במשך שנים רבות עסקתי, ועודני עוסקת, בנושא ההורים המרעילים והרעלה במשפחה, מבלי לקרוא לתופעה זו בשם. רבים ממטופליי נגעו בה, ואז, כמו בשיר של דליה רביקוביץ גאווה, נסדקה האבן והבנתי.

 

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה. וּפִתְאוֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרָה בְּהַפְתָּעָה. וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.2

 

תהייה שהעסיקה אותי עשרות שנים קיבלה לפתע צורה ושֵם. היו אלה שני משפטים של שתי נשים, שנאמרו בהזדמנויות שונות והעניקו מסגרת לתהיותיי. המשפט הראשון נאמר מפיה של אֵם לבתה במרוצת ויכוח טעון וסוער בין השתיים. האם הטיחה בבִתה שאין לה זכות להתלונן ולכעוס מפני ש"הייתה לך ילדות של נסיכה". משפט מתריס זה נאמר בטון סרקסטי ומזלזל ופגע בבת שהאמת הביוגרפית שלה הייתה שונה לחלוטין.

את המשפט השני שמעתי מפיה של בת שסיפרה כיצד על קבר אִמה מצאה עצמה ממלמלת "היי שלום רוע", כפראפרזה על שם ספרה של פרנסואז סאגאן היי שלום עצבות.3 דיברנו על הקשר בין העצבות השורה תדיר בחייה, כמו גם בחיי אִמה וביחסים הבעייתיים ששררו ביניהן, לבין עצב הפרידה מהאֵם ומגילויי הרוע שלה, מהם סבלה כל חייה. דיברנו גם על תחושת ההקלה המהולה בצער העמוק של החמצה, שכן עם מות האם מתה גם התקווה, משאלת הלב התמידית והבלתי נגמרת שלה, לזכות באֵם טובה יותר ובתיקון.

זמן מה אחר כך תפסה את תשומת לבי כותרת בעיתון: היו שלום הורים רעילים.4 הכרה פתאומית הלמה בי. לפתע קיבלה התופעה כותרת. שֵׁם.

המושג "הורים מרעילים" נטבע על ידי אחרים לפניי, אולם באמצעותו אני מבקשת להאיר ולהרחיב את הדיון במצבי חיים אלה, המוכרים היטב לרבים, מטפלים ומטופלים וגם לאלה שאינם מגיעים לטיפול. מטופלים רבים שיתפו אותי בתחושה הקשה שמלווה אותם, שהם לבד בעולם, וכי על פי תחושתם רק הם מרגישים כך. לעתים קרובות אני נתקלת בתגובת פליאה של מטופל כאשר אני אומרת, שמדובר בתופעה נפוצה הקיימת לא רק בתחושתו הפנימית.

בספר זה אני מבקשת לקרוע את מסכי השתיקה, הבורות, הבלבול ואף ההיתממות שקשורים בתופעת ההורים המרעילים.

לאורך שנות עבודתי הטיפולית אני נתקלת שוב ושוב בתופעה זו, שלא מרבים לדבר עליה, בניגוד לסוגי התעללות אחרים, שעליהם דווקא רב הדיבור. הספרות המקצועית, כמו גם הספרות בכלל, עתירה בסיפורים על התעללות גופנית, מילולית ומינית של הורים ומבוגרים בילדים. אולם על סוג זה, המתעתע והמוכחש של התעללות הורים בילדיהם, אין מרבים לדבר ואך בקושי ניתן למצוא לה תיאור ותיעוד בספרות המקצועית הפסיכולוגית. שתי חוקרות בולטות ומובילות בתחום זה הן סוזן פורוורד ואליס מילר (Miller, Alice; Forward, Susan), ובהמשך אתייחס למחקריהן.

