוריה בדרך מפתה. היא כמעט פרצה בצחוק ונאלצה לכסות את פיה בידה.
שיט, חשבה לעצמה, בת ארבעים ושבע אבל אני עדיין יכולה לרגש את הצעירים שבהם.
היא קנתה חפיסת קנט לייט ושני בקבוקי מים. השליכה את הבקבוקים על מושב הנוסע, ונעמדה ליד המכונית, מחבקת את כתפיה מפני האוויר הקר. היא שאפה עמוקות, פעם אחר פעם, עד שהקור הבריח אותה בחזרה אל תוך המכונית.
לאחר שטרקה את הדלת והפריחה נשיקה לעבר הדון ז'ואן ההמום, נסעה משם מחייכת.
רגעים אחדים לאחר מכן היא עצרה את המכונית ברחוב חשוך והתקשרה לתא הקולי שלה. אולי רוברט התקשר. ההודעה הראשונה היתה מקארן.
"אנאבל, תקשיבי, רוברט השאיר לי הודעה אבל אני לא תופסת אותו. אני חייבת לדבר איתך לפני שאת רואה אותו. תתקשרי אלי מיד, בבקשה, אני חייבת לדבר איתך לפני שאת מדברת איתו. תתקשרי אלי."
אנאבל הציתה סיגריה נוספת, שאפה שאיפה עמוקה והחלה לחוש בהשפעתו המסחררת של הניקוטין.
היא נאנחה. למה קארן חייבת לדבר איתי? לא דיברנו מספיק במרפאה?
היא שלחה את ידה אל בקבוק המים ולגמה לגימה ארוכה, שאפה שוב מן הסיגריה ולקחה לגימה נוספת, מים טפטפו על סנטרה, אפר סיגריות נשר על הסוודר שלה.
היא הטתה את ראשה לאחור, מנסה לפלוט טבעות עשן. לאחר מכן הקשיבה להודעה הבאה. רוברט, כמובן. "אנאבל, זה אני... אני כבר במסעדה."
אני מאוד פופולרית היום, חשבה. אבל למה קארן התכוונה? למה היא רוצה לדבר איתי לפני שאני מדברת עם רוברט? כנראה היא כבר סיפרה לו...
מטלפן שלישי ורביעי לא השאירו הודעות. לא היה לה מצב רוח לדבר, כל מה שרצתה זה כוסית מרטיני, או אולי שתיים, או שלוש.
היא החלה לשתות מרטיני כשהיא ורוברט בנו את הבית. הם תמיד התאכסנו בפיק אין, והיא בדרך כלל שתתה מרטיני קפוא עם המתאבנים, ולאחר מכן שניים־שלושה מרטיני בארוחה. כשהסתיימה ארוחת הערב היא היתה בדרך כלל כל כך שתויה, שהיתה הולכת לחדרם ומתמוטטת על המיטה, ורוברט היה נשאר בבר ומשוחח עם אורחי סוף־השבוע.
ההשתכרויות של סוף־השבוע הפכו למנהג קבוע כשרוברט ביקר במהלך הקיץ באירופה, והיא נותרה לבדה במנהטן. בבקרים מסוימים היתה מתעוררת על הספה בחדר המשפחה, ורק בקבוק ריק של ג'ין בומביי על שולחן הקפה הזכיר לה איך הגיעה לשם. היא ידעה שהיא מידרדרת במהירות, אבל היא המשיכה לשתות, ממתינה שמשהו ישתנה בחייה.
טוב, לפחות עכשיו אני יכולה לשתות בלי לעשות חשבון, חשבה. שום דבר לא צריך לעניין אותי עכשיו... שום דבר!
 
היא נהגה לאט ברחובותיו השקטים של פארק וילג', ופנתה לדרך עפר שהובילה לפיק אין. שלט ניאון על מרפסת הקומה השנייה הבהב "כל החדרים תפוסים", אבל היא ידעה שהבעלים מעולם לא שינה אותו. הוא לא אהב את מחפשי המפלט של סוף־השבוע. הוא העדיף אורחים שמזמינים שבועות מראש, או לקוחות קבועים שמתקשרים ביום שישי.
באורח פלא היא מצאה מקום במה שבקושי יכול היה להיחשב כמגרש חניה — לחמש מכוניות בלבד. לאחר שחנתה, הוציאה מתיקה שני מסטיקים בטעם מנטה והזדרזה ללעוס אותם במהירות עד שאיבדו מטעמם, מנסה להיפטר מריח הסיגריות שבפיה. 
היא לא כיבתה את המנוע, והגבירה את העוצמה ל"הפתיחה 1812" של צ'ייקובסקי. היצירה הזאת תמיד השפיעה עליה באופן מיוחד במינו.
היא עצמה את עיניה, שוקעת בקומפוזיציה, מנפנפת בידיה כאילו היא מנצחת על התזמורת המלכותית של לונדון. כשהחל להלום הפינאלֶה, היא הגבירה את העוצמה עד שכל המכונית רטטה עם המיתרים, הפעמונים, התופים וכלי הנשיפה. היא הרגישה את אותה השפעה מוכרת — גופה מגורה יותר ויותר, תחושת תאווה משתלטת עליה. היא ליקקה את שפתיה ללא הרף, אגן ירכיה הלך והתהדק וברכיה רעדו. 
מחשבותיה נדדו. אולי המחלה תקרב אותנו, אותי ואת רוברט, חשבה לעצמה. אולי ניסע לאנשהו... לפחות אני לא לבד, יש לי את קארן ואת רוברט. הם תמיד יהיו איתי. ומי יודע... יש נסים... אולי... היא אילצה את עצמה לשוב להווה. 
"בואי נזוז," אמרה לעצמה בקול וחבטה בהגה באגרופה.
רק כשיצאה מהמכונית הבחינה שיורד גשם חזק. היא ירקה את המסטיק לתוך שיח, השאירה את התיק שארזה במושב האחורי, הרימה את המעיל שלה מעל לראשה ורצה אל הפונדק. בפנים, התאורה בחדר המבואה היתה עמומה והומה אנשים שעמדו כתף אל כתף, מחזיקים משקאות, מעשנים ומדברים בקול.
היא התבוננה סביבה, אבל לא ראתה את רוברט. בדרכה אל הבר הבחינה בו יושב ליד הדלפק. הוא היה לבוש בחליפתו השחורה ולגם קוניאק מכוסית גדולה, מתנועע על כיסא הבר הקטן לסדר את ישבנו. הברמן הגיש לו קופסת סיגרים. 
לפתע הרים רוברט את ראשו וסרק במבטו את החדר. כשראה אותה קפץ בצורה מגושמת מכיסא הבר, דמותו הגבוהה כפופה וכתפיו הרחבות שמוטות קדימה בתנוחה של ויתור. היא הבחינה בכרסו הקטנה המשתרבבת ממכנסיו, שהיו משוכים מעבר למותניו בכתפיות אדומות. פניו היו אדומות והבריקו מזיעה. היא הבינה שאין זה המשקה הראשון שלו, שכבר זמן־מה הוא עסוק בשתייה.
הוא נפנף לעומתה, והיא נפנפה בחזרה בלוויית חיוך קטן, שמיד שב ונעלם כשרוברט לא השיב לה חיוך.
