מבין השברים

הצצה לחדר לידה

ב־7 באוקטובר הייתי בניו יורק...

כמה ימים לאחר מכן, התקשרה אליי חברה וסיפרה לי על מכון 'מפרשים' שהחל במפגשי זום חינם למטפלים, וזאת בעת שכולם היו שקועים בשאלה: אז מה עושים עכשיו, בעת שכזו?

כמעט כל יום בצהריים (שעון ניו יורק), נצמדתי למפגשים.

המרצים, כולם מהשורה הראשונה, בקיאים בפניה המרובות של טראומה, היו נפלאים וטרוטי עיניים.

פניהם דיווחו על רגשותיהם.

על כולם ניצחה ד"ר שרון זיו־ביימן ו...

באחד הימים שמעתי את ד"ר בעז שלגי, שנושא הרצאתו היה "לב פקוח לרווחה: על אבל והתמסרות הדדית בימי מלחמה".

נשביתי.

הבנתי שכמו כל ישראלי, גם מכון 'מפרשים' הושיט יד חמה בהתנדבות, למען המטפלים.

מכל הלב.

בכל שבוע כמה הרצאות.

שיחה אחת עם שרון ובעז הספיקה.

השניים נרתמו לעבודה, נוסף לשגרותיהם, לילות כימים. נבחרו עשרים ושלושה מטפלים, שגם הם מיהרו להתגייס ולכתוב מאמרים, שנשלחו הלוך ושוב בינם לבין בעז, אשר על העריכה, ולא ויתרו על אף מילה: על טראומה ותקווה, השזורים בספר שלפניכם.

ישראליות במיטבה.

שולה מודן

פתח דבר

איפה בכלל מתחילים?
"איפה בכלל מתחילים?" שאלה אותי הדר, בת קיבוץ ניר עוז, כשסיירנו יחד בין בתי הנרצחים, החדרים השרופים, תמונות החטופים. איך מתחילים, מכל ההרס הנורא, הזוועות החקוקות בנפש, הכאב האיוֹם, תחושת הפירוק העמוקה, לבנות משהו?"

"איפה בכלל מתחילים?" שאלה אותי אם שכולה שבנה נפל בקרבות היום הראשון, ליבה, כמעט פשוטו כמשמעו, שותת דם, על פניה כאב שקשה לתארו במילים. "איזה טעם יש, יכול להיות, לחיים בלעדיו?"

"איפה בכלל מתחילים?" שמעתי כתב טלוויזיה אומר, סוקר במצלמתו את ההרס העצום ביישובי הצפון. "איך ניתן יהיה לשקם כל כך הרבה הרס? בבתים, בשדות, אצל האנשים שאיבדו את האמון בכך שהם יהיו בטוחים פה אי־פעם?"

"איפה בכלל מתחילים, שאלתי את עצמי," סיפר לי חייל מילואים דתי שהגיע לשורה, נתקל בגופות הרבות ובמה שנראה כמו אינסוף משפחות שמסתובבות במקום, מקוות שלא למצוא את יקיריהן, או מקוות שכן — הוא כבר לא ידע.

"איפה בכלל מתחילים?" חשבתי כשהגעתי לאתר ההנצחה לנרצחי הנובה בצומת רעים וראיתי את מאות התמונות הניצבות שם, לידן סיפור חייו של הנרצח, וסיפור מותו, וההתכתבויות האחרונות עם בני המשפחה המבועתים, ורציתי לעבור אחת־אחת, אחד־אחד, ולקרוא, ולקחת פנימה, ולזכור, וידעתי שזה לא אפשרי.

כל כך כל כך קשה להתחיל. כל כך קשה, מתוך תהום הכאב, האימה והחלחלה, להתחיל לחשוב, להרגיש ולפעול. ובכל זאת, כבר מ־7 באוקטובר (אולי לא מ־7 באוקטובר ממש, אבל כמה ימים לאחר מכן) ידענו, כפרטים וכקהילה, שאין ברירה, ושחייבים להתחיל. ידענו שבתוך כל הכאוס שמסביבנו צריך להתחיל ולחפש אחר כוחות, אחר חיבורים, אחר משמעות, אחר אפשרויות אחרות שמתוכן נוכל, בהדרגה, ליצור התמודדות חדשה, תנועה חדשה, מבין השברים.