ההחלטה לכתוב את הספר על נושא ההורים המרעילים נבעה בין השאר מעָצמת התגובות שקיבלתי כל אימת שהצגתי את הנושא בהרצאותיי ובשיחות ברדיו, במטרה להוציא את הנושא מהארון, לדבר בו ולנסות להבינו. ההאזנה לשיחות בנושא זה הביאה ועודנה מביאה אנשים לא מעטים לבדוק את עצמם, הן כהורים והן כילדים.

אחד ההיבטים היותר קשים של תופעת ההורים המרעילים נעוץ בהעמדת הפנים. מחד גיסא יחס מרעיל של ההורים כלפי הילד, ומאידך גיסא העמדת פנים של הורות מושלמת כלפי הסביבה. תעתוע זה הוא בין השאר, הגורם שמביא את ילדיהם של ההורים המרעילים להתייסר כל חייהם בניסיון להבין מדוע אינם מצליחים לאהוב את הוריהם, מבלי להעלות על דעתם שלמעשה ההורים הם הנגועים ביחס אמביוולנטי כלפיהם.

ה"נסיכה" שהזכרתי בראשית דבריי, שהיום היא כבר סבתא בשנות ה-60 לחייה, מדברת על מערכת יחסים קשה בינה ובין אִמה, ומגדירה אותה כחוויה מתמשכת של אי־נוחות פיזית ורגשית שהיא חשה בנוכחות אִמה. מילדותה היא זוכרת בעיקר שתיקות עוינות, התבטאויות ארסיות, תקיפות נבזיות והיעדר מוחלט של ביטויי חמלה ואמפתיה — שלא לדבר על היעדר מוחלט של חום אִמהי, ליטוף או גילויי אהבה כלשהם. היא זוכרת כיצד לאורך כל חייה היא שבה וניסתה להגיע אל לב אִמה, אולם לשווא. כל ניסיונותיה נדחו על הסף. לאורך מרבית שנות חייה היא חוותה תחושות פנימיות סותרות. היא חשה פגועה ונעלבת בשל יחסה של האֵם, ובו זמנית הרגישה אשמה על שאינה מצליחה לרַצות אותה, ועל כך שהיא גורמת לאִמה לחשוב שהיא "לא בסדר".

תחושות אלה היו חלק מחווייתה היומיומית, והיא חשה מועקה על שמצב קיומי זה נמשך לאורך שנים רבות. לתחושתה משהו ביחס של אִמה כלפיה אינו תקין, אבל המראָה שאִמה הציבה לפניה החזירה לה מבט מאשים ששב ואמר לה "את לא בסדר, את הרעה". לדברי האישה, אִמה נחשבת בעיני רבים לאשת תרבות משכילה ומכובדת, בעלת דימוי ומעמד חברתי גבוה. בבית נדרשה הבת להתנהג בהתאם למעמדה של אִמה ולהגן על כבוד הוריה ותדמיתם המכובדת. קוד הציפיות ממנה היה ברור. היא ידעה שעליה להיזהר, "לא לעשות בושות", ולא לחשוף את הסיפורים המביכים של יחסה העוין והמרעיל של אִמה מפני שהייתה מודעת לכך שממילא איש לא יאמין לה.

מבין מכלול הציטוטים מתוך השיחות בינה לבין אִמה, שב ונאמר אותו משפט עצמו: "את מדברת? לך יש על מה להתלונן? הרי הייתה לך ילדות של נסיכה!" שביטא באופן כה מדויק את מערך היחסים ביניהן. משפט זה תיאר באופן בלתי הוגן את ילדותה, ואף סתר לחלוטין את אשר התרחש במציאות. תוכנו של המשפט המתריס מבטא את העוינות הקשה שחשה האֵם כלפי בתה, ובאומרה אותו היא הכחישה לחלוטין את רגשותיה האמִתיים.

"ילדות של נסיכה" חשבתי לעצמי. נסיכה ממש. כמו שלגיה.

