ירושה רגשית

1
אהבה ומוות ביחסים מחוץ לנישואים

פעמיים בשבוע איב נוהגת ברכבה במשך שעה כדי להגיע לפגישה איתי. היא מספרת לי שהיא שונאת לנהוג, שהיתה רוצה שמישהו יסיע אותה אלי, יחכה לה בחוץ עד שהפגישה תסתיים ויחזיר אותה הביתה. היא לא צריכה שהנהג יבדר אותה, ואפילו לא שידבר איתה. מספיק לה לשבת לידו ולהאזין למוזיקה.

גל של עצב חולף בי כשאני מקשיבה לאיב, המתארת כיצד היא יושבת בשתיקה ליד הנהג. אני רואה בדמיוני את הילדה שהיתה פעם, שהשתדלה להיות טובה ושקטה, שניסתה לא להפריע ולא להסתבך בצרות, שהעמידה פנים שאינה קיימת.

באחת הפגישות הראשונות שלנו שאלתי אותה מהו זיכרון הילדות המוקדם ביותר שלה. היא אמרה, "כשהייתי בת חמש חיכיתי שאמא שלי תבוא לקחת אותי מהגן, והיא שכחה. הבנתי שאני צריכה לשבת ולחכות עד שהיא תיזכר ואמרתי לעצמי להתאזר בסבלנות".

לא פעם, זיכרון הילדות הראשון מקפל בתוכו את המרכיבים העיקריים של הטיפול העתידי. פעמים רבות הוא מבהיר את הסיבות שבגינן פונה אדם לטיפול ומספק תמונה של המטופל או המטופלת כפי שהם תופסים את עצמם. כל זיכרון צופן בחובו זיכרונות מודחקים קודמים כמו גם את הזיכרונות המודחקים שבאו אחריו.

הזיכרון הראשון של איב משדר לי את החוויה של ילדה נשכחת. בהדרגה מתברר שהיא הושארה לעתים קרובות לבדה, בלי השגחה הורית. היא הבכורה בין ארבעה ילדים, ומתגלה שגדלה במשפחה שהתאפיינה בהזנחה ובאטימות רגשית.

איב שובה את לבי. היא בת 40 ומשהו, שערה החום הארוך גולש על כתפיה, ועיניה הירוקות מוסתרות לרוב מאחורי משקפי שמש כהים גדולים. היא מסירה את המשקפיים כשהיא נכנסת לחדר וממהרת להתיישב על הספה. היא מברכת אותי בחיוך ביישני, ואני מבחינה בגומת חן בלחייה הימנית. היא חולצת את נעלי העקב שלה וכך, יחפה, יושבת ברגליים משוכלות על הספה. איב היא אישה יפה, ולרגעים, כשהיא מביטה בי בעיניים של ילדה צעירה, היא נראית אבודה.

אני תוהה אם אמה באה בסופו של דבר לאסוף אותה ומנסה לתאר לעצמי כיצד הרגישה איב כשחיכתה לה, כשהסתירה את הפחד שאולי אמה כלל לא תבוא.

אני שואלת את איב, אבל היא שותקת. היא אינה זוכרת. בפגישות שלנו היא מתנתקת לעתים קרובות ובוהה החוצה מבעד לחלון כאילו היא איתי ולא איתי בעת ובעונה אחת. יש בה משהו מפעים, אבל לפעמים נדמה לי שהיא כבויה.

פעמים רבות איב נראית מרוחקת, היא מקמצת בביטוי רגשות עזים ושוקעת בשתיקות ממושכות.

אני מביטה בה ושואלת את עצמי אם גם אותי היא מינתה לתפקיד הנהגת שלה, מבוגרת אחראית בחייה, מישהי שתבוא בזמן, תיקח את ההגה בידיים ותסיע אותה אל יעדה. אני יושבת בשקט ומודעת היטב לכך שייתכן שיחלוף זמן־מה עד שתביט בי או תגיד משהו.

"גם אתמול בלילה הייתי איתו", היא פותחת את הפגישה. היא מתייחסת למאהב שלה, ג'וש, שאיתו היא נפגשת כמה פעמים בשבוע.

בערך בשמונה בערב, כשחבריו לעבודה הולכים הביתה, הוא פותח את לַיין, האפליקציה היפנית שהם מסתמסים בה, ושולח לה הודעה לבוא למשרדו. איב מסבירה לי שהם היו זקוקים לערוץ תקשורת בטוח.

"בפעם הראשונה שג'וש הציע שנשתמש באפליקציה הזאת, חשבתי שהוא אמר 'Lying' [לשקר] ולא 'Line' [קו]. חשבתי שזה שם מוזר ולא מתאים לאפליקציה". היא צוחקת ומוסיפה בציניות, "נראה לי שצריכה להיות רשת לבוגדים, אולי חדר צ'טים, כדי שהם יוכלו לשתף מידע ולהתייעץ, משהו כמו הקבוצות שיש לאמהות טריות. מישהו היה צריך לעשות מזה עסק, נכון? יש מיליוני אנשים מבולבלים שלא יודעים איך לשרוד בגידה". היא מחייכת אבל נראית עצובה עוד יותר.

היא לא מביטה בי. "ג'וש ואני עשינו מינוי למכון כושר בתור אליבי לפגישות שלנו בערבים. זה תירוץ נוח כשמגיעים הביתה מיוזעים ונכנסים ישר למקלחת". היא משתתקת ותכף מוסיפה, "תמיד מעציב אותי לשטוף את הריח שלו מהגוף שלי. הייתי מעדיפה ללכת לישון עם הריח הזה עלי".