ספר זה: 'מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה', מאגד בתוכו שבעה־עשר פרקים, שבע־עשרה תנועות כאלה, של התחלה ושל המשך, של ניסיונות להבין את הקשיים העמוקים, לחשוב איך נכון להתמודד איתם ולגבש דרכי פעולה בהתאם. הכותבים והכותבות של שבעה־עשר הפרקים בספר, כולם אנשי מקצוע מובילים מתחום בריאות הנפש, מתארים — כל אחד ואחת על פי האמונות המקצועיות שלו והתחומים שבהם הוא עוסק — את דרכם לחפש אחר תשובה לשלוש השאלות הבסיסיות שהציב עמנואל קאנט בפני האדם, שאלות שבשנה האחרונה קיבלו משנה תוקף: מה אני יכול לדעת? מה אני רשאי לעשות? למה אני יכול לקוות? ובמילים של הימים הנוראים האלה: מהו הידע שאיתו אפשר לגשת, או שאותו אפשר לגבש, העומד לרשותנו בבואנו לעזור לכל אותם אנשים שנפגעו מהטראומות הקשות? כיצד נהפוך ידע זה לדרכי פעולה, להושטת עזרה, למרכזי למידה, הכשרה וטיפול? והאם, מתוך כך, אנחנו רשאים לקוות? לקוות שנוכל להתאושש, למצוא נקודות של אור בתוך האפלה האופפת אותנו ולבנות בית מבין ההריסות והשברים.

בספר, כאמור, שבעה־עשר פרקים. הוא נפתח במבוא שכתבו ד"ר שרון זיו ביימן ופרופ' ענר גוברין: מפציעים אל מול השברים: מבט על עקרונות הפעולה להתמודדות נפשית של יחידים וקהילות. השניים, שיזמו את סדרת ההרצאות שהיוותה, כפי שמתואר במבוא, את הבסיס לספר, מתארים את עקרונות היסוד שלאורם התהוותה הסדרה. עקרונות אלה, התייצבות מחויבת, תחושת שייכות, נדיבות ככוח מרפא, כוחה של הפעולה, נרטיב כציר מארגן ואחדות הניגודים: חשיבותה של הדיאלקטיקה בזמני משבר, עוברים כחוט השני לאורך פרקי ספר זה ומהווים את התשתית לעבודתם של אנשי בריאות הנפש בבואם להתמודד מול טראומה בכלל, ובשנה האחרונה בפרט.

הפרק הראשון בספר: בין טראומה של יחיד לטראומה של קהילה — רשומות מסע, שכתב ד"ר יוסי טריאסט, מוביל את הקוראים, בסגנון אישי־מקצועי, במסע אל תוך גלגוליה של הטראומה בתיאוריה הפסיכואנליטית והטיפולים השונים שזו הציעה. הטראומה, טוען טריאסט, מנתקת את האדם מהאנושיות שבו, ובכך הופכת את נפגע הטראומה למחולל הטראומה. כך נוצר "נגיף הטראומה", המתפשט בתוך נפש היחיד ובקהילה. כדי להתמודד עם נגיף זה יש ליצור "החלמת משמעות": יצירת סיפור אישי, עמוק וכואב, שישמש כגשר בין עולמו הפנימי של האדם לבין ההתרחשות במציאות — איומה ככל שתהיה.

הפרק השני נכתב על ידי פרופ' שלמה מנדלוביץ ופרופ' יובל נריה וכותרתו: חשיפה לטראומה ומה שאחריה: הסיוע הנפשי לאחר אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. מתוך הכרה בערך הטיפולי העצום הטמון ביכולת לספר, באופן מסודר, את אירועי הטראומה, הן של היחיד והן של הקהילה, מנסה הפרק "לעשות סדר" בסיפור ההתמודדות של מערכת בריאות הנפש הציבורית בישראל בשנה האחרונה, להבהיר את צורכי הטיפול של האוכלוסיות השונות ולתכנן את המהלכים העתידיים של מערכת בריאות הנפש.

גנרטור של אהבה, הפרק השלישי בספר, אותו כתבה פרופ' מירב רוט, מציב במרכזו את שיקום היכולת לאהוב. אל מול האימה, הזעם, היגון ומשאלות הנקם הנובעים מהטרור והרצחנות שפגעו בנו, טוענת רוט — השוזרת לאורך הפרק סיפורי טיפול מעבודתה עם אוכלוסיית מפוני קיבוץ בארי בים המלח — עלינו להזכיר לנפגעי הזוועות את צלמם כבני אדם שיש אהבה בליבם. אהבה זו, בעיניה, היא שמהווה עבור אנשים אלה מקור של כוח ושל חיבור לאנושי, ומתייצבת כחלופה רדיקלית לפשעי השנאה שהתקיפו אותם.