סיפור שלגיה הוא סיפורן של בנות המורעלות על ידי אִמהותיהן; זהו סיפורם של הילדים המורעלים על ידי הוריהם. של ילדים שחשופים להתנכלות רגשית מתמשכת, נסתרת מן העין. זאת, כך מתברר, אחת מצורות הפגיעה הנפוצות והמרושעות ביותר של הורים בילדיהם, ולא במקרה אין מרבים לדבר עליה.

 

מדובר בסיפור ללא סיפור.

 

חוויית ה"אין סיפור", התעתוע, מבדילה את תופעת ההורות המרעילה משאר אופני ההתעללות בילדים. מקובל לחשוב כי התעללות כרוכה בהתנהגות אלימה. נהוג לראות התעללות כתופעה על פני רצף של אופני התנהגויות, החל מהזנחה וכלה בהריגה. בתוך טווח רחב זה מקובל להתייחס בעיקר לאלימות פיזית, להתעללות מינית, לאלימות נפשית מובהקת ולאלימות מילולית הכוללת קללות, צעקות, לעג והקנטות. ואילו הביטויים החיצוניים של הורות מרעילה אינם בהכרח כה ברורים וחד משמעיים. רבים מהילדים המורעלים שפגשתי במהלך שנות עבודתי היו ילדיהם של אנשים משכילים, ביניהם רופאים, אנשי משפט, חינוך ואמנים. מבחינת הילד, העובדה שדווקא ההורה, שנחשב משכיל, נערץ ונאור, הוא שמתעלל בו, יוצרת סתירה בלתי ניתנת לפענוח ומוסיפה על סבלו. סתירה זו מהווה לעִתים רכיב יסודי באבחנה מבדלת בין התעללות נפשית מוכּרת, לבין הרעלה. לכאורה לא ניתן להגדיר הורים כאלה כמתעללים נפשית — הם הלא עושים כביכול כל מה שמצופה מהורים, ומיטיבים להציג את עצמם כלפי הסביבה באור חיובי. לכן אולי רק מי ש"היה שם" יודע בדיוק במה מדובר ומי שלא "היה שם" ייתכן שלא יבין ולא יאמין.

במובן זה בדיוק הרעלה היא התעללות שקטה ומושתקת — .The Silent Abuse 5

"את לא יודעת שאימא שלך מאוד התגאתה בך?" נשאלה בת בוגרת לאֵם מרעילה מפי חברת משפחה.

"לא, אני לא יודעת. היא אף פעם לא אמרה לי מילה טובה, או חיבקה אותי באהבה סתם ככה, בלי סיבה. אף פעם לא ראיתי אצלה ברק בעיניים כשמדובר בי או בילדיי. אבל אני כן רואה אותה שמחה באחותי ואיך היא מרעיפה עליה ועל משפחתה חיבוקים ומחמאות."

"אף פעם לא הרגשת שאימא שלך ממש מעריצה אותך?"

"לא. אף פעם לא חשבתי ככה וגם לא הרגשתי."

"אבל פעם אימא שלך באמת העריצה אותך."

"מתי זה פעם? מתי נפסק ה'פעם' הזה? כשנעשיתי 'ילדה רעה'? איך זה שאני לא יודעת על זה?"

 

איך יודעים שבאמת מדובר בהרעלה הורית? בהקשר זה ניתן לומר, שאם ילדים אינם בטוחים ביחס של הוריהם כלפיהם הדבר מעיד על בעיה. בבחינת 'אם יש ספק אז אין ספק'.

להרעלה יש ביטויים רבים. אחד מהם קשור לאהבה התלויה בדבר. לעִתים הורים שעסוקים יתר על המידה בהישגים של ילדיהם מחפים בכך על חוסר אהבה ועל ניכור רגשי. הורים אחרים תובעים מהילד שלהם לממש את חלומותיהם, ובכך מפעילים עליו לחץ קשה ומעבירים אליו מסר ברור, שאם לא יצליח להגשים את חלומם הוא ייתפש מבחינתם ככישלון.