איב שואפת אוויר, כמו מנסה להרגיע את עצמה, ומוסיפה בחיוך, "ג'וש חושב שמכוני כושר יכולים להרוויח כסף ממכירת 'חבילות אליבי', ככה שאנשים יוכלו לרכוש מינוי כיסוי בתעריף מוזל".

אני מחייכת אליה בחזרה אף על פי שאני יודעת שזה לא מצחיק בכלל. השנינות הזאת שלה מסגירה הרבה בלבול, תחושת אשמה ופחד. לפתע היא לחלוטין נוכחת כאן ועכשיו, ואני מרגישה עד כמה היא סובלת. יש בה חיים, אני אומרת לעצמי. אני שואלת בקול אם היא רוצה לומר עוד משהו על הרומן שהיא מנהלת.

בפגישתנו הראשונה סיפרה לי איב שהיא נשואה ושיש לה שני ילדים. לבתה מלאו אז 12 ובנה היה בן תשע. היא אמרה שהחליטה להתחיל בטיפול מפני שקרה דבר נורא, ובעקבותיו התחוור לה שהיא זקוקה לעזרה. ואז היא סיפרה לי על ג'וש.

איב מבלה כמה ערבים בשבוע במשרד של ג'וש. כיוון שג'וש אוהב את השגרה שלו, הם מקיימים נוהל קבוע: קודם הם עושים סקס, אחר כך מזמינים אוכל, ולאחר שהם מסיימים לאכול הוא מסיע אותה הביתה.

איב מספרת לי על הסקס, בתחילה בהיסוס ואחר כך בפירוט.

"עם ג'וש אין לי שום שליטה", היא אומרת ומביטה בי כדי לראות אם אני מבינה למה היא מתכוונת. היא מסבירה שכאשר היא מתמסרת לו, היא מרגישה שמישהו מחזיק אותה. היא מרגישה שהוא יודע הכול עליה ועל גופה ושהיא יכולה להשתחרר כשהיא נתונה לשליטתו.

"הוא מחזיר אותי לחיים, את מבינה למה אני מתכוונת?" היא אינה מחכה לתשובה.

חיים ומוות היו מלכתחילה כוחות חזקים בנרטיב של איב. אנחנו מתחילות לחקור את הזיקה בין סקס, מוות ותיקון ואת הקשרים הסמויים בינם ובין תולדות משפחתה. איב מספרת לי שסבתה מצד אמה חלתה בסרטן והלכה לעולמה כשבתה, אמא של איב, היתה בת 14. אמה של איב טיפלה במשך שנתיים באמה הגוססת, וכשהאם מתה, משהו מת גם בבת. איב ואני נגלה בהדרגה שבכניעה המינית היא מביאה לכלל ביטוי את כמיהתה שיטפלו בה ואת רצונה לחיות ולתקן את העבר הטראומטי.

איב מציצה בשעון ונועלת נעליים לקראת סיום הפגישה. לאחר מכן היא נשענת לאחור ואומרת בשקט: "בסוף, כשג'וש מסיע אותי הביתה, הרגשות מציפים אותי. אני אוהבת לעשות איתו סקס ואני אוהבת שהוא מסיע אותי".

לאחר רגע נוסף של שתיקה היא אומרת כמעט בלחש, "הוא מחזיק את ההגה בפנים רציניות, ואני מסתכלת עליו וחושבת שהוא הגבר הכי נאה שאני מכירה. ואני רוצה לנשק אותו אבל יודעת שעדיף שלא. כי אנחנו כבר לא במשרד שלו ואנחנו מעמידים פנים שהוא הנהג שלי.

"הוא מוריד אותי במרחק כמה בניינים מהבית, וכשאני אומרת לו לילה טוב, קצת נשבר לי הלב. האמת היא שאני לא רוצה לעלות הביתה ולחזור אל החיים שלי. ג'וש יודע בדיוק איך אני מרגישה, בלי שאני אומרת מילה. הוא אומר לי, 'אל תשכחי כמה אני אוהב אותך. נתראה ביום רביעי. זה לא עוד הרבה זמן, פחות ממה שאת חושבת'.

"אני עושה פרצוף, והוא יודע שאני חושבת שיום רביעי זה בעוד הרבה זמן ושעד אז יהיו לי הרבה רגשות ומחשבות, שהוא לא יהיה שותף להם. הוא אומר, 'אני באפליקציה שלנו. אני פה, גם אם אני לא איתך פיזית'".

היא מרכיבה את משקפי השמש. "ואז אני בדרך כלל מפסיקה לגמרי להרגיש ויוצאת מהמכונית". אני מבינה שהיא מתנתקת על מנת להיפרד ממנו ורואה אותה חוזרת בדיוק על אותו הדפוס בנוכחותי, כשהיא מספרת לי על זה. לפני שהיא הולכת היא מתעטפת בשתיקה ממושכת והולכת בה לאיבוד.

לא מעט מטופלים באים אלי לטיפול כיוון שבמסגרת עיסוקי המקצועי אני כותבת ומלמדת על מיניות. אני מטפלת בגברים ובנשים שמרגישים שחייהם נחרבו בגלל רומנים שניהלו בני או בנות הזוג שלהם, באנשים שניהלו או מנהלים רומנים וגם במאהבים ובמאהבות של אנשים נשואים. סיפוריהם שונים והמניעים שלהם מגוונים, אבל כולם מתענים בעודם נאבקים בסודותיהם שלהם או בסודות של האנשים הקרובים להם.