הפרק הרביעי מפנה את המבט לעבר הזקנים. ביתי כבר אינו מבצרי אך לעולם יישאר ביתי: הזדקנות בצל טבח ומלחמה — כך בחרה ד"ר ליאורה בר־טור לקרוא לפרק, המתאר, תוך התייחסות למורכבות החוויה הביתית ולקשר שבין מורכבות לזרות, את מאפייניה המיוחדים של ההזדקנות בצל הפרדות והאובדנים שחווים הזקנים מאז 7 באוקטובר. בהמשך מציגה בר־טור כמה המלצות לגבי הדרכים שבהן ניתן להקל ולסייע בהתמודדויות הקשות והייחודיות של אוכלוסייה זו בימים אלה.

בפרק החמישי: טראומה, השפעותיה על הנפש והפוטנציאל המרפא הטמון במפגש הטיפולי, ד"ר בעז שלגי טוען כי טראומה, במהותה, מאיימת לנתץ את הנפש, ולכן התגובה ההישרדותית מולה היא להתנתק. ניתוק זה, כשם שהוא הישרדותי, הוא גם הרה אסון, ולכן תפקידו של המפגש הטיפולי הוא לעזור למטופל — מתוך ובזכות הקשר העמוק והתנועה הנפשית הנוצרים בינו לבין המטפל — לחזור לחוויות האיומות, להתאבל על כל שאבד לו ומתוך כך ליצור לעצמו מחדש חיים נפשיים בעלי טעם ומשמעות.

מבעד לחלון המשאבים: שילוב תיאוריות להבנת התגובה לאירועים טראומטיים וההחלמה מהם, הוא הפרק השישי בספר, בו פורש ד"ר תולי פלינט מספר תיאוריות טיפוליות המתמקדות בפגיעה הנפשית בעקבות טראומה. פלינט משלב תיאוריות אלה — תוך שימת דגש על המשאבים הזמינים לאדם בעת האירוע הטראומטי ואחריו — כדי להעמיק את ההבנה לגבי התוצאות האפשריות של הפגיעות הטראומטיות, ומתוך כך להרחיב את האפשרויות והכלים הטיפוליים היכולים לתרום לתהליך ההחלמה.

הבנת מהותה של הטראומה היא גם מוקד הפרק השביעי: מחשבות על סדקים בסכר. לתפיסתו של ד"ר דני לוי, מחבר הפרק, המבנה הטראומטי שממנו סובלים אנשים רבים מאז 7 באוקטובר אינו תוצאה של חוויות ההווה בלבד, קשות ככל שיהיו, אלא של ההיתוך שנוצר בינן לבין חוויות נפשיות מוקדמות, לא מודעות, המכילות בתוכן כאב עצום. על העבודה הטיפולית, לפיכך, טוען וממחיש לוי באמצעות דוגמאות, לפגוש לא רק את ההווה הנורא שעימו מתמודד המטופל, אלא גם את אותן חוויות מהעבר שליוו את האדם כל חייו.

בפרק השמיני: מעבר לשדה הקרב: על מסע ההחלמה של הפצועים ובני משפחותיהם מאז 7 באוקטובר, מתמקדת ד"ר עינת יהנה בטראומה הנגרמת כתוצאה מפציעה במלחמה או באירועי טרור. פציעה זו, טוענת ד"ר יהנה, כרוכה בהיבטים פיזיים, תפקודיים, קוגניטיביים, בין־אישיים ותעסוקתיים וכוללת גם פצעים נפשיים, שלא פעם הם סמויים מן העין. הפרק מציע מסגרת מארגנת לחשיבה על פציעות גופניות ונפשיות אלה, כמו גם כלים מבוססי תיאוריה, מחקר וקליניקה, התורמים להתמודדות עם תהליך השיקום המורכב שהן דורשות.

