כרטיסים לסמי דייוויס

[1]

ככל שהוא מנסה לזכור את היום ההוא, הוא זוכר בבירור שאת הכרטיסים לסמי דייוויס חילק להם המפקד עוד על הקבר. הוא עמד רגעים אחדים, והצדיע. אחר כך עבר ביניהם בשקט, ומאחור, או מן הצד, לתוך כפות הידיים הנסגרות, חילק להם את הכרטיסים והוסיף: ״בלי בנות״. והוא זוכר בבירור שהיה יום חורף בהיר ומסמֵּא, והאור הזר הִכה לו בעיניים. הטקס היה קצר. האדמה הייתה רטובה מהגשם וקצת בוֹצית, ואיש לא דיבר. רק מירה התייפחה. היא לא נתנה שיתמכו בה. היא עמדה, קטנה ורזה, וכמו תמיד הייתה לבושה באופן מצחיק, ואפשר היה להבין למה יוחי קרא לה ״העכברה״. היא לבשה שמלה שחורה עם נקודות לבנות, והוא לא חדל להתבונן בה. הוא חשב שיש חוסר טעם בעוּבדה שאלמנה טרייה זו לובשת שמלה שחורה עם נקודות לבנות בהלוויית בעלהּ, והנקודות הלבנות סִנוורו ועייפו אותו. בכל זאת לא חדל להתבונן בה. בתוך הפנים הקטנים היה לה קול חזק, נמוך, והיא התייפחה בלי הרף, בקצב מונוטוני, שנשמע כמו צ'לו קרוע.
הם עמדו בצד והקשיבו, עייפים. השמש חיממה אותם, והמלחמה הייתה מצב מעורפל ורחוק. הייתה רק התייפחותה של מירה, וקולהּ במישור הריק, והם חיכו שזה ייגמר ויהיה שקט. וכשהיא התרחקה סוף־סוף לתוך המכונית ונבלעה בה, הם השׂתרעו על הדשא וחיממו להם את הפנים. אחדים נרדמו. היה כה נעים והוא שכב בעיניים עצומות, בהנאה כה רבה, עד שצריך היה להזכיר לו כי ערב גדול עוד מחכה להם. והרי כולם ידעו שערב כזה אסור להחמיץ ושלא בקלות זוכים להזמנה מעֵין זו, וזוכים בה באמת רק פצועים או נכים. אבל הוא אמר לעצמו שיש להם זכויות אמִתיות, זו הייתה ההלוויה השלישית שלהם היום, ואין ספק שהם היו זקוקים באמת לקצת סמי דייוויס. הוא אמר לעצמו שבצבא, כידוע, הכול מחושב בקפידה ומדקדקים בכל פרט ופרט, ולא ישכחו אותם, לא ישכחו. אחר כך אמר לעצמו שבית הקברות הוא תמיד מקום טוב לפגוש בו חברים, ושבזמן האחרון היו להם הזדמנויות למכביר, לפעמים פעם או פעמיים בשבוע, וההלוויות התכופות הפכו כבר ל״פגישות מחזור״. צר היה רק על אלה שלא הצליחו להגיע או איחרו. הם הפסידו תמיד את המעשיות הדחוסות והחמות ביותר ואת הבדיחות השחורות המתקתַּקות. לפעמים הם הופיעו מהר, בריצה, מתנשפים מרחוק בתוך מעילי הרוח המתנפנפים, מעשנים או לועסים מסטיק, כשהם זורקים את הסיגריה בבהלה רק ברגע האחרון, כבר על השביל הצר המרוצף אבנים, ישר לתוך הזֵּרים הצבעוניים שעל הקברים וההמולה הפרועה, המכאיבה לאוזן, של הנשארים.