אף על פי שאני מודעת להיבט של תן וקח הקיים בכל מערכת יחסים, אני מאמינה באהבה. אני מאמינה בכוחה של ההיקשרות בין שני אנשים ומאמינה שנאמנות היא אחת מאבני היסוד של אמון, ואני סבורה שכוחות הרסניים וכוחות יצירתיים הם חלק מכל מערכת יחסים. אנחנו אוהבים ולעתים גם שונאים את האנשים שאנחנו אוהבים. אנחנו בוטחים בהם אבל גם חוששים מפני הפגיעות והכאב שהם עלולים להסב לנו. התפתחות אישית כרוכה ביכולת לשלב רגשות חיוביים ושליליים: לשנוא מתוך אהבה, לאהוב ובד בבד לזהות רגעים של כעס ושל אכזבה. ככל שניטיב להכיר את הדחפים ההרסניים שלנו ולהודות בקיומם, נהיה מסוגלים לאהוב אהבה מלאה יותר.

החיים הם במידה מסוימת המתח המתמיד בין המשאלה להרוס - לחבל באהבה, בטוּב ובחיים עצמם - ובין האֵרוס, שמייצג לא רק את הסקס, אלא גם את הדחף לשרוד, ליצור, להניב ולאהוב. המתח הזה קיים בכל היבט של חיינו, לרבות במערכות היחסים שאנחנו מנהלים.

התבוננות פנימית מסייעת לנו לזהות את הדחפים ואת המשאלות הללו, להפוך אותם למודעים ולבחון כיצד בחרנו לנהוג ובמה בחרו הדורות הקודמים. כשמדובר ברומנים מחוץ לנישואים, העבודה הטיפולית היא רב־שכבתית, וההבחנה בין הרס ומוות לבין הישרדות וחיים לא תמיד מובנת מאליה.

אחת הסיבות העיקריות שבגללן אנשים באים לטיפול היא השאיפה לגלות אמיתות לא ידועות על עצמם. החקירה הזאת מתחילה ברצון להבין מי אנחנו באמת ומי היו הורינו, אבל תמיד נכללת בה אימת הידיעה. מדוע איב מנהלת את מערכת היחסים הזאת עם ג'וש? למה עכשיו? באיזו מידה היחסים האלה מבטאים את הצורך שלה להינצל ולהישאר בחיים, ובאיזו מידה הם מתקשרים למוות ולדחף להרוס? באיזה מובן חייה בהווה הם השתקפות של חיי הנשים שקדמו לה וניסיון לרפא לא רק את עצמה, אלא גם את אמה הפגועה ואת סבתה הגוססת?

בגידה היא הרסנית במובן זה שהיא תמיד מחבלת בזוגיות, גם אם בתחילה הנזק סמוי מן העין. אבל אנשים מנהלים רומנים לא רק מפני שהם רוצים להרוס או לנטוש את הקשר הזוגי שהם נמצאים בו. באופן פרדוקסלי, בגידה היא לפעמים דווקא מאמץ להישאר בקשר הזה. לא פעם היא משמשת אמצעי לאזן את יחסי הכוחות בזוגיות או אמצעי לסיפוק צרכים שלא נענו. במקרים רבים, הרומן הוא החצנה של המיניות ודרך עקיפה לבטא רגשות שליליים, דוגמת עוינות וכעס, ובו בזמן הוא גם דרך לגונן על הנישואים מפני הרגשות הללו ולשמור על סטטוס קוו במסגרת הזוגית.

באמצעות הסקס באים לידי ביטוי רגשות שאי־אפשר לתת להם ביטוי במערכת הזוגית עצמה, ובעיקר אגרסיה. נשים וגברים מתארים לעתים קרובות את הסקס מחוץ למסגרת הנישואים כאגרסיבי יותר ואת הסקס במסגרת הנישואים כעדין ו"תרבותי" יותר. כאשר בני הזוג מגוננים זה על זה שלא במודע מפני תוקפנות, הם משתקים את מערכת היחסים. כשאין מקום לתוקפנות, בדרך כלל גם אין סקס.

אותו מתח דיאלקטי בין חיים למוות קיים גם בתשוקה מינית ובעיקר במסגרת של מערכות יחסים ארוכות טווח. בספרו "האם יכולה אהבה להתמיד?"1 דן הפסיכואנליטיקאי האמריקאי סטיבן א' מיטשל בהתנגשות בין הרפתקה לביטחון בחיי המין. מיטשל מדגיש שבזכות הרומנטיקה, החיוניות והמיניות, שווה לחיות את החיים, לטפח אותם ולהתענג עליהם. הרומנטיקה, הוא גורס, קשורה במידה רבה בהתלהבות הקיומית של אדם מעצם היותו חי. אבל הרומנטיקה המינית מידרדרת בקלות במרוצת הזמן ונהפכת למשהו תוסס פחות ואף חסרת חיים, כי היא משגשגת באווירה של סכנה, מסתורין והרפתקה, ולא במסגרת הבטוחה והמוכרת של זוגיות ארוכת טווח.