האם זוּ הגזמה כאשר אנו מגדירים הורים אלה כמרעילים? האם לא כל ההורים באשר הם צופנים בלבם משאלות לגבי עתיד ילדיהם? האם לא כל ההורים חשים מדי פעם רגשות אחרים לבד מאהבה צרופה לילדיהם? ברור שלא כל הורה הוא הורה מרעיל. לא כל גילוי של דחייה, התנהגות מפלה בין ילדים, שיפוטיות ונוקשות הורית ניתן להגדיר כהרעלה.

כאשר מדובר בהורים מרעילים, יותר מאשר במידתיות, מדובר במהות. הורה מרעיל הוא הורה מנוכר רגשית. הורה מרעיל הוא הורה נוטש רגשית. לא לפעמים אלא ביסוד יחסו אל הילד, כפי שהיטיבה לבטא זאת אֵם מרעילה, ברגע נדיר של פתיחות: "הלב שלי לא נפתח אל הילד הזה... עמוק בלב אני יודעת שמעולם לא אהבתי אותו." גם אם קיימים בזיכרונו של הילד רגעי חסד נדירים, אין הם המדד הקובע כשמדובר בהורים מרעילים. להיפך, הם רק מגבירים את התעתוע וגורמים לילד המורעל להמשיך לדבוק באשליה שהוריו בכל זאת אוהבים אותו, וכי הוא פשוט אינו מבין אותם, לכן הוא קולט מהם רגשות קשים ומאשימים כלפיו. "אני לא יודעת איך להסביר את זה", כתבה צעירה לאחר שִׁחזור של חוויות ילדות קשות ומטלטלות. "זה היה משא כבד מדי. הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר אצלי."

"למה את חושבת שאת היא זו שלא בסדר?" שאלתי אותה.

"כי התחושות היו בגוף שלי. חתומות בתוכי. חלק ממני... אני מבטיחה לך שלא אהבתי אותן. הרגשתי כאילו נותנים לי, לתינוקת, אוכל כשאין לי שיניים ואני נחנקת. נראה לי שנולדתי עם זה בתוכי."

בד בבד עם ההתנכרות לילד והנטישה הרגשית, ההורה המרעיל נוטה גם להכחיש את רגשותיו האמִתיים ומעמיד פנים. כפי שהאֵם החורגת של שלגיה, המלכה הרעה, מתחפשת לזקנה חביבה המוכרת תפוחים טעימים כשהיא יוצאת בדרכה להרעיל את בתה, כך גם האֵם המרעילה מתחפשת לאֵם טובה, דואגת וחביבה. אבל תחפושת זו אינה מתקיימת רק כלפי חוץ. אפילו בתוך עצמו אין ההורה המרעיל מודה שהוא אכן כזה. בודדים ההורים שמודים שהם חשים ניכור כלפי ילדיהם וכי הם נוטשים אותם רגשית. רובם עוטים אִצטלת נועם ומתארים את סגנון ההורות שלהם כטהור, עתיר כוונות חינוכיות, ערכיות וכי טובת הילד עומדת לנגד עיניהם. התנהגות מתעתעת זו מבלבלת את הילד ומעצימה את כאבו.

 

ספר זה מוקדש לכל מי שגדל כילד מורעל ואינו מצליח לפענח את חידת הקשר הבעייתי שלו עם אחד מהוריו או עם שניהם. לכל מי שמייסר את עצמו כל חייו בשאלה "מה לא בסדר בי?" ואינו מוצא תשובה שתבהיר לו את התעתוע. לכל אלה יש לומר כי את שאלת ה"מה לא בסדר" יש להפנות אל ההורה המרעיל, שקרוב לוודאי יהדוף אותה מעליו בביטול. אני מקווה שהספר יעזור לילדים המורעלים למצוא פתרון לסכסוך הפנימי השורר בתוכם, ויעזור להם להבין טוב יותר את מהות מצוקתם הלא פתורה, ובכך אולי גם יעזור להם להשתחרר ממנה.