אך כמו תמיד הם לא הוצרכו לחכות הרבה. האנשים התפזרו מהר ואפשר היה עכשיו לפטפט בשקט. מעֵבר לגדר היו כלניות אדומות וחיטה צהובה, והם שכבו רחוקים זה מזה, מתבדחים, מגלים תוך כדי שכיבה כמה סיפורים מפתים ומשכּרים שהם יודעים על יוחי. זה היה טוב בלי ספק, כי הם הגיעו להיכל התרבות מאוששים בהחלט, ורק הקול ההוא, מתייפח בקצב המונוטוני שלו, כמו צ'לו קרוע, עוד הפריע לו, והוא אמר לעצמו שעם הפנים לַשמש, אדם פטור מייסורי דמיונו. אבל לא, אז עוד לא היה מאוהב בה, במירה, ודאי שלא, לא אז. הוא חשב רק למה התעקשה ללבוש את השמלה עם הנקודות הלבנות, ולא יכול היה להפסיק מלזכור כמה הייתה מצחיקה. בכל זאת לא לבשה את המחרוזות, אמר לעצמו, היא תמיד אהבה ללבוש כל כך הרבה מחרוזות, היא תמיד נראתה כאילו היא כורעת תחת המחרוזות, היא תמיד הייתה מקימה רעש נורא. בעצמו לא ידע למה נִתחלחל כל כך כשנזכר בעניין המחרוזות ולמה דיבר אליה, למה אמר: ״החיטה צהובה, מירה, החיטה צהובה והכלניות אדומות, והאדמה לחה, מירה, הכניסו אותו לאדמה הלחה ויש הרבה עקרבים בסביבה״. אבל לא, אמר לעצמו, לא, הייתה רוח, איש לא האמין, הייתה רוח, ועם הפנים לַשמש אדם פטור מייסורי דמיונו. זה היה גורלו ששיטה בו והטביע אותו בתוך המים הבוציים, אחרי שהכול עבר בשלום, אחרי שהם כבר שתו על החוף לחייו, כן, זה שהמים היו בוציים. בצלילה אדם רואה רק את שעונו, והרי זה שביקש, זה שרצה, שיכניסו לו את השעון לתוך ארון הקבורה, ענוּד, אין לָך מה לדאוג, ענוּד, ושייתנו לָך את בגדיו כמובן, הקָלִיפְּסוֹ, הנעליים הגבוהות. והוא צחק, מירה, הוא צחק, הוא אמר שהוא יודע, הוא מכיר אותך, ואת תשמרי אותם, מירה, עטופים סמרטוטים, ורעננים, לחים מבכי רב, בתוך ארגז, בתחתית הארון, ותברישי אותם בבוקר. והוא שמע שהיא נסעה, ברור שהיא נסעה, ברור שהתניעו את המכונית והיא נסעה, ולמה לא הלך אחריה, עד השביל, עד המכונית, עד שנסגרת הדלת.1

ריח של אֵפֶר ולימון הִכה בפניו. מצחו קדח, והוא הרגיש שהוא שוכב, בפניו אל האדמה, לחוץ, כמעט בתוכה, בתוך החום נוסך־ההזיות העולה ממנה. הוא התהפך על גבו, מחפש. אבל מירה כבר לא הייתה, וגם לא הנקודות הלבנות. האור רבץ על פניו, והוא הוסיף לשכב, כשהוא מסיט סביבו את האבנים. אבק דק כיסה את הכול, והוא שמע שהחבר'ה צוחקים והופתע לראות שהגיעו אנשים חדשים. אבל השמש שרפה את פניו ואחר כך שקעה. תִּלֵּי העפר הלח הדיפו את שלוות התפוזים, ומישהו אמר שצריך לנסוע. ״כן״, הם אמרו, ״צריך לנסוע״, וקפצו על המכוניות וטסו לתל אביב. הדרך הייתה ריקה, וכבר היה ברור ששנת הצהריים שלהם, בשמש הנפלאה, הייתה מחניקה, ושהמוות הולך אחריהם לכל מקום. הלווייתו של יוחי לא הייתה שייכת לכאן, ורק הים שלאורכו נסעו, מהר, בכביש צדדי, בטנדרים, ים שקט ושנוא, שהזכיר משטח אדיר של אפר, קידם אותם לקראת הלילה הגדול והבילויים. מישהו אמר שכדאי להשאיר כרטיס אצל הסדרן ואת הדלת פתוחה, מפני שאפשר לסמוך על יוחי שהוא יגיע. אחר כך סיפרו שהחתיכה האחרונה שלו, זו שבגללה התכתש רק שלשום על הדשא ונחבל בפניו, הציצה בבית הקברות מאיזו מכונית בקצה השׂדרה ולא התקרבה, ואז מישהו אמר שאם היו באות כולן לבית הקברות אפשר היה למלא רק אִתן את השטח. איש לא צחק, אבל הם המשיכו לספר את הסיפורים האלה, כמעט מתוך שעמום, בלי להקשיב אפילו, כשהם יושבים מכוּוצים בתוך החלונות הפתוחים והשמש הלוחכת.