מיטשל תוהה אם אנחנו יכולים להמשיך לחשוק במי שנותן לנו תחושת ביטחון יותר מכל אדם אחר. לטענתו, האיזון העדין בין ביטחון לסכנה, בין המוכר לחדש, הוא סוד האהבה לטווח ארוך. הפסיכותרפיסטית אסתר פרל עוסקת בספרה "אינטליגנציה ארוטית"2 בפרדוקס הזה של ביתיות מול תשוקה מינית ומסייעת לזוגות לפנות מקום להרפתקה ולפיכך להתלהבות מינית במערכת היחסים. פרלֹ פיתחה נושאים אלה ואחרים בעבודתה על המורכבות של בגידה.3

חקירה פסיכואנליטית היא מסע עדין ומורכב אל לבו הרגיש של אדם אחר. סכנה וביטחון, הרס ובנייה, חיים ומוות והמצוקות של דורות רבים מתגלים בצורות שונות בכל מסע כזה מחדש.

בפגישתנו הראשונה איב אינה מסירה את משקפי השמש. היא יושבת ברגליים משוכלות על הספה ומתייפחת.

"עשיתי כזה בלגן בחיים שלי", היא אומרת. "אני לא יודעת, אולי כבר הרסתי אותם. אני לא יודעת מה לעשות".

היא מספרת לי שבעלה הוא אדם טוב ושהיא מוצאת סיפוק בחיי הנישואים.

"אני באמת אוהבת את בעלי", היא אומרת. "יש לנו משפחה מקסימה, והילדים שלי נהדרים. הם כל מה שחלמתי עליו אי־פעם. יש לי כל מה שרציתי. אולי אני פשוט רוצה יותר מדי". ואז היא מספרת לי על הלילה שבו קלטה שאיבדה את השליטה בחייה.

"בדרך כלל אנחנו נפגשים במשרד שלו, אבל בסוף השבוע ההוא גם בעלי וגם אשתו לא היו בבית, וחשבנו שזאת הזדמנות טובה להיות יחד כל הלילה. אף פעם עוד לא עשינו את זה, ונראה לי ששנינו התלהבנו אבל גם חששנו".

היא ביקשה מהבייביסיטר להישאר עם הילדים כל הלילה, וג'וש הזמין חדר במלון מול המשרד שלו. איב אומרת לי שאם בעלה היה בודק באפליקציה שבה הם יכולים לראות זה את המיקום של האחר, הוא היה מוצא אותה בקלות. הם הורידו את האפליקציה כמה חודשים לפני כן כדי להשגיח על בתם בת ה-12, שהתחילה ללכת לבד לבית הספר.

"האפליקציה נהפכה לבעיה רצינית, כי היה לי ברור שהמשפחה שלי יכולה לראות כל הזמן איפה אני נמצאת. אני יודעת שזה לא נשמע אמין, אבל אני ממש שונאת לשקר", היא אומרת בנימת התנצלות. "אני מעדיפה לא להסביר מאשר לשקר. באותו לילה החלטתי לכבות את הטלפון כדי שלא אצטרך לשקר אם ישאלו אותי איפה הייתי". היא נאנחת. "אלוהים, איזה בלגן".

איב שותקת, ובעיניה נקוות דמעות.

"הלילה עם ג'וש היה עוד יותר טוב ממה שדמיינתי. קשה לי לתאר במילים איך הרגשתי כי לא ידעתי שהרגשה כזאת קיימת בכלל. היינו סוף־סוף במקום רגוע, רק שנינו, וכאילו היה לנו את כל הזמן שבעולם. הרגשנו כמו זוג אמיתי, שמסורים זה לזה בגוף ובלב ובנפש. עשינו סקס במשך שעות ולא הפסקתי ללחוש לג'וש באוזן, 'אני אוהבת אותך. אתה עושה אותי מאושרת כל כך'.

"הוא אמר, 'אני יודע, מותק, גם אני מאושר'.

"'נראה לך שזה יכול להיות הבית שלנו?' שאלתי אותו. התכוונתי לחדר הקטן במלון, שנראה מושלם לגמרי באותו רגע". איב מרימה את ראשה ומביטה בי. "עכשיו כשאני מספרת לך את זה, ברור לי שרק השלכתי את כל המשאלות שלי על החדר הטיפשי ההוא. אני מרגישה כמו מטומטמת. כששכבנו במיטה והנחתי את הראש על הכתף שלו, לא חשבתי על כלום. שום דבר אחר לא היה קיים באותו רגע. הייתי באמת מאושרת".

איב משתתקת לרגע, ואז ממשיכה בלי להביט בי. "יש משהו יוצא דופן בחיבוק של ג'וש. משהו במגע שלו. הוא כאילו חזק ועדין בו זמנית, וכשאני איתו אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד לגמרי. אף פעם לא הרגשתי ככה לפניו. אבל נראה לי שזאת היתה הבעיה. שבגלל זה הלילה ההוא נגמר גרוע כל כך". היא נאנחת.

"התעוררתי בשש בבוקר וכשיצאתי מהמלון הדלקתי את הטלפון. היו לי עשר הודעות קוליות והמון סמסים מהבייביסיטר. לבן שלי היה התקף אסתמה, והם היו בבית החולים. התחלתי לבכות וניסיתי לתפוס את בית החולים בטלפון. לא האמנתי שנתתי לדבר כזה לקרות. באותו רגע הבנתי שאיבדתי את השליטה בחיים שלי ושיש לי בעיה קשה. באותו רגע החלטתי ללכת לטיפול". היא פונה אלי ושואלת בקול נואש, "מה לעשות? תגידי לי. אני מטורפת שאני אוהבת אותו?"

פרויד כתב שאחד הדברים שהוא אוהב פחות מכול הוא לעבוד עם מטופלים מאוהבים. מבחינתו, אהבה היא רגש לא רציונלי, ואדם מאוהב מצוי במצב של פסיכוזה חלקית, מנותק מן המציאות. פרויד סבר שמטופל במצב כזה לא יכול לקיים קשר עם המציאות הרגשית שמחוץ לאהבה ולתחושות הארוטיות, ולכן מודעות אמיתית היא כמעט בלתי־אפשרית.