אם הפרק הרביעי עסק באוכלוסיית הזקנים, הרי שהפרק התשיעי עוסק בילדים. הפרק נקרא ערכה גמישה: טיפול ראשוני בילדים שנחשפו לאירועים קשים, ובו מציעים ד"ר אביב נוף וד"ר ליאור סברנבסקי חמישה עקרונות בסיסיים המשתלבים לכדי מודל טיפולי בילדים הסובלים, בעקבות אירועי 7 באוקטובר, על השלכותיהם השונות, ממשבר ומהפרעת דחק ברמה קלה עד בינונית. זהו מודל טיפולי ממוקד המשלב עבודה עם הילדים וההורים, מודל שעל פי ניסיונם של המחברים תורם להקלה במצוקת הילדים ולשיפור יכולתם להסתגל ולתפקד.

פרופ' יוסי לוי בלז, מחבר הפרק העשירי: כל החומות הגבוהות: האם יש לנו תפקיד במסע ממשבר לצמיחה בעקבות 7 באוקטובר?, מזמין את הקוראים לנוע בין הכאבים, הטראומות והפחדים הקשים שבהם כולנו נתונים לבין היכולת לפתח זרעים של צמיחה. אלו הם זרעים של שייכות, של משמעות, של החזרת יכולת השליטה ושל יצירת נרטיב של כוחות ותקווה. על כל אחד מאיתנו, טוען לוי בלז, לעשות כל שביכולתו לנטוע זרעים אלה, הן עבור עצמו והן עבור הקהילה שבה הוא חי ופועל.

"אנו ניצבים בפני המוני מתאבלים, איש, אישה ואבלם; כולנו, כחברה, מוכי אבל ושכול אשר מתמשכים ומצטברים," כך כותבת ד"ר אביטל גרשפלד־ליטוין בפרק האחד־עשר: "מלחמה זה דבר בוכה" — ייחודיות תהליכי האובדן והאבל בעקבות אירועי 7 באוקטובר. מתוך הבנה זו מנסה הפרק לשפוך אור על מהותם של תהליכי האבל: מה הם? מה כלול בהם? מהו התהליך הנפשי שעובר המתאבל? כיצד הוא עובר אותו? ואולי חשוב מכול, מהן ההתייחסויות הטיפוליות הנדרשות אל מול עומס האבל העצום?

בפרק השנים־עשר: "לדבר את הלא־מדובר" — לדבר עם ילדים בימים של מתח ביטחוני, מתמקדת ד"ר אסתר במברגר בצורך לדבר עם הילדים על מה שמתרחש סביבם ובעולמם בשעת קושי, מתח ומשבר, תוך הצגת שלוש שאלות: למה חשוב לדבר עם ילדים על החוויות הקשות שהם חווים? למה קשה לדבר איתם על כך? איך כדאי לעשות זאת? מתוך שאלות אלה מציג הפרק מפת דרכים לשיחה עם הילדים, מתוכה יוכל כל הורה למצוא את הדרך המתאימה לו לשוחח עם ילדיו באופן שיקל את מצוקותיהם.

ומילדים לזוגיות: בפרק השלושה־עשר: בחזרה לקשר: ארבעה ממדים של תקווה לזוגיות לאחר חשיפה לאירועי טרור ומלחמה, בוחנים ד"ר רון נסים ופרופ' רחל דקל את השפעות האירועים הטראומטיים אליהם נחשפו לוחמים, לוחמות ואזרחים על הזוגיות שלהם, כמו גם את הפוטנציאל הגלום בזוגיות זו להחלמה. מתוך כך מציעים המחברים מודל להתערבויות זוגיות המבוססות על ארבעה ממדים של זוגיות: ממד הביטחון והוויסות; ממד השיח והתקשורת; ממד הפעילויות המשותפות; וממד ההפרדה בין מחשבות לזהות.

בפרק איך מחזיקים טראומה מתחוללת? טיפול ותמיכה בבני משפחות החטופים מנסה ד"ר דנה מור, שמלווה מאז 7 באוקטובר משפחות חטופים רבות, להתמודד עם אתגר התמיכה הנפשית במשפחות החטופים, תחום שהידע המקצועי לגביו היה עד כה מוגבל ביותר. מור מחברת מושגים מתחום האובדן והשכול עם תובנות שגיבשה מתוך שיחות עם שבע נשות טיפול שמטפלות כבר חודשים רבים בבני משפחות החטופים, ליצירת תמות מרכזיות שעשויות לשפוך אור על התמודדות המשפחות ולתרום ליכולת להעניק להן טיפול מותאם ומיטבי.