הוא הצביע על חדר האוכל האחורי, והיא הנהנה והלכה אחריו, מפלסת את דרכה בכתפיה. היא התבוננה סביבה מחפשת אחר סטיבן, המלצר האהוב עליה. סטיבן ידע להכין לה מרטיני, כמעט קפוא ותמיד עם קליפת לימון ששוחה בין שבבי הקרח. לאט פילסה את דרכה אל החדר האחורי, מתגעגעת לתחושת כוסית מרטיני בידה, כמו מכורה.
רוברט חיכה לה בפינה מבודדת בחדר האוכל. היא התקרבה אליו ומיד הבחינה בעניבתו המשוחררת ובכתמי הזיעה שעל חולצתו. הבעתו היתה עגמומית ומודאגת. היא שיערה שקארן כבר התקשרה אליו.
לאנאבל הוקל. היא לא רצתה להסביר את המצב, היא רק רצתה מרטיני. היא רצתה לבכות, רצתה שרוברט יחבק אותה, רצתה לצעוק — היא באמת לא ידעה מה היא רוצה.
כשהתקרבה שאב רוברט את בטנו פנימה. הוא הניח מידו את כוסית הקוניאק ושב ונטל אותה בעצבנות, לגם לגימה קצרה ושב והניח אותה, עד שלבסוף נדחק לתוך כיסאו, מזעזע את כלי הזכוכית שעל השולחן.
אנאבל הרגישה שאם לא תקבל מיד כוסית מרטיני, היא תחטוף אותה מאחד השולחנות הסמוכים. היא צנחה לתוך הכיסא הרך מול רוברט, ולרגע ישבו שניהם בשקט.
המלצר, סטיבן, הופיע כבאורח פלא, מחייך אל אנאבל בחום. הוא היה לבוש טוקסידו שחור, עם אבנט ופפיון בצבע כסף, והחזיק בידו מגש שעליו מונחים משקאותיהם — מרטיני לאנאבל וכוסית קוניאק נוספת לרוברט. סטיבן החביב, הוא כנראה ראה אותה ומיהר להביא לה את המשקה שלה.
היא חטפה את כוסית המרטיני מהמגש, החזיקה ברגל הכוסית ברפיון ושתתה את המרטיני בשתי לגימות. היא נחנקה והחלה להשתעל בקול רם, אבל בכל זאת הצליחה להנהן ולהצביע על הכוסית הריקה. היא רצתה כוסית נוספת, ובמהירות.
חיוכו של סטיבן התרחב, הוא הניח את כוסית הקוניאק לפני רוברט ונטל ממנה את הכוסית הריקה.
היא התכווצה אל תוך הכיסא הרך. מפרקי ידיה כאבו מהנהיגה הארוכה והלחוצה. היא החלה לפוקק את מפרקי אצבעותיה, והרגישה איך העווית מתחילה להתפשט בלחיה, אבל היא הדפה את הדחף להסתירה.
"אני נורא מצטער שנאלצת לגלות את זה ככה," אמר לבסוף רוברט. הוא הנהן בכובד ראש.
עכשיו היא הניחה את כף ידה על לחיה, מכסה על העווית. היא הרגישה בסומק המתפשט על פניה מהג'ין שלגמה בבת־אחת. היא הביטה לעבר הבר. מתי יגיע המרטיני השני?
"בכלל לא רציתי שתגלי," המשיך רוברט. "דיברתי עם קארן כמה פעמים, והיא אמרה שלא תספר לך. אבל תמיד היתה לי הרגשה שהיא תדבר איתך על זה, בכל זאת היא החברה הכי טובה שלך... אבל חשבתי שמוטב שלא נספר לך בכלל, אף פעם, מפני ש..." קולו נישא הרחק משם לרגע. הוא נענע בראשו. "אני לא יודע למה קארן החליטה פתאום היום לספר לך, במיוחד לאחר שעבר כל כך הרבה זמן, חשבתי שמוטב..."
אנאבל לא היתה בטוחה מה הוא מנסה להגיד לה. "זה לא משנה עכשיו," היא אמרה והביטה לעבר הבר, "קארן היא החברה הכי טובה שלי. היא היתה חייבת לספר לי, כדי שאוכל לשאול את כל השאלות כבר אצלה במרפאה. היא ניסתה להסביר מה אפשר לעשות בקשר לזה."
"אני יכול להסביר," אמר רוברט.
אנאבל התיקה עיניה מהבר והביטה בו, מכווצת את גבותיה. "אה?"
סטיבן התקרב אל שולחנם באטיות, והיא נפנפה לו, מעודדת אותו להזדרז.
המרטיני שהניח על השולחן היה קר אפילו יותר מקודמו, אנאבל הבחינה בשבבי קרח למעלה. היא הנהנה באישור אל פניו השמחות של סטיבן ולגמה לגימה ארוכה, ועוד אחת, ולבסוף ניגבה מהכוס את הטיפות האחרונות בקליפת הלימון והכניסה אותה לפיה. 
רק אז שבה ושמה לב אל רוברט. "מה אמרת?" שאלה.
היא החזירה את הכוסית שלה ורמזה לו שהיא מעוניינת במשקה שלישי, ובמהירות. סטיבן קד במבט עגום ופסע בחזרה אל הבר, צעדיו בולטים עתה באטיותם לעומת הקודמים. 
"אני יכול להסביר," חזר רוברט.
היא הביטה בו במבט חתום. אני הולכת למות והוא יכול להסביר? אבל בקול רם אמרה, "קדימה, תסביר."
"זה לא היה אמור לקרות," רוברט עצר ולגם מהקוניאק שלו. "זה קרה כשנסעתי לפריז בקיץ שעבר. קארן היתה בכנס באירופה. היא באה לפריז לבדוק אפשרות לפרסם את המחקר שלה. במקרה נתקלנו זה בזה במלון. ו... את יודעת... דבר הוביל לדבר... והיינו לבד בפריז..."
אנאבל נעצה בו מבט מבולבל, שהשתיקו מיד.
"מה אתה אומר? על מה אתה מדבר?" היא הרגישה שהיא נחנקת וירקה את קליפת הלימון על השולחן, לחיה מתעוותת בפראות.
רוברט המשיך, "לא היתה לזה שום משמעות. לכן התפלאתי כשקארן התקשרה. היא השאירה הודעה שהיא דיברה איתך ושאת כעוסה, ושהיא חייבת לדבר איתי על זה — כנראה זה הכביד עליה. לא החזרתי לה צלצול, אני לא צריך לשמוע אותה מאשימה אותי שוב. זה היה סתם. פריז, לבד — שתינו יותר מדי, זה קרה רק פעם אחת ולא היתה לזה שום משמעות, תאמיני לי."
לפתע פצחה אנאבל בצחוק קולני והיסטרי. סועדים אחרים הסתובבו להביט בה. היא התכופפה, מכסה חלקית את פניה בידיה.
מבין אצבעותיה היא ראתה את סטיבן חוזר ומניח את כוסית המרטיני על השולחן, בלוויית כוס של מים קרים. הוא התבונן ברוברט בעצבנות.