בפתח ספרו "תליין האהבה" כותב ארווין יאלום שגם הוא אינו אוהב לעבוד עם מטופלים מאוהבים. הוא מניח שהסיבה לכך היא קנאה. "גם אני משתוקק ליהנות מקסמי האהבה", הוא כותב בכנות.4

אין ספק שהמטפל, כמעט כמו ילד שמציץ אל חדר השינה של הוריו, הוא עד "חיצוני" לפרשת האהבים של המטופל ועלול להרגיש מיותר ואף לקנא. אלא שהמטפל מזדהה לא רק עם הזר שנשאר בחוץ, כלומר עם הילד, אלא גם עם הנפשות הפועלות עצמן, דהיינו עם האנשים המאוהבים.

אבל העניין מסתבך כשמדובר באהבה אסורה, הכוללת מרכיבים מוסריים ואתיים. כמו לכל בני האדם, גם למטפלים יש רגשות שונים כלפי אהבה כזאת. לפעמים הם נמצאים בקונפליקט מוסרי, מרגישים אשמה או מזדהים עם הצד הנבגד. לפעמים הם מקנאים במטופל, שעושה דבר שאולי היו רוצים לעשות בעצמם. לפעמים הם רוצים להפוך את המטופל ל"אדם טוב יותר" ולעזור לו לסיים את הרומן. ואולי לפעמים אפילו יש להם פנטזיה רומנטית על המטופלת שבורחת עם המאהב שלה.

המורכבות הרגשית הזאת מצויה בי כשאני מקשיבה לאיב, ואני מודעת לכך שחיפוש האמת כרוך תמיד בכאב. הוא כופה עלינו להאט ולבחון את חיינו, להחליף מעשה במחשבה. מהי המשמעות האמיתית של הרומן? האם תוכל איב להתמודד עם הידיעה על הכוחות המסתתרים מאחורי הבגידה שלה? האם תהיה מסוגלת להכיר בכאב שהיא נושאת איתה מילדות ושהרומן שהיא מנהלת מבטיח לשכך? האם תצליח לזהות כיצד אמה וסבתה חיות ברומן שלה? האם היא תשרוד?

לפגישה הבאה איב מאחרת בחמש דקות.

"התעוררתי מאוחר ובקושי הצלחתי להגיע", היא אומרת כשהיא נכנסת. "התנועה היתה כבדה ולא מצאתי חניה. חשבתי שרק בנס אני אגיע בזמן".

אני מקשיבה לה ותוהה אם לאמיתו של דבר היתה מעדיפה לא להגיע לפגישה כדי לא להתחיל בתהליך המכאיב של שיקוף עצמי. אבל אני שומעת בקולה גם שהיא מופתעת מהעובדה שהצליחה לעשות זאת - להגיע לפגישה ואולי גם לחייה.

"אולי את מופתעת שהצלחת להגיע למקום שאת נמצאת בו - אישה מבוגרת ומתפקדת עם קריירה מצליחה, בעל אוהב ושני ילדים. אולי זה נראה לך כמו נס", אני אומרת.

היא מחייכת. "לפעמים אני לא ממש מבינה איך זה קרה. קשה לי להאמין שאלה באמת החיים שלי. אני יודעת שאולי זה נשמע שטחי, אבל אפילו איך שאני נראית מפתיע אותי לפעמים", היא אומרת. "הייתי ילדה מכוערת, נראיתי מוזר, כמו שההורים שלי תמיד אמרו". היא מביטה בי ומוסיפה, "אבל האמת היא שעכשיו אני כבר לא יודעת מה קורה איתי. אני מרגישה כאילו אני הופכת את עצמי בחזרה לילדה שהייתי פעם, שלא היה לה כלום ואף אחד. אני מרגישה שהרסתי את כל מה שבניתי ושלא תהיה לי הזדמנות שנייה. שהפעם אני לא אצליח".

איב אינה זוכרת הרבה מילדותה. היא זוכרת שהיתה הרבה לבדה, ששיחקה לבד מתחת לשולחן הכתיבה שעמד בחדר המשותף לה ולשלושת אחיה הצעירים. היא נהגה לגזור דמויות קטנות מנייר ולשחק בהן במשפחה - משפחה גדולה כמו שקיוותה שתהיה לה פעם, עם הרבה ילדים שמעניקים לה וזה לזה אהבה וביטחון. החלל שמתחת לשולחן היה ביתם, והיא כיסתה אותו בשמיכה והתחבאה שם כדי לשחק באין מפריע במשחקי הדמיון שלה.

"היתה סצנה אחת ששיחקתי שוב ושוב", היא מספרת לי.

"לילדה היה יום הולדת, אבל אף אחד מבני המשפחה לא אמר לה 'מזל טוב'. הם התעלמו ממנה, העליבו אותה ואפילו תקפו אותה. זה היה היום הכי אומלל בחיים שלה, והיא ישבה באחת הפינות בבית ובכתה בשקט".

הסצנה הסתיימה תמיד במהפך: פתאום, ברגע אחד, הכול השתנה. הילדה הדחויה גילתה שהיא לא הבינה נכון ושבעצם בני המשפחה התנהגו כך כדי להסתיר את מסיבת ההפתעה הגדולה שארגנו לה.