אני מאמינה שהדבר החשוב ביותר בתהליך ההשתחררות הוא הפרידה הרגשית מההורה המרעיל ומרגשות האשם שהילד חש כלפיו. תהליך השחרור מרגשות אשמה כלפי ההורים הוא נתיב חדש ובלתי מוכּר לרובנו. לעִתים הוא אף נוגד את האידיאות והערכים עליהם גדלנו. ובכל זאת, קיימים מצבים בהם דרושים אומץ פנימי ויושרה רבה, כדי להתייצב אל מול ההורה המרעיל ולנקוט עמדה רגשית מפוכחת כלפיו.

כאשר גיליתי את המונח "הורים מרעילים" הבנתי שהוא מבהיר תופעה משמעותית ביותר ביחסי הורים־ילדים, אשר חסר לה תיעוד נרחב בספרות הפסיכולוגית המקצועית. רציתי לעשות סדר באינסוף הסיפורים האישיים והתיאורים ששמעתי שנים כה רבות מפי מטופלים ואחרים. לפיכך בחרתי לכתוב אותו לא כחיבור מדעי אקדמי, אלא לתת ביטוי לעשרות סיפורים, לכאורה סתמיים ונטולי דרמה, ואף על פי כן טעונים רגשית ולחלוטין בלתי מפוענחים מבחינה רציונלית. רציתי להאיר סיפורים מציקים וטורדניים של אנשים שחווים דילמות חיים מתמשכות עקב ילדות נטולת חמלה ואהבה הורית.

הדילמות של ילד להורים מרעילים אינן נגמרות כשהוא מתבגר. אחת השאלות החוזרות ונִשנות היא, כיצד אמור ילד כזה לנהוג כלפי ההורה המרעיל כשהוא מזדקן. בעוד "הילד המרַצֶה", החבוי בכל ילד מורעל, אינו מניח לעצמו לנטוש את ההורה בזקנתו, "הילד המורעל" שבו מתקשה לעמוד בהתקרבות מחודשת אל מי שבקושי רב הצליח להתרחק ממנו.

בעת הכתיבה הבאתי קטעי זיכרונות, חלומות ותיאורים של אנשים שההגדרה "ילדים מורעלים" הולמת את סיפור חייהם. אני משתמשת בביטוי "ילדים מורעלים" למרות שמדובר באנשים בוגרים. זאת מפני שבאמירה "ילד מורעל" יש משום מתן הכרה ולגיטימציה לתחושות הקשות שהחלו בילדותם, אולם אינן מרפות, ואף לא מתפוגגות במשך החיים.

"אני ילדה בגוף אישה בת 40. זה אף פעם לא מסתדר לי," אמרה צעירה במהלך פגישה בה דיברנו על הקושי הרב לקחת מרחק מחוויות ילדות קשות, בעיקר לאור העובדה שגם בבגרותה הוריה מתייחסים אליה באותו אופן שיפוטי ומרעיל, כפי שנהגו בילדותה.

 

במהלך השנים גיליתי, שגם אם ההכרה בכך שהם ילדים מורעלים הגיעה בשלב מאוחר בחייהם, כל מי שהצעתי לו אותה כאפשרות לבדיקה בהקשר לילדותו וחייו הבוגרים, מצא בה הקלה. רבים חשו רווחה כשדיברו מפורשות על השחרור שהם מרגישים כש"מישהו סוף־סוף מבין אותי". ממש כפי שכל אחד ואחד מאתנו נושא בתוכו את הילד שהיה, כך הילד המורעל לעולם נושא בחובו את הילד הפגוע.

בספר זה אני מתארת ומנתחת את תופעת ההרעלה הקשה כל כך להסבר, ואת הפתולוגיה של ההורים המרעילים שבחלקם אף מנתקים קשר עם ילדיהם כביטוי של הרעלה.

עליי לשוב ולהדגיש כי הספר אינו עוסק בהרחבה בסוגים אחרים של עוינות הורית.