הטיפול הקבוצתי, טוענות נעמה גרינולד, אלה סטולפר ואפרת ציגנלאוב בפרק החמישה־עשר: מ"אחים" את השברים: כוחה התרפויטי של קבוצה בצל טראומה קולקטיבית, הוא בעל תרומה ייחודית בזמנים של טראומה קולקטיבית, בהם "אנשים מחפשים עיניים ולבבות שחוו חוויות דומות לאלה שלהם." איכויותיו המיוחדות של טיפול זה כוללות את תחושת השותפות, את היכולת של המשתתפים להתבונן בעצמם מבעד לעיני האחרים, את שיקום הרצף והקוהרנטיות, את החזרה לתחושה של שייכות לקבוצה ולקהילה ואת הקבלה של הכרה ו"עדות אחאית" לקושי ולכאב זה של זה.

חותם את הספר פרקה של פרופ' דנה אמיר: הרהורים על השגחה של מעלה והשגחה של מטה בימים נוראים. הפרק מפנה את המבט מן "הסכנה שבחוץ" ל"סכנה שבפנים". אמיר מתארת את שיבוש הסולידריות שנוצר בחברה הישראלית, שיבוש המחליף סולידריות חיובית — המבוססת על חופש, ריבוי דעות וכבוד לשונה — בסולידריות שלילית, כזו המקדשת את ההומוגניות, מטשטשת אמיתות ומתקיפה כל אחרוּת. תהליך הטיפול, טוענת אמיר, הן זה של הפרט והן זה של החברה, חותר להכרת האמת ולחידוש החשיבה החופשית.

שבעה־עשר פרקים. שבעה־עשר עולמות של תוכן, של גיבוש המשגות ומודלים טיפוליים ושל עשייה — חשובה כל כך — בשטח. אנחנו מלאי תודה לכל הכותבות והכותבים בספר, על נכונותם לתרום לו, בהתנדבות, במהירות, ברוח טובה ומתוך הכרה עמוקה בחשיבותו. אנחנו, לצד אלפי אנשי מקצוע ועוד רבים־רבים מנפגעי הטראומות, מכירים תודה עמוקה לכל התורמים והתורמות לספר זה, על המאמץ האדיר שלהם לחשוב, להרגיש, לגבש דרכי התמודדות, ובעיקר — ליישם את כל אלה בפעולות מרפאות בתוך הקהילה הפצועה והדואבת — הקהילה שהיא אנחנו.

ואם לחזור לשאלות היסוד של קאנט, הרי שאנחנו מקווים בכל ליבנו שהפרקים בספר, כל אחד בפני עצמו ובעיקר חבירתם יחדיו, יעזרו לכל קוראת וקורא לדעת יותר, לעשות יותר ולקוות יותר, ובכך — להצליח למצוא את המקום האישי והפרטי, כמו גם המשותף והקהילתי, שממנו אפשר יהיה להתחיל. אולי כאן אנחנו מתחילים.

ד"ר בעז שלגי

מבוא

מפציעים אל מול השברים: מבט על עקרונות הפעולה להתמודדות נפשית של יחידים וקהילות

ד"ר שרון זיו־ביימן ופרופ' ענר גוברין

פתיחה

הספר 'מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה' נולד מתוך פעולתו של מרחב הלמידה המקוון שהפעיל מכון 'מפרשים' החל מ־10 באוקטובר 2023 במשך שישה חודשים. מייד לאחר הטבח הרצחני הגיבה קהילת בריאות הנפש בפעולה ובהתגייסות מיידיות, מתוך הבנה ברורה שהשברים העמוקים שחוללו האירועים המחרידים של טבח 7 באוקטובר 2023 והמלחמה המתמשכת שבעקבותיהם דורשים וידרשו התמודדות יסודית, אמיצה, ארוכת טווח ורחבת היקף. נשות ואנשי בריאות הנפש גילו מחויבות עוצמתית ואמיצה והתייצבו מייד במלונות המפונים, במרכז לזיהוי הגופות, במטה משפחות החטופים, בבתי החולים, במרכזים לטיפול בניצולי המסיבות, במערך הקב"נים וביחידות צבאיות, בצוותי הבשורה המרה ובמקומות רבים נוספים. נוצר צורך קריטי ודחוף בלמידה, הדרכה ורענון של עקרונות פעולה, כמו גם בגיבוש המשגות תיאורטיות ודרכי פעולה טיפוליות מותאמות כדי להתמודד עם הטראומות והאובדנים המורכבים, עם התחושות הקשות של אימה, פלצות, כעס, הפקרה, אשמה, כאב ויגון — כדי לעכל ש"זה קרה" ושה"לעולם לא עוד" הופר באכזריות ובפתאומית.