"היא קולטת שבעצם זה היה רק תרגיל", איב אומרת בקול ילדותי, ואני יודעת שהיא מספרת לי איך כילדה קיוותה שיתברר שהבינה הכול לא נכון, עד כמה ייחלה ליום שבו הכול ישתנה. המשאלה שיתחולל מהפך היתה חלק חשוב מפנטזיית הילדות שלה. היא חלמה להפוך את כיעורה ליופי, את הייאוש לתקווה, את חוסר האונים לעוצמה, את השנאה לאהבה ואת כל מה שמת - לחי. וכך קרה. הילדה ההיא נהפכה לאישה יפה, חזקה ומצליחה. היא הקימה את המשפחה שתמיד רצתה. אבל כשמלאו לבתה 12, היא הרגישה לפתע מרוקנת, כאילו היא גוועת מבפנים.

"ואז הכרתי את ג'וש". היא משתתקת, פונה אל החלון ובוהה החוצה. "הוא מטפל בי כמו בילדה קטנה", היא אומרת בשקט כאילו דיברה אל עצמה. "אף אחד מעולם לא טיפל בי כמו שהוא מטפל בי, כמו שאמא שלי כנראה טיפלה באמא שלה".

אני עוקבת אחרי האסוציאציות של איב ונכנסת איתה אל העבר של משפחתה, אל החדר שבו שוכבת סבתה החולה ולצדה אמה של איב, שרה, שהיתה אז בת 12. אני מציינת שבדיוק בגיל הזה היתה בתה של איב כשהחל הרומן שלה עם ג'וש.

סבתה של איב היתה חולה בסרטן הכבד במשך שנתיים. היא עברה הקרנות וכימותרפיה, ולמשך זמן קצר חל שיפור במצבה, אבל הסרטן חזר. היא עברה מחזורים נוספים של כימותרפיה, אך המחלה רק החמירה. שרה היתה בת 14 כשאמה הלכה לעולמה.

"אמא שלי, כמוני, היתה הבכורה בין ארבעה ילדים והבת היחידה. היא היתה ילדה אחראית ומסורה, ורוב העול של הטיפול באמה נפל עליה. היא סיפרה לי שבמשך חודשים אמא שלה שכבה כל היום במיטה עם חום גבוה, והיא הביאה לה קרח ומגבות לחות כדי להקל עליה, אבל שום דבר לא עזר. עם הזמן עלה לה החום בשעה מוקדמת יותר ביום ולא ירד כל הלילה. סבא שלי עבר לישון בסלון, ואמא שלי היתה קמה באמצע הלילה כדי לבדוק מה שלום אמא שלה והיתה רצה הביתה אחרי בית הספר כדי לבדוק אם היא צריכה משהו.

"בשבועות האחרונים לחייה אמא שלה בקושי פקחה את העיניים. וכשהיא פקחה אותן, היה נראה שהיא בוהה באוויר בלי לראות. אמא שלי לא היתה בטוחה שאמה בכלל יודעת שהיא שוכבת לידה. העור שלה הצהיב, והפה שלה היה קצת פעור כל הזמן, כאילו היא לא מצליחה לסגור אותו. כשהרעלים מהכבד עברו למוח, היא נעשתה מבולבלת ומדי פעם לחשה משהו לא הגיוני, למשל שהם צריכים להאכיל את הכלבים, אבל לא היו להם כלבים. אמא שלי חשבה שאולי היא מדברת על איזשהו כלב שהיה לה בילדותה, אבל אפילו לא ידעה אם היה לה כלב בכלל.

"נראה לי שהיא מעולם לא התגברה על המוות של אמה", אומרת איב. "היא סיפרה לי על הימים האחרונים בחייה שוב ושוב, כאילו זה יעזור לה לעבד את המוות הזה או כאילו חשוב לה שאדע כל פרט כדי שהיא לא תרגיש לבד".

בימים האחרונים לחיי אמה, שרה לא הלכה לבית הספר. היא התכרבלה במיטה יחד איתה והאזינה לנשימותיה. היא מצאה נחמה בידיעה שאמה עדיין חיה, שאמה יכולה לשמוע אותה, אבל ידעה שכבר אסור לה לגעת בה. גופה של אמה נעשה רגיש מאוד, ואפילו מגע קל הכאיב לה.

אחות מבית החולים באה מדי יום לביקור בביתם, ויום אחד היא קראה לשרה לחדר הסמוך ואמרה לה שהמוות קרוב, שהוא עניין של שבועות ואולי של ימים. היא נתנה לה ספרון ירוק קטן שתיאר את מה שצפוי לקרות. אבל שרה לא האמינה שזה יקרה. היא חשבה שאם תישאר במיטה עם אמה, היא תמשיך לחיות. שאם תתאים את קצב נשימתה לזה של אמה, הן ינשמו יחד לנצח.

ביום הולדתה ה-14 של שרה נשמה אמה שבע נשימות עמוקות, שכל אחת מהן נשמעה כמו אנחה, ואחריהן נשמה את נשימתה האחרונה. על פניה נפרש חיוך קל, אבל היא היתה מתה.

כשאיב מספרת לי את הסיפור, נדמה שאמה היא שמתה. בעיני עומדות דמעות, אבל עיניה יבשות. היא מביטה בי ונושמת נשימה עמוקה. האם היא מוודאת שהיא עדיין חיה?