להיכל התרבות הם הגיעו מאוחר, נדחקים. בִּפנים כבר הִבהבו האורות, וסמי דייוויס עלה על הבמה באולם שואט וקודח. הזרקורים התרוצצו כמטורפים. קירות העץ הדיפו חוֹם מחניק, וכיסאות הגלגלים, שעמדו בצדֵי השורות לכל אורך האולם, רעדו ממחיאות כפיים ומלחץ הנהמה הפרועה של החיילים שישבו עליהם, מסוּגרים בתוך הכיסאות, בטור עורפי, בעור ירקרק, ועוד לפני שזה התחיל הם שכחו מה ואיפה, והיו רק מרותקים, חשים את עוצמת הכאב המשתחרר והגחלים הבוערות בגב ובכפות הרגליים. גברים עם שרוולים ריקים מחאו כף ביד אחת, מכים בכוח על מסעדֵי הכיסאות, מנפנפים בשרוולים הריקים, קצרי רוח וחיוורי פנים, ומכים, מכים, בכל הבא ליד, בתאווה פראית, והחבטות לא פסקו עד שסמי דייוויס החל מתפתל במזמורים נמוכים, נמוכים ככל האפשר, שיצאו מפיו כמו הבל הממלא את האולם, סמיך וחם.

החיילים הפצועים ישבו עכשיו שקטים. ריח עשן נדף מהם. מחשבותיהם היו שקופות לחלוטין, ממלאות את המרחב מסביב לכל אחד מהם זמן רב לפני שהתחילו הקולות והצחוקים, בתוך האוויר שבשרוולים הריקים, נהפכים לאחרים לחצי שעה, לעוד רבע שעה, לעוד עשר דקות, לאלה שהיו לפני זה, כשעוד אפשר היה למנוע את הפורענות. עכשיו, מחופשׂים בתוך האור, בתוך ההזיות המחלחלות, צווחו: ״שי־רי נש־מה, שי־רי נש־מה״. סמי דייוויס השתחווה. שׂערו היה רטוב. הוא לבש חולצה ורודה עם פרחים ורודים, וריח של זיעה ושל געגועים נדף ממנו. ״שי־רי נש־מה, שי־רי נש־מה״, הריעו החיילים הפצועים, בקצב, צעקו בקול אחיד, כאילו איזה דיבוק אחז את האולם המסומם. סמי דייוויס שוב השתחווה, וצחק, עייף. פתאום הרגיש שגם הוא עצמו מריע, וצועק, צועק, כשהוא שומע את קולו־שלו כאילו מרחוק, מהקצה השני של האולם, יחד עם קול התרועה המהמם שסגר עליו. והוא ביקש להפסיק אבל לא היה יכול, מטושטש מעייפוּת ומנדודי שינה, והרגשת אין־אונים מטריפה את דעתו. ושום דבר, שום דבר, הוא לא יכול, לא יודע. רק הראשים המיטלטלים באור הזוהר, במסע הפראי הזה אל איי האושר. הוא הוסיף להביט בסמי דייוויס, שעדיין עמד וצחק, עייף. הוא התמתח על הכיסא, חש רצון עז לצחוק גם הוא, מקפֵּץ קצת בתוך הכיסא ונועץ עיניים בָּאֱלִיל עם החניכיים הוורודות, שעדיין קד קידות קטנות, דחליליות, בתוך הנהרה שעל הבמה, אבוד, אבל מוסיף, מתוך משמעת למופת, להשתחוות, שוב ושוב, כה נמוך, עד שכל מה שיכלו לראות היה החניכיים הוורודות.

״הוא מזיע״, אמר לו בחור שישב לידו, וצחק גם הוא. הוא הסתובב אליו ובמקום פָּנים הייתה לו פקעת של צלקות חרוכות. ״כן״, הוא ענה לו, ״הוא עייף״. ״הוא נחמד״, אמר הבחור. ״כן״, ענה, ״הוא נחמד״. הבחור פרץ בצחוק. ״הוא עוד ישיר״, אמר, ״הוא עוד ישיר״, והמשיך לצחוק, מרטיב את שפתיו. ״ודאי״, ענה, ״הוא ישיר״. פתאום היה נדמה לו שהוא מכיר את הבחור הזה, שהוא פגש אותו פעם, כשעוד היו לו פָּנים, עור נושם ושפתיים סמוקות. המחשבה הזו הייתה כה מענה, שהוא התחיל למחוא כפיים כמטורף. הבחור, שכנראה קרא את מחשבותיו, אמר: ״לא, לא פגשת אותי, זה נדמה לך״. קולו היה רם מאוד, כאילו הוא מדבר באולם ריק. היה נדמה לו כנראה שלא שמע אותו, והוא חזר ואמר: ״זה נדמה לך״. ״כן״, הוא ענה, ״אולי נדמה לי״. הבחור קם, כמו מבוהל מן התשובה הבלתי צפויה. קולו התעוות והפך לאט־לאט ללחישה. הוא הושיט את שתי ידיו. ״יש לי גם על הידיים״, אמר. ״ראיתי״, הוא ענה. הבחור חזר: ״יש לי על שתי הידיים״. ״ראיתי״, ענה שוב. הבחור הסתובב אליו לאט. הוא הניח את שתי ידיו על מכנסיו, קפוצות, וכל מאמציו לְשַׁוּוֹת לעצמו פנים מזויפים היו לשווא. לא היו לו פנים. רק ריח. ועטוף בסרבל שלו, על אף החום, הסתיר גם את צווארו. עכשיו הסתכל בו מן הצד, בחשדנות. ״אין לי על הצוואר״, אמר, ״לא, אין לי״. רק עכשיו שׂם לב שהצוואר שלו דק, עדין, ושהיה בוודאי נער יפה מאין כמוהו. ״ראיתי״, הוא ענה. סמי דייוויס המשיך להתנועע על הבמה. ״ערב נהדר״, אמר הבחור, כבר בלי להסב את פניו, ומורדי, המפקד שלו, שישב לידם ולא שׂם לב לשיחה שהתנהלה ביניהם, קלט רק את המילה ״נהדר״, וחזר אחריו: ״באמת ערב נהדר, איזה מזל שהצלחתי להשיג כרטיסים״. זיעה בִּצבצה מסביב לעיניו האדמדמות. "איך יצא שבדיוק היום", אמר. הוא דיבר בשקט, כמעט בלחש, אבל בדומיית המוות שהייתה אותו רגע באולם הוא נשמע פתאום מגוחך ורם. שני חיילים שישבו מאחוריהם צחקו, והוא, שחס על המפקד שלו, אמר: "יֵרד גשם״. זה היה לשווא. מורדי לא הבין, אפילו לא הסתובב. ״נדמה לי שיֵרד מבול״, אמר שוב וקולו הסגירוֹ. ״אין דבר״, אמר מורדי, ״יש לנו מכוניות וכבר נגיע למועדון״.

הוא לא ענה, ושעה ארוכה אחר כך עוד מצא את עצמו יושב, מהנהן. רגליו היו כבדות, כמו עיסת בוץ ברגליים, והוא המשיך להניע בראשו, קצר רוח, מביט אל העיניים האדמדמות של מפקדו ונמלט ברגע שצִלצלו להפסקה. הוא הספיק בקושי לשתות משהו, לועס סנדוויץ', כשהבחור שישב לידו התקרב אליו, מבודד בפניו האכולים שתעו לקראתו מכל המראות שמסביב. כשהלה הבחין בו ליד המזנון, חייך חיוך רך, כמעט קורן, שפשט באופן מוזר על המרה השחורה שבפניו. הוא שמע את עצמו אומר לו: ״סנדוויצ'ים טובים, תמיד מכינים פה סנדוויצ'ים טובים״. הבחור הביט בו, מוסיף לחייך. ״הרבה זמן לא הייתי פה״, אמר, ״היום קיבלנו הזמנה״. ״גם אנחנו״, הוא ענה. עכשיו נזכר למה, וזכר גם את יוחי, ששכחוֹ. הוא התכופף רגע על המזנון ושיקֵּע את ראשו בתוך הבקבוק. ״גם לך עם נקניקיות?״ שאל את הבחור, מפשפש בכיסיו ומבקש לשלם. אבל פניו של יוחי נשקפו אליו פתאום מכל המראות מסביב, כשהוא מביט בו, משתאה ומניע שפתיו, כמו מבקש להגיד משהו, וניכר שבא ישר מן הרוח. ״גם לך עם נקניקיות?״ חזר. ״לא״, אמר הבחור, ״אני לא אוהב נקניקיות. אני מעדיף גבינה צהובה״.