לנוכח התמודדויות קשות אלו התעוררה אצל א.נשי המקצוע כמיהה כמעט הישרדותית להרגיש יחד מבין ומתוך השברים, לחלוק מחשבות, לשתף ולהשתתף בחוויות מהעבודה בשטח ולחוש שיש רקמה קהילתית מקצועית מחברת. התחושה העיקרית הייתה שכדי "להיות למען" צריך "להיות ביחד".

סדרת ההרצאות והמפגשים במכון 'מפרשים' עלתה לאוויר במהירות, בניסיון לתת מענה לצרכים אקוטיים אלו. המרצות והמרצים התנדבו, ללא תמורה וברוחב לב, לחלוק מהידע התיאורטי והקליני שלהם. הסדרה זכתה להיענות עצומה, להשתתפות אינטנסיבית ביותר של חברי הקהילה ולתגובות רבות שהדגישו את התרומה הרבה של המסרים, הרעיונות והכלים שהוצעו בסדרה לעבודה המקצועית בשטח. מתוך הרוח המקצועית והשיתופית שנשבה מסדרה זו החלטנו, כמה חודשים לאחר שהסתיימה, להוציא לאור ספר זה, המאגד בתוכו חלק מהנושאים, ההמשגות, המודלים הטיפוליים והקולות השונים שעלו במהלך הסדרה.

נושאי הפרקים בספר נבחרו מנקודת מבט של כשנה בתוך ההתמודדות עם השבר הנוראי של טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו. הבחירה נעשתה בניסיון להתייחס לאתגרים הנפשיים, המקצועיים והחברתיים העומדים בתשתית המסע של קהילת בריאות הנפש ושל החברה הישראלית כולה, לאיחוי מבין השברים.

בפרק מבוא זה ננסה לתאר כיצד נולדה הסדרה, ובעיקר מה הם עקרונות היסוד שעמדו, כך אנו מאמינים, בבסיס עצם קיומה ובבסיס התכנים שהוצגו בה, ובהמשך לכך, בבסיס ספר זה. עקרונות יסוד אלה הם אלו שהובילו, להערכתנו, גם את פעולתה האינטנסיבית, המגוונת והמסורה של קהילת בריאות הנפש בשעת שבר קשה זו.

כיצד נולדה סדרת ההרצאות "מפרשי נפש"

שרון מספרת: 7 באוקטובר "תפס" אותי ואת משפחתי במלון מפנק בקפריסין, בו התכנסנו בני המשפחה המורחבת לציין ארבעים שנה לפטירתו של סבי. נערכנו לאירוע שכולו ביחד ומשפחתיות. בבוקר יום שבת, כשהתחילו להתבהר ממדי האסון, הכאב והאימה פילחו את כולנו. היינו רחוקים מאזור הסכנה, אך החיבור הקולקטיבי שלנו חיבר אותנו לנימי האסון המחריד שאין מילים להכילו. החתן שלי, איש צבא קבע, כמעט התחיל ללכת ברגל לישראל, תוך שהוא מחפש דרך לחזור לארץ ולהתגייס להתמודדות הלאומית. הבן שלי, ששהה בחו"ל במסגרת חילופי סטודנטים, התקשר מבועת ומוצף רגשית וסיפר לי שהחבר הכי טוב שלו, ירדן בוסקילה ז"ל, שהיה במסיבת הנובה, לא עונה לטלפון. רק יום לפני כן דיברו. הוא ביקש שנעשה הכול כדי לאתר אותו. הפער היה בלתי נתפס, ממש סוריאליסטי: שמענו את הקולות מהממ"דים בעוטף, שוחחנו עם מכרים מהדרום, תוך כדי שאנחנו יושבים במלון שקט ושלֵו, מול הים היפה של קפריסין, מרגישים שעולמנו מתפרק בכאב נוראי. הדמעות לא הפסיקו לזלוג. כל שרצינו היה למצוא את הדרך המהירה ביותר לחזור לתופת שהתרחש בארץ, אבל כל הטיסות בוטלו. עברו עוד ארבעים ושמונה שעות לפני שהצלחנו לעלות על טיסה.