היא זעה באי־נוחות. "אמרת קודם שאמא שלי היתה בת 12 כשאמא שלה חלתה ושהבת שלי היתה בת 12 כשהתחלתי להיפגש עם ג'וש. אף פעם לא קישרתי בין שני הדברים. כשאנחנו עושים סקס, אני תמיד בוכה. לפעמים אני מבקשת ממנו שיציל אותי, שייקח אותי מפה וניסע לאיזשהו מקום רחוק".

"לא נדיר שסקס נהפך לניסיון נואש לרפא את עצמנו ואת הורינו הפגועים", אני אומרת, ואיב מתחילה לבכות.

"זה נורא", היא לוחשת. "אם אמהות נעשות חולות כשהילדות שלהן בנות 12 ואחר כך מתות, ברור שהייתי חייבת להציל את החיים שלי". אני שואלת אם יש לה זיכרון מהזמן הזה, מגיל 12 בערך.

איב מסתכלת עלי בהפתעה. אין לה הרבה זיכרונות ילדות.

"זה ממש מוזר", היא אומרת. "הרי אמא שלי גידלה אותי, היא היתה בבית איתנו, הילדים, ובכל זאת אין לי זיכרונות מהזמן שביליתי איתה". היא משתתקת ובוהה החוצה מבעד לחלון. אני מרגישה שהיא שוב נעלמה וממתינה בשתיקה שתחזור. ברגע זה אני גם מזהה את הקשר בין רגעי השיתוק שלה, מות סבתה והשפעתו על אמה של איב.

אני שומעת את עצמי שואלת: "אמא שלך בחיים?"

איב נראית מופתעת. שתינו יודעות שאילו אמא שלה, שרה, היתה מתה, איב היתה מספרת לי - והנה, בכל זאת שאלתי. מהשאלה שלי משתמע שאמה מתה במובנים מסוימים, שהיא מתה בחדר ההוא עם אמה ולא יכלה בשום אופן להיות בעצמה אם מתפקדת.

"פתאום נזכרתי במשהו", אומרת איב. "כששאלת אותי עכשיו אם אמא שלי בחיים, ראיתי תמונה מטרידה מאוד מהילדות. אני אפילו לא מבינה בדיוק איך היא קשורה. תמונה של כלבה מתה.

"כשהייתי בת 12 מצאתי גורה ברחוב שלנו, ממש ליד הבית. ליטפתי אותה, וכשהנחתי אותה על המדרכה והתחלתי ללכת הביתה, הגורה הלכה אחרי. אני זוכרת שממש שמחתי. הרגשתי שהגורה אוהבת אותי. הרמתי אותה שוב והחלטתי להביא אותה הביתה ולראות מה יקרה. ידעתי שאמא שלי לא תשמח - היא לא רצתה חיות מחמד - אבל החלטתי לעשות הכול כדי לשכנע אותה לאמץ את הגורה הזאת.

"אני זוכרת שנכנסתי הביתה, מזגתי מים לקערית בשביל הגורה וחיפשתי את אמא שלי. היא היתה במיטה. עכשיו כשאני חושבת על זה, היא תמיד היתה במיטה", אומרת איב. "אף פעם לא חשבתי על זה", היא מוסיפה. "ישבתי על המיטה לידה ולחשתי, 'אמא, מצאתי גורה'".

אני מקשיבה לאיב ונזכרת בכלבים שסבתא שלה דיברה עליהם לפני מותה. איב ממשיכה.

"אמא שלי רק מלמלה בעיניים עצומות, 'מה זאת אומרת מצאת גורה?'

"אמרתי, 'היא הלכה אחרי ברחוב וכאב לי הלב להשאיר אותה שם לבד. חשבתי שאולי נטפל בגורה הזאת ו...'

"אמא שלי השתיקה אותי ואפילו לא פקחה עיניים. היא אמרה בתקיפות, 'לא. תחזירי אותה למקום שמצאת אותה בו'.

"'אבל אמא...' התחלתי לבכות. 'אני לא יכולה. לגורה אין הורים, אין לה מי שיטפל בה. אני מבטיחה לך שלא תצטרכי לעשות כלום. אני אעשה הכול. אני אטפל בה. בבקשה, אמא, בבקשה'.

"אמא שלי פקחה עיניים.

"'איב, אל תרגיזי אותי', היא אמרה. 'שמעת מה אמרתי? תחזירי אותה למקום שמצאת אותה בו. לא יהיו לנו כלבים בבית הזה'".

איב נראית שבורה. היא מתחילה להתייפח. "לא היתה לי ברירה, הוצאתי את הגורה לרחוב והשארתי אותה שם. למחרת מצאתי אותה מתה על הכביש מול הבניין שלנו. מישהו סיפר לי שמכונית פגעה בה. חשבתי שזה קרה כי היא ניסתה ללכת אחרי הביתה".

איב בוכה, ואני מנסה לעצור את דמעותי. אני מרגישה את הכעס ואת חוסר האונים הנובעים מההזדהות שלה עם הגורה הנטושה, שכמו לאמה של איב, גם לה אין אמא, גם לה אין מי שידאג לה. הכלבה הזאת, שנזרקה בחזרה לרחוב, היתה גם כמו איב עצמה בילדותה. גם היא ננטשה שוב ושוב, היתה לבדה בעולם וקיוותה שמישהו יאמץ אותה ויחולל מהפך בחייה.

הכלבה המתה ייצגה את כל המוות שאיב נשאה עמה: סבתה המתה, אמה שנותרה מתה רגשית אחרי הטראומה שעברה והעצמי שלה, שמת גם הוא.