אני מודה לכל מי שנתן לי את הסכמתו להיעזר בסיפורו בכתיבת הספר. כדי לא לחשוף אותם, ובעיקר כדי למנוע את חשיפת הוריהם, שיניתי כליל את הפרטים המזהים.

 

כדי להמחיש עד כמה לא מדובר בפתולוגיה בודדת של משפחה זו או אחרת, או של תרבות מסוימת, אלא בתופעה אוניברסלית שכולם מכירים ואיש כמעט אינו מדבר עליה, לצד סיפורי החיים נקטתי בבחינת האוניברסליות של התופעה באמצעות מעשיות. בחרתי במעשיוֹת שיש בהן נגיעה לנושא היחסים בין הורים לילדים: עמי ותמי, סינדרלה, היפיפייה הנרדמת, רפונזל וסיפורו של האנס כריסטיאן אנדרסן: הברווזון המכוער. שבתי וסיפרתי אותם סיפורים, הפעם בקולם של הילדים המורעלים, ובכך מצאתי במעשיות משמעויות פסיכולוגיות מגוונות רבות יותר מאלה שהמחקר הִרגיל אותנו לראות בהן (סטור, יונג, בטלהיים, מצליח ואחרים). בדקתי פרשנות מרחיבה זו במספר הזדמנויות בשיחות עם בוגרים שהיו ילדים מורעלים, ושוב ושוב נוכחתי כיצד התובנה הנוספת מבהירה רבדים שהיו סתומים להם. שיבוץ קטעי המעשיות עם קטעי סיפורים אישיים והניתוחים הנלווים, נכתב כמארג אסוציאיטיבי, מתוך רצון לשמור על רצף של עיסוק בנושא.

מן הספרות המקצועית המצומצמת הקיימת בנושא, בחרתי לצטט בעיקר מדבריהן של שתי החוקרות המובילות — סוזן פורוורד (Susan Forward) ואליס מילר (Alice Miller).

ספרה של סוזן פורוורד: הורים מרעילים (1990) עוסק בזיהוי התופעה ובהצעות לאופני התמודדות אִתה. לצערי ספר חשוב זה לא זכה לתהודה הראויה לו בקרב המטפלים.

אליס מילר כתבה למעלה מ-14 ספרים בנושא זה בין השנים 2009-1979. כמה מהם תורגמו לעברית, מתוכם הספר המתורגם המוכּר ביותר בישראל הוא הדרמה של הילד המחונן, שהפך למעין ספר חובה לכל מי שמנסה להבין מה השתבש בילדותו.

במשפחות בהן היחסים תקינים, הילדים ערים לכך שישלמו מחיר מסוים בשל בחירותיהם כבוגרים אולם לא יאבדו בהכרח את המשפחה והבית. שכן, ברוב המשפחות בהן לא קיימת הרעלה הורית גם כאשר הילדים התרחקו מדרך החיים של הוריהם — חזרו בתשובה, יצאו בשאלה, יצאו מהארון, הסתבכו בפלילים, הפכו למכורים לסמים או סתם פנו לדרך שמייצגת אורח חיים הסותר לחלוטין את זה של הוריהם, רק לעִתים רחוקות גורמת התנהגות הילדים לנתק מוחלט בינם לבין משפחתם.

כשמדובר בהורים מרעילים, הילדים נאלצים לקחת בחשבון ניתוק מוחלט ואפילו נידוי. בהקשר זה חשוב להבחין בין מצבים שונים ומערכות יחסים שונות. לדוגמה, הורים לילד שיצא מהארון "נכנסים לארון" מרגע הגילוי. כמעט תמיד הם זקוקים לזמן, לעִתים לעזרה מקצועית או תמיכה, כדי להצליח לעכל את משמעות הדבר ולהסתגל לו. מדובר בפירוש בקושי אמִתי, אולם הורים לא מרעילים לא ינתקו קשר עם הילד שלהם ולא ידחו אותו. לעומתם הורים מרעילים מועדים לנתק קשר עם ילדם ההומוסקסואל, לסרב לפגוש את בן הזוג ולהתכחש למציאות הבעייתית עבורם במגוון דרכים. "שמתי לב שאבא שלי פשוט מתבייש בי," סיפרה בכאב צעירה שחיה עם בת זוג. "פעם אחר פעם אני שומעת אותו מספר לחברים על אחי ואני כאילו לא קיימת. הוא גם דואג שלא אגיע עם בת זוגי לשום אירוע משפחתי. אני פשוט לא מוזמנת ושומעת על כל מיני מפגשים בדיעבד."

 

בספר זה אני מקדישה פרק להורות מרעילה בקרב העדה החרדית, מפני שמאפייניה ייחודיים. מרבית ההורים החרדים שילדם יצא בשאלה אולי יתביישו בו, חלקם אף ימנעו ממנו מלבקר בסביבת מגוריהם, אבל רק הקיצוניים שבהם יישבו עליו 'שבעה'. ואילו הורים חרדים בעלי אִפיון של הורים מרעילים יגיבו כמובן אחרת. אם בנם או בתם יצאו בשאלה, הם ישתמשו בעימות הערכי כדי להצדיק את רצונם להתנתק לחלוטין.

 

לרוב ילדים מורעלים הם דווקא בוגרים שאפשר לסווגם כנורמטיביים. לאורך כל חייהם הם ממשיכים לנסות ולרַצות את הוריהם על ידי היותם ממשיכי הדרך בה גדלו ועושי דברם של ההורים, ולו רק מתוך חשש שאם לא יעשו כן יידחו. כשמדובר בהורים מרעילים אי אפשר ליחס את יחסם המדיר לאכזבה מהתנהגות הילד. הורים מרעילים מתנתקים רגשית מילדיהם, ואפילו מנכדיהם, לעִתים עד כדי נישולם מהצוואה, לרוב ללא קשר לשאלה אם ילדיהם ממלאים את רצונם או מורדים בו. הורים אלה מוצאים צידוקים מצידוקים שונים לנמק את התנהגותם, כגון בחירה שעשה הילד הנוגדת את עולמם, או כל צידוק הזוי, מתחשבן ומפוברק, בלתי סלחני ונטול חמלה שיעלו בדעתם.

קבוצה ייחודית נוספת שאתייחס אליה היא זו של בני הקיבוצים שגדלו בתקופת הלינה המשותפת. גם נושא זה מורכב מאוד. לכאורה ניתן להאשים את הנסיבות החיצוניות — הלינה המשותפת ושיטות החינוך ביחסים העכורים. אבל מתברר שלא כל מי שגדל באותן שנים בקיבוץ חש פגוע ונטוש באותה מידה. בעוד שרבים דווקא זוכרים את השנים ההן כתקופה יפה וייחודית, אחרים אינם מצליחים לאחות את פצעי הנפש של ילדותם, וגם רבים מאלה שרואים עצמם כמי שנפגעו מהשיטה, לא רואים עצמם בהכרח כילדים מורעלים. מעדויות רבות עולה, כי מול חלק מההורים שהחזירו את ילדיהם לבית הילדים בלילה בתחושת הקלה ונפרדו מהם על סף דלת בית הילדים, היו אחרים שהתקשו בפרידה הלא טבעית, ממש כמו ילדיהם. היו שקילחו את ילדיהם, השכיבו אותם במיטה, כיסו אותם באהבה והעניקו להם חום וביטחון. לפיכך שיבצתי סיפורים של בני קיבוצים מאותן השנים, רק כאשר סיפורם ענה לתיאור תופעת ההרעלה, כאשר תחושת הנטישה ההורית נוספה לקשיים אותם הם זוכרים מבית הילדים.

 

הספר עוסק בבעיית היחסים המרעילים במשפחה מכמה היבטים. בתחילה ניתן תיאור התופעה, במקביל לניתוח דוגמאות אישיות וציטוטים ממעשיות, מנקודת מבטו של הילד המורעל. בחלק זה אני מקצה מקום לפרק העוסק בזיכרונות הראשונים של ילדים מורעלים. המידע המופיע בפרק זה מפתיע במיוחד, כיוון שמתברר שבזיכרון הראשון של ילדים אלה, רובם מתחת לגיל שלוש, כבר מצוי זרע הפורענות.

בהמשך אני עוסקת בדמותו של ההורה המרעיל — אישיותו וסיפורו. מאחר שקשה (עד בלתי אפשרי) למצוא הורים אשר יודו בהיותם מרעילים, מתבסס הניתוח על הרקע הפסיכולוגי התיאורטי שמופיע בספרות מקצועית, ועל דמות האֵם והמשפחה המרעילה במעשיות, באגדות העם ובזיכרונם של הילדים המורעלים. כמו כן מובאות בו עדויות מפיהם של הורים מרעילים, שמתוך חוסר מודעוּת למשמעות דבריהם, או חוסר רגישות, העלו על הכתב את ההתחשבנות שלהם עם ילדיהם.

פרק מיוחד מוקדש לדיון בהרעלה הורית בסיטואציה של גירושין. פרק נוסף מטפל בסוגיית התמודדותם של ילדים מורעלים בבגרותם עם המערך הסבוך והטעון של יחסיהם עם ההורה המרעיל. שאלה זו היא קריטית. האופן בו יפתור הילד המורעל את הבעיה יהווה אבן בוחן לאופן בו יחיה ויחווה את עצמו כבוגר. האם יצליח לבנות את חייו נקי מדפוס היחסים של מרעיל־מורעל? פתרון מושכל של קונפליקט זה הוא הכרחי לא רק כדי להימנע מלהפוך מילד מורעל להורה מרעיל, אלא גם כדי לא לגדול להיות מבוגר מורעל. בהקשר זה אתייחס להיבטים נוספים של התופעה, כגון התמודדות עם לחץ למצוינות ותופעת הילדים המרעילים את עצמם בבגרותם, ושל אלה שנשארים בתפקיד המורעל ומאפשרים לקרובים להם — בני זוגם, ולעִתים אפילו ילדיהם, להמשיך ולהרעיל אותם.

פרק מיוחד מוקדש לשאלת הסליחה, המחילה והתיקון. מחילה הוא מושג מקובל ביותר כמתכון לתיקון יחסים ולהשגת שלוות נפש. אולם במקרה של ילדים מורעלים, המחילה אינה בהכרח כלפי מי שפגע בהם אלא אמורה להיות מהלך פנימי של האדם הנפגע כלפי עצמו. המהלך הפנימי אמור לעזור לילד המורעל ליישב בתוכו את סבך הרגשות הסותרים כלפי הוריו, להבין את המקור לרגשות הסותרים של כעס, עלבון ואשמה כלפי ההורה המרעיל, ואולי לבסוף אפילו לבחור באי־סליחה להורה ולהפנות את המחילה כלפי עצמו.

 

ספר זה נכתב כמחווה לזכרה של חברתי הקרובה ומורתי יעל האפט ז"ל, אשר הלכה לעולמה במהלך כתיבתו. ברכתה שורה על שורותיו. יעל עודדה אותי ונטעה בי אומץ להישיר מבט, לא לחשוש ולהיות נאמנה לעצמי. בכתיבת ספר זה היא ראתה מעשה שליחות אמִתי עבור כל מי שנפגע מהוריו מבלי להבין מדוע. במילות הפרידה שלה ממני, שעות ספורות לפני מותה, ציוותה עליי את השלמת הכתיבה, ואני ממלאת את צוואתה זו בכאב, בגעגועים ובאהבה רבה לאישה היקרה, האמיצה ויפת נפש זו.