הוא לא ענה. עדיין עמד, מחטט בכיסיו ומבקש לשלם, כשהוא בולע את המראות מסביב, ורואה בהן לא את הבחור אלא את יוחי, כאילו ממשיך לראותו מאתמול, מהיום שלפני אתמול, מכל הימים שפניו נשקפו אליו בתוך המים ומן הרוח, והוא צעד אחורנית, והתרחק, מביט בו רגע, נצמד לדמות המוארכת שמולו. היה נדמה לו שזמן רב עבר, אך מיד נזכר שלא עבר זמן וגם דבר לא אירע, אבל הוא עמד, מֵריק את בקבוק המיץ ומביט בפנים הכפולים־שבורים של חברו שהקיפו אותו מכל העברים, כאילו מַהֲלַךְ הזמן מקרבוֹ אליו מרגע לרגע. היה נדמה לו שאמר משהו, אבל לא אל הבחור אלא אל יוחי, אך הבחור לא ענה וכנראה לא שמע, שקוע בסנדוויץ' שלו ולועס בתאווה.

״השרב נשבר״, אמר, ״יהיה גשם, מרגישים איך שנכנסת הרוח הקרה״. הוא שתק. הבחור חייך שוב. אחר כך קפץ את שפתיו. ״מה אתה עושה אחר כך?״ שאל הבחור בידידות פתאומית. ״שום דבר, אני הולך למסיבה״, ענה. ״אה״, אמר הבחור, ״נחמד״. הוא המשיך ללעוס בתאווה. ״באת מהמחנה?״ שאל הבחור. ״לא״, הוא ענה, ״הייתה לנו הלוויה״. ״אה״, אמר הבחור. הוא ניגב את פיו במפית הנייר וקיפלהּ לאט. ״אני הולך לי לקפה״, אמר. הוא לא הקשיב. ״אתה אוהב לשבת בקפה?״ שאל. הבחור נפנה אליו שוב, לאט, בלי להרים את ראשו. אחר כך הזמין לעצמו שוקולדה. ״אני מהמר״, אמר הבחור. ״מהמר?״ הוא חזר אחריו, ואחר כך אמר שוב: ״מהמר? על מה מהמר?״ הבחור חיכה. ״כלום״, אמר, ״סתם, מהמר״. הוא צחק. ״על עצמי״, אמר, ״אני מהמר על עצמי״. הבחור שוב צחק ואז הניח לו בלי לומר מילה, כשהוא יוצא אל תוך ההמון הנוהר בצעדים קצרים ואִטיים, כאילו יוצא לחשֵׁכה. ריח השוקולדה שנדף מן הבחור עורר בו רגע צמרמורת קלה, והוא נשאר עומד, מחזיק את הבקבוק הריק בשתי כפות ידיו, ומחכה, מול המראה הריקה, שעכשיו כבר גם יוחי לא היה בה, ורק הוא, מזיע ובודד, כשקיבתו הריקה בוערת. שום דבר, אמר לעצמו, הִפנה גבו וחזר אל האולם. על הבמה כבר כיוונו את הכלים והגיעו משם הצלילים הראשונים המזויפים, והוא חשב: עוד מעט וסמי דייוויס יתחיל שוב לשיר. הם כבר מכַוונים את הכלים, כמה יפה הם מזייפים.

המשך בספר המלא