במטוס, בדרך חזרה, עסקנו, כמנהגם של ישראלים שהמרחק אצלם בין האישי ללאומי מטושטש עד לא קיים, בוויכוחים אסטרטגיים. הגברים במשפחה, שהצעירים מביניהם חזרו כדי להתגייס מייד למילואים, הסבירו שישראל צריכה להראות שהיא חזקה ולהשיב מלחמה בעוצמה החזקה ביותר האפשרית. אני "נאמתי" על כך שצריך להודות בכך שאכן היה מחדל נוראי, להשיב לפני הכול את החטופים ורק אז לגבש אסטרטגיה לגבי מה עושים בהמשך. דבריי בוטלו במחי יד על ידי רוב בני המשפחה. ההרגשה הייתה שהמילים לא מחוברות. האימה הייתה גדולה. ידענו שהצעירים מבינינו ינחתו ויצאו מייד למילואים. קשה לתאר את עוצמת הדאגה שהשתררה.

חזרנו ארצה ביום שני 9 באוקטובר, וכבר באותו היום התחלתי ללוות חיילים ניצולים מהבסיסים בדרום ששהו בבתיהם בשרון וביקשו סיוע דרך מארג של קשרים מקצועיים. הגעתי לבית של כמה מהם וחברתי למסע ההתמודדות הקשה שלהם שנמשך, כמובן, גם בעת כתיבת שורות אלו, בשלהי אוקטובר 2024.

באותו יום ממש, תוך כדי יצירת קשר עם מטופליי, התארגנות סביב ביטול ושינוי כל מערך הפעילות במכון 'מפרשים', אותו אני מנהלת, היערכות למעבר של בתי ונכדתי למגורים אצלנו בעוד חתני בצבא, ליווי בדאגה של הגיוס למילואים של אחייניי ובני משפחה רבים נוספים, ותוך שעוצמת האסון המחריד והבלתי נתפס מתחילה להיחשף, כתב לי ד"ר אביב נוף והציע לערוך במכון 'מפרשים' ערב מקוון בנושא כלים לילדים ולהורים במצבי טראומה. השבתי שזה רעיון מצוין, ובבת אחת "נפל האסימון". הבנתי שבמצב שבו אין מילים, כשהתחושה היא "מה אפשר לומר? מה אפשר להציע? מה אפשר לתת?", הדבר שצריך לעשות הוא ליצור מרחב של ידע, למידה, חיזוק הנוכחות והשייכות לקהילת בריאות הנפש.

ענר מספר: 7 באוקטובר תפס אותי בנסיבות שונות לחלוטין. ישבתי ימים כלילות בבית החולים, מלווה בת משפחה שאושפזה להליך ממושך. המסדרונות השקטים יחסית של המחלקה היוו מעין בועה מנותקת, שדרכה, כמו מבעד לזכוכית עבה, הגיעו הדי הזוועות. תחילה היו אלה רק קולות רחוקים של אזעקות, אחר כך שמועות מקוטעות ולבסוף — כמו גל הולך ומתעצם — החלו להגיע מסוקים עם פצועים. מאות אזרחים עמדו בתור ונענו לקריאות לתרום דם. על המסך בחדר ההמתנה במחלקה ריצדה שוב ושוב תמונה אחת שחדרה עמוק לתודעה — טנדר טויוטה לבן ועליו חמושים, נוסע בין בתי שדרות השקטים. שעות של חרדה עוברות על משפחתנו כאשר אחיין שלנו ושלושת ילדיו הקטנים, הגרים בשדרות, מסמס על הסכנה שבה הם מצויים עד שהגיעו לחוף מבטחים.

התחלתי להתנדב בקו החירום לניצולי הנובה כשאני עדיין בבית החולים — שיחה אחר שיחה, סיפור אחר סיפור של אימה בלתי נתפסת. חוויתי תחושה עמוקה של חוסר אונים, של חוסר יכולת להכיל את עוצמת הזוועה. בכל זאת, הקשבתי, הכלתי, ניסיתי להחזיק את הכאב הבלתי נתפס הזה.

האווירה בבית החולים הייתה עדות חיה להבדל בין המלחמה שהתחוללה על המסכים לבין הוויה אחרת. האכפתיות של האחיות, המעשיות העניינית שלהן בטיפול בחולים, ההקשבה לסבל, החתירה המתמדת להקלה של כאב. זו הייתה התגלמות של עמדה אחרת — לא של שליטה והכרעה, אלא של הכלה וריפוי.

חברתי היקרה לחיים ולמקצוע, ד"ר שרון זיו־ביימן, קראה לי להצטרף להנחות עימה את סדרת ההרצאות וההדרכות שהתארגנה מדי ערב במכון 'מפרשים'. המפגשים הללו העמיקו את האיכות של מרחב ההכלה והריפוי. כשהייתי חוזר מבית החולים ומתחבר להנחיה של מפגש עם מאות משתתפים חשתי כיצד נרקמת קהילה טיפולית המשמרת מרחב המאפשר להכיר במורכבות החוויה האנושית, להקשיב לניואנסים העדינים של ההתמודדות, לשהות בעמימות. הדיאלוג שנוצר חרג הרבה מעבר להעברת ידע מקצועי; היה זה מרחב של נוכחות משותפת, של הקשבה הדדית, של חיפוש עדין אחר משמעות בתוך המציאות המורכבת שנכפתה עלינו. בכל מפגש כזה נוצר מארג עדין של הבנה והכלה שאפשר לכולנו להמשיך בעבודתנו מתוך תחושת שייכות וחיבור עמוק למשימה המשותפת. (עד כאן דבריו של ענר.)

אופן הפעולה צמח והתפתח מתוך התגובות ליוזמה. ההיענות העצומה והתגובות המודות והמחזקות נתנו רוח גבית לפעולה, ומתוך כך הלכה והתגברה גם תדירות ההרצאות. וכך, ערב־ערב, במשך מספר חודשים, ובהמשך בתדירות פחותה, מאות רבות, לעיתים יותר מאלף אנשי מקצוע (נוסף לאלפי צפיות בהקלטות של ההרצאות), נכנסו למפגשי הזום המקצועיים שקיימנו במכון 'מפרשים'. היו אלה מפגשים של למידה, מרחב ועשייה משותפים, מפגשים שבהם סקרו אנשי מקצוע מובילים בתחומם ידע, כלים טיפוליים, ממצאי מחקר, חוויות ותובנות לגבי הנושאים שעמדו בליבת ההבנות המקצועיות והעשייה הטיפולית של אנשי בריאות הנפש בשנה זו — נושאים שאליהם מתייחסים גם פרקי הספר שלפניכם.

עקרונות הפעולה של מפגש מבין השברים: התנועה שבין מפגש עם הטראומה להתמודדות ותקווה

כאשר אנחנו מנסים להבין את השפעתה הרבה של סדרת הרצאות זו על אנשי מקצוע רבים כל כך, נראה שהיא החזיקה בתוכה, באופן ספונטני וכמעט ניתן לומר "לא מודע", כמה עקרונות פעולה שעומדים גם בבסיס מכלול הפעולה של קהילת בריאות הנפש מאז 7 באוקטובר, ומשתקפים במגוון אופנים שונים בפרקי הספר הנוכחי.

נבקש להציע שישה עקרונות העוברים כחוט השני במכלול הפרקים בספר זה. עקרונות אלה מובילים, בו־זמנית, את ההתמודדות של כל אחת ואחד מאיתנו עם המשבר הקשה, את מאפייני פעולתה של קהילת בריאות הנפש בשנה האחרונה ואת מהות התרומות האפשריות של עולם בריאות הנפש להתמודדות עם שבר וטראומה, טראומה של היחיד ושל הקולקטיב. עקרונות אלה הם:

התייצבות מחויבת; תחושת שייכות; נדיבות ככוח מרפא; כוחה של הפעולה; נרטיב כציר מארגן; אחדות הניגודים — חשיבותה של הדיאלקטיקה בזמני משבר.

ששת עקרונות פעולה אלו עיצבו את עבודתם של א.נשי בריאות הנפש בשנה האחרונה, בין שהם עבדו בתוך חדר הטיפול "המסורתי" או בבתי חולים, בשדות הקרב, במלונות המפונים, בבתים של אנשים שעברו אסון או בבתי תפילה. היקף וחומרת האסון הצריכו — כפי שניתן לראות שוב ושוב מתוך הקריאה בפרקי הספר — ליצור את דרכי הפעולה המתאימות והנכונות ביותר למצב, לשלב ידע קיים עם ידע שנוצר בזמן אמת מתוך המפגש עם השברים, לבחון מודלים מוכרים ולגבשם מחדש, לעבד את האובדן תוך כדי הפניית מבט אל הקיים והמחזק, לפגוש את הטראומה ובו־זמנית להעצים את החוסן, לקבל את השבר הנורא אך גם לזכור ש"החיטה צומחת שוב", ומתוך כך למצוא את ההתמודדות והתקווה.

המשך הפרק זמין בספר המלא