אנאבל הסירה את ידיה מפניה והזדקפה. היא הפסיקה לצחוק בבת־אחת, כאילו מישהו הוריד את המתג. היא לגמה מהמים, ואחר לגמה לגימה נוספת, ועוד אחת עד שגמרה לשתות את כל תכולת הכוס. אחר כך נעמדה מתנדנדת, נשענת על כתפו של סטיבן. היא גיהקה בקול ומים נזלו מזוויות פיה. סטיבן נטל את הכוסית מידה בעדינות וניגב את סנטרה במפית.
"לאן את הולכת?" מלמל רוברט, גופו הגדול מנסה להתרומם.
"אני הולכת לשירותים... תכף אחזור," ענתה וגיהקה שוב.
"את מרגישה טוב?" מלמל רוברט. "את רוצה שאני אבוא איתך?" 
היא הביטה בו לרגע, במבט לא ממוקד. לאחר מכן פנתה והלכה משם במהירות, והשאירה את הבלייזר שלה על הכיסא. היא יצאה מחדר האוכל, בחזרה אל חדר המבואה הצפוף, נתקלת ללא הרף באנשים. היא פילסה את דרכה אל דלת הכניסה, יצאה החוצה אל הגשם, נכנסה למכוניתה ונסעה משם.

מורי סמואל

מורי סמואל נולד וגדל ביפו. בגיל צעיר נסע לארצות הברית, למד הנדסת חשמל בפוליטכניק של קליפורניה ומשם פנה לעולם העסקים בתחום הטכנולוגיה. לזכותו נזקפות עשרים שנות יזמות מוצלחות ביצירה, בנייה וניהול חברות פרטיות וציבוריות. בשנת 2003 עזב סמואל את עולם העסקים והחליט להעשיר את הידע שלו בתחום הפילוסופיה והספרות באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, באוקספורד שבאנגליה ובסורבון שבפריז. ב-2010 עבר לפריז ושם כתב את שנה אחת ויום אחד. מורי סמואל נשוי לליסה ולזוג שלושה בנים וחמישה נכדים.

שנה אחת ויום אחד מורי סמואל
פרק 1
 
חג ההודיה, נובמבר 1991, שישי אחר הצהריים —
ניו יורק
 
מה את עושה כשחברתך הטובה ביותר, שהיא במקרה גם רופאה, מספרת לך שנותרה לך פחות משנה לחיות?
אנאבל חבטה באגרופה בצופר ללא הרף. הצפצוף מחריש האוזניים סילק את המכוניות שלפניה. ראייתה היתה מטושטשת והיא מצמצה במהירות כדי לחדדה, אבל הכול נראה לה מטושטש. 
צמאה, פיה יבש, היא הושיטה את ידה אל בקבוק המים וגמעה במהירות את הטיפות האחרונות. היא חיפשה במכונית בקבוק נוסף, אבל לא מצאה.
המגבים נעו במלוא המהירות ימינה ושמאלה, אבל בקושי הצליחו לסלק את פתותי השלג שהצטברו על שמשת המכונית. המכונית המשפחתית שלפניה עצרה לפתע, והיא נאלצה לבצע סטייה חדה. בחוסר אונים לחצה חזק על דוושת הדלק, כדי למנוע מהמשאית שהיתה מאחוריה להתנגש בה. 
מנוע מכוניתה החזק נהם בעוצמה רבה. ההאצה דחפה אותה לתוך מושב העור הרך בכוח כה רב, עד שנשימתה נעתקה לרגע.
היא עברה למסלול אחר, חלפה על פני מכוניות אטיות יותר, עד שנלכדה בין משאיות שהקיפו אותה מכל עבר. היא נשמה נשימה עמוקה והאטה את מהירותה בהתאם לזרימת התנועה.
הרדיו השמיע את "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס. היא הגבירה את עוצמת הקול, כאילו יש באפשרותה של המוזיקה לסלק את הסיוט שלה. 
המוזיקה פסקה, והקריין דיווח לנהגי הכביש המהיר על תאונת שרשרת כמה קילומטרים לפניה.
שיט, חשבה לעצמה. הנסיעה לבית הנופש המשפחתי תהיה ארוכה. ואז אצטרך לדבר איתו, שיט, שיט, שיט. ידיה של אנאבל החלו לרעוד, והיא תפסה בהגה וחרקה שיניה כנגד העווית המוכרת שהלכה והתפתחה בלחיה.
לאט־לאט התמזגה בנתיב האטי, כשהיא נדחקת באופן מסוכן בין שתי מכליות דלק, והתעלמה מהאורות המסנוורים שהבזיקו בכעס מאחוריה. בטלפון המכונית החלה לחייג לבית הנופש שבו המתין לה רוברט, אך לפתע עצרה בעצמה.
אחר כך החלה לחייג למרפאה של קארן ושוב הפסיקה. היה לה כבר מספיק קארן להיום. קארן היתה זו שבישרה לה את החדשה הרעה, שעות אחדות קודם לכן, והמילים לא הפסיקו להדהד באוזניה.
"אנאבל, אני צריכה לדבר איתך. כרופאה. אין דרך קלה להגיד לך את זה. אז פשוט אגיד."
"על מה את מדברת?" מלמלה אנאבל.
קארן נשמה נשימה עמוקה ופלטה אנחה כבדה, נושכת את שפתה התחתונה. "קיבלתי את התוצאות של בדיקת הדם האחרונה שלך, והיא לא טובה. אובחנה אצלך מחלת דם... לוקמיה. האבחון אושר על ידי שני מומחי המטולוגיה. יש לך כנראה שנה בערך... אלא אם..."
מחשבותיה של אנאבל הופסקו על ידי צריחת סירנה. אמבולנס חלף במהירות ובעקבותיו ניידת משטרה. הם זגזגו בין המשאיות האטיות והתיזו בוץ על השמשה הקדמית של מכוניתה. 
האורות המהבהבים של רכבי החירום עיוורו אותה לרגע. בחוסר זהירות סובבה את ההגה אל השוליים, כשהיא לוחצת על דוושת הבלימה בשתי רגליה. המכונית החליקה ונעצרה כשפגושה תחוב בתוך תלולית של שלג. היא כיבתה את המנוע והחלה לשפשף את עיניה בלאות. רק אז הבחינה שהיא עדיין מרכיבה את משקפי הקריאה שלה.
מוטב שאשלוט בעצמי, חשבה, אחרת השנה שנותרה לי לחיות תיהפך לשעות אחדות בלבד. היא רכנה קדימה, השעינה את ראשה על ההגה והחלה להתייפח בשקט. 
שורה ארוכה של משאיות ענק השתרכה במרחק של מטר בלבד ממכוניתה. צופרי האוויר שלהן רעמו, וצמיגיהן הענקיים התיזו על השמשה הקדמית של מכוניתה שלג ועפר, שהפכו במהרה לשכבה עבה של בוץ חום. מכוניתה היטלטלה בכל פעם שאחת המשאיות המפלצתיות חלפה לידה בשאגה, כשאורותיה הגבוהים מאירים בהפסקות את פרקי אצבעותיה, שבלטו בלובנם על גבי ההגה השחור. 
אני לא צריכה לנהוג בכביש המהיר במזג אוויר כזה, היא חשבה, לעולם לא אצליח להגיע. אולי מוטב שאחזור למנהטן. אבל מה עם רוברט? הוא מחכה לי. אוקיי. אני אסע בכביש הרגיל במקום המהיר. זה ייקח יותר זמן, אבל זה בטוח יותר במזג האוויר הזה.
היא נסעה בזהירות, נצמדה למשאית הובלות ויצאה מהכביש המהיר ביציאה הבאה. היא נסעה בתוך מבוך של רחובות חשוכים כשהיא עוקבת אחר השילוט הדהוי, עד שלבסוף הגיעה לכביש הישן בעל שני הנתיבים.
המיגרנה החלה לטפס במעלה ראשה, והיא פתחה את החלון כדי סדק, לאפשר לאוויר הקפוא לצנן את ראשה. הרדיו השמיע את "ארבע העונות" של ויוואלדי, והיא הנמיכה את עוצמתו ונטלה את הטלפון מעריסתו. היא לחצה באטיות על המקשים, עוצרת לאחר כל ספרה וחרדתה גוברת בכל פעם שהלחיצה השמיעה ביפ.
לפתע, טרקה את השפופרת. היא עשתה זאת בעוצמה כה גדולה, עד שהציפורן באצבעה המורה נשברה ודם טפטף מקצות האצבע.
"פאק!" צרחה ומצצה את האצבע, ושבה להביט בטלפון. היא ידעה שרוברט מחכה לה, ושעליה להתקשר אליו. אבל באמת שלא היה לה חשק לדבר איתו — עכשיו, או אולי לעולם לא.
ממש זמן נפלא לנסות לאחות את היחסים איתו, במיוחד בבית הנופש שלנו. הרי מלכתחילה לא רציתי לבנות אותו. 
"זה יהיה המפלט שלנו," הצדיק רוברט את הדחף הפתאומי שתקף אותו לבזבז כל כך הרבה כסף על בית נופש. "זה יהיה מקום טוב לשנינו, עכשיו כשהתאומות עומדות ללכת לאוניברסיטה. ריוורדייל וילג' הוא מקום יפה, רק שעתיים ממנהטן. נוכל לנסוע לשם כמעט כל סוף־שבוע." 
"אבל אנחנו לא נוסעים לשום מקום אף פעם, אז בשביל מה הבית הזה עכשיו?" מחתה אנאבל, אבל ידעה שרוברט רוצה לבנות את הבית רק מפני שלכל חבריו כבר היה בית נופש.
ומובן שרוברט קנה את האדמה, ובמשך שנתיים הם בנו בית יפהפה. אולם לאחר שסיימו לבנותו, הם בקושי נסעו לשם ביחד. תמיד היה להם תירוץ טוב לא לנסוע. הסיבה האמיתית היתה שהם פשוט לא רצו לבלות את סופי־השבוע ביחד. 
אבל זה לא היה בזבוז כסף מוחלט, חשבה אנאבל בחמימות. לפחות קארן ואני בילינו שם נפלא כמה פעמים.
אנאבל חייכה כשנזכרה בסופי־השבוע הרבים שלה ושל קארן בבית הנופש, כאשר רוברט היה באחת מנסיעות העסקים הארוכות והמרובות שלו. הן נהגו לחמוק ממנהטן ביום שישי בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ולעצור למרטיני חטוף במלון פלאזה. בכביש המהיר, הן צחקקו כל הדרך עד לפארק וילג', שרות ביחד עם הטייפ שירים ישנים משנות השישים, מעשנות את הג'וינט הראשון של סוף־השבוע. תמיד אכלו ארוחת ערב בפארק אין, בלוויית כוסיות נוספות של מרטיני. עד שהגיעו לבית, שתיהן כבר היו שתויות כמו נערות קולג' ביום שישי, במועדון הסטודנטים שלהן. 
"המקום הזה צריך להיות ההרמון הסודי שלנו," נהגה קארן לומר מאוחר בערב, כשחלקו ביניהן ג'וינט נוסף. "אנחנו צריכות למלא אותו בגברים המתאימים ולבוא לחגוג כאן בכל סוף־שבוע." הן הרימו כוסית לרעיון הנפלא הזה, ונרדמו שעונות זו על זו על הספה מול האח.
אולי עכשיו ייהנו התאומות שלי מהבית. בקרוב הן כבר יהיו מספיק בוגרות.
בשבוע שעבר הגיעו אפריל וג'ואני הביתה מהקולג' לחופשת חג ההודיה. כולם בילו בנעימים. חיוך מריר שרבב את שפתיה של אנאבל. לעזאזל, ייתכן שזו היתה הפעם האחרונה שהם היו כל כך מאושרים ביחד.
היא בקושי נפרדה לשלום מהתאומות אתמול אחר הצהריים, מכיוון שמיהרה למרפאה של קארן. התאומות היו עסוקות באריזה ובסידורים לפני חזרתן לפּרובידֵנס, רוד איילנד, לאוניברסיטת בּרָאוּן — האוניברסיטה שבה הכירה את קארן "חברתה הטובה לנצח", ואת רוברט, בעלה "עד שהמוות יפריד בינינו". ובאמת, ייתכן שפרידתם קרובה.
אנאבל תמיד האמינה שההיכרות עם קארן היתה הדבר הטוב ביותר שקרה לה בקולג'. קארן והיא התגוררו באותו חדר במעונות, ועד מהרה הפכו חברות קרובות.
חבריהן תהו כיצד הן יכולות להיות כל כך קרובות זו לזו כשלכל אחת מהן אישיות שונה מאוד מלחברתה, אבל עד שסיימו את הלימודים, כבר לא היה ניתן להפריד ביניהן. אנאבל היתה סטודנטית רצינית לתולדות האמנות הצרפתית, ניגנה מוזיקה קלאסית בפסנתר של הקפטריה, תמיד שקדה בספרייה, והתעוררה מוקדם כל בוקר כדי להתאמן עם נבחרת השחייה של האוניברסיטה. קארן הסתובבה עם חבורת הסטודנטים הפראית, חגגה מדי ערב, אבל בכל זאת קיבלה את הציונים הטובים ביותר.
הידידות ביניהן התחזקה לאורך שלושה עשורים של עליות ומורדות החיים. הן היו חברות בלב ובנפש, כפי שרק שתי נשים יכולות להיות, מסיבות שאנאבל מעולם לא הבינה לחלוטין ולא התאמצה להבין.
למה רוברט אינו הופך לחברי הטוב ביותר? תהתה במרירות. למה איני מסוגלת לגרום לו להמשיך להתעניין בי?
בשנים הראשונות היו אנאבל ורוברט מאוד מאוהבים, או כפי שקארן נהגה לומר, "מאוד חרמנים". אבל לאט־לאט הם החלו להתרחק אחד מהשני. הם פיתחו שגרות חיים שונות וחיי חברה נפרדים. עד מהרה היו האהבה, ואחריה התשוקה, רק זיכרון עמום. 
נסיעות העסקים של רוברט הרחיקו אותו, לפעמים אפילו למשך כמה שבועות. אנאבל החלה לקבוע איתו פגישות באמצעות מזכירתו. לאחר שהתאומות עזבו את הבית בתחילת ספטמבר, החל רוברט לישון בחדר האורחים בקומת הקרקע. הוא אמר לה שאינו רוצה להעיר אותה כשהוא חוזר מאוחר.
כן, בטח. בעלי לא רוצה להעיר אותי. טוב, אולי עכשיו, בגלל המחלה שלי, אני לא אצטרך לפתות אותו לישון איתי. אולי הוא יהיה נחמד אלי... הטמבל הזה! 
אנאבל מצצה את הדם מאצבעה, נוגסת ותולשת את הקצה החד של הציפורן. היא התבוננה בשעונה, נותרה שעה עד שתראה את רוברט. היא רצתה שסוף־השבוע הזה יהיה שונה, התחלה חדשה, ניסיון לפתוח במערכת יחסים חדשה.
היא הזעיפה פנים כשנזכרה בעצתה של קארן שבוע קודם לכן, "תהפכי את סוף־השבוע להתחלה של משהו חדש בין שניכם," היא אמרה בטון רציני. ואחר כך הוסיפה כמובן, "ואל תשכחי גם לקנות לבני נשים חדשים."
הו, קארן. קארן, קארן, לא יכולת לחכות עם הבשורה המרה עד יום שני?
היא נטלה שוב את הטלפון והחלה לחייג לקארן. לרגע היא הסיטה עיניה מהכביש הצר, אבל הופתעה על ידי פנייה חדה וניסתה לבלום בפתאומיות. המכונית החליקה אל הנתיב הנגדי, והפנסים הקדמיים של משאית ענקית שדהרה מולה סנוורו אותה לחלוטין. צופר האוויר שלה נשמע בעוצמה שהיתה מסוגלת להבהיל כל יצור חי ברדיוס של עשרה קילומטרים.
אנאבל החזיקה בטלפון ולרגע התבוננה, בעיניים פקוחות לרווחה, בזרם האורות הגועש ממולה, ומחשבות מטורפות התרוצצו במוחה. אני אגמור עם זה עכשיו. המשאית כמעט פגעה בה, צמיגיה שברו את מראת הצד שלה וצופר האוויר נמוג מאחוריה. היא שמטה את הטלפון ותפסה בהגה, מכריחה עצמה להתמקד באורות האחוריים, המהבהבים באדום כמו מדורת אזהרה, של המכונית שלפניה. 
היא המשיכה לנהוג במשך זמן־מה ולפתע תקף אותה דחף עז לעשן. היא עישנה רק לעתים נדירות, ולפעמים ביקשה סיגריה מחברים במסיבות קוקטייל משעממות. היא חיטטה בחופזה בתא הכפפות ובארנקה, אבל לא מצאה שום סיגריה.
היא הרימה את הטלפון מרצפת המכונית והחזירה אותו לעריסתו. היא נענעה בראשה לשלילה, לא. היא לא מתקשרת לאף אחד. 
מי בכלל יתגעגע אלי? תהתה. רוברט. אה־אה... הוא בטח יתחתן עם מישהי שבוע לאחר מותי, אבל קארן תתגעגע, היא תתגעגע מאוד. ומה עם אמא...? אוי, אלוהים! איך אני אספר את זה לאמא? אולי היה מוטב שהיא היתה מתה מהשבץ...
אנאבל לעולם לא תשכח את שיחת הטלפון מחדר המיון לפני כמה חודשים. אמהּ, רייצ'ל, התמוטטה לפני ביתה וראשה נחבט במדרכה. שכן מצא אותה. רייצ'ל היתה מחוסרת הכרה במשך כמה שבועות, וכששבה להכרתה העבירה אותה אנאבל למוסד מיוחד בריוורדייל, שם היתה תחת השגחה מתמדת. לאחרונה שבה אליה מעט יכולת הדיבור, ולשמחתה של אנאבל גם אישיותה הצבעונית צצה בחזרה.
אמה נהגה תמיד לומר לה שעליה לעשות משהו נוסף עם חייה. "לפני שהזמן נגמר, יקרה שלי. פשוט תחיי!" 
עכשיו מאוחר מדי, מאוחר מדי.
היא אף פעם לא חייתה כמו שצריך, אה?
היא תמיד מילאה את תפקיד אשתו של עורך דין מהחברה הגבוהה, קורקטית וחייכנית. כשנולדו התאומות העניקה להן אמו של רוברט מטפלת במשרה מלאה, ולאחר מכן מימנה בית ספר פרטי, שיעורים פרטיים, שיעורי פסנתר, בקיצור, המפרט המלא של החברה הגבוהה של ניו יורק. אנאבל הרגישה כזרה בביתה. היא נהגה לשחות מדי בוקר בבריכה של ימק"א ברחוב 92, ואחר הצהריים שוטטה ברחובות ללא מטרה, ממתינה שיסתיימו שעות הקבלה של קארן במרפאה, שאז יוכלו לצאת ולפטפט, להתעדכן בהרפתקאותיה האחרונות של חברתה.
הקריירה הרפואית המטאורית של קארן ביססה אותה כאחת הרופאות למחלות דם המבוקשות ביותר במנהטן. היא נסעה ברחבי ארצות הברית ואירופה, הרצתה, הנחתה סמינרים, יצאה עם גברים, בילתה במועדונים ויצרה לעצמה מערכת קשרים מסועפת שהגיעה לטורי הרכילות המקומיים. כל דקה מזמנה היתה תפוסה. אנאבל תהתה מתי יש לה זמן לישון, אבל קארן הפנתה את השאלה לכיוון השני: "למה יש לך כל כך הרבה זמן לשקוע בהרהורים?"
אנאבל ידעה שלא משנה עד כמה התנהגותה של קארן עלולה להיות פרועה, היא תמיד תוכל לסמוך על עצתה. היא לעולם לא היססה לשתף אותה בסודותיה האינטימיים ביותר.
בשבוע שעבר ניסתה לשוחח עם קארן על הבילוי שתכננה עם רוברט לסוף־השבוע הזה, אבל היא נאלצה להתקשר כמה פעמים עד שלבסוף קארן החזירה צלצול. היא ביקשה מאנאבל לבוא למרפאה ביום שישי אחר הצהריים, אבל שיחתם נסבה על נושא אחר.
מחשבותיה נקטעו על ידי צלצול הטלפון. היא ענתה, אבל הקליטה היתה חלשה. היא בקושי הצליחה לזהות את קולו של רוברט מבעד לרעש הסטטי שעמעם את דבריו.
"...רצתה שתתקשרי אליה..." קולו דעך.
"מי? מה? מי רצתה שאתקשר? אתה כבר בבית?"
"קארן השאירה לי הודעה, היא... איפה את?"
"אני נוסעת בכביש הישן, מה קארן אמרה?"
"קארן... לא נפגשת איתה היום?"
אנאבל הרימה את קולה, "כן, נפגשתי איתה היום... היא סיפרה לי משהו חשוב מאוד... אני חייבת לדבר איתך מיד!" היא כמעט צעקה.
עברו השני של הקו נותר שקט. אנאבל חשבה שהקשר נותק, אבל אז שמעה את רוברט נושם וממלמל.
שוב היא נאלצה לצעוק, "שמעת מה שאמרתי, אני חייבת לדבר איתך מיד!" היא נשכה את שפתה, פניה הזדעזעו מכאב פתאומי והיא קיללה בשקט.
"בטח, בטח, אבל מה היא סיפרה לך?" היא דמיינה אותו מגרד את ראשו.
"לאאא... מש... לא משנה עכשיו," היא גמגמה וחשה איך גלי המיגרנה הולמים ברקותיה. "אני אספר לך פנים אל פנים. בוא ניפגש בפיק אין, אני עוד מעט אגיע לשם." היא ניתקה וטרקה את הטלפון בזעם. לעזאזל! זה היה אמור להיות סוף־שבוע נעים!
הסערה שככה והכביש שלפניה התפנה. שעתיים בלבד חלפו מאז שיצאה מהמרפאה של קארן, אבל להרגשתה חלף זמן רב יותר. היא כבר בזבזה שעתיים מהשנה האחרונה בחייה.
הייתי צריכה לשאול את קארן שאלות נוספות, חשבה. אני אחלה בקרוב?
"תקשיבי, אנאבל," קארן חזרה ואמרה, עמדה ואחר כך שבה והתיישבה ליד אנאבל על הספה שבמרפאה, "את בטוחה שאת מבינה את מה שאני אומרת? התוצאות של בדיקת הדם מראות שיש לך מחלת דם רצינית ביותר ו... אנאבל! את שומעת אותי?"
"למה הבדיקות שלי אצלך?" לחשה אנאבל, "את בכלל לא הרופאה שלי."
"עשו לך בדיקת דם כחלק מהבדיקה השגרתית שלך בשבוע שעבר, ולאחר שהגיעו התוצאות הרופא שלך התקשר להתייעץ איתי. אני היועצת המומחית שלו למחלות דם. כמעט התעלפתי כשראיתי את השם שלך על דו"ח המעבדה. שלחתי דגימת דם לשני עמיתים שלי והם אישרו את הממצאים. לכן לא נפגשתי איתך השבוע ולא עניתי לטלפונים שלך, רציתי להיות בטוחה לפני שאני מדברת איתך. ביקשתי מהרופא שלך שירשה לי להסביר לך."
"אז מה זה אומר?"
את השעתיים הבאות הן בילו במרפאה. קארן היא זו שבכתה, בעוד אנאבל מביטה בקיר בשקט, אחוזת הלם. הן ישבו מכורבלות זו בזו כמו שתי נערות מפוחדות שממתינות שהסיוט יחלוף.
לפתע קמה קארן ממקומה, ניגשה אל שולחנה והתיישבה כשפניה אל אנאבל.
"טוב, אז זה מה שאנחנו הולכות לעשות. המצב רע, אבל כבר התחלתי לבדוק טיפולים ניסיוניים. אחת האפשרויות היא מרפאת מאיוֹ, אני מכירה שם הרבה אנשים." קארן דיברה במהירות הולכת וגוברת. "קיים הליך חדש שמעורר תקווה מסוימת. השתלת מח עצם, אבל חייבים למצוא מישהו עם התאמה מושלמת. אני יכולה להשיג לך עדיפות בבנק הדם המרכזי ולבצע חיפוש ברחבי המדינה אחר תורם מתאים."
אנאבל נענעה בראשה לשלילה. היא חשבה שאין טעם, שמאמציהן יובילו לאכזבה בלבד.
קארן ניגשה אל אנאבל וחיבקה אותה חזק. "אנחנו יכולות להילחם בזה," אמרה והסתכלה בעיניה, אבל ביטחונה נשמע מאולץ.
אנאבל התבוננה בלק הטרי שעל ציפורניה כאילו קארן לא אמרה דבר. "כבר חמש ורוברט מחכה לי, מוטב שאזוז. במזג האוויר הזה הנסיעה תיקח יותר משעתיים."
"את בטוחה שאת יכולה לנהוג? אני יכולה להתקשר לרוברט," הציעה קארן.
"לא, אל תתקשרי אליו. אני חייבת לספר לו בעצמי," אמרה אנאבל, "אל תתקשרי אליו!" היא חזרה על דבריה בקול קצת רם מדי.
"אוקיי, אוקיי. אבל תתקשרי אלי כשאת מגיעה לבית. אני אדאג מאוד אם לא תתקשרי. מזג האוויר ממש גרוע."
"כן, כן, בטח," פלטה אנאבל ויצאה מהמרפאה. היא לא זכרה איך הגיעה למכונית שלה ולא איך נהגה אל מחוץ למנהטן.
עיניה קלטו אורות מהבהבים של תחנת דלק, והיא נאנחה בהקלה. שם היא תוכל לקנות סיגריות. הדחף גבר עליה. היא עצרה ליד משאבת הדלק. לרגע סתם ישבה שם, מקשיבה לפתיחה של "רפסודיה בכחול".
איש צעיר יצא מן הקיוסק הקטן. הוא לבש מכנסי ג'ינס הגדולים בהרבה ממידותיו, שנראו כאילו הם עומדים עוד רגע להשתלשל עד קרסוליו, ומתוכם הציצו בגאווה תחתוני בוקסר ורודים ועליהם הלוגו של קלווין קליין. הוא פסע בכיוון המכונית שלה, גופו מתנועע בקצב המוזיקה הבוקעת מן האוזניות שלו. הוא הסתחרר בצעד ריקוד בן שלוש מאות ושישים מעלות, נוקש כל העת באצבעותיו.
הוא נעץ מבט קצר במכוניתה של אנאבל, ומבט מלא הערכה וארוך יותר באנאבל עצמה, בעוד זו נחלצת מהמכונית הנמוכה, וגופה מתנועע כמו דג שנמשה זה עתה מתוך הים. 
כשהבחינה בהבעתו כיווצה את גבותיה, משכה בכתפיה וחייכה. קצת הערצה אינה מזיקה אף פעם. לא משנה איך הרגישה, היא ידעה שהיא נראית מצוין בבגדים שבחרה בקפידה לבילוי סוף־השבוע. היא לבשה חצאית עור שחורה ארוכה וצרה וסוודר גולף עבה בצבע לבן עם וסט שחור והדוק מקשמיר, ונעלה מגפיים שחורים מעור רך בגובה הברך. 
היא השיבה למוכר חיוך מפלרטט שהיה שייך לתקופה אחרת.
"מלא, בבקשה, ונסה לנקות את השמשה הקדמית ואת האחורית."
היא פסעה לעבר אשנב התשלום וחשה במבטו העוקב אחריה, והחלה לנענע את אחוריה בדרך מפתה. היא כמעט פרצה בצחוק ונאלצה לכסות את פיה בידה.
שיט, חשבה לעצמה, בת ארבעים ושבע אבל אני עדיין יכולה לרגש את הצעירים שבהם.
היא קנתה חפיסת קנט לייט ושני בקבוקי מים. השליכה את הבקבוקים על מושב הנוסע, ונעמדה ליד המכונית, מחבקת את כתפיה מפני האוויר הקר. היא שאפה עמוקות, פעם אחר פעם, עד שהקור הבריח אותה בחזרה אל תוך המכונית.
לאחר שטרקה את הדלת והפריחה נשיקה לעבר הדון ז'ואן ההמום, נסעה משם מחייכת.
רגעים אחדים לאחר מכן היא עצרה את המכונית ברחוב חשוך והתקשרה לתא הקולי שלה. אולי רוברט התקשר. ההודעה הראשונה היתה מקארן.
"אנאבל, תקשיבי, רוברט השאיר לי הודעה אבל אני לא תופסת אותו. אני חייבת לדבר איתך לפני שאת רואה אותו. תתקשרי אלי מיד, בבקשה, אני חייבת לדבר איתך לפני שאת מדברת איתו. תתקשרי אלי."
אנאבל הציתה סיגריה נוספת, שאפה שאיפה עמוקה והחלה לחוש בהשפעתו המסחררת של הניקוטין.
היא נאנחה. למה קארן חייבת לדבר איתי? לא דיברנו מספיק במרפאה?
היא שלחה את ידה אל בקבוק המים ולגמה לגימה ארוכה, שאפה שוב מן הסיגריה ולקחה לגימה נוספת, מים טפטפו על סנטרה, אפר סיגריות נשר על הסוודר שלה.
היא הטתה את ראשה לאחור, מנסה לפלוט טבעות עשן. לאחר מכן הקשיבה להודעה הבאה. רוברט, כמובן. "אנאבל, זה אני... אני כבר במסעדה."
אני מאוד פופולרית היום, חשבה. אבל למה קארן התכוונה? למה היא רוצה לדבר איתי לפני שאני מדברת עם רוברט? כנראה היא כבר סיפרה לו...
מטלפן שלישי ורביעי לא השאירו הודעות. לא היה לה מצב רוח לדבר, כל מה שרצתה זה כוסית מרטיני, או אולי שתיים, או שלוש.
היא החלה לשתות מרטיני כשהיא ורוברט בנו את הבית. הם תמיד התאכסנו בפיק אין, והיא בדרך כלל שתתה מרטיני קפוא עם המתאבנים, ולאחר מכן שניים־שלושה מרטיני בארוחה. כשהסתיימה ארוחת הערב היא היתה בדרך כלל כל כך שתויה, שהיתה הולכת לחדרם ומתמוטטת על המיטה, ורוברט היה נשאר בבר ומשוחח עם אורחי סוף־השבוע.
ההשתכרויות של סוף־השבוע הפכו למנהג קבוע כשרוברט ביקר במהלך הקיץ באירופה, והיא נותרה לבדה במנהטן. בבקרים מסוימים היתה מתעוררת על הספה בחדר המשפחה, ורק בקבוק ריק של ג'ין בומביי על שולחן הקפה הזכיר לה איך הגיעה לשם. היא ידעה שהיא מידרדרת במהירות, אבל היא המשיכה לשתות, ממתינה שמשהו ישתנה בחייה.
טוב, לפחות עכשיו אני יכולה לשתות בלי לעשות חשבון, חשבה. שום דבר לא צריך לעניין אותי עכשיו... שום דבר!
 
היא נהגה לאט ברחובותיו השקטים של פארק וילג', ופנתה לדרך עפר שהובילה לפיק אין. שלט ניאון על מרפסת הקומה השנייה הבהב "כל החדרים תפוסים", אבל היא ידעה שהבעלים מעולם לא שינה אותו. הוא לא אהב את מחפשי המפלט של סוף־השבוע. הוא העדיף אורחים שמזמינים שבועות מראש, או לקוחות קבועים שמתקשרים ביום שישי.
באורח פלא היא מצאה מקום במה שבקושי יכול היה להיחשב כמגרש חניה — לחמש מכוניות בלבד. לאחר שחנתה, הוציאה מתיקה שני מסטיקים בטעם מנטה והזדרזה ללעוס אותם במהירות עד שאיבדו מטעמם, מנסה להיפטר מריח הסיגריות שבפיה. 
היא לא כיבתה את המנוע, והגבירה את העוצמה ל"הפתיחה 1812" של צ'ייקובסקי. היצירה הזאת תמיד השפיעה עליה באופן מיוחד במינו.
היא עצמה את עיניה, שוקעת בקומפוזיציה, מנפנפת בידיה כאילו היא מנצחת על התזמורת המלכותית של לונדון. כשהחל להלום הפינאלֶה, היא הגבירה את העוצמה עד שכל המכונית רטטה עם המיתרים, הפעמונים, התופים וכלי הנשיפה. היא הרגישה את אותה השפעה מוכרת — גופה מגורה יותר ויותר, תחושת תאווה משתלטת עליה. היא ליקקה את שפתיה ללא הרף, אגן ירכיה הלך והתהדק וברכיה רעדו. 
מחשבותיה נדדו. אולי המחלה תקרב אותנו, אותי ואת רוברט, חשבה לעצמה. אולי ניסע לאנשהו... לפחות אני לא לבד, יש לי את קארן ואת רוברט. הם תמיד יהיו איתי. ומי יודע... יש נסים... אולי... היא אילצה את עצמה לשוב להווה. 
"בואי נזוז," אמרה לעצמה בקול וחבטה בהגה באגרופה.
רק כשיצאה מהמכונית הבחינה שיורד גשם חזק. היא ירקה את המסטיק לתוך שיח, השאירה את התיק שארזה במושב האחורי, הרימה את המעיל שלה מעל לראשה ורצה אל הפונדק. בפנים, התאורה בחדר המבואה היתה עמומה והומה אנשים שעמדו כתף אל כתף, מחזיקים משקאות, מעשנים ומדברים בקול.
היא התבוננה סביבה, אבל לא ראתה את רוברט. בדרכה אל הבר הבחינה בו יושב ליד הדלפק. הוא היה לבוש בחליפתו השחורה ולגם קוניאק מכוסית גדולה, מתנועע על כיסא הבר הקטן לסדר את ישבנו. הברמן הגיש לו קופסת סיגרים. 
לפתע הרים רוברט את ראשו וסרק במבטו את החדר. כשראה אותה קפץ בצורה מגושמת מכיסא הבר, דמותו הגבוהה כפופה וכתפיו הרחבות שמוטות קדימה בתנוחה של ויתור. היא הבחינה בכרסו הקטנה המשתרבבת ממכנסיו, שהיו משוכים מעבר למותניו בכתפיות אדומות. פניו היו אדומות והבריקו מזיעה. היא הבינה שאין זה המשקה הראשון שלו, שכבר זמן־מה הוא עסוק בשתייה.
הוא נפנף לעומתה, והיא נפנפה בחזרה בלוויית חיוך קטן, שמיד שב ונעלם כשרוברט לא השיב לה חיוך.
הוא הצביע על חדר האוכל האחורי, והיא הנהנה והלכה אחריו, מפלסת את דרכה בכתפיה. היא התבוננה סביבה מחפשת אחר סטיבן, המלצר האהוב עליה. סטיבן ידע להכין לה מרטיני, כמעט קפוא ותמיד עם קליפת לימון ששוחה בין שבבי הקרח. לאט פילסה את דרכה אל החדר האחורי, מתגעגעת לתחושת כוסית מרטיני בידה, כמו מכורה.
רוברט חיכה לה בפינה מבודדת בחדר האוכל. היא התקרבה אליו ומיד הבחינה בעניבתו המשוחררת ובכתמי הזיעה שעל חולצתו. הבעתו היתה עגמומית ומודאגת. היא שיערה שקארן כבר התקשרה אליו.
לאנאבל הוקל. היא לא רצתה להסביר את המצב, היא רק רצתה מרטיני. היא רצתה לבכות, רצתה שרוברט יחבק אותה, רצתה לצעוק — היא באמת לא ידעה מה היא רוצה.
כשהתקרבה שאב רוברט את בטנו פנימה. הוא הניח מידו את כוסית הקוניאק ושב ונטל אותה בעצבנות, לגם לגימה קצרה ושב והניח אותה, עד שלבסוף נדחק לתוך כיסאו, מזעזע את כלי הזכוכית שעל השולחן.
אנאבל הרגישה שאם לא תקבל מיד כוסית מרטיני, היא תחטוף אותה מאחד השולחנות הסמוכים. היא צנחה לתוך הכיסא הרך מול רוברט, ולרגע ישבו שניהם בשקט.
המלצר, סטיבן, הופיע כבאורח פלא, מחייך אל אנאבל בחום. הוא היה לבוש טוקסידו שחור, עם אבנט ופפיון בצבע כסף, והחזיק בידו מגש שעליו מונחים משקאותיהם — מרטיני לאנאבל וכוסית קוניאק נוספת לרוברט. סטיבן החביב, הוא כנראה ראה אותה ומיהר להביא לה את המשקה שלה.
היא חטפה את כוסית המרטיני מהמגש, החזיקה ברגל הכוסית ברפיון ושתתה את המרטיני בשתי לגימות. היא נחנקה והחלה להשתעל בקול רם, אבל בכל זאת הצליחה להנהן ולהצביע על הכוסית הריקה. היא רצתה כוסית נוספת, ובמהירות.
חיוכו של סטיבן התרחב, הוא הניח את כוסית הקוניאק לפני רוברט ונטל ממנה את הכוסית הריקה.
היא התכווצה אל תוך הכיסא הרך. מפרקי ידיה כאבו מהנהיגה הארוכה והלחוצה. היא החלה לפוקק את מפרקי אצבעותיה, והרגישה איך העווית מתחילה להתפשט בלחיה, אבל היא הדפה את הדחף להסתירה.
"אני נורא מצטער שנאלצת לגלות את זה ככה," אמר לבסוף רוברט. הוא הנהן בכובד ראש.
עכשיו היא הניחה את כף ידה על לחיה, מכסה על העווית. היא הרגישה בסומק המתפשט על פניה מהג'ין שלגמה בבת־אחת. היא הביטה לעבר הבר. מתי יגיע המרטיני השני?
"בכלל לא רציתי שתגלי," המשיך רוברט. "דיברתי עם קארן כמה פעמים, והיא אמרה שלא תספר לך. אבל תמיד היתה לי הרגשה שהיא תדבר איתך על זה, בכל זאת היא החברה הכי טובה שלך... אבל חשבתי שמוטב שלא נספר לך בכלל, אף פעם, מפני ש..." קולו נישא הרחק משם לרגע. הוא נענע בראשו. "אני לא יודע למה קארן החליטה פתאום היום לספר לך, במיוחד לאחר שעבר כל כך הרבה זמן, חשבתי שמוטב..."
אנאבל לא היתה בטוחה מה הוא מנסה להגיד לה. "זה לא משנה עכשיו," היא אמרה והביטה לעבר הבר, "קארן היא החברה הכי טובה שלי. היא היתה חייבת לספר לי, כדי שאוכל לשאול את כל השאלות כבר אצלה במרפאה. היא ניסתה להסביר מה אפשר לעשות בקשר לזה."
"אני יכול להסביר," אמר רוברט.
אנאבל התיקה עיניה מהבר והביטה בו, מכווצת את גבותיה. "אה?"
סטיבן התקרב אל שולחנם באטיות, והיא נפנפה לו, מעודדת אותו להזדרז.
המרטיני שהניח על השולחן היה קר אפילו יותר מקודמו, אנאבל הבחינה בשבבי קרח למעלה. היא הנהנה באישור אל פניו השמחות של סטיבן ולגמה לגימה ארוכה, ועוד אחת, ולבסוף ניגבה מהכוס את הטיפות האחרונות בקליפת הלימון והכניסה אותה לפיה. 
רק אז שבה ושמה לב אל רוברט. "מה אמרת?" שאלה.
היא החזירה את הכוסית שלה ורמזה לו שהיא מעוניינת במשקה שלישי, ובמהירות. סטיבן קד במבט עגום ופסע בחזרה אל הבר, צעדיו בולטים עתה באטיותם לעומת הקודמים. 
"אני יכול להסביר," חזר רוברט.
היא הביטה בו במבט חתום. אני הולכת למות והוא יכול להסביר? אבל בקול רם אמרה, "קדימה, תסביר."
"זה לא היה אמור לקרות," רוברט עצר ולגם מהקוניאק שלו. "זה קרה כשנסעתי לפריז בקיץ שעבר. קארן היתה בכנס באירופה. היא באה לפריז לבדוק אפשרות לפרסם את המחקר שלה. במקרה נתקלנו זה בזה במלון. ו... את יודעת... דבר הוביל לדבר... והיינו לבד בפריז..."
אנאבל נעצה בו מבט מבולבל, שהשתיקו מיד.
"מה אתה אומר? על מה אתה מדבר?" היא הרגישה שהיא נחנקת וירקה את קליפת הלימון על השולחן, לחיה מתעוותת בפראות.
רוברט המשיך, "לא היתה לזה שום משמעות. לכן התפלאתי כשקארן התקשרה. היא השאירה הודעה שהיא דיברה איתך ושאת כעוסה, ושהיא חייבת לדבר איתי על זה — כנראה זה הכביד עליה. לא החזרתי לה צלצול, אני לא צריך לשמוע אותה מאשימה אותי שוב. זה היה סתם. פריז, לבד — שתינו יותר מדי, זה קרה רק פעם אחת ולא היתה לזה שום משמעות, תאמיני לי."
לפתע פצחה אנאבל בצחוק קולני והיסטרי. סועדים אחרים הסתובבו להביט בה. היא התכופפה, מכסה חלקית את פניה בידיה.
מבין אצבעותיה היא ראתה את סטיבן חוזר ומניח את כוסית המרטיני על השולחן, בלוויית כוס של מים קרים. הוא התבונן ברוברט בעצבנות.
אנאבל הסירה את ידיה מפניה והזדקפה. היא הפסיקה לצחוק בבת־אחת, כאילו מישהו הוריד את המתג. היא לגמה מהמים, ואחר לגמה לגימה נוספת, ועוד אחת עד שגמרה לשתות את כל תכולת הכוס. אחר כך נעמדה מתנדנדת, נשענת על כתפו של סטיבן. היא גיהקה בקול ומים נזלו מזוויות פיה. סטיבן נטל את הכוסית מידה בעדינות וניגב את סנטרה במפית.
"לאן את הולכת?" מלמל רוברט, גופו הגדול מנסה להתרומם.
"אני הולכת לשירותים... תכף אחזור," ענתה וגיהקה שוב.
"את מרגישה טוב?" מלמל רוברט. "את רוצה שאני אבוא איתך?" 
היא הביטה בו לרגע, במבט לא ממוקד. לאחר מכן פנתה והלכה משם במהירות, והשאירה את הבלייזר שלה על הכיסא. היא יצאה מחדר האוכל, בחזרה אל חדר המבואה הצפוף, נתקלת ללא הרף באנשים. היא פילסה את דרכה אל דלת הכניסה, יצאה החוצה אל הגשם, נכנסה למכוניתה ונסעה משם.