הפסיכואנליטיקאי הצרפתי אנדרה גרין טבע את המונח "האם המתה", המתייחס לאם לא נגישה, שבדרך כלל סובלת מדיכאון ונעדרת במובן הרגשי. גרין תיאר אם שעברה טראומה ונשארה מרוחקת ומתה מבחינה רגשית. הוא הסביר שבדרך כלל המוות הרגשי של האם הוא תוצאה של אובדן, והילד או הילדה מתאמצים במשך כל חייהם להתחבר אליה, לאושש ולהחיות אותה. כל ילד כזה יחווה חרדת נטישה חזקה ויתעקש ליצור חיבור עם אמו. הוא יעשה הכול כדי להרגיש קרוב אליה, עד כדי ויתור על חלקים מעצמו. כשהוא נואש מהניסיון להחזיר את האם לחיים, הוא מנסה לשקם את החיבור הזה באמצעות התנערות מתחושת החיים שלו עצמו. הוא מתחבר עם האם המתה וכך מתפתח גם אצלו מוות רגשי.

ההיבט הבין־דורי של המוות ממלא את נפשה של איב. היא נושאת את הירושה הרגשית הזאת ומזדהה עם אמה המתה מבחינה רגשית. עמוק בפנים גם היא עצמה מרגישה שבורה, מתה, מבוישת. כילדה, היא ניסתה לחולל מהפך בהרגשה הזאת באותם רגעים שבהם חלמה ליצור חיים, להיות לאם, ללדת 100 ילדים משל עצמה. היא עשתה את החשבון: אם תלד עשר פעמים ובכל פעם תלד עשרה תינוקות, הרי ש-100 הוא מספר די ריאלי של ילדים. הם יהיו מעין משפחה של כלבלבים שיתרפקו זה על זה. היא פנטזה על חיים מלאים באהבה ובו בזמן נאבקה בשכבות על שכבות של מוות.

המשאלה לתיקון צבעה את התשוקה המינית של איב. הסקס שימש לה אמצעי להגיע אל לב לבה של הטראומה המשפחתית. באמצעות האקט המיני אנחנו יכולים להתבונן בתהום, לגעת בצער ובייאוש שלנו.

"אני צריכה את זה, צריכה שג'וש יצמיד אותי אליו בכוח. ואז אני רוצה שהוא ייגע בי בעדינות בכל מקום", איב מספרת לי. "אני רוצה שהוא יחזיק אותי הכי חזק שהוא יכול, שיקשור אותי למיטה כך שלא אוכל לזוז, כדי שכל הכוח יהיה אצלו, ולי לא תהיה ברירה אלא לסמוך עליו שיתייחס בעדינות אל הלב שלי. אני רוצה שהוא יגרום לי להרגיש טוב יותר".

כשאיב שכבה עם ג'וש, היא הסתכלה למוות בעיניים ונאבקה בו. היא היתה נחושה לנצח הפעם, לתקן את כל הנזק וההשפלות, לשקם ולהחיות את מה שמת בתוכה, בעברה, בהווה שלה ובוודאי בעתידה. הפנטזיה הלא מודעת שלה היתה שהכול יהיה בר־תיקון, שהכול יוכל להיסלח לה ושהיא תצליח להיחלץ ממעגל הקסמים ולהישאר חיה לחלוטין גם אחרי שלבתה מלאו 12.

תיקון הוא דחף של ארוס, של חיים. הוא המרכיב החזק ביותר ביצירתיות ומתבסס על הרצון לאחות את השברים ולרפא את יקירינו. לכן הוא מעורר תקווה ומסייע לנו להרגיש חיים יותר ולהתאבל על האבידות שפקדו אותנו. "תיקון מאני" הוא תיקון מתגונן יותר מאשר בונה. הוא מכוּון פעולה וחוזר על עצמו עד אינסוף, אבל לעולם לא משיג את יעדו מכיוון שהוא מכוֵון לניצחון ולתיקון מוחלט. הוא מתעלם מן העובדה שאין דבר כזה, התחלות חדשות לחלוטין, ושסליחה והחלמה כרוכות בכאב.

ג'וש לא היה יכול לתקן את מה שאבד בחייה של איב. למעשה בכל פעם שהם נפרדו, היא הרגישה חסרת אונים וחיה מחדש את מה שאבד לה. בטיפול התחוור לאיב שהקרב הזה, שהיא האמינה שהיא מנצחת בו, הוא למעשה מעין חזרה על העבר שניסתה למנוע. היא נעשתה מודעת לכך שהדבר הזה, שהיא חשבה שמציל את חייה, הפך אותה למעשה לאם נעדרת ומתה לילדיה, ושבעצם במקום לתקן את העבר היא חזרה עליו. כשגילתה שבנה היה עלול למות, היה עליה לקטוע את מעגל הקסמים המאני ולהתמודד עם המציאות, עם האמת הכואבת שאת הנעשה אין להשיב במלואו, אלא אפשר רק לעבד אותו ולהתאבל עליו.

בסופה של הפגישה איב נועלת נעליים ומוציאה את המפתחות מהתיק, אבל אינה מרכיבה מיד את משקפי השמש. היא יושבת לרגע בשתיקה ולבסוף מחייכת.

"את יודעת, נראה לי שהיום אני דווקא רוצה לנהוג בעצמי. אני לא ממש מבינה למה לא קלטתי את זה עד עכשיו: כשאני הנהגת אני יכולה לבחור לאן לנסוע. אני יכולה לנסוע הביתה או לא. זה תלוי בי".

אני מביטה באיב כשהיא יוצאת מהחדר, ולראשונה מאז נפגשנו אני אופטימית בקשר